מה בין תשובות מהירות ללמידה?

טים סטאמר כותב שלפני זמן קצר הוא השתתף בוובינר שבו מרצה מאוניברסיטה קטנה במדינת ניו ג'רסי הסביר כיצד להשתמש בעוזרים וירטואליים כמו Alexa של אמזון וה-Assistant של גוגל בכיתה. סטאמר מדגיש שהוובינר עסק בשימוש, ומעיר:

Notice his thesis was centered on how to use Alexa with students. Not why.

הוא מציין שהמרצה הציג מספר תוספות ל-Alexa שיכולות לסייע למורים בכיתה, אבל לדעתו אלה:

amounted to little more than audible flashcards and quiz-type activities

אפשר להניח שהוא צודק (השקפים של הוובינר נמצאים כאן). בנוסף, וכצפוי, סטאמר מעלה שאלות בנוגע לפרטיות ומה שחברות כמו אמזון וגוגל עושות עם המידע שנאסף על התלמידים שמשתמשים בכלי. הביקורת של סטאמר בהחלט מוצדקת, אם כי אין סיבה להיות מופתעים שהדגש הוא על ה-"איך" ולא על ה-"למה". הרי הרבה לפני הדור החדש הזה של עוזרים המופעלים על ידי הקול התייחסו לטכנולוגיות חדישות והכנסתן לתוך הכיתה כאמצעים משוכללים לעשות את מה שכבר עשו בכיתה. ובכל זאת, השימוש בקול מחדד בעיה לימודית מאד משמעותית, וקצת מוזר לי שסטאמר איננו מתמקד בה. אבל לפני שאגיע לבעיה, זכרון היסטורי קצר:

לפני שנים די רבות, כאשר עוד נהגתי לבקר בבתי ספר, צפיתי שוב ושוב בתלמידים שפנו למנועי חיפוש (אפילו לפני גוגל) כדי למצוא "מידע". בדרך כלל הכוונה היתה למידע שעונה על שאלה שנשאלה על ידי המורה (או שהופיעה בדף עבודה) או מידע שאפשר להעתיק כדי להגיש כעבודה אישית. באותה תקופה מורים נהגו להסביר לתלמידים שלהם שכדי למצוא מידע עליהם להכין שאילתא, ואז להקליק על התוצאות הראשונות. לא היתה התייחסות לפרסומות שהופיעו, ובוודאי לא שוחחו עם התלמידים על מהיכן הגיע המידע שעלה לפניהם דרך החיפוש. (זכור לי שבביקור שערכתי בספרייה עירונית בעיר יחסית גדולה בקליפורניה ספרנית הסבירה לי ש-"אנחנו עושים הרבה מחקר דרך גוגל", והרושם שקיבלתי היה שהיא חשבה שהמידע נמצא אי-שם בתוך גוגל ולא באתרים שאליהם מנוע החיפוש מפנה.) ויותר מכל דבר אחר, אני זוכר שלתלמידים היה ברור שהם מחפשים תשובות לשאלות. החיפוש דרך מנוע החיפוש לא היה הרפתקה לתוך עולם הדעת, אלא פעולה שהם נאלצו לבצע כדי להגיע לתשובה.

מבחינה טכנולוגית הרבה השתנה מאז, אבל מבחינת הכיתה הרבה נשאר כמו שהיה, והמעבר מחיפוש דרך המקלדת לחיפוש קולי מאפשר את הנצחון המוחלט של ה-"תשובות" על איתור מידע מגוון ומעניין. כתבה מלפני כשבועיים ב-Wired מחדדת את ההבדל.

הכתבה סוקרת את הפעילות של חלוץ החיפוש הקולי ויליאם טונסטאל-פדו (William Tunstall-Pedoe). מתברר שטונסטאל-פדו הבין מה שחברות כמו גוגל עדיין לא היו מוכנים להבין – שאנשים אינם רוצים לחפש מידע, אלא פשוט רוצים תשובות. ג'יימס ולאהוס (James Vlahos) כותב שטונסטאל-פדו מאד אהב את המדפים אשר בספרייה, אבל:

as much as Tunstall-Pedoe adored lingering in the stacks, he felt that computers shouldn’t require people to laboriously track down information the way that libraries did. Yes, there was great pleasure to be had in browsing through search results, stumbling upon new sources, and discovering adjacent facts. But what most users really wanted was answers, not the thrill of a hunt.

במילים אחרות, עוד בתקופה שבה היתה התלהבות גדולה ממנועי החיפוש והגישה לעולם אדיר של מידע שהם אפשרו לנו טונסטאל-פדו הבין שבני אדם, וזה כולל, כמובן, גם תלמידים, אינם רוצים להקדיש זמן לחיפוש מידע אלא רוצים תשובות ברורות וקצרות. חשוב להבין שמחוץ לבית הספר זה די הגיוני. אם רוצים לדעת תוצאה של משחק כלשהו, או את שעות הפתיחה של מסעדה, השימוש במנוע חיפוש עשוי להיות די מייגע. ואם נרצה או לא, חלק ניכר מהפעילות ה-"לימודית" בבית הספר מתמקד במתן תשובה עובדתית לשאלה ולכן תלמידים עשויים להעדיף עוזר קולי שמחזיר תשובה ברורה מאשר לעסוק בחיפוש מידע. אך מה לעשות והעוזר הקולי איננו מתאים לאיתור של מגוון התייחסויות לסוגיה בהיסטוריה. הוא איננו מגיש פרשנויות שונות לרומן שקוראים. הוא אפילו איננו משיב עם מספר עובדות אלא עובדה אחת (שאי-שם בדרך נקבעה כתשובה המתאימה), ועדיף כמה שיותר קצרה וברורה.

ולאהוס מסביר שהמענה הקולי של כלי כמו Alexa איננו מאפשר הגשת מגוון אפשרויות. הרי אנחנו איננו קוראים רשימה של קישורים ובוחרים להקליק על אחד מהם, אלא שומעים תשובה ברורה:

One-shot answers were unfashionable back when Tunstall-Pedoe started programming at Cambridge. But that was no longer the case by the time the Echo came out [2014]. In the era of voice computing, offering a single answer is not merely a nice-to-have feature; it’s a need-to-have one.

וזה איננו חשוב אם הצורך קדם לאפשרות או ההפך. כאשר קיימת האפשרות של קבלת תשובה ברורה זה נעשה למה שרוצים. ולאהוס כותב:

According to one market survey, people ask their smart speakers to answer questions more often than they do anything else with them.

וכעדות לכך ולאהוס צייץ:

My kids never talk about Googling something. They say, “Let’s ask Siri!”

וזאת כנראה המציאות החדשה. כבר מזמן הרשת גדושה במידע, והיום הטכנולוגיה מאפשרת התמקדות ישירה וכמעט מידית על המידע שאנחנו סבורים שאנחנו צריכים. אין לי ספק שמדובר בהתקדמות טכנולוגית מדהימה. הרי לא פעם אנחנו באמת זקוקים לתשובות מהירות וברורות. אבל להבדיל מהרחוב או הכורסה בבית, בית ספר אמור להיות מקום של שאלות. הוא אמור להרחיב, לא לצמצם עד לתשובה אחת נכונה. הרצון להכניס עוזר קולי לתוך הכיתה מצביע על הבנה מוטעית של מהות ההוראה והלמידה. אפשר, ורצוי, אחרת.

(עדיין) אין חדש בחיפוש ברשת?

לפני מספר ימים באתר Edudemic טרייסי וייץ פרסמה מאמרון קצר בנושא מיומנויות החיפוש באינטרנט של תלמידים, או ליתר דיוק, העדר המיומנויות האלה. נושא יכולות החיפוש מעסיק את החינוך כבר משנות ה-90 כאשר ה-WWW ומנועי חיפוש אינטרנטיים התחילו לדחוק את הספריות הצידה והפכו למקום הראשון, ואולי היחיד, שאליו תלמידים פונים כדי למצוא מידע. מאז, לא פוסקות להתפרסם כתבות שקובלות על הכישורים המידעניים הירודים של תלמידים. מאות, אם לא אלפי, כתבות כאלה התפרסמו. וייץ מודעת לזה. היא מתארת את המעבר מהשימוש בספריה לשימוש ב-WWW וטוענת שבעבר מורים הקדישו מאמצים רבים להקניית השימוש הנבון במגוון מקורות. אבל:

… when we made this switch to internet-based resources, we somehow left a gap in education and made no real focus on teaching kids how to find valid, credible, useful resources online. The result is our frequent frustration with a generation of kids who will still type in the word “Egypt” and grab the first search result that pops up on Google when studying anything remotely related to the topic.
לגבי השימוש במנועי חיפוש וייץ אולי צודקת, אבל ספק אם התיאור ההיסטורי שלה מדוייק. אכן, רבים מהתלמידים של היום אוחזים בתוצאה הראשונה של חיפוש בגוגל, אבל גם בעבר הפיסקה הראשונה של הערך על נושא מסויים באנציקלופדיה הספיקה להם. המעבר לאינטרנט אולי החריף את הבעיה, אבל בוודאי לא יצר אותה.

בדרך כלל נהוג להגיד שאין טעם לחפש את האשמים, העיקר לטפל בבעיה. באופן כללי, יש הגיון באמירה כזאת. אבל במקרה הזה, קביעת השימוש במנועי חיפוש כקו פרשת המים בירידה במיומנויות מידעניות אצל תלמידים מובילה להמלצות צפויות ונדושות שאינן מועילות במיוחד. וייץ כותבת:

Getting kids to really focus on what exactly they are searching for, and then be able to further distill ideas into a few key specific search terms is a skill that we must teach students, and we have to do it over and over again. We never question the vital importance of teaching literacy, but we have to be mindful that there are many kinds of “literacies”. An ever more important one that ALL teachers need to be aware of is digital literacy.
ספק אם יש איש חינוך אי-שם שיחלוק על המלצות גנריות כאלה. וייץ מתארת ארבעה "רמות" שצריכים להקנות לתלמידים. גם כאן, אין הפתעות. היא שמה דגש בפיתוח של חשיבה ביקורתית כך שהתלמידים יידעו להגדיר את החיפושים שלהם בצורה מדוייקת וגם להעריך את תוצאות החיפוש כדי לקבוע מה מתאים לצרכים שלהם. גם כאן, אין הפתעות. דווקא ההמלצה הרביעית קצת יוצאת דופן, ואולי באמת כדאית. וייץ כותבת שבמקום שהתלמידים יחפשו בעצמם, לעתים עדיף להגיש להם חומרים מתאימים לצרכים שלהם שהמורה כבר איתר ברשת. היא מוסיפה שכאשר עושים זאת אנחנו חושפים את התלמידים שלנו למקורות איכותיים, וזה עשוי לעזור להם לזהות מקורות כאלה כאשר הם יפגשו אותם בחיפושים שלהם.

אבל אם אין חדש במאמרון של וייץ, אפשר לשאול איזה טעם יש לכתוב עליו עכשיו? ואולי הסיבה היא דווקא מפני שאין חדש. מעניין יותר מאשר ההמלצות עצמן, הוא המניע למאמרון של וייץ. בפתיחת המאמרון שלה וייץ כותבת שלאחרונה היא קראה כתבה בנושא החיפוש אצל תלמידים של קלייב תומפסון ב-Wired, והכתבה עודדה אותה לכתוב. משהו צלצל אצלי כמוכר, ואכן מדובר בכתבה שהתפרסמה לפני שנה, כתבה שאליה התייחסתי סמוך לפרסומה. אינני בא בביקורת כלפי וייץ על כך שרק עכשיו היא ראתה את הכתבה של תומפסון. קורה לכולנו שאנחנו "מגלים" דברים ברשת שחיכו לנו שם זמן ממושך. אין סיבה להתבייש שמגיעים למשהו באיחור, וגם אין טעם להתגאות בכך שהיית שם קודם. אבל בכל זאת יש משהו מעניין כאן. הרי תומפסון כתב לפני שנה על מחקר שהתפרסם ארבע שנים לפני-כן (אם כי הוא לא ציין זאת), וסביר להניח שגם אז אותו מחקר לא "גילה" משהו שלא ידענו. קשה לא להסיק את המסקנה שמעט מאד השתנה במשך השנים האלה בנוגע לפיתוח מיומנויות מידעניות אצל תלמידים.

אין זה אומר שמערכת החינוך איננה מבקשת לקדם חיפוש מידע באמצעות מנועי חיפוש אצל תלמידים. דווקא הנושא עדיין חם ונדמה שכולם מבינים את חשיבותו. אבל כל עוד המערכת תופסת את חיפוש המידע כאמצעי למציאת תשובות לשאלות שהמורה שואל את תלמידיו, לתלמידים לא תהיה סיבה לנבור מעבר לתוצאות הראשונות או לבחון את המהימנות של התוצאות שהם מקבלים. הבעיה איננה בטכנולוגיה או במיומנויות. כפי שכתבתי לפני שנה, המערכת:

איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות
ומפני שכך המצב, על אף העובדה שאין שום דבר פסול בהמלצות של וייץ, ספק אם הן יובילו לשיפור משמעותי במיומנויות החיפוש.

החיפוש רק רומז על העיקר

במשך השבוע האחרון גיליתי שהמאמרון האחרון שלי כאן שימש, כנראה, בסיס לדיון של קורס או של השתלמות. קריאת התגובות היחסית רבות שהמאמרון זכה להן רומזת שהמגיבים מכירים זה את זה, ולכן הסקתי שאולי הקריאה והתגובה הן מטלה במסגרת של קורס. אני שמח שאני יכול למלא את התפקיד הזה, אפילו אם אני בטוח שיש מבחר מאמרים אחרים שיכולם לשרת את אותה המטרה טוב יותר. אני בסך הכל העליתי סוגיה ורשמתי מספר הרהורים, וכל אחד רשאי לעשות עם אלה מה שהוא רוצה. ולאור זה נדמה לי שהדעה שלי איננה חשובה. כמובן שנעים לי שאני יכול לשמש אכסניה לדיון פורה עבור אותה קבוצה, אבל שוב – אינני חלק מההמשך הזה. (אגב, נדמה לי שהאירוניה של הנקודה האחרונה שבמאמרון – שהמחקר שעורר, הפעם, את הדיון הוא בעצם מחקר יחסית ישן – הורגשה רק אצלי.)

אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או …. וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם "חשיבה ביקורתית"), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?

ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני … וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?

מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-"למידה" בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל "להחזיר" את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.

אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:

בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשר לקוות שזה באמת המצב, אבל נדמה לי שהמציאות אחרת. אצל רבים מאיתנו יש צורך לעורר (ואולי אפילו לשתול) "שיקול דעת". דווקא "שימוש מושכל בגוגל" עשוי להיות "נושא" שדרכו ניתן לפתח את שיקול הדעת. הרי השימוש המושכל איננו מסתכם בהיכן להקליק או כיצד לזהות את תוצאות החיפוש. עיקרו נמצא מעבר לפעולות הפשוטות האלו כאשר אנחנו נדרשים להעריך את הכדאיות של מה שאליו הגענו ולהבחין אם הוא משרת אותנו ועונה על הצרכים שלנו. זאת ועוד: מבחינתי האישית, קשה לי להבחין בין "נלמד" לבין "נרכש עצמאית". אני מניח שההבדל נמצא במילה "עצמאית", אבל אפשר לטעון שכל למידה היא בסופו של דבר "עצמאית" היות ואיננו יכולים להגיד שמישהו באמת למד משהו עד אשר האדם היחיד מפנים אותו.

עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:

אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
אם הקביעה הזאת נכונה (ונדמה לי שדווקא קיימות יותר מדי מערכים כאלה) האם עלינו להסיק שמפני שאין מערך שיעור שמלמד חיפוש הוא איננו ראוי ללמידה בבית הספר? נדמה לי שהאמירה הזאת רק מחזקת את הטענה שבית הספר איננו עוסק בדברים שהם חשובים באמת.

דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים "משניים" כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה"ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:

Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
לכן, על אף העובדה שאני יכול להבין את תחושות המגיבים, אני חושש שמה שעולה מתוך התגובות היא כניעה לבית הספר כפי שהוא מתפקד היום. במקום זה הייתי מעדיף לראות חזון שרואה בבית הספר מקום שפותח אופקים. לפני עשור ויותר החזון הזה ליווה את הנסיונות הראשונים לשלב את הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך. היתה תחושה שהאינטרנט יוכל לפתוח את בית הספר לכיוונים שהיו אולי רצויים לפני-כן, אבל לא יכלו לבוא לביטוי. היום התקשוב זמין הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו לפני עשור. אבל בית הספר ממשיך לתפקד כמו שתיפקד לפניו. אני מקווה שאיננו עדים לכך שהמערכת אכן הצליחה לסגל לעצמו את הכלי, תוך כדי התעלמות מהמהות.

אין חדש – בחיפוש, ואולי לא במחקר

ספק עם פרסום של עוד מחקר שמגלה שתלמידים אינם יודעים להעריך את המידע שהם מוצאים דרך מנועי חיפוש באינטרנט יכול להיחשב לידיעה חדשותית. כפי שהדיווח הקצר בפורטל מס"ע על כתבה של קלייב תומפסון באתר Wired מדגיש:
הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור
מה שנדוש בסביבות חינוכיות עשוי להיות חדש בסביבות טכנולוגיות (אם כי זה קצת מפתיע). ומפני שקלייב תומפסון הוא שם מוכר מאד בשדה הטכנולוגי, כתבה משלו, אפילו קצרה, מעוררת ענין. תומפסון כותב בעקבות מחקר שבין היתר עקב אחר הרגלי החיפוש של סטודנטים באמצעות גוגל. במספר מקרים החוקרים היטו את התוצאות ה-"טבעיות" של גוגל כך שהתוצאות הראשונות שהופיעו בדף התוצאות של גוגל היו "טובות" פחות מאשר התוצאות שנקבעו על ידי שיטת ה-Page Rank של גוגל. התברר שהסטודנטים האמינו לגוגל והניחו שמה שהופיע בראש דף התוצאות היה עדיף על מה שהופיע נמוך יותר בדף. המסקנה? הסטודנטים לא הפעילו "חשיבה ביקורתית" כלפי התוצאות, אלא סמכו באופן עיוור על מנוע החיפוש. תומפסון שואל מי אשם במצב הזה, וגם עונה על השאלה שלו:
Who’s to blame? Not the students. If they’re naive at Googling, it’s because the ability to judge information is almost never taught in school. Under 2001’s No Child Left Behind Act, elementary and high schools focus on prepping their pupils for reading and math exams. And by the time kids get to college, professors assume they already have this skill. The buck stops nowhere. This situation is surpassingly ironic, because not only is intelligent search a key to everyday problem-solving, it also offers a golden opportunity to train kids in critical thinking.
אני מניח שכולם מסכימים שהיכולת להפעיל "intelligent search" היא אחת המיומנויות החשובות של ימינו. קשה להגיד ששנים של פרויקטים שמבקשים להקנות מיומנויות חיפוש הניבו פרי רב בתחום הזה. אבל עלינו גם להכיר בעובדה שיכולתם של מנועי חיפוש לאתר את המידע המבוקש משתפרת מיום ליום. ולאור זה, הגיוני שסטודנטים סומכים עליהם. וכמובן יש בעיה גדולה עוד יותר. במקרים רבים מדי המידע שסטודנטים מתבקשים למצוא הוא מידע שלא דורש מהסטודנט לחפש מעבר לתוצאות הראשונות. לא ברור אם תכניות לפיתוח מיומנויות חיפוש יכולות להצליח אם במקרים רבים מדי אין צורך של ממש במיומנויות האלו.

נדמה לי שזה מה שגורם לאלן לווין לא להתרגש מהידיעה שתומפסון מפרסם. לווין שואל אם מורים באמת מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא משהו בעל ערך.

“Kids” are given some assignment and want to get it done as fast as possible, to satisfy what is being set in front of them. They give the top results … because the question they are asked to “research” does not matter much to them.

When we talk of searching, we are talking the basic most bottom of the pyramid structure motivational task. Frankly, I don’t care if kids can “search”– I want to know what happens when they seek.

אינני יודע אם כאשר סטודנטים ותלמידים עורכים חיפושים אחר מידע שהם באמת מתעניינים בו באופן אישי הם יעילים או מוצלחים יותר מאשר בסביבה הלימודית. על אף העובדה שאני רוצה לחשוב שהתשובה היא חיובית, אינני בטוח שכך המצב. לעתים קרובות תלמידים בסך הכל מחפשים מידע יבש, תשובות לשאלות שאינן דורשות שיקול דעת או השוואה בין תוצאות. מערכת החינוך איננה מתקשה רק בהקניית מיומנויות חיפוש, או בפיתוח חשיבה ביקורתית. היא גם איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות.

ועוד מילה לסיום. בשבוע האחרון מספר אתרים התייחסו לכתבה של תומפסון. אולי כצפוי, רבים ציינו שאין חדש בגילוי שתלמידים סומכים על גוגל באופן עיוור. אבל זה איננו הדבר היחיד שאיננו חדש. ניסיתי לאתר את המחקר שעליו תומפסון כותב. בין ההתייחסויות שאני מצאתי, לא מצאתי קישור למחקר עצמו. היה עלי להמשיך מעבר לדף הראשון של התוצאות בגוגל, וגם לנסות מספר מילות חיפוש שונות. אבל נדמה לי שמצאתי את המחקר … וגיליתי שה-"חדשות" המרעישות בנוגע להרגלי החיפוש של סטודנטים ותלמידים מתבססות על מחקר שהתפרסם בשנת 2007.

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.