גם עתידי וגם חכם? לא בהכרח

לפני שבוע אתר Campus Technology פרסם כתבה מאת ג'ולי ג'ונסטון, מנהלת יוזמת Learning Spaces באוניברסיטה של אינדיאנה. הכתבה מדווחת על מפגש של קבוצת חברי סגל באוניברסיטה ונציגים של חברות טכנולוגיה שנערך בחודש יולי בשם Smart Classroom Summit. נושא המפגש היה ככותרת הכתבה:

Are 'Smart' Classrooms the Future?

המפגש, כמו יוזמת Learning Spaces בכללותה, נתמכה על ידי פרויקט רחב יותר באוניברסיטה – ה-Mosaic Active Learning Initiative. הדף הראשי של היוזמה מתאר היטב את מטרתה:

The Mosaic Initiative supports active and collaborative learning through instructional support, research, collaborations, and classroom design.

קשה, כמובן, להתווכח עם יעדים כאלה. עיצוב מרחבי למידה על מנת לקדם למידה פעילה ושיתופית הוא ללא ספק מטרה ראויה. הרצון לעצב את הכיתה אחרת מאשר המקובל והמוכר מעיד על נכונות לשנות את תפוסי ההוראה והלמידה ה-"מסורתיים". כמו-כן, קל להבין שיש פן טכנולוגי לעיצוב חדש. מוסדות להשכלה גבוהה רואים התפתחויות טכנולוגיות בחברה הסובבת (מוצרים "חכמים" בלשון הכתבה) ושואלים שאלה שעל פניה די הגיונית. ג'ונסטון כותבת שהצוות שלה מתחיל לשאול:

"How we can make better use of our faculty and students' time by delegating routine tasks to smart technology?"

כתשובה לשאלה הזאת ג'ונסטון משיבה (לעצמה) עם עוד שאלה:

What if the answer is a smart classroom?

ג'ונסטון שואלת אם הכיתה החכמה היא התשובה, אבל היא איננה מגדירה מהי כיתה חכמה. אני מניח שעלינו להבין שכמו שטלפון נייד הופך להיות "חכם" כאשר מעמיסים לתוכו עוד ועוד טכנולוגיות ויישומים, כך גם הכיתה הופכת "חכמה" כאשר היא נעשית כבדה מאד בטכנולוגיות. יש כאן, כמובן, בעיה לא קטנה, אבל גם אם נסכים עם ההגדרה הזאת, כדי לדעת אם אכן זאת ה-"תשובה" עלינו גם לדעת מהן אותן הטכנולוגיות שרוצים להעמיס לתוכה. במהלך מפגש הפסגה (ה-summit) המשתתפים העלו מספר נקודות שכנראה מאפיינות כיתה כזאת:

• שחרור המרצה מקדמת הכיתה תוך שמירה על השליטה שלו מכל מקום בו הוא נמצא
• ייעול תחילת השיעור באמצעות login ביומטרי למגוון הטכנולוגיות אשר בכיתה, רישום
אוטומטי של נוכחות, פיקוח על התאורה, ועוד
• לוחות לבנים שמאפשרים העברת הכתוב בהם ללוחות אחרים בכיתה ושמירתו לצורך צפייה
ועריכה מאוחר יותר
• מסכים שבהם קבוצות קטנות יכולות לעבוד, עם העברת מידע בקלות בין הלוחות השונים
• ממשק פשוט וידידותי

מה אני אגיד? גם אם אינני יודע מהי כיתה "חכמה", אינני משוכנע שהנקודות האלו מגדירות אותה. יתרה מזאת, אינני מוצא הרבה קשר בין הנקודות המתוארות כאן לבין הדגש המוצהר של Mosaic על למידה פעילה ושיתופית. מה גם, מפגש הפסגה נועד לגבש רעיונות חדשים, ובאותן הנקודות שבהן יש קשר ללמידה פעילה או שיתופית אין כל חדש – כלים כמו מסכים לקבוצות קטנות עם היכולת להעביר מידע ביניהם קיימים כבר שנים.

קשה לבוא בטענות כלפי יוזמה טכנולוגית של אוניברסיטה שמבקשת לשפר את חוויות ההוראה והלמידה. אולי מספיק פשוט להתאכזב מכך שהרעיונות שהועלו במפגש הפסגה חידשו הרבה פחות מאשר ג'ונסטון היתה רוצה שנחשוב ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מתבקשות לפחות שתי התייחסויות.

מהרעיונות שכן הועלו נוצר הרושם שהשותפים של ג'ונסטון התחילו מהטכנולוגיות וחיפשו תירוצים "חינוכיים" כדי להביא אותן לתוך הכיתה. רצוי לזכור שג'ונסטון מציינת את ההשתתפות הפעילה של חברות מסחריות שללא ספק ביקשו להראות לסגל ההוראה שיש להן "פתרונות" לסוגיות שהיו עשויות לעלות במפגש. אבל מעבר לטענות האלה, נדמה לי שמפגש הפסגה סבל מבעיה יסודית כבר עם צאתו לדרך.

כזכור, השאלה שבה משתתפי המפגש התמקדו (שאלה שקודם ציינתי שהיא "על פניה די הגיונית") היתה כיצד לנצל טוב יותר את זמנם של אנשי סגל וסטודנטים על ידי העברת משימות שגרתיות לטכנולוגיות "חכמות". בעצם, אני רחוק מלהיות משוכנע שזאת באמת שאלה (או מטרה) "הגיונית", והיא בוודאי איננה בין החשובות. הייתי מצפה שאנשי הסגל היו שואלים שאלה אחרת, למשל כיצד אפשר ליצור חוויה לימודית אחרת מהמוכרת. שאלה כמו כיצד ניתן להרוויח יותר זמן שיעור (על ידי רישום אוטומטי של נוכחות!) מזמינה תשובה טכנולוגית, אבל התפיסה החינוכית שמאחוריה עדיין תפיסה מסורתית. בעיני אין הרבה טעם בלהרוויח זמן כיתה אם הזמן הזה נשאר ב-"שליטה" של המרצה. נדמה שמפגש הפסגה היה בסך הכל הזדמנות להשמיע סיסמאות יפות שבפועל הן בסך הכל המשך של הוראה רגילה … עם עוד הרבה טכנולוגיה לקישוט. חבל.

הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי

פעמים רבות בעבר קבלתי על כך שתחום התקשוב החינוכי סובל מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך. אני כמובן רואה בכך פגם, אך לא פעם אני חש שעבור המחדשים הטכנולוגיים של היום זה סיבה לגאווה. הרי אם לא יודעים את ההיסטוריה אפשר לטעון עבור כל חידוש זעיר שהוא יחולל מהפכה בחינוך – ומהפכות תמיד זוכות לכותרות רבות וגדולות יותר מאשר התפתחות הדרגתית. ולפעמים זה לא רק העדר הכרות עם ההיסטוריה, ואפילו לא גישה מכוונת, אלא במה שנראה כמו שכחה מודעת של טענות שהושמעו רק לפני זמן קצר.

אפשר היה לזהות את הבעיה הזאת בדיון ציבורי שאורגן על ידי EdSurge לפני כשבוע בניו יורק. הדיון עסק בשאלה:

What Can Machine Learning Really Predict in Education?

חברי הפנל התייחסו לשאלה זאת מזוויות שונות. אנדרו ג'ונס, המזוהה כ-data scientist בחברת Knewton, למשל:

admitted that despite the hype, machine learning is still relatively limited in how it’s been applied, at least in the eyes of some users. “Most of what’s in the market now comes across as fancy homework or fancy textbooks,” said Jones. “To move beyond those labels is a much bigger challenge, one that we on the data science team worry about constantly. It’s the holy grail.”

לכאורה יש כאן אמירה מאד צנועה, מהסוג שאני בוודאי עשוי לכבד. הרי ג'ונס מודה שנכון להיום אנחנו עדיין רחוקים מהחזון של גיוס המידע על לומדים וניתוחו על ידי אלגוריתמים כדי לקדם לומדים. אבל מה שמוזר כאן הוא שלפני ארבע שנים חוסה פריירה (Jose Ferreira), מי שאז היה מנכ"ל Knewton, הכריז:

We literally know everything about what you know and how you learn best, everything.

ההכרזה הזאת, ועוד כמה התרברבויות די מדהימות, מופיעה בסרטון שהופץ על ידי המשרד לטכנולוגיה חינוכית של הממשל האמריקאי. פרירה כבר איננו ב-Knewton, אבל יש עדיין טעם לשאול מה קרה במהלך ארבע השנים האחרונות שהביאו לכך שעכשיו ג'ונס מדבר בצורה כל כך יותר צנועה, ואיננו מזכיר שרק לפני מעט שנים החברה שבה הוא עובד פחות או יותר טענה שהיא כבר פתרה את הבעיה שכעת נראית מאד רחוקה מפתרון.

גם ג'ון בהרנס (Behrens), סגן הנשיא לענייני מחשוב מתקדם ומדעי הדאטה בפירסון (Pearson) מצניע את היכולות של האלגוריתמים של החברה שלו. כבר מספר שנים נערכות תחרויות בין תוכנות ש-"קוראות" עבודות ונותן להם ציונים. וכבר שנים הזוכים בתחרויות האלו טוענים שהתוכנות שלהם משיגות את אותה איכות של קוראים אנושיים. אבל דבריו של בהרנס מסגירים מציאות אחרת:

Pearson’s Behrens thinks automated essay grading is one area that machine learning is starting to make progress. “In that space, we are mapping the features of essays against different labels of those essays,” he said.

אם די מזמן היו הצלחות בתחום, למה בהרנס טוען שרק עכשיו מתחילים לראות התקדמות? התשובה די פשוטה, אם כי גם טיפה מורכבת: הבודקים האנושיים שלרוב מולם התוכנות נמדדו לא היו מורים שהיו אמורים לבדוק את התוכן של חיבורי סטודנטים, אלא עובדים מזדמנים שעברו הכשרה קצרה כדי לקבל משכורת זעומה עבור עבודה קצרת טווח. גם הם וגם התוכנות לא הבינו, ולא התיימרו להבין, את התוכן. לאור זה אפשר להסיק שבהרנס כנראה חושב שעכשיו מתקרבים לכך שמחשבים באמת יבינו את התוכן של חיבורים שסטודנטים כותבים. לא ידוע לי על שום עדויות שיכולות לאמת טענה כזאת. אבל אם שמים הצידה את הספקות (הגדולים) שלי, אפשר להתרשם שההתלהבות המהוססת של בהרנס, כמו זאת של ג'ונס, מתעלמת מהיוהרה שרק לפני מספר שנים אפיינה את התחום.

גם ג'נל גרנט, המוגדרת בכתבה כמהנדסת תוכנה ומורה לשעבר, מעמידה ציפיות די מצומצמות. היא אומרת של-machine learning (לפי ויקיפדיה, "למידת מכונה") דרך ארוכה עד שהיא תוכל להשפיע באופן משמעותי על עבודת המורה. גרנט מציבה רף די צנוע:

As a former classroom teacher herself, she said that one of the biggest areas where machine learning can be most useful is not at the student level, but by helping teachers cut down on time-consuming tasks, like organizing a classroom library by reading level.

גרנט מסבירה שדרוש למורה זמן רב כדי לארגן את הספרים בכיתה לפי רמת הקושי של הקריאה, והיה רצוי לאפשר לאלגוריתמים לעשות זאת. יתכן שהיא צודקת, אם כי נדמה לי שברוב בתי הספר הספרים שמגיעים לכיתה זו או אחרת כבר ממוינים לפי רמת הקושי. אני מניח שיזמים בתחום התקשוב החינוכי אינם מעוניינים במטלה כזאת והיו רואים בה זלזול ביכולות של הכלים שלהם. גרנט עצמה פחות או יותר מציינת זאת כאשר היא אומרת:

These [applications for machine learning] might seem small to a big company, but to an educator, it’s huge.

כמעט כתבתי שדבריה של גרנט מראים באופן הברור ביותר שהתקשוב החינוכי לא מילאה את הציפיות המוגזמות שיזמיה החדשים הבטיחו. למה "כמעט"? מפני שאל אסה (Al Essa), סגן הנשיא של ניתוח המידע ומחקר ופיתוח של ענף החינוך של McGraw-Hill, שם את דבריה של גרנט בכיס הקטן. באותה כתבה הוא מכריז:

Pretty much all edtech sucks. And machine learning is not going to improve edtech.

אני מודה, אני מקנא באסה. אני מניח שהוא מקבל משכורת מאד מכובדת, ובכל זאת הוא מוכן להודות שנכון לעכשיו התחום שעליו הוא מופקד די צולע (בלשון המעטה). אם McGraw Hill זקוק למישהו שיגיד את הדברים האלה אני מוכן לעשות זאת, ואני מוכן להסתפק בחצי מהמשכורת שלו.

אז איפה כל זה מעמיד אותנו? אולי אפשר היה לצפות שהעובדה שאנשי התקשוב החינוכי ש-EdSurge ריכז כדי לדון על המצב של machine learning סוף סוף מודים שהם עדיין רחוקים מאד מהיום שבו הכלים שלהם יישאו את הפרי המקווה תשמח אותי. הרי קצת צניעות בתחום תמיד עדיף על ההתרברבות שאליה התרגלנו. אבל למרבה הצער, על אף הנמכת הציפיות שאנחנו פוגשים במהלך הכתבה, איננו רואים שהאנשים האלה מקבלים על עצמם אחריות על ההבטחות, היומרות, או ההגזמות שקיבלנו מהם במהלך השנים האחרונות. עכשיו הם אומרים לנו שהדרך עוד ארוכה, והם כנראה מצפים שלא נזכור שרק לפני זמן קצר הם הכריזו שאו-טו-טו החזון יוגשם. לפני גל ההבטחות הבא חשוב שנגיד להם שאנחנו כן זוכרים.

הסיפור מוכר גם בחינוך

לא חסרים סיפורים על יזמויות שהיו אמורות לחולל שינוי אדיר בחיינו ותוך כדי כך גם לגרוף מיליונים. מוכר, למשל, הסיפור של Juicero, ששיווק מכונה להכנת מיץ טבעי יחד עם חפיסות ארוזות פרי או ירק. המיזם זכה להשקעות של כ-$120 מיליון, אך התברר שאף אחד לא באמת היה זקוק למכונה עם חיבור WiFi כדי להכין מיץ, וגם ששתי ידיים יכלו לסחוט את שקיות הפרי באותה יעילות של המכונה היקרה. מתברר שבעמק הסיליקון היו מוכנים לקפוץ על כל רעיון כדי לגרוף רווחים. אבל לא תמיד הפשלה מעוררת צחוק. הסיפור על Thenanos, שספר אודות התרמית שלה התפרסם בשבועות האחרונים, הוא הרבה יותר רציני.

יזמי Theranos טענו שביכולתם לחולל מהפכה במערכת הבריאות. הם התכוונו לעשות זאת על ידי בדיקת דם פשוטה ביותר שתוכל לזהות רשימה ארוכה של בעיות רפואיות. החברה הבטיחה שבאמצעות המכשיר שהיא מפתחת אפשר יהיה ליצור מערך רפואי יעיל, וכמובן בזול. המיזם גייס מאות מיליוני דולרים, אבל התברר שמדובר בהונאה. במשך 15 השנים שהחברה פעלה היא המשיכה לגייס כסף, אבל לא רק שהיא לא הצליחה ליצור את המוצר המובטח, באופן קבוע היא שיקרה על התקדמות הפיתוח. לא מדובר במיזם שלא הצליח, אלא בתרמית מלכתחילה. כזכור, ספר על הפרשה התפרסם לאחרונה, אם כי מחבר הספר, ג'ון קרירו (Carreyrou) חשף את הפרשה כבר לפני שלוש שנים.

הבלוג הזה עוסק בחינוך. למה שאכתוב כאם על פרשת Theranos? התשובה, כמובן, די ברורה. אמנם הסיפור של Theranos הוא סיפור די חריג, אבל לא חסרים מקרים שבהם מיליוני דולרים הושקעו במיזמים "חינוכיים" שהיו אמורים לחולל מהפכה. ופעם אחר פעם התברר שהצפייה להרוויח גברה על השכל הישר. לא, לא כל מיזם חינוכי הוא תרמית. יש משקיעים בחינוך שבאמת ובתמים חושבים שהם מפתחים מוצר שמסוגל לחולל את השינוי המיוחל. אבל פעם אחר פעם זה נעשה עם מינימום של ידע או נסיון חינוכי. מספר פעמים בעבר כתבתי כאן על החידושים לכאורה של טבלט ה-Amplify, על היומרה של Knewton להתאים חומרי למידה לצרכי כל לומד, ועל המהפכה של AltSchool שתביא בשורה לכולם. כל הדוגמאות האלו, ועוד, מתאפיינים בבטחון עצמי מופרז ובתחושה שרק בוגרי עמק הסיליקון שרכשו נסיון ביוזמות טכנולוגיות יודעים מה נחוץ לחינוך. ופעמים רבות אנשי חינוך שמחו ללכת שבי אחר המיזמים האלה.

לפני שבוע, באתר של Inside Higher Ed, ג'ון וורנר התייחס לסיפור של Theranos ולמקבילים שלה במרחב החינוכי. בין היתר הוא כתב:

The explanation for the failure of these ed tech ventures as well as Theranos is in the inherent disconnect between the customer and the user. Theranos was selling to Walgreens and Safeway, not the people whose blood would be tested. Both companies had a vested interest in buying into Holmes’ fraud. As reported by Carreyrou, Walgreens was terrified of losing the exclusivity to the Edison to CVS, a potential death blow to their hopes of overtaking their rival. Safeway had declining numbers in its core grocery business. Moving into health care could revitalize the bottom line.

לכאורה החינוך שונה. הרי המנהלים של מערכות החינוך אמורים להבין משהו בחינוך, ועל פי רוב הם דואגים לטובת התלמידים שלהם. אבל וורנר מזכיר לנו ש:

In the start-up world (including in ed tech), the true customer is the investor

בעולם הזה ההצלחה של מוצר זה או אחר נמדדת על ידי כמות הכסף שאפשר לגייס, לא על ידי האפקטיביות שלו בכיתה. וכל עוד שהמשקיע נשאר הלקוח המרכזי אנחנו עתידים לראות עוד כשלונות כאלה, ואם לא יותר גרוע.

בהודעות אין, כנראה, כל חדש

למרבה הצער (שלי, לפחות) ההתייחסות החיובית לשימוש בתקשוב בחינוך יונקת יותר מסיסמאות ומהבטחות מאשר מהישגים לימודיים של ממש. כידוע, קשה לאמת סיסמאות, ולעתים קרובות ההבטחות מתייחסות לעתיד שהוא מספיק רחוק כך שעד שמגיעים אליו כבר שוכחים את מה שהובטח. כפי שאודרי ווטרס הכריזה לפני כשנה, בתחום התקשוב החינוכי:

לא קשה להבין למה אנחנו מוצאים יותר הודעות לעיתונות מאשר דוגמאות בשטח. הרי אצל רבים מיזמי השיבוש בחינוך הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך והם אינם מכירים תיאוריות חינוכיות שאליהן כל פרח הוראה שנה א' נחשף.

לאור המציאות העגומה הזאת השתתת השימוש בתקשוב בבתי הספר על משהו מוצק יותר מאשר הרצון לחדש (וכמובן גם להרוויח מהחידוש) בוודאי איננה יכולה להזיק. ומה יכול להיות מוצק יותר מאשר "מדעי המוח"? נדמה לי שזה יכול להסביר את הציפיה ואת ההתרגשות שלי כאשר קראתי כותרת של כתבה ב-eSchool News:

הכתבה, מלפני בערך שבוע, מדווחת על כנס שנערך במדינת מרילנד בחודש ספטמבר – Brain Futures. משום מה, אין בכתבה קישור לאתר הכנס, או לגוף שארגן אותו, או אפילו לפרטים הבסיסיים כגון מתי נערך והיכן. לא קשה למצוא את הפרטים האלה, אבל מוזר לפגוש דיווח, שלא לדבר על דיווח די משולהב, שאיננו עושה זאת. חיפוש מהיר העלה שהכתבה מתייחסת לסדנה אחת – Brain Fitness, Youth and Learning – שנערכה בכנס שעסק בעיקר בבריאות ובבריאות הנפש. כצפוי, כבר מתחילת הכתבה אנחנו מגלים שיש יתרונות לנסיון לבסס את החינוך על הגילויים האחרונים במדעי המוח:
What happens when a school district uses the latest in brain science to inform its edtech purchasing decisions? Students become more engaged and test scores go up, according to school district officials who shared their experiences at a brain science conference.
אינני בקיא ב-"מדעי המוח" אבל אני מוכן להאמין שהמציגים במושב הספציפי הזה של הכנס הם מומחים בתחומם, וזה למרות מה שנראה כדגש מאד חזק על הצד השיווקי. ובכל זאת, מהדיווחים עצמם קשה להבין את ההתלהבות (הרי הכותרת מכריזה "Fascinating") או אפילו כיצד הכתבה מסיקה, מהנסיונות המאוד נקודתיים שעליהם דוּוח בה, שבתי הספר באמת "משתמשים" ב-"מדעי המוח". במקרה אחד כל מה שאנחנו לומדים הוא שמחוז אחד במדינת מיסיסיפי, ששיתף פעולה עם חברה פרטית, ראה הישגים משמעותיים בציונים במבחני קריאה:
Jody Woodrum, the former assistant superintendent of the Starkville-Oktibbeha Consolidated School District in Mississippi, described major boosts in reading scores after her district entered a partnership with another evidenced-based ed tech company, Scientific Learning.
המדווחת, סגן מפקחת המחוז, אמנם סיפרה שאצל מספר תלמידים הושגה התקדמות בקריאה של שנה שלמה תוך פחות מסמסטר, אבל איננו זוכים לשום תיאור של ההתערבות שהביאה להישגים האלה. על אף העובדה שהמילה "scientific" מופיעה בשם החברה המלווה, אין שום תיאור של כיצד "מדעי המוח" תרמו להישגים.

עיקר הכתבה מוקדש לפרויקט של חברה בשם C8 Sciences – פרויקט שהופעלה בשלושה בתי ספר K-2 במחוז במדינת פלורידה. הדמות המובילה ב-C8 Sciences הוא פרופסור ברוס וקסלר באוניברסיטת ייל. בעמוד הביוגרפיה של וקסלר באתר של ייל אנחנו לומדים שהחברה שהוא הקים פיתח:

a brain-based content-independent pedagogy to directly improve thinking abilities in 5-9 year old children. Combines computer presented brain exercises and physical exercises
לווקסלר קבלות רבות, ואין לי סיבה להטיל ספק במומחיות שלו, או בכוונותיו הטובות. אבל נדמה לי שקשה להסיק מסקנות גורפות על היעילות של פרויקט על סמך התנסות בשלושה בתי ספר. זאת ועוד: מדובר בפרויקט אצל תלמידים בגילאי 5-9, כאשר מרכיב חשוב של הפרויקט הוא פעילות גופנית. לא צריכים להימצא ברזי "מדעי המוח" כדי לדעת שבגילאים האלה (וגם בגילאים מבוגרים יותר) תלמידים שזוכים לפעילות גופנית מצליחים ללמוד טוב יותר מאשר תלמידים שיושבים שעות ארוכות בכיסאות מול הלוח.

לקראת סיום הכתבה יש בכל זאת אזהרה – שוק התקשוב החינוכי מלא בחברות שמבטיחות הישגים לימודיים מרשימים, כולל כאלה שטוענות שהן מתבססות על "מדעי המוח". הכתבה מצטטת את וקסלר שמסביר שההצטרפות לפרויקטים שמתבססים על "מדעי המוח" משולה לרכישת מכונית – אפשר להרים את מכסה המנוע ולהביט פנימה, אבל אם אינך מבין במנועים לא תדע במה להסתכל. הבעיה היא שכתבה מהסוג הזה, כתבה שמתלהבת מ-"מדעי המוח" בחינוך מבלי בכלל להסביר כיצד הפרויקטים שמתוארים בה קשורים למונח המלהיב הזה, מזיקה יותר מאשר היא מועילה. בסופו של דבר יש כאן הודעה לעיתונות – הודעה שבסך הכל מחליפה מונחים נוצצים כגון "שיבוש" ו-"התאמה אישית" במונח נוצץ חדש. ההודעה אמנם משולהבת אבל היא חסרת תוכן. ולהודעות כאלה כבר מזמן התרגלנו.

עוד מהפכה חינוכית

כולם רוצים לחולל מהפכה בחינוך, וכל האמצעים כשרים. בדור האחרון התקשוב נעשה למחולל השינוי המועדף, אבל לא חסרים אמצעים ו/או כלים אחרים שמתמודדים על הבכורה בתחום הזה. דווקא אחת ההתפתחויות החיוביות של השנים האחרונות בחינוך היא הנסיגה מהדגש החזק ששמים על הדיגיטאליות ותשומת הלב הגדולה יותר למבנים הפיסיים שבתוכם הלמידה הבית-ספרית אמורה להתרחש. ראוי לציין שגם זה איננו עד כדי כך חדש. בית ספר כרמים, למשל, קיים כבר יותר מ-20 שנים ועיצוב בית הספר נעשה תוך התייחסות רבה למרחבים שבהם התלמידים יימצאו במהלך יום הלימודים, והתאמת המרחבים האלה לסגנונות הוראה ולמידה שונים.

לא רק במבנה בית הספר או בכיתה מדובר. היום גם שמים דגש על הריהוט אשר בכיתות הלימוד. יש כיתות שבהן במקום לשבת בכיסאות סטנדרטיים מול שולחנות כתיבה רגילים התלמידים חופשיים להתנועע על מבחר כריות או לעמוד מול שולחנות גבוהים. שינויי ריהוט כאלה יכולים להשפיע לטובה על הלמידה, אבל זה לא תמיד קורה. באפריל השנה כתבתי כאן על חוויה מוזרה שחווה ויל ריצ'רדסון כאשר הוא הוזמן לבקר בכיתה בבית ספר שהחליף את הכיסאות המוכרים ב-"כדורי יוגה" (yoga balls). ריצ'רדסון הגיע לכיתה בציפייה לראות כיתה תוססת עם תלמידים פעילים. אבל במקום זה הוא פגש כיתה שבה שולחנות העבודה היו מסודרים בשורות, מול הלוח והמורה. אמנם אמצעי הישיבה היה שונה, והשינוי הזה בוודאי תרם ליכולת הריכוז של התלמידים ולאווירה חיובית יותר בכיתה, אבל על פי רוב סגנון ההוראה/הלמידה שבכיתה נשאר כפי שהיה.

ריצ'רדסון השתמש בחוויה המוזרה והמצערת הזאת כמטפורה לכך שלעתים קרובות מדי הנסיון להביא טכנולוגיות חדשות לתוך הכיתה פוגש חשיבה חינוכית מצומצמת וחסרת מעוף. הרי הכיסאות הנוקשים אכן הוחלפו באמצעי ישיבה גמיש יותר, בריהוט שמאפשר לתלמידים להתנועע קצת יותר בחופשיות בשעת השיעור, אבל בסופו של דבר הם עדיין למדו באותה דרך שלמדו לפני כן.

במרדף אחר המהפכה הבאה, מרדף מאד רווח היום בחינוך, קל מאד לשכוח שבית ספר שמבקש לשנות את דרך הלמידה בכיתה איננו זקוק לכדורי יוגה. אפילו עם שולחנות הלימוד המגושמים ועם אותם כיסאות שאנחנו מכירים כבר שנים, אפשר ליצור סביבת למידה אחרת. אפשר להזיז את הריהוט כדי לאפשר עבודה בקבוצות, או לפנות פינה בכיתה כך שהתלמידים יוכלו לשבת על הרצפה. בשנת הלימודים הקודמת ביקרתי בלפחות שני בתי ספר שבהם קבוצות של תלמידים ישבו על הרצפה במסדרון. יכול להיות שהתלמידים האלה היו מעדיפים לשבת על כדורי יוגה, אבל ממה שאני הספקתי להתרשם הם היו שקועים בלמידה שלהם, ודי מרוצים מהסידור שהיה להם.

אינני מתכוון לטעון כאן שאין בכלל חשיבות למבנה הכיתה, או לריהוט שממלא אותה. אין לי ספק שאלה יכולים להשפיע לטובה. (וזה נכון גם לגבי האמצעים הדיגיטאליים שזוכים לשימוש בתוך הכיתה.) אני אפילו מוכן להודות שלפעמים כלים חדשים, ו/או עיצובים חדשים, עשויים לעורר חשיבה חינוכית אחרת וכך לעודד שינויים משמעותיים. ובכל זאת, יש מהפכנים חינוכיים שכנראה מחשיבים את עצמם יתר על המידה.

לפני מספר ימים נתקלתי, באיחור של בערך חודש, בציוץ של איימי קולייר (Amy Collier). הציוץ כלל פרסומת (ויתכן פרסומת יחסית ישנה) לכיסאות ה-Node של חברת Steelcase:

כיסאות ה-Node די מוכרים במכללות להכשרת מורים בישראל, ואולי גם בעוד מוסדות להשכלה גבוהה. הרצון ליצור סביבות למידה "חדשניות" הביא לא מעט הנהלות לרהט מספר כיתות עם הכיסאות האלה. אני מודה, מדובר בכיסאות נחמדים, אם כי מהנסיון האישי שלי התרשמתי שמעט מאד מרצים מנצלים, או אפילו מנסים לנצל, את הניידות שלהם, ויש גם מרצים שעבורם כיסאות כאלה בכיתת הלימוד שלהם מהווים מטרד. לפי האתר של Steelcase, כיסא אחד מהמודל שמופיע בפרסומת עולה כ-$500. זה איננו מחיר זול, ולכן אני מניח שהחברה צריכה לשכנע את ההנהלות שההשקעה כדאית. נדמה לי שזאת הסיבה שהפרסומת איננה מתייחסת רק ללמידה שמתאפשרת באמצעות הכיסאות, אלא רומזת שהם בחזית של שינוי חינוכי גורף:
The chair that started a classroom revolution.
למתחיל בהגזמה, אומרים "המשך", ולכן הפרסומת פונה למרצים (או אולי להנהלות מפני שההנהלות אחראיות על הרכישה) ומאתגרת אותם:
If you're ready to create an active learning environment for your students, discover the chair that started it all.
קצת צניעות, כמובן, לא היתה מזיקה, אבל זאת איננה הגישה של חברת Steelcase. לפי החברה, עד להמצאת הכיסא הנפלא שלה לא עלה על הדעת של מורים ושל תלמידים שאפשר להזיז שולחנות וכיסאות בתוך הכיתה כדי לאפשר עבודה בקבוצות. כמו-כן, הישיבה על הרצפה (בכיתה או במסדרון) איננה נחשבת לסביבה של למידה פעילה (חדשנית או לא חדשנית). המהפכה שחברת Steelcase מקדמת דורשת השקעה כספית מאד משמעותית, וסביר להניח שבזכות הרכישה היקרה הזאת מוסד שקונה את הכיסאות ירגיש שהוא באמת בחזית של מהפכה חינוכית.

קשה להחליט מה יותר גרוע כאן – היומרה שלמידה פעילה בלתי-אפשרית בלי ההוצאה הכספית האדירה הזאת, או הביטול העצמי של אנשי חינוך שמשתכנעים שהם באמת זקוקים לכיסאות כל כך יקרים כדי לחולל שינוי בהוראה ובלמידה שלהם.

האם גם בחינוך קהלת צדק?

לפני עשר שנים קרל פיש, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, פרסם לראשונה מצגת PowerPoint שעם הזמן הפכה להיות להיט גדול במסגרות חינוכיות, ובקהילת התקשוב החינוכי בפרט. במאמרון הבלוג המקורי בו הוא כתב על המצגת פיש הסביר שהוא התבקש על ידי הנהלת בית הספר שלו להכין דברי פתיחה למפגש הפתיחה של שנת הלימודים, והוא החליט לאתגר את מורי בית הספר עם כמה תחזיות עתידיות – תחזיות שהיו עשויות להשפיע על מה ואיך מלמדים:

I put together a PowerPoint presentation with some (hopefully) thought-provoking ideas. I was hoping by telling some of these "stories" to our faculty, I could get them thinking about – and discussing with each other – the world our students are entering. To get them to really think about what our students are going to need to be successful in the 21st century, and then how that might impact what they do in their classrooms.
כפי שנהוג להגיד … והיתר היסטוריה. בזכות כלי ה-Web 2.0 שבאותה תקופה נעשו מאד נפוצים המצגת זכתה לצפיות רבות מעבר לבית הספר של פיש. היא עברה מספר מהדורות וגלגולים, והופקה גם כסרטון ב-YouTube שקיבל כמה מיליוני צפיות. המספר הזה אולי מתגמד מול מספר הצפיות של סרטוני ההרצאות של קן רובינסון, אבל לתקופתה היא היתה הצלחה מסחררת.

במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו פיש ציין עשר שנים לפרסום הראשון של המצגת. (למצגת/סרטון שני שמות: Did You Know? ו-Shift Happens – הקישור כאן הוא למה שנדמה לי שהיא הגירסה ה-"רשמית" האחרונה כפי שהיא מופיעה ב-YouTube.) מפני שהמצגת עסקה בשינויים שמתרחשים בעולם, במאמרון החדש שלו פיש ראה לנכון לבחון מה באמת השתנה מאז. הוא מונה 50 נקודות שונות – חלקן קשורות לחינוך ולבתי הספר, חלקן קשורות למצב הפוליטי/חברתי בארה"ב ובעולם, וחלקן קשורות לחייו ולמשפחתו. מעניין לבחון כמה מהנקודות האלו, אם כי אולי הדבר המעניין ביותר הוא המסקנה שאליה פיש מגיע עוד לפני שהוא מונה את הנקודות. בתשובה לשאלה שהוא מציב לעצמו בנוגע למה השתנה מאז פרסום המצגת פיש כותב:

In a word: everything. And nothing.
הקביעה הזאת די משכנעת. פיש צודק שבתחומים רבים העולם של היום שונה מאד מהעולם שהכרנו לפני עשור, ואילו בתחומים אחרים עולם כמנהגו נוהג. בתחומים הקשורים לטכנולוגיה הרבה אכן השתנה – פיש מציין, כצפוי, את הסמרטפון ואת הטבלט, את המכונית ללא נהג, את הפריצה בתחום הבינה המלאכותית, ואת החדירה של הדיגיטאליות לכל תחומי החיים שלנו. אבל לצד השינויים האלה הוא גם מדגיש שאותן בעיות פוליטיות וחברתיות (ואקולוגיות) שפקדו אותנו לפני עשור ממשיכות לפקוד אותנו, ואפילו ביתר חריפות. כמו-כן, כאשר הוא מתייחס לחינוך ברור שבעיניו המאכזב גובר על המעודד. הוא כותב:
In 2006 U.S. public schools are “failing.” This was also true in 1996, 1986, 1976, 1966, 1956, 1946, 1936, 1926, 1916, and 1906. In 2016 U.S. public schools are still “failing.”
וגם:
In 2006 I was asking about core values at my school. In 2016 I’m still asking about it.
אני מודה שלטעמי המצגת Did You Know? היתה מאד לא משכנעת. בשנת 2008 כתבתי כאן שעל אף העובדה שהנתונים שפיש הציג היוו סיבה לבחון עד כמה החינוך מכשיר תלמידים לעתיד:
יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה.
שנתיים אחרי-כן שיבחתי את דבריו של טרי פרידמן שתהה למה מתלהבים כל כך מהמצגת. ציטטתי את פרידמן:
It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
ושלוש שנים אחרי זה התייחסתי בחיוב למאמרון בלוג של טרי הייק שלגלג על הנסיונות של מורים להציג את כיתותיהם כמתאימים למאה ה-21. כאחת הדרכים להראות שנערכים למאה ה-21 הייק "המליץ":
לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
במילים אחרות, קשה להאשים אותי באהדה יתרה כלפי המצגת של פיש. אבל אין זה אומר שאינני מעריך אותו כאחד הבלוגרים החינוכיים המעניינים, בלוגר שכדאי לקרוא. דווקא במהלך עשר השנים האחרונות פיש העלה בבלוג שלו נקודות חשובות מאד בנוגע לתקשוב בחינוך. כמו לא מעט אחרים, אפשר לראות כיצד הטכנולוגיה, שתחילה היתה במרכז הכתיבה שלו, זזה הצידה ושאלות חינוכיות הפכו למוקד. אפשר לראות את זה גם במאמרון החדש של פיש כאשר הוא קובע שהמון השתנה אבל בחינוך יותר מדי נשאר כפי שהיה. הקביעה הזאת מעידה על פיקחון העיניים שהתרחש אצל רבים בקהילת התקשוב החינוכי (ואפילו אם ביקרתי את המצגת כבר עם הופעתה, אינני מוציא את עצמי מהכלל הזה).

הנקודה האחרונה של פיש ברשימה שהוא עכשיו פרסם היא אולי החשובה ביותר. הוא מציין שלפני עשור הוא הביע את החשש שבתי הספר מכינים את תלמידיהם לעבר ולא לעתיד, והוסיף שגם היום יש לו, עדיין, אותו החשש. כזכור, בפתיחת המאמרון פיש ציין שמאז פרסום המצגת שלו הכל, וגם לא כלום, השתנה. הוא איננו מפרש, או מסביר למה בתחומים אחרים כל כך הרבה השתנה, ואילו בחינוך כל כך הרבה נשאר כפי שהיה. חשוב להוסיף שלפני עשור, כאשר פיש פרסם את המצגת שלו, רבים מהמחדשים (שלא לדבר על המשבשים) בחינוך טענו שבמשך כ-200 שנים דבר לא השתנה בחינוך ואילו היום, בזכות התקשוב, צפויה, סוף סוף, תקופה של שינוי מהיר. קשה לא לשאול למה התחזיות האלו כנראה מתבדות.

אינני מתיימר לדעת את התשובה, אבל בכל זאת אפשר להצביע על כמה כיוונים. תחילה, חשוב להבין שאין זה נכון שבמשך 200 שנים שום דבר לא השתנה בחינוך. אבל לא פחות חשוב להבין שהחינוך מטבעו איננו תחום של שינוי מואץ. דווקא מפני שהמערכת החינוכית של חברה כלשהי מושפעת מגורמים שונים ובעלי אינטרסים מגוונים, אין לצפות לשינוי מהיר או גורף. כל קבוצה נלחמת על האינטרסים שלה, וכמעט תמיד התוצאה היא פשרה שאיננה מספקת את אלה שמבקשים שינוי מהיר. וכמובן שרבים מאיתנו, כמו פיש, נוכחנו לדעת ששינויים טכנולוגיים אולי משפיעים על כיצד החינוך נראה, אבל ספק אם היא יכולה להשפיע באופן משמעותי על מהות החינוך. היום פיש צודק שכל כך הרבה, אבל גם כל כך מעט, השתנה. ואין סיבה שהעובדה הזאת תפתיע אותנו.

יום הולדת כמעט שמח ל-WWW

לרגל יום ההולדת ה-25 של ה-World Wide Web שנולד כאשר טים ברנרס-לי העלה את האתר הראשון ב-20 לדצמבר, 1990 דייב וינר פרסם מאמרון לא לגמרי חגיגי בבלוג שלו. העדר החגיגיות לא נבע מכך שווינר איננו רואה ב-WWW הישג אדיר שראוי לציון, אלא מפני שהוא חש שהיום העולם סוגד למי שהצליח להתעשר מהאינטרנט, ואילו בעיניו ההצלחה הכספית הזאת קשורה ליצירת אחידות אינטרנטית שחוטאת מייעוד הווב. לדעתו מה שהיה ראוי להעלות על נס הוא המגוון העשיר של ביטוי אנושי שהרשת דרבן:

The great thing about the web is the diversity it brought about. The mistake we've made, 25 years later, is being so distracted by money and the appearance of engagement that we have turned that wonderful diversity machine into a monoculture.
וינר הוא בעל קבלות רבות בפיתוח כלים אינטרנטיים, במיוחד בתחום הבלוג והפודקסט. הוא רואה חשיבות עליונה בשמירה על ווב פתוח שמאפשר לכל אחד ליצור תכנים ולשתף אותם, ולהגיע בקלות לתכנים שמעניינים אותו. בפודקסט שהוא הכין סמוך לפרסום המאמרון שלו הוא מהלל את הווב בצורתו המוקדמת. הוא מציין שבזמנו הווב היה:
a miracle because of its simplicity and low-techness
באופן די ברור הגישה של וינר מנוגד לנרטיב הרווח היום אודות האינטרנט. עידן האינטרנט הנוכחי מתאפיין באיסוף מאסיבי של מידע אודות המשתמשים ובנסיונות לחסום את מה שמכונה הניטרליות של הרשת (שלא לדבר על למכור, ולמכור ולמכור). וינר מתאר מציאות אינטרנטית אחרת, מציאות שהיום כמעט נמחקה מהתודעה:
The raw material of the monoculture are you and me. People. We don't make any money from our use of the web. It can be a tool for more working-together, problem-solving and love-making.
יום ההולדת של הווב הוא ללא ספק אירוע הראוי לציין. בגלל זה, אפילו אם בדבריו של וינר יש געגוע לתקופה שמזמן עברה וניחוח של פקשוש, נעים לקרוא אותם. אבל הבלוג הזה בוחן את התקשוב בחינוך. כיצד דבריו של וינר מתקשרים לתחום החינוך?

לפני שבוע רותי סלומון פרסמה מאמרון שעוסק בעיקר בחדשנות, וכיצד חדשנות יכולה לבוא לביטוי בחינוך. היא מדגישה שחדשנות איננה סתם "לעשות דברים מגניבים ומדליקים". לדעתה מהות החדשנות, או אולי מהות השאיפה לחדש, היא הרצון לשפר את העולם. נדמה לי שאפשר להתווכח, ולשאול אם זאת באמת מה שמניע את מרבית ה-"מחדשים" בתחום החינוך היום. אבל אפילו אם זה איננו המניע אפשר בהחלט להסכים שרצוי שיהיה. בחלק האחרון של המאמרון שלה רותי מונה מספר נקודות שנותנות ביטוי לחלומות החינוכיים שלה – חלומות לגבי מה שבית הספר יכול להעניק לתלמידים שלפי תפיסתה מבטאים חדשנות של ממש, וגם חלומות שביכולתו של התקשוב לסייע להגשים:

  • חוויית למידה מאתגרת, מרגשת ומשמעותית שיעורר בהם תשוקה ללמידה.
  • עידוד יצירתיות, חשיבה עצמית, חשיבה ביקורתית, ערך עצמי ו growth mindset – ההבנה שכל מה שירצו הם יוכלו ללמוד.
  • שיתעוררו אצלם ערכים של למידה לאורך החיים
  • וגם ערכים של כבוד הדדי, שיח, הקשבה ועבודה שיתופית הוגנת.
  • אזרחות פעילה – שילדינו יבינו שהם חלק מעולם גדול, שיחושו איכפתיות לסביבה, איכפתיות לחברה ורצון להיות אזרחים תורמים ופעילים.
  • שייצאו ממערכת החינוך מוכנים לחיים והאתגרים המטורפים שיעמדו בפניהם בעולם החדש שבו אנו חיים.
נדמה לי שכל איש חינוך שמזדהה עם החלומות האלה גם חש שבמקום שהתקשוב היום מקרב אותנו אל הגשמתם הוא דווקא מרחיק אותנו. כמו אצל התקוות של וינר כלפי ה-WWW שלא רק לא התגשמו אלה הוחלפו במרדף אחרי הרווח הכספי, היום התקשוב בחינוך משרת בעיקר שני אדונים: את אלה שאינם חשים שיש צורך דחוף לאמץ את יעדי החינוך כפי שרותי מתארת אותם, ואת אלה שחושבים שמערכת החינוך קיימת על מנת לאפשר להם להרוויח ממנה.

וינר לא מוותר בנוגע ל-WWW. הוא עדיין סבור שאפשר לנתב אותו שוב למטרות נעלות יותר מאשר רווח כספי. באופן דומה, התקשוב החינוכי היום איננו צועד בכיוון הרצוי, בכיוון של השפעה חיובית על תהליכי הוראה ולמידה שלפני יותר בעשרים שנה רבים מאיתנו זיהינו. הוא איננו מצדיק את הכינוי "חדשני" כפי שרותי מיטיבה להגדיר אותו. ובכל זאת אני בוחר לחשוב שיש עדיין סיכוי שאי-שם בעתיד, אולי אפילו לפני יום ההולדת ה-50 של ה-WWW, זה יקרה.

מדריך לשיחדש של הטכנולוגיה החינוכית

לפעמים מתחשק לי לצטט מאמרון מלא. דווקא עשיתי זאת פעם אחת בעבר, אבל במקרה ההוא המאמרון שציטטתי היה בסך הכל שניים או שלושה משפטים. הפעם מדובר במעל 800 מילים, ולכן ציטוט המאמרון במלואו איננו בא בחשבון. וכמובן שאין סיבה לעשות זאת. אפשר להסתפק בהמלצה חמה וקישור. ובכל זאת, כמה פנינים.

רוג'ר שאנק הוא בעל קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית ותחומים נוספים הקשורים לעולם המחשבים וגם לעולם החינוך. כבר שנים הוא איננו חוסך את שבטו מהמתרחש בבתי הספר או בעולם החינוך באופן כללי. תמיד תענוג לקרוא את שאנק, אם כי לפעמים החריפות שלו מאפילה על הבוקרת שלו. אני מניח שיש קוראים שמשוכנעים שהוא מגזים, ואני מודה שלפעמים גם אני מקבל את הרושם הזה. (הוא מצהיר, למשל, שאיננו לומדים מקריאה, שהלמידה מתרחשת מהאינטראקציה בדיבור. לכן הוא קובע שהוראת הקריאה והכתיבה מיותרת.) אבל גם כאשר אינני מסכים איתו הוא תמיד מעורר מחשבה. ולפעמים מה שהוא כותב פוגע בול.

כך קרה עם מאמרון של שאנק מלפני שבועיים. במאמרון הזה הוא מנסה לתרגם לשפה פשוטה ומובנת את המונחים החדשים בתחום החינוך שאליהם הוא נחשף בכנס חינוכי בו הוא השתתף. בעוקצנות רבה שאנק מסביר מה מסתתר מאחורי כמה מהמונחים האלה. אביא כאן רק טעימה מההתייחסויות של שאנק למונחים, ואמליץ בחום על קריאת המאמרון המלא.

ספק אם רק בכנס שעליו הוא מדווח הוא פגש לראשונה את "הכיתה ההפוכה", אבל הסברו על התופעה הזאת בהחלט קולע:

since classrooms are such a good idea, we should make them in a new way that allows people to be bored by the lecture at some other time and then have a discussion about a lecture they didn’t care about (and probably didn’t watch) in the first place.
במשפט די פשוט שאנק מצליח להוציא את האוויר מהרעיון הנפוח הזה. הוא מזכיר לנו שהארכת יום הלימודים מעבר לשעות בית הספר על ידי החובה לצפות בסרטונים (דבר שלא פעם נחשב לרצוי מפני שידוע לכולם שתלמידים אוהבים לצפות בסרטונים) וחדירת הכיתה לתוך מה שבעבר נחשב לשעות הפנאי של התלמידים איננו בהכרח הישג "לימודי".

בביקורתיות דומה אבל עם תמציתיות עוד יותר גדולה שאנק דורש מאיתנו להכיר באמת העצובה שנמצאת בבסיס הלמידה המעורבת (כך ויקיפדיה מתרגמת "blended learning"):

This means we will do the crap we always did, but some of it will be online.
חשבתי שאני בקיא בכל המינוח החינוכי הרווח היום, אבל עד לקריאת המאמרון של שאנק לא הכרתי את ה-Massification (אולי "המוניזציה"). אולי המונח חדש, אבל הרעיון עלה לגדולה לפני מספר שנים עם פריחת קורסי MOOC. שאנק מסביר שביסוד ההמוניזציה נמצא הרעיון שבמקום להעמיס אלף אנשים לתוך כיתה כדי לשמוע הרצאה משעממת, האינטרנט מאפשר לנו היום להעמיס מיליונים.

בבסיס כל ההגדרות העוקצניות של שאנק נמצאת תפיסה חינוכית שעומדת בניגוד למתרחש היום בבתי הספר. כזכור, שאנק מכיר היטב את העולם הדיגיטאלי, והוא עמל שנים רבות כדי לאפשר לתקשוב להשפיע לטובה על החינוך. ובגלל זה המסקנה שלו מעציבה במיוחד:

Learning needs technology to the extent that it can transform school-based ideas into the way we always learned before there was technology and school. But, silly me, I thought that all these people who work on learning would know better than to copy school and then think they can improve learning by adding technology and cute buzz words. I was wrong.
הביאורים של שאנק למונחים החדשים שהוא מביא מעניקים מספר דקות של חיוך ואפילו של צחוק. אבל למרבה הצער, זאת דוגמה של לצחוק על מנת לא לבכות. הוא מתאר את גיוס הטכנולוגיה להנצחת הקיים בחינוך, כאשר מחדשי השפה מצפים שבזכות המינוח הנוצץ הם יצליחו לשכנע אותנו שמשהו באמת משתנה לטובה.

עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל

נדמה לי שלא לפני הרבה זמן ציינתי שאינני אוהב לחזור מהר מדי על נושאים שממילא עולים כאן בתדירות גבוהה מאד. היות והבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך מן הסתם יש חוג יחסית מצומצם של נושאים שעולים כאן, אבל בכל זאת יש מגוון מספיק גדול כך שמאמרון חדש לא צריך להתייחס לעניינים שבהם עסקתי רק לפני זמן קצר. דווקא הפעם אני עושה זאת מפני שממש תוך כדי פרסום שני המאמרונים האחרונים התפרסמו ברשת כתבות שהן קשורות ישירות לאותם נושאים.

לפני מספר ימים כתבתי על augmented reality, או ליתר דיוק על השימוש ביישום המבוסס על ה-AR כדי להעביר לתלמידים מידע שאפשר היה להעביר אליהם באופן פשוט יותר בטקסט מודפס או בעל פה. תוך כדי הכנת אותו מאמרון אודרי ווטרס פרסמה מאמרון שבה היא הרימה גבה כלפי גלגול טכנולוגי חדשני למה שבסך הכל אפשר לכנות ה-ViewMaster הנחמד והישן שרבים הכירו בילדותם.

ווטרס מציינת את האבסורד אשר בכתבה בניו יורק טיימס שמדווחת על מורה שמתלהבת מהערך הלימודי של Google Cardboard, כלי פשוט של חברת גוגל שיוצרת תחושה של תלת-ממד בצילומים אשר בטלפונים סלולאריים. בכתבה המורה אומרת שבאמצעות הכלי התלמידים שלה צופים בעיר ורונה וכך הם רוכשים תובנות בנוגע ל-"רומיאו ויוליה". ווטרס מתקשה לתת ליומרה הזאת לעבור בשקט. הרי בסך הכל התלמידים צופים בנופים של העיר ורונה דרך כלי שהוא אולי "חדש", אבל ביסודו של דבר איננו שונה מה-ViewMaster שלפני דור היה בארגז המשחקים של כמעט כל משפחה. היא כותבת:

Seriously, can you imagine if a teacher said “my students looked at pictures of Verona through the View-Master and now they have a better understanding of Romeo and Juliet”? We’d scoff, wouldn’t we? Yet that’s precisely the crap I’m hearing about Google Cardboard.
יש כאן דוגמה נוספת של אותה תפיסה שעליה כתבתי בנוגע ל-AR. האם באמת היינו זקוקים לכלי החדש הזה כדי לחוות את העיר של רומיאו ויוליה? עם טיפת יוזמה המורה יכלה לקשת את קירות הכיתה בצילומים של העיר, או לבקש מהתלמידים לפנות לגוגל ושם למצוא אין-ספור צילומים של העיר. (חיפוש על "Verona Juliet balcony" ב-Google Image Search מעלה מאות צילומים, ויש עוד המונים על העיר עצמה.) אמנם הצילומים האלה אינם בתלת-ממד, אבל ספק אם מישהו זקוק לתלת-ממד כדי להתרשם מהעיר. וכמובן שמעבר לכך, למה לנו לצפות שתלמידים שרואים את העיר, אם בתלת-ממד או בצילומים רגילים, זוכים ב-"a deeper understanding of the story" שאותה מורה מציינת. אין שום פסול ב-"סיור וירטואלי", אבל המרדף אחרי השימוש בכל כלי חדש מפני שהוא חדש (או מפני שחברה יוקרתית משווקת אותו) איננו משרת את הלמידה.

גם כאן, כמו עם השימוש במשהו פחות או יותר דומה ל-augmented reality כדי להוסיף רובד מיותר של "מידע" שדרכו תלמידים לומדים על חישוב השטח של מלבן, החינוך מראה שהוא שבוי ב-"קסמי" הטכנולוגיה, לרעתה של הלמידה שלמענה הוא לכאורה פועל.

אם סיפור ה-ViewMaster ה-"משוכלל" מצביע על הכמיהה של התקשוב החינוכי לכל דבר חדש ונוצץ, העדכון השני כאן מראה עד כמה החינוך, במרדף אחרי "הישגים לימודיים", מצליח לחבל בעצמו ולבקוע גול עצמי. לפני מספר ימים כתבתי על הצמצום ההולך וגדל בהפסקות של משחק חופשי בבתי הספר (במסגרת המאבק של המורים בעיר סיאטל להחזיר הפסקות כאלו לבתי הספר היסודיים). שעות המשחק אינן הקורבן היחיד של המרדף הזה. בתי ספר סוגרים ספריות, למשל, כדי לחסוך כסף (הרי מישהו עדיין קורא ספרים?) ומפטרים ספרנים. ועל אף העובדה שמחקרים רבים מראים ששיעורים באמנויות מסייעים לשיפור בציונים בנושאים עיוניים, בתי ספר ממשיכים לקצץ בשעות אמנות. לפני כמה שבועות קיבלנו עדות נוספת (שראיתי רק לפני מספר ימים) לתרומה של האמנויות.

להקת האופרה הלאומית של צפון אנגליה, Opera North, מקיימת מספר פרויקטים מוסיקאליים בבתי ספר בערים באיזור פעילותה. כתבה באתר של להקת האופרה מדווחת על פרויקטים בשני בתי ספר בשכונות של המעמד היחסית נמוך. בפרויקטים האלה כל התלמידים זוכים לשלוש שעות (לפחות) של מוסיקה כל שבוע. כצפוי, התלמידים מתקדמים בתחום המוסיקה, אבל לא רק. הכתבה מוסרת שאחרי תחילת הפרויקטים שני בתי הספר הראו שיפורים משמעותיים ברמות הקריאה, הכתיבה והמתמטיקה. שוב, תוצאות כאלו אינן צריכות להפתיע – המחקר הרי מצביע על תופעה כזאת. אבל במציאות ה-"חינוכית" של ימינו רק בתי ספר מעטים מוכנים להקדיש משאבים ל-"מותרות" כמו מוסיקה – מותרות שמתגלים כהכרחיים ללמידה.

ובמקרה שהמאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן אולי נראו כיוצאי דופן ולא אופייניים למה שקורה היום בחינוך, למרבה הצער העדכונים האלה מעידים על כך שבעצם הם הכלל.

לשימוש כזה שואפים?

בשנת 2010 דוח Horizon חזה שתוך 2-3 שנים augmented reality יוטמע בצורה משמעותית במערכות חינוך. הדוח ציין שעל אף העובדה שהתחום בכלל לא היה חדש, ההתקדמות המהירה של יישומי AR על גבי טלפונים ניידים הפכה את מה שפעם נראה כמדע בדיוני לישים. בנוגע לחינוך הדוח הוסיף:

Augmented reality has strong potential to provide both powerful contextual, in situ learning experiences and serendipitous exploration and discovery of the connected nature of information in the real world.
אני מודה, האפשרויות האלו קרצו לי, ומאז, אם לא לפני-כן, היו לי תקוות, ואפילו ציפיות, ממה ש-"מציאות רבודה" (המונח המקובל בארץ, אם כי אני מעדיף "מציאות מעוצמת") יכולה לתרום לחינוך. אבל התקוות והציפיות האלו התקשו לשאת פרי. בדוח Horizon של 2011 ה-"זמן לאימוץ" נשאר 2-3 שנים אבל בדוח של 2012 (של K12) הוא נדחק אחורה ו-4-5 שנים נקבעו כזמן לאימוץ. אם זאת, הדוח (שהמשיך לצטט את הקטע למעלה) עדיין התלהב מ-AR וקבע ש:
Augmented reality is an active, not a passive technology; students can use it to construct new understanding based on interactions with virtual objects that bring underlying data to life as it responds to user input.
בדוחות Horizon של השנתיים האחרונות ה-AR כבר איננה מופיעה כתחום עתידי בפני עצמה – ולא מפני שהיא כבר הוטמעה בחינוך. היא נבלעה, ואולי נכון להגיד "הוצנעה", לתוך כותרות נוצצות אחרות. התחום לא נשכח, אבל הדוחות אינם קובעים תאריך יעד לשילוב המוצלח של ה-AR לתוך הנעשה החינוכי.

יתכן שהדעיכה של ה-AR (או לפחות הדעיכה של הציפיות כלפיה) קשורה להצלחה של כלים פשוטים יותר כמו קודי QR שעוד בשנת 2010 הוגדרו אצל לא מעטים כ-simple augmented reality. התברר שבמקרים רבים היכולת של קודי QR להטמיע מידע במרחב הפיסי ולעשות אותו נגיש לכלים דיגיטאליים ענתה על הצרכים. אולי ה-AR הבטיחה הרבה יותר, אבל הפעלתה עדיין היתה די מסובכת ומורכבת. אם אפשר להטביע קוד QR על עצם ממשי כלשהו ובדרך הזאת ליצור קשר לסרטון YouTube עם מידע נוסף, למה לדרוש ממורים ללמוד משהו מסובך יותר. אפשר להוסיף שבחינוך השימוש בשטח די הצדיק את הגישה הזאת – במקרים רבים מורים השתמשו בקודי QR כדי להגיש דפי עבודה לשיעורי בית לתלמידיהם, ואם זה מה שבסך הכל רצו לעשות באמצעות ה-AR, כל השקעה נוספת מעבר לקודי QR בהחלט היתה מיותרת.

לאור מה שנראה לי כדעיכה ההגיונית הזאת די הופתעתי השבוע כאשר דרך ציוץ של MindCet הגעתי למאמרון בבלוג OpenEducation Challenge שהוא כנראה פרסום רשמי של האיחוד האירופי. כותרת המאמרון דיווחה על:

אני מודה, לא התרשמתי יתר על המידה. אחרי כמה משפטי הסבר שכללו חזרה על הטיעון שהחינוך צריך לנצל את הטכנולוגיות של ימינו (טיעון שאיתו אני מסכים) אנחנו לומדים טיפה על מה שה-AR יכולה לעשות בחינוך:
AR can be used to give mini homework lessons, to put in common reviews or essays made by students, or for social content, such as an interactive photo wall.
במילים אחרות, הבה ננצל טכנולוגיות חדישות לעשות מה שאנחנו כבר עושים בלי קושי כבר היום. לא חסרים לנו אמצעים להכביד על תלמידים עם עוד ועוד שיעורי בית, וכלים דיגיטאליים רבים, שאינם דורשים AR, עונים יפה על הפעולות הלימודיות האחרות המתוארות באותו משפט. כל טכנולוגיה חדישה שמכבדת את עצמה חייבת, כמובן, למסור לנו שהוא משבש את המוכר ואת המסורתי, ואכן שני משפטים מוקדם יותר מופיעה הבטחה לשיבוש:
The use of augmented reality in educational settings is a disruptive innovation that can deeply alter traditional methods, especially when applied to the primary school environment. An interaction with an iPAD and a recorded teaching session can help involve the child’s participation, as can be seen in this video.
הקישור שבפיסקה המצוטטת למעלה מביא אותנו לסרטון YouTube (משנת 2012). לא ידעתי למה לצפות, אבל אני מודה שבכלל לא הייתי מוכן לגלות שבאותו סרטון אנחנו רואים מורה (או אולי הורה) שמנחה ילדה כיצד לחשב את השטח של מלבן וגם של משולש בעזרת מידע שעולה על ה-iPad שלה כאשר היא ממקמת אותו מעל דף עבודה (כנראה באמצעות יישום כמו Layar). במקום הסבר יבש בספר (או בעל פה מהמורה) הילדה משתמשת ב-iPad כדי לקבל את אותו ההסבר היבש. יד על הלב, לא נראה לי שהילדה מתלהבת מכל התהליך הזה, על אף העובדה שהמאמרון מדגיש שהשימוש ב-iPad (ובמה שמכנים בו augmented reality) עוזר לעורר את ההשתתפות הפעילה של הילדה.

לא הייתי כותב על הדוגמה התמוהה הזאת של AR לו האתר שבו נתקלתי בו לא היה אתר של האיחוד האירופי, עובדה שמעניקה לדוגמה מידה מסויימת של סמכות. הרי השימוש ב-iPad כאן דומה לשימוש בפטיש אוויר כדי לתקוע מסמר קטן לתוך קיר. ובדומה לסיכוי הטוב שפטיש האוויר יהרוס את הקיר תוך כדי תקיעת המסמר, יש חשש גדול שה-"הוראה" באמצעות יישומים שהם לכאורה AR תצליח רק לשכנע תלמידים שלתקשוב אין מה לתרום ללמידה שלהם. לצערי הדוגמה הזאת אופייני מאד לשימוש בתקשוב בחינוך – ההבטחה גדולה (בהרבה) מהתוצאה. ובסופו של דבר לא פלא ששואלים אם ההשקעה מוצדקת.