קטגוריה: טכנולוגיה

הטכנולוגיה לשרות המשפחה, עם טיפה של מידענות לצידה

על פי רוב, הילדים שלי לא מוצאים סיבה להקשיב לאבא שלהם, ואני מניח שגם אני אינני מרבה להקשיב להם. אי לכך, אני אולי לא האדם הנכון להתייחס לנושא הזה. ובכל זאת, אני מוצא טעם רב בטכנולוגיה לשם חיזוק התקשורת המשפחתית. (ולא מדובר רק ב-“צלצל אלינו אם עד 00:30 עדיין לא הגעת הביתה”.) אם שיעורי הבית של הילדים שלי, למשל, היו מגיעים אלי דרך הודעות SMS, או בדואר אלקטרוני, או היו רשומים באתר של הכיתה, שיחות קצרות ומוכרת כמו:

     אני: יש לך שיעורי בית?
     הילד: לא.

היו אולי מוחלפות ב-“שיחה” הרבה יותר יעילה כמו:

     אני: ראיתי ב-SMS שעליך לסכם את הפרק בגאוגרפיה עד יום שלישי. מתי אתה מתחיל?

כל הפתיח הזה איננו אלא הסבר להתעניינות שהתעוררה אצלי מקריאת הכותרת שקראתי באתר של רויטרס לפני כמה ימים:

Technology has parents and teenagers talking

המאמר מספר על השינויים שמתרחשים בתקשורת הפנים משפחתית בהשפעת הטכנולוגיה. יש בו ציטטות רבות מפי ריצ’רד וולפסון, פסיכולוג הילדים שערך את הסקר שעליו מבוססת הכתבה:

Sitting round the table together for a meal was once the bedrock of family life. It is now becoming a thing of the past but Woolfson stressed that was not the end of the world.

“Now we have today’s high-tech family where family communication takes place by email, internet, webcam and mobile phone as well as face-to-face of course,” he said.

משפטים כאלה בהחלט מעודדים. הרי בדרך כלל אנחנו קוראים על הכוח ההרסני של טכנולוגיות, על כיצד הן גורמות לפירוקן של מערכות מסורתיות כמו המשפחה. והנה, הפעם אנחנו קוראים על התרומה של הכלים האלה לחיזוק הדבק החברתי. אבל מהו הדיווח הזה? בכתבה של רויטרס (הוא התפרסם במספר אתרים, אבל בכולן היא קצרה, וחוזרת על אותן הנקודות) מציינים שנערך survey, וגם מציינים שאותו פסיכולוג ילדים שערך את ה-survey גם ערך:

a study of how family communication has evolved

המילה “study” בדרך כלל מתייחסת למחקר, וללא ספק נושא כמו התפתחות התקשורת בתוך המשפחה הוא נושא שדורש מחקר מעמיק. אבל מתברר שזה לא בדיוק מה שקרה במקרה הזה. בעצם, מדובר באותו survey, וראו זה פלא – הוא הוזמן על ידי החברה הסלולארית T-Mobile. לא קשה לחוש שריח של “מטעם” נודף מתוצאות הסקר, והתחושה הזאת מתחזקת כאשר אין שום קישור בכתבה למחקר, או לסקר, או לשום מקור אחר שיוכל לאמת את התוצאות.

חיפוש בגוגל הביא אותי לאתר של פסיכולוג הילדים הבריטי ריצ’רד וולפסון, ושם למדנו שבין היתר הוא מציע את עצמו כיועץ למבצעי פרסום. אין זה מעודד במיוחד, אבל יש כתובת דואר אלקטרוני, ולכן, גם פונים בשאלה.

תשובה לא איחרה לבוא. וולפסון מסר לי, בלי היסוס, שהסקר:

was an unscientific survey of around 1000 people. It was done solely for PR purposes and attracted a lot of publicity

אינני מופתע. לא שהדברים היו טובים מדי להיות אמת, אלא שהיו שטחיים מדי להיות משהו מעבר לחלק ממבצע פרסומי. דווקא בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים שמדגישים את החשיבות של הארוחה המשפחתית בעיצוב אופיו של הילד. אישית, אין לי ספק שדיונים סביב השולחן בשעת ארוחת ערב תרמו רבות לפיתוח החשיבה הביקורתית. נדמה לי שהיום קשה יותר לשמור על שעה שבה המשפחה מתיישבת יחד, ואשמח ללמוד שטכנולוגיות כמו הטלפון הנייד או כלים למסרים מיידים דרך האינטרנט, ממלאות תפקיד דומה לשולחן האוכל. אבל מהכתבה הספציפית הזאת, קשה להגיד שהשתכנעתי.

באמת, לשם מה הכלים האלה?

זה קורה לכולנו. אנחנו מדברים עם אלה שמסכימים איתנו, שומעים את הדעות שמחזקות את הדעות שלנו, ומתחילים לחשוב שכולם חושבים כמונו. אישית, אין לי נסיון עם שילוב טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה, אבל אני קורא, ומתייג, די הרבה דיווחים על שימושים כאלה. ומפני שהחומרים בנושא הזה שאני פוגש רואים את הנסיונות האלה בעין יפה, אני מקבל את הרושם שמדובר במגמה אמיתית שתופס תאוצה. אי לכך, הופתעתי לקרוא היום, בניו יורק טיימס, מאמר של סמואל פרידמן המדווח על מגמה נגדית. פרידמן מספר על מרצה בקולג’ מכובד במדינת וירג’יניה שביים הפרעה של טלפון סלולארי בשיעור שבעקבותיו הוא החרים, וניפץ, אותו לעיני כיתה שלמה. פרידמן כותב שהמעשה המבויים הזה:

attested to the exasperation of countless teachers and professors in the computer era. Their perpetual war of attrition with defiantly inattentive students has escalated from the quaint pursuits of pigtail-pulling, spitball-lobbing and notebook-doodling to a high-tech arsenal of laptops, cellphones, BlackBerries and the like.

הוא ממשיך:

The poor schoolmarm or master, required to provide a certain amount of value for your child’s entertainment dollar, now must compete with texting, instant-messaging, Facebook, eBay, YouTube, Addictinggames.com and other poxes on pedagogy.

אין ספק שהפרעות כאלה יכולות לעצבן (ואני משוכנע שתלמידים וסטודנטים חייבים ללמוד כמה כללים יחסית פשוטים בנוגע לשימוש במחשבים, בניידים ועוד בשעת שיעור) אבל שוב, מהמקום שאני נמצא, ומהחומרים שאני קורא, חשתי שידם של אלה שטוענים שמקומם של כלים כאלה הוא כן בכיתה נמצאת על העליונה.

עד כמה שהדבר ידוע לי, פרידמן איננו מתנגד לשילובן של טכנולוגיות בחינוך. הוא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, והוא כותב מאמרים רבים לניו יורק טיימס. במשך השנה האחרונה נדמה לי שהוא לא התייחס למחשבים, לאינטרנט או לטכנולוגיות אחרות במאמרים האלה, ובכל זאת, מקריאה במאמרים שלו מתקבל הרושם שהוא רואה חיוב רב באלה. מהבחינה הזאת, הוא שונה מאד מהמפיקים בערוץ 10 שהכינו כתבה על “ילדי הגוגל” שבמקום לבחון את השימוש במחשב ובאינטרנט בחינוך מצייר ציור הזוי של ילדים שיכולותיהם השכליות יורדות לטמיון בעקבות החשיפה לכלים האלה. (דיון מעניין על הסרט התפתח באדורשת.)

אבל דווקא מפני שפרידמן הוא עיתונאי רציני, צריכים לא לבטל לגמרי את דבריו. בתוך המאמר הוא מצטט את פרופ’ מיכאל בוג’ילה, מאוניברסיטת מדינת איווה, גם הוא בתחום העיתונאות. בוג’ילה המצביע על הבחנה חשובה בין הסטודנטים של היום לבין ההורים שלהם:

The baby boomers seem to see technology as information and communication. Their offspring and the emerging generation seem to see the same devices as entertainment and socializing.

נדמה לי שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. אבל כמובן התפקיד של הדור שלי הוא לעזור לדור הבא להכיר ביכולות הנפלאות של הטכנולוגיות של היום להעשיר אותנו מבחינת המידע והתקשורת, ולא רק לשם הבידור.

מה הוא “חשב” לעצמו?

יתכן וההרהור הבא חורג קצת מהנושאים שעליהם אני נוהג לכתוב כאן. מצד שני, יתכן שיש לו קשר יותר מרופף לשאלות הנוגעות למקומו של המחשב בתהליך הלמידה, ובחיים שלנו באופן כללי.

כבר מספר שנים אני תוהה עד כמה בודק האיות של התמלילן Word משפיע על הכתיב שלנו. (רצוי, אולי, לציין, שהכוונה שלי היא לבודק האיות כפי שהוא, בברירת המחדל שלו. אפשר לקבוע כללים שונים למילון הבודק, אבל נדמה לי שאפילו משתמשים ש-“מלמדים” מילים חדשות למילון של Word אינם משנים את ברירות המחדל של הבודק.) אני משוכנע שסטודנט לתואר שני יוכל לערוך מחקר מרתק על השפעת בודק האיות של Word על הרגלי האיות שלנו בישראל.

אישית, בזמן האחרון אינני מרבה להשתמש ב-Word. במקום זה, כאשר אני רוצה לכתוב משהו אני פותח מסמך ב-Google Docs וכותב שם. (אינני עושה זאת כדי לעבוד בשיתוף עם אחרים, אלא פשוט מפני שמסמך שאני מכין בדרך הזאת זמין לי מכל מקום). אולי בגלל זה, כאשר פתחתי Word לפני כמה ימים והתחלתי להקליד מספר משפטים, הקווים האדומים שהם כל כך מוכרים לכולנו ממש קפצו מול עיני. אותם קווים אדומים לא הפריעו לי, אבל מצאתי את עצמי מתייחס אליהם ממש בכבוד, בוודאי בכבוד גדול יותר מאשר התייחסתי אליהם בעבר. לכן, כאשר הקלדתי את המילה “פארדוקסלי”, ומצאתי את הקו המקווקו הידוע מתחתיה, הקלקתי בקליק ימין, ובדקתי את חלופות האיות. בחרתי ב-“פרדוקסלי“. אך ראו זה פלא! תחת אותה המלצה (היחידה ש-Word הציע לי, מצאתי שוב קו אדום מקווקו. בדיקה נוספת גילתה שעכשיו מציעים לי שתי חלופות חדשות. בחרתי ב-“פרדוקסאלי“, ולשמחתי הקו האדום נעלם.

כזכור, אינני מרבה להסתמך על בודק האיות של Word. אבל נדמה לי שיש טעם לשאול למה הוא מציע לי איות חלופית שהוא עצמו איננו מוכן מקבל. פלאי הטכנולוגיה!

אפילו אם זה רק עניין של סמנטיקה

לפני מספר ימים, איריס, ב-“שחקי, שחקי על חלומות” קישרה למאמרון של ברד וונגר, ולמאמרון של ג’ף אוטכט, שמתייחסים להבדל בין “שילוב הטכנולוגיה” לבין “הטמעת הטכנולוגיה” בבתי הספר. לפני יומיים אריאלה המשיכה את הדיון בבלוג שלה ב-אדורשת.

אפילו אם במידה לא כל כך קטנה אני חש שמדובר בויכוח סמנטי, אין ספק שיש כאן דיון חשוב, דיון שראוי שימשיך להתפתח. (למרות שאני בחרתי להתייחס כאן, אני מציע להגיב על גבי התשתית של אדורשת, כתגובות למה שאריאלה כתבה. אני מקווה שאיריס תסכים.)

אי-שם, הרחק בהיסטוריה הדי עתיקה של השילוב/ההטמעה של המחשב לתוך בית הספר, המחשב נתפס ככלי שהיה כל כך שונה מכלים אחרים שהיה צורך לחשוף את המורים ליכולות הכלי ולרזיו. לא זכור לי שאי-שם בעבר היה צורך להסביר למורים כיצד להשתמש בעפרון או בעט (טוב, אני לא כל כך זקן) אבל די ברור למה. העפרון והעט הם כבר מזמן חלקים בלתי-נפרדים מהתרבות הכללית שלנו. כולם יודעים להשתמש בהם. אבל המחשב היה משהו חדש, וללא ספק שונה. התוצאה היתה שלצד השתלמויות שבהן לימדו מורים טכניקות חדשות ללמד נושאים שונים, הציעו להם גם ללמוד להשתמש במחשב בהוראה שלהם. נוצרו שני מסלולים נפרדים – הכשרה פדגוגית כללית, והכשרה בפדגוגיה באמצעות המחשב. אך מה לעשות, ויש כאן הפרדה מלאכותית.

נדמה לי שכל העיסוק סביב “שילוב” ו/או “הטמעה” אינו אלא נסיון לתקן את העיוות ההיסטורי הזה, וליצור מצב שבו כאשר מדברים על פדגוגיה, מדברים באופן טבעי גם (ולא רק “גם”) בשימוש במחשב ובאינטרנט. אם יש מישהו שבאמת חושב ש-“פדגוגיה באמצעות המחשב” שונה מ-“פדגוגיה כללית”, אז הוא בוודאי ירגיש שיש צורך ב-“שילוב”. אבל מי שעבורו ההבחנה המשמעותית היחידה היא בין “פדגוגיה טובה” לבין “פדגוגיה צולעת” מייחל ליום שבו כבר לא יצרכו לשאול “כיצד אפשר להשתמש במחשב בהוראת הנושא הזה?”. במקום זה, הוא פשוט יידע שהמחשב והאינטרנט עומדים לרשותו בכל מצב, כמו העט והעפרון, כמו מדף הספרים והספריה.

כאשר שאלנו, לראשונה, כיצד ניתן לשלב/להטמיע את המחשב והאינטרנט בחינוך היה הגיון מסויים בשאלה. כפי שציינתי, אותם כלים היו חדשים – לא רק לנו, אלא לחברה כולה. המורים שהכניסו את המחשב לתוך הכיתות שלהם היו, במידה לא קטנה, חלוצים, והם עסקו לא רק בשילוב המחשב לתוך הכיתה, אלא גם בהפיכת הכלים האלה לחלק אינטגראלי של חיי היום-יום שלנו. היום, אפילו אם רבים מהכלים שאני מרבה לכתוב עליהם כאן עדיין לא זכו למקום של כבוד בחברה הסובבת, אין כבר ויכוח בנוגע למקום של המחשב והאינטרנט בחיים שלנו.

נדע שהצלחנו בהטמעה/שילוב אמיתי של המחשב והאינטרנט בחינוך כאשר כבר לא נשאל כיצד צריכים להשתמש בכלים האלה, אלא אותו שימוש יהיה מובן מאליו. שילוב/הטמעה אמיתי הוא בעצם קיום הצו “וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ “. כאשר ילד מחזיק עפרון ביד ומשרבט, כבר לא אומרים לו שמדובר בשימוש לא נבון בכלי. אנחנו מבינים (כך אני מקווה) שהשרבוט הוא חלק אינטגראלי מהחשיבה ומהלמידה, ומהעובדה שהכלי נמצא בידיים שלו. מי ייתן ונגיע למצב הזה גם בנוגע למחשב והאינטרנט.

גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי)

הערב התכוונתי לעשות משהו אחר. ביליתי ערב מאד נעים עם הילה במשחק Set (ולשם שינוי, סוף-סוף הצלחתי לנצח אותה), והתיישבתי לקרוא קצת, ואולי אפילו לכתוב משהו שאינו קשור בכלל לבלוג הזה. אבל קודם כל צריכים, כמובן, להציץ לתוך קורא ה-RSS, ושם גיליתי שגם ראובן, וגם סוזן, סימנו בחשבונות הדלישס שלהם מאמר חדש של ג’יימי מקנזי – ולא רק מאמר חדש, אלא מאמר שבו הוא מבקר את התיזה של מארק פרנסקי על ילידים מול מהגרים דיגיטליים. מה יכולתי לעשות – הקלקתי.

שמחתי מאד לראות את המאמר של מקנזי, גם מפני שאני מסכים עם הביקורת שלו, וגם מפני שהוא בדק לעומק נושא שאני בדקתי לפני כמעט שנה. בינואר השנה, במאמר לבוידם “Carrying Cognitive Baggage from the Old Country“, הרמתי גבה לגבי ההבחנה של פרנסקי לגבי ילידים ומהגרים בסביבה הדיגיטלית. באותו מאמר ציינתי שלא מעט בלוגרים הטילו ספק בנכונות ההבחנה הזאת, ומאז, אני שמח לציין, הצטרפו כמה נוספים שטוענים שבעצם, ההבחנה איננה מועילה לקידום התקשוב בחינוך. במה שאני כתבתי אז ציינתי שאינני מצליח למצוא שום מידע על אותו Dr. Bruce D. Berry שפרנסקי מצטט. בדף שנשא את השם “?Dr. Who” הוספתי (וסליחה על הציטוט הארוך):

A Google search on Dr. Bruce D. Berry brings up quite a number of hits – almost all of them within copies of Prensky’s article, or quotes from it. The Baylor College of Medicine web site (with which, Prensky tells us, as of 2001 Berry was affiliated) doesn’t seem to mention him at all. Berry may well be an accepted authority on brain development, but, at least via the various searches I conducted – via Google, via Google Scholar, and in a general library catalog – he doesn’t seem to have published anything related to brain research, or as far as I can tell, on anything else. I may have missed something (maybe Prensky, and everybody else since then, spelled his name wrong) but I get the feeling that Prensky happened upon a quote that fit his needs and simply milked it for much more than it was worth.

Perhaps what we have here is a case of digital immigrants imitating digital natives. After all, few people would get particularly upset to find that a pupil had copied a passage verbatim from the Wikipedia without checking a bit further up the source chain to see if it was accurate, but were a teacher to do that it would be considered unprofessional. But if the immigrants are going to adjust to the new digital reality, it makes sense that they’ll behave around information in the same way that the natives do.

מקנזי עשה את שיעורי הבית הדרושים, ומצא את אותו Dr. Berry, ומתברר שאכן, פרנסקי החליף את האות B באות P, וכל מי שציטט אותו מאז לא ידע שמדובר ב-Dr. Bruce D. Perry. (אולי מבוגרים גם זקוקים לקצת אימון במידענות?)

אז תודה לג’יימי מקנזי, אבל בכל זאת, מדובר בתודה מסוייגת. בביקורת שלו על פרנסקי מקנזי מתייחס בחיוב לדוחות של ה-Alliance For Childhood. הארגון הזה מתיימר להגן על הילדות מחשיפת יתר לטכנולוגיה. הם צובעים את העולם בצבעי שחור ולבן בלבד: הטכנולוגיה מאיימת על המגע האישי, וצריכים להגן על ילדים מהחשיפה הזאת. רבים ממובילי ה-Alliance הם חסידי בתי ספר וולדורף, ובעיניהם גם הפלסטיק מזיק לבריאות הנפשי של הילד. קשה לא להסכים עם המילים היפות שלהם לגבי הצורך של הילד בקשר אנושי. אבל ספק אם אפשר למצוא מישהו בין מחייבי התקשוב בחינוך, אפילו פרנסקי, שאיננו מסכים עם האמירות הסתמיות האלה. יש כאן סדר יום סמוי, אנטי-טכנולוגי באופן מובהק, וחבל שמקנזי מאפשר לעצמו ליפול בפח שטומנים לו.

עברו ארבעים שנה – מחשבות נוספות

רק אתמול כתבתי כאן על הויכוח שעדיין (כנראה) מתנהל סביב השימוש במחשבונים אצל תלמידים. ודווקא היום נתקלתי במאמר ב-Wired (שהופיע ברשת אולי כבר לפני שבועיים) של קליב תומפסון –Your Outboard Brain Knows All – שעוזר להאיר את הנושא מנקודת מבט חשובה. תומפסון טוען שלפי מחקרים שנערכו לאחרונה:

we’re remembering fewer and fewer basic facts these days.

אין זה אומר שאנחנו שוכחים יותר מאשר בעבר, אלא פשוט שאיננו צריכים לזכור. לפי תומפסון:

Younger Americans today are the first generation to grow up with go-everywhere gadgets and services that exist specifically to remember things so that we don’t have to.

הוא מציין שהוא עצמו כמעט לא מנסה לזכור דברים:

… I’ve almost given up making an effort to remember anything, because I can instantly retrieve the information online.

אין חדש בטענה הזאת. היא עלתה, כנראה, כבר עם המצאת הכתב. מתוך דיאלוג הפידרוס של אפלטון מופיע סיפור שסקרטס מספר:
ובכן, שמעתי שבסביבות העיר ניאוקרטיס שבמצריים שכן אחד האלים הקדומים של אותה ארץ (…) בשם תיות. הוא היה הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב. בזמן ההוא היה תמוז מלך על כל ארץ מצריים. (…) אליו הלך תיות, הציג בפניו את אומנויותיו וביקש להורותן גם לשאר המצרים. הלה שאל לתועלת שבכל אחת מהאומנויות, ובשעת ההסברה גינה ושיבח את הדברים כפי שהם נתקבלו או לא נתקבלו על דעתו. (…) כשהגיע אל האותיות, אמר תיות: “לימוד זה, אדוני המלך, יוסיף על חכמתם וכוח זיכרונם של המצרים; שכן המצאתיו בחינת סגולה לזיכרון וחכמה.”

והמלך אמר: “תיות המעולה שבאומנים, לא לאותו איש עצמו ניתן ליצור שיטות של אומנות, וגם לדון על מנת הנזק והתועלת הצפונה בתוכן לשעתידים להזדקק להן. והנה אתה, אבי הכתב, רוחש חיבה לילדך, ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. שכן יכניס עניין זה שיכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם; לא המצאת, אפוא, סגולה לכוח הזיכרון, אלא להזכרה; וחכמה מדומה, לא אמיתית, הנך מקנה לתלמידך. שכן לכשיוודעו להם דברים הרבה ללא הוראה, יהיו בעיניהם מרבי דעת, בעוד שעל פי הרוב יהיו חסרי דעה; וקשה תהיה חברתם, כיון שיהיו חכמים-לכאורה, ולא חכמים.”

(הבאתי את הטקסט הארוך, והמאד מוכר, הזה כאן מפני שמשום מה לא מצאתי גירסה זמינה ברשת.)

אם כך, כנראה שעם כל המצאה חדשה שמחצין את הזכרון האנושי, הסיפור חוזר על עצמו. אבל הכוח של הכלים המחשביים שעומדים לרשותנו היום, לא רק לעומת המצאת הכתב, או הדפוס, או אפילו לעומת המחשבונים של לפני שלושים או ארבעים שנה, אלא לעומת לפני רק חמש שנים, מחדד מאד את הדברים.

נדמה לי שעברנו מספיק פיתוחים טכנולוגיים ששיפרו את הזכרון החיצוני שלנו כדי שנוכל לקבוע שלא הכתב, או הדפוס, או המחשב, מביאים ל-“חוכמה מדומה”. ובכל זאת, גם תומפסון חש שהסתמכות על אמצעי הזכרון החיצוניים גורמת לפספוס מסויים:

There’s another type of intelligence that comes not from rapid-fire pattern recognition but from slowly ingesting and retaining a lifetime’s worth of facts.

נדמה לי שאחת המטרות של החינוך חייבת להמשיך להיות בנייתה של תשתית תרבותית רחבה, אפילו של “עובדות”, שאליה נוכל להתייחס על מנת לבחון מצבים חדשים ולהשוות בין החדש לבין המוכר לנו. הרי אם אין שום דבר מוכר לנו, אין עם מה להשוות, או משהו שלאורו אפשר לבחון דברים חדשים.

אבל אין חשש שהמערכת החינוכית תוותר על הדרישה שתלמידים יצברו עובדות. החשש הוא שהמערכת לא תאפשר שימוש בכלים שבעזרתם ניתן לשמור את העובדות האלה מחוץ לראש של התלמיד.

עברו ארבעים שנה, ויש עדיין ויכוח?

מאמר שהתפרסם השבוע בוושינגטון פוסט הזכיר לנו שהמחשבון (או החישובית, או מחשב הכיס – ובוודאי עוד שמות רבים) יצא לשוק לפני ארבעים שנה. המאמר מדווח שלפני שבוע חברת Texas Instruments, יצרנית המחשבון הראשון, תרמה מספר דגמים מוקדמים למוזיאון האמריקאי הלאומי, הסמיתסוניאן. אבל המאמר עוסק, במרביתו, בשאלה של שילוב המחשבון לתוך כיתות של תלמידים. הכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשות הכיתה היום מגמדים מאד את אותו מחשבון פרימיטיבי, אבל בכל זאת אנחנו קוראים:

But as the technology continues to advance, a question remains: Are the devices helping or hurting students? Educators are deadlocked over whether calculators are helping create a more numerate society capable of claiming the next technological breakthrough or making students technology-dependent and mathematically insecure.

הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני קורא משפטים שנכתבו השבוע, ולא לפני שנים רבות.

אני זוכר היטב, לפני כמעט שלושים שנה, שהכנסתי שני מחשבונים קטנים ופשוטים (שהגיעו אלי מחו”ל) לכיתה שלי (כיתה ו’ או ז’, אינני זוכר בדיוק). היו מספר הורים אז שהתנגדו וטענו שאם נרשה לתלמידים להעזר במכונה למצוא את התשובות לתרגילים, ילדיהם לעולם לא ילמדו את לוח הכפל בעל פה . הייתי משוכנע שהמחשבונים שבהם השתמשנו בכיתה איפשרו לנו לעסוק בסוגיות מתמטיות מעניינות מעבר לחישובים חשבוניים בסיסיים. אינני יכול להוכיח שצדקתי, אבל בין אותם תלמידים (שהיום הם בני ארבעים) אחד קיבל דוקטורט השנה. לא כולם הצליחו בחיים כפי שיכולתי לקוות, אבל אחד היה טייס, ואחר הוא עורך דין. אחת היא אמנית מצליחה, אחרת רקדנית, ועוד אחת מרפאת במוסיקה. אינני חש שהשימוש במחשבון הזיק להם.

מקור התמונה:
Kuniavsky, Mike. “IMGP7832.JPG” mikek’s photostream.
27 February, 2006. 1 Oct 2007
http://flickr.com/photos/mikek/105569344

המאמר מדווח ש-“נותרת השאלה: האם המכשירים האלה עוזרים או מזיקים לתלמידים”. אני מודה, אני מאד מופתע. הייתי בטוח שמדובר בשאלה שהוכרעה מזמן. מעולם לא טענתי שההתנגדות לכלי Web 2.0 בבית הספר נובעת משמרנות חינוכית לשמה. להיפך – למרות שאינני מקבל את טיעוניהם של המתנגדים לכלים האלה, יכולתי להבין רבים מחששותיהם. אבל אם יש עדיין ויכוח בנוגע למחשבונים בכיתה, אז אולי אני טועה.

בשביל הערה כזאת, כדאי לחזור למאמר!

לפני חודש התייחסתי כאן למאמר בניו יורק טיימס שעסק באי-הצלחתן של תוכניות לשילוב מחשבים ניידים לתוך בתי ספר. ציינתי אז שאותה הצלחה או אי-הצלחה תלוייה יותר באווירה הכללית בבית הספר מאשר בטכנולוגיה עצמה.

היום מצאתי התייחסות של אלן נובמבר לאותו מאמר. נובמבר מוכר מאד בתחום שילוב טכנולוגיות בלמידה, אבל אינני מרבה לבקר באותם אתרים בהם הוא כותב. אולי בגלל זה פספסתי את ההתייחסות שלו למאמר, התייחסות שהתפרסמה רק מספר ימים אחרי מה שאני כתבתי.

מוזר בעיני שנתקלתי בציטטה של נובמבר רק היום, למרות שהוא כנראה היה מסומן בקורא ה-RSS שלי כבר מספר שבועות. אין לי הסבר לכך, אלא שהדבר כנראה פשוט נשמט ממני. כך או כך, מצאתי קישור לקטע של נובמבר דרך הבלוג של ג’יי פפמן, שאת הבלוג שלו אני כן קורא. פפמן קישר לבלוג של סקוט מקלוד, בלוגר מאד מקובל, אבל לא בין אלה שאחריהם אני עוקב. (מכל זה אפשר להבין ש-“בשם אומרו” די חשוב לי, אבל זה כמובן סיפור אחר. הרי בסופו של דבר, הגעתי לקטע של נובמבר, וזה מש שחשוב כאן.) נובמבר הגיב למאמר בניו יורק טיימס בטענה מעניינת, וגם משכנעת:

First of all we should never call any program a “Laptop Program”. We certainly do not have pencil and paper programs. As soon as a school or district places the focus on the technology I believe it is doomed to fail. The real work is not adding technology to our industrial school design, but reengineering the culture of teaching and learning.

מה אני יכול להגיד! הלוואי וכך אני ניסחתי את הדברים.

ממש בחצר האחורית שלנו

שני מאמרים שהתפרסמו באתרי חדשות מוכרים עוררו התייחסות אצל בלוגרים חינוכיים. מדובר במאמר באתר ה-BBC ובאתר ה-Boston Globe (ולא מעט מקומות נוספים) בנושא סביבת התכנות Scratch. ה-Scratch הוא פיתוח של MIT – בית היוצר של ה-LOGO, ובמידה לא קטנה, הוא גלגול חדש של שלו.

ה-LOGO נבנה באמצעות פקודות, ואילו ה-Scratch מביא את התפיסה הזאת לפחות צעד אחד הלאה, ליחידות של פקודות שמתחברות זו לזו בקלות רבה כדי ליצור אנימציות, משחקים, ועוד. מחסן של כלים עומד לרשות תלמידים שיכולים בקלות ליצור יישומים פשוטים (ואף מורכבים). לפני שבוע ה-Scratch היה עוד בגירסה של בייתא, ואילו עכשיו הוא הושק באופן רשמי – ובחינם.

אבל למרות שמרגש לקרוא על השקת הכלי בעיתונות העולמית, מרגש עוד יותר לראות שהוא בשימוש בארץ כבר מספר חודשים. בבית הספר היסודי רמת רזים, שבצפת, משה חיימוביץ עובד עם תלמידים שכבר העלו מספר יצירות משלהם לאתר הציבורי של ה-Scratch. (חשוב לציין ששילוב מוצלח של כלי כזה בתוך בית ספר תלוי במידה לא קטנה בתמיכה של הנהלת בית הספר – ובמקרה של רמת רזים, במנהל חיים זינגר.)

מופיע כאן רשימה קצרה של דפים של תלמידי רמת רזים. יש בדפים האלה קישורים לפרויקטים רבים. (הפעלת הפרויקטים דורשת JAVA.)

לפחות בבתי הספר בישראל, ה-LOGO (שלפני כמעט 20 שנה נחשב כסביבה מצליחה ואף מלהיבה) נעלם כמעט כליל מהמערכת החינוכית. אינני יודע אם נערך מחקר שבחן את הסיבות לכך, אבל אני משוכנע שהדבר נבע מהבנה מוטעית של הייעוד של הכלי. מורים, שבהשתלמויות קצרות למדו כיצד לפקוד על הצב כדי שזה יצייר צורות הנדסיות, פנו לתלמידיהם והציעו להם את הכלי ככלי ציור. בערך באותו הזמן כלים שהיו הרבה יותר קלים לשימוש, והיו מיועדים לציור ממש, נכנסו לבתי הספר. מורים, וגם תלמידים, החליטו שאין צורך ב-LOGO כדי לצייר ריבועים או משולשים. בזאת הם כמובן צדקו, אבל הם כלל לא הבינו שה-LOGO לא היה כלי ציור, אלא כלי לחשיבה.

למרבה הצער, למרות לא מעט מנחים ומדריכים שניסו להקנות את השימוש ב-LOGO ככלי חשיבה, המורים המשיכו לראות בו כלי ציור נחות, והשימוש בו דעך. לאור ההיסטוריה הזאת, מעניין לצפות בהרצאה של מיץ’ רזניק, אחד מחלוצי ה-LOGO, וראש צוות הפיתוח של ה-Scratch, בה הוא מתאר את החזון שלו כלפי הכלי. רזניק מסביר:

If we really want to make the most of it (new computer technology), we need to start thinking of computers more like paintbrushes and less like television

האם זה אומר שהיה נכון לראות ב-LOGO כלי ציור? לא בדיוק. כאשר רזניק מדבר על מכחול הכוונה היא לכלי ליצירה, להבדיל מהטלוויזיה שמפתחת פסיביות. אפשר, כמובן, ליצור, מבלי לצייר.

ה-Scratch הוא כלי תכנות, והוא חזק ואלגנטי. טמונה בו היכולת לחבר זו לזו יחידות של פעולות שונות כדי ליצור סידרה של פעולות מורכבות. ניתן לשנות את המרכיבים השונים ולבחון את התוצאות – ובעצם, זאת הגדרה די משכנעת של תכנות. מהפרסום שה-Scratch זוכה לה בחו”ל, סביר להניח שהוא יחדור לבתי ספר רבים. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה זה יקרה גם אצלנו – כאשר בתי ספר ומורים ילמדו מהנסיון של רמת רזים.

הכי טוב, להגיש עבודות בכתב יד

כריסטופר דאוסון, מורה בתיכון במסצ’וסטס, כותב לבלוג המוקדש לענייני חינוך באתר של ZDNet. הדגש של ZDNet הוא, כמובן, עסקים, אך המדור המוקדש לחינוך מכיל לא פעם כתבות מעניינות, כמו זה של דאוסון (מלפני כמעט חודש). דאוסון מציין שהיום, במקום “הכלב אכל אותם”, התירוץ הנפוץ ביותר לאי-הגשת שיעורי בית הוא “הדיו במדפסת אזל”. הוא כותב:

I can’t usually fault them …, since my crappy inkjet in my home office is always out of ink too. However, the number of students who still don’t think to email papers to an instructor is remarkably large. More importantly, the number of teachers unwilling to accept papers electronically is remarkably small. All this means is that schools and parents bear the cost of printing when electronic means exist to easily exchange and view files.

דווקא הנסיון שלי מראה שרק חצי מהקביעה של דאוסון נכון. אכן, מעטים התלמידים שמבקשים להגיש עבודות דרך הדואר, או באמצעים דיגיטאליים אחרים, אבל לצערי לא פגשתי הרבה מורים שהם מוכנים לקבל עבודות בדרך הזאת. היו כמה, אבל בינתיים, נדמה לי שהם עדיין יוצאי הדופן.

מה שכמובן כן נכון, היא שאפשר היה לחסוך די הרבה כסף, גם לבתי הספר וגם למשפחות, לו היו מעודדים הגשת עבודות בדרכים דיגיטאליות.

אין ספק שהטכנולוגיה קיימת לא רק לחסוך נייר וכסף, אלא גם לגרום לתלמידים לחפש תירוץ אחר. במקרה הזה, בני האדם הם הבעיה, ולא הטכנולוגיה. אבל מה שאולי הנקודה המעניינת ביותר בכתבה הזאת היא העדר כל התייחסות לשאלה של אי-הנוחות, או הקושי, בקריאת מסמכים/עבודות על גבי המסך. לפני עשור טענו שפשוט לא נוכל להתרגל לקריאה על המסך. נדמה לי שעדיין שמעתי טענות כאלה לפני שלוש או ארבע שנים. אבל המאמרון של דאוסון גרם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי מתי שמעתי לאחרונה את הטענה הזאת, שמסך המחשב איננו מתאים לקריאה “ממושכת”. והתשובה היתה שמזמן, מזמן.

האם זאת התקדמות? אני אוהב להחזיק ספרים בידיים, אבל התרגלתי לבדוק עבודות על גבי המסך, ואינני מרגיש צורך בדף המודפס. אבל כמובן לא כולם בדעה הזאת. נזכרתי במאמרון של דאוסון כאשר קראתי מאמרון קצר בבלוג של ג’יי פפמן, בלוגר לא מוכר לי, המרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה של טנסי. פפמן הפנה את תשומת ליבנו למאמר בבוסטון גלוב הבוחן את השאלה האם הכתיבה ביד הולכת ונעלמת. מתוך המאמר:

As a result, formal handwriting is on the way to becoming more of an “art form” than practical skill, according to Katherine Boles , a lecturer at Harvard University’s Graduate School of Education .

“Computers are just taking over,” said Boles, who taught third and fourth grade at the Edward Devotion School in Brookline for more than a quarter-century.

ובכל זאת, אין מה להתייאש. מומחה אחר מסביר במאמר שכבר יותר מ-130 שנים, מאז תחילת השימוש במכונת הכתיבה, מנבאים שהכתיבה ביד הולכת ונכחדת. פפמן מתלוצץ (ומצטט מאמאמר בגלוב) :

It’s hard to imagine that someone, somewhere is spending more time writing on a computer than by hand. Thankfully, there is a voice of reason from a reliable source:

“Those who earn their living by teaching handwriting” (I’m not making this up) “say it has not been supplanted by e-mail and text messaging.”

ואם יש כאלה שעוד משוכנעים שהכתיבה ביד עוד תגבר על ה-SMS, והמוכנים לעלות על בריקדות כדי “להציל” אותה (ולמה, מותר לשאול, אין מי שקם ומגונן את השימוש באזמל על חרס?), קשה לבוא בטענות כלפי מורים שלא רוצים לקבל עבודות דרך הדואר או על גבי דיסק.