מה כל כך פסול ב-"להעביר את הזמן"?

במידה לא קטנה של פליאה קראתי את הסקר החדש של חברת PEW על השימוש באינטרנט של מבוגרים בגילאים שונים בארה"ב. הסקרים של PEW, אפילו אם הם נוטים לגלות ממצאים די צפויים, בכל זאת עוזרים לנו להבין משהו על הרגלי השימוש באינטרנט. אבל הפעם, קשה להבין מה בכלל היתה מטרת הסקר.

במה דברים אמורים? הסקר החדש שאל:

Do you ever go online for no particular reason, just for fun or to pass the time?
והתוצאות? מצאו ש-58% מכלל המבוגרים (מעל גיל 18) השיבו בחיוב לשאלה, כאשר באופן די צפוי 81% מתוך בני ה-18-29 השיבו בחיוב, ואולי באופן פחות צפוי רק 26% מאלה מעל גיל 65 השיבו בחיוב. (בעיני היה הגיוני לחשוב שקשישים, שעל פי רוב תנועתם מוגבלת יותר מאשר של צעירים, ינצלו את הרשת לשם בילוי.) עבור כל הגילאים האחוזים היו גבוהים בהרבה לעומת סקר דומה שנערך לפני עשור.

קשה להגיד שיש כאן ממצאים מפתיעים. כבר מזמן האינטרנט הפך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שדי צפוי שנפנה אליו לעתים קרובות במשך היום, ולמגוון רחב של צרכים. מה שמוזר בעיני איננו האחוז הגבוה שהשיב בחיוב לשאלה, אלא השאלה עצמה: בכלל לא ברור לי כיצד ניתן להבחין בין פנייה לאינטרנט לשם "בילוי" או כדי "להעביר את הזמן" לבין פנייה לאינטרנט מכוונת מטרה תכליתית.

האם בדיקת מזג האוויר הצפוי מחר נחשב כשימוש לשם "בילוי"? אם אני צריך להחליט מה ללבוש על הבקר, אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש מקצועי לכל דבר. ואם אני רוצה לבדוק את התוצאות של ליגת הכדורגל? אולי כאן מדובר ב-"בילוי", אבל אם אותן תוצאות חשובות לי, בצעם מדובר בשימוש משמעותי יותר מאשר סתם "העברת הזמן". אם אני בודק ביקורת על סרטים כדי להחליט איזה סרט כדאי לי לראות, כיצד עלי לענות לשאלה של אנשי PEW?

כותרת הסקר של PEW היא: The internet as a diversion and destination. בדיקה של תרגומים של הפועל divert מעלה מספר אפשרויות. מצאתי, למשל: הטה, הסיט, הסב; בדר, שעשע; הסיח את דעתו. מה לא נכלל תחת ההגדרה הזאת? הקריאה שלי במוסף השבת של העיתון (המודפס) איננה משרתת צורך תכליתי או מקצועי (או ליתר דיוק, צורך מקצועי מיידי או מובהק). האם זה אומר שהיא "רק" בידור או שעשוע? אבל אנשי PEW לא שאלו לגבי העיתון, או לגבי הצפייה בטלוויזיה (החדשות אינן בידור, אבל תכנית בלש כן? או אולי מפני שאני מפסיק לכתוב ומתיישב לראות את תכנית הבלש, בעצם מדובר בצפייה מכוונת, ולא סתם ב-"להעביר את הזמן"?). היכן קובעים את הגבול? אם אני מביט דרך חלון כדי לראות מה קורה בחוץ האם אני "מעביר את הזמן", ואילו אם אני צופה דרך אותו חלון כדי למצוא משהו מסויים האם אני עוסק בפעילות מכוונת? אינני יודע אם המשיבים לשאלון של הסוקרים של PEW התלבטו כמוני בנסיון לענות על השאלה, אבל לדעתי התלבטות כזאת היתה בלתי-נמנעת.

זאת ועוד: גיימרים מקדישים שעות רבות לאינטרנט, אבל אין זה אומר שהם רק "מעבירים את הזמן". וגם אם מבחינתי האישית אינני מוצא טעם רב בפייסבוק, אינני מוכן להגיד ששמירת קשר עם חברים כאשר אין איתם קשר פנים אל פנים היא בסך הכל דרך "להעביר את הזמן". דווקא נראה לי שלהעברת זמן בדרך חברתית ערך רב מאד.

לאור כל זה, נדמה לי שעלינו להסיק שככל שהאינטרנט נעשה לחלק מהחיים שלנו, נעשה יותר ויותר קשה לחלק את החיים האלה למדורים ברורים של עבודה מול בילוי, או של פעילות תכליתית מול העברת הזמן. כבר מזמן גילינו שהרשת מצמצמת מרחקים, שאפשר ליצור קשר, ולשמור עליו, על אף המרחק הפיסי. ואולי עכשיו אנחנו גם לומדים שהרשת מטשטשת את המחיצות בין סוגי הפעילות שלנו. יתכן שלפני מספר שנים (ואולי נכון יותר לכתוב "לפני מספר רב של שנים") היה טעם לבדוק לשם מה אנשים "נכנסים" לאינטרנט, אבל היום זאת בכלל לא שאלה. היום אולי נכון יותר לשאול למה לא "נכנסים".

ולקראת סיום, האם יש כאן פן חינוכי? נדמה לי שיש, אם כי מזווית שהיא אולי טיפה מוזרה. פעמים רבות טענתי שהעובדה שהתלמידים של היום גדלים עם הרשת איננה אומרת שהם יודעים להשתמש בה לצורכי למידה. ברור לי שאחד התפקידים החשובים של בית הספר הוא לעזור לתלמידים לנצל את הרשת באופן מושכל. אבל לעתים קרובות מדי השימוש ה-"מושכל" מזוהה רק עם שימוש לצורכי שיעורים בבית הספר כמו כתיבת עבודות, או איתור תשובות לשאלות בשיעורי בית. דווקא היום, כאשר מאד קשה להבחין בין שימוש לשם תכלית ברורה ו/או ראויה, לבין שימוש "סתמי" של העברת הזמן, בית הספר חייב לפרוץ את הלימוד הבית ספרי הצר ולראות בבילוי באמצעות האינטרנט כערך שמתפקידו להרחיב ולהעשיר.

בגלל הרשת, כמובן

בפתיחת מאמרון חדש קתי דייווידסון מצטטת הודעת Twitter חדשה של דנה בויד:
News report sez Internet interferes w/ teen sleep. Duh. So does school. Probably more so. Yet, which one will we try to stop?
יכול להיות שכל תוספת מעל ל-23 המילים האלו מיותרת. ובכל זאת, דייווידסון מוסיפה מעל ל-800 מילים שבהן היא מנסה לבחון למה, אם ניתן לשייך אותו לאינטרנט, כל שינוי בהרגלי התנהגות מוכרים נתפס אצלנו כסכנה לעתיד התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה.

המאמרון של דייווידסון וההודעה של בויד נכתבו בהשראת דיווח בעיתונות על פרסום של מחקר של ד"ר קאריס פיצג'רלד, מחקר שעליו פיצג'רלד דיווחה בכנס של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאיים שנערך לפני שבוע. פיצג'רלד מצאה קורלציה בין מספר שעות השינה של נערים לבין פעילויות שונות. לפי דיווח באתר האינטרנט של Time Magazine:

… video gaming and Internet use were associated with less sleep among teens, but TV watching was linked to slightly increased time in bed.
ומה ניתן להסיק מזה? למען האמת, לא הרבה. אני יכול להעיד שקל מאד להרדם מול הטלוויזיה (ואני מניח שעוד יותר קל אם צופים מהמיטה). לעומת זאת, קל להתפס במשחק מחשב ולהמשיך לשחק עד אשר שוכחים שהזמן עובר. אם כך, הקשר שפיצג'רלד מצאה הוא דווקא די צפוי. וכמו שבויד מדגישה, האינטרנט ומשחקי מחשב אינם העיסוקים היחידים שפוגעים בשינה. (אנחנו קוראים שלבני נוער מומלצות תשע שעות שינה בלילה. אולי זה המספר המומלץ, אבל לפי הכתבה ב-Time רק כ-10% מכלל בני הנוער מגיעים למספר הזה.) פיצג'רלד עצמה מדגישה שהמחקר שלה איננו מזהה סיבתיות – יתכן, למשל, שנערים שישנים פחות גם נמשכים יותר למשחקי מחשב, למשל.

דייוודסון קובלת על כך שאנחנו מזדרזים למצוא אשם באינטרנט לתופעות שאינן שונות במיוחד ממה שהכרנו לפני שבכלל ידענו מה זה דואר אלקטרוני:

My main gripe is that so many "studies" of Internet use and youth are from this odd "impersonal" point of view that feels as if it doesn't belong to a person. These studies sound as if written by people who were never young. Don't they remember what it was like being young? Or were researchers all tossed out of the womb at age 50, deprived of anything like youth themselves, and forever more critical of those who are young?
לארי מאגיד מעיר משהו דומה בנוגע לבריונות ברשת. בהופינגטון פוסט השבוע מאגיד כותב:
I've been working in the field of Internet safety for 17 years, and the deeper I get into it, the more I realize that Internet safety for kids and teens isn't about the Internet or really even about safety.
מאגיד מכיר בכך שלבריונות ברשת מאפיינים ייחודיים לרשת, אבל הוא מדגיש שעל פי רוב בריונות היא בריונות, ללא קשר לזירה שבה היא מתרחשת.

אני מבין את התגובות של בויד ושל דייוודסון (ושל מאגיד). מדהים כיצד תוספת קטנה של מילים כמו "אינטרנט", או "פייסבוק", או "משחק מחשב" לדיווח שבוקשי ראוי לאזכור בעמוד האחרון של העיתון הופכת אותו לתופעה שזוכה לכותרות באותיות של קידוש לבנה. חבל שכאשר סוף סוף מתרשמים שהרשת באמת נעשית לחלק אינטגראלי מהיום-יום שלנו, ושאין כבר סיבה להתרגש ממנה, אנחנו מגלים שיש עדיין אלה שמתעקשים לראות אותה כפלנטה אחרת.