קטגוריה: טכנולוגיה

בסוף חודש אפריל השנה, כאשר ארה“ב עדיין התקשתה להתמודד עם הגל הראשון של מגיפת הקורונה, משרד החינוך האמריקאי הכריזה על תוכנית להעניק $180 מיליון לפרויקטים שיקדמו דרכים מקוריות להתמודד עם המציאות החינוכית החדשה שבה המגפה העמידה את בתי הספר. הודעה לציבור מטעם המשרד הביאה את דבריה של בטסי דבוס (Betsy Devos), שרת החינוך של ארה“ב:

If our ability to educate is limited to what takes place in any given physical building, we are never going to meet the unique needs of every student. The current disruption to the normal model is reaffirming something I have said for years: we must rethink education to better match the realities of the 21st century. This is the time for local education leaders to unleash their creativity and ingenuity, and I’m looking forward to seeing what they do to provide education freedom and economic opportunity for America’s students.

מה שנכון, נכון. כבר שנים דבוס אכן טוענת שהחינוך בארה”ב איננו מתפקד נכון ודרוש שינוי. עם זאת, על פי רוב החשיבה שלה בנושא לא מתמקדת בתקשוב אלא בהפרטה. היא מעוניינת לצמצם (ואפילו לבטל) את התקציבים שמגיעים לחינוך הציבורי ולחלק שוברים למשפחות שבאמצעותם ישלמו לבתי ספר פרטיים ולבתי ספר charter. לרבים מבתי ספר ה-charter דגש חזק על תקשוב. עם זאת, יותר מאשר התקשוב ממלא בהם תפקיד חינוכי הוא מהווה שיקול כלכלי – במקרים רבים השימוש בתוכניות הוראה דיגיטליות, וההוראה מרחוק, מאפשרים כיתות מאד גדולות עם סגל הוראה מצומצם ולא מקצועי. רבים מבתי הספר האלה הופכים לפסי ייצור של הכנה למבחנים סטנדרטיים. הקשר שלהם לחינוך של ממש מקרי בהחלט. (בעלי בתי הספר האלה – קשה לקרוא להם מנהלים במובן החינוכי של המילה – לעולם לא ישלחו את ילדיהם אליהם.) זה איננו צריך להפתיע. הרי על אף הצהרותיה, דבוס איננה באמת דואגת לקידומו של כל ילד. במקרים רבים המטרה המרכזית של בתי הספר שהיא מקדמת היינה להרוויח כסף.

על אף מילותיה היפות, ספק אם לדבוס אכפתיות אמיתית כלפי הצרכים הייחודיים של כל תלמיד. יש לכך עדויות רבות. אבל זאת איננה הנקודה שמעניינת אותי כאן. מה שמעניין הוא השינוי הדי פתאומי שהתרחש בגישה של דבוס. בדבריה מסוף אפריל היא המעיטה בצורך ובכדאיות במבנים פיסיים. והנה, לפני שבועיים, בהצהרה חדשה, היא דווקא מחייבת אותם. בכתבה בניו יורק טיימס מאמצע יולי דבוס מבטאת גישה כמעט הפוכה:

“I think the go-to needs to be kids in school, in person, in the classroom,” she said in an interview on CNN on Sunday. “Because we know for most kids, that’s the best environment for them.”

לא קשה להסביר את השינוי המשמעותי הזה. עבור נשיא ארה“ב (שהוא, כמובן, המעסיק של דבוס) פתיחת בתי הספר כבר מתחילת שנת הלימודים המתקרבת היא צו השעה. טראמפ החליט שכלכלת ארה“ב חייבת להתחיל להתאושש, וכל עוד הורי ילדי בתי הספר צריכים להשאר בבית עם ילדיהם כי בתי הספר סגורים (גם אם התלמידים לומדים “מרחוק“) זה לא יקרה. וכך פתאום דבוס משנה גישה ומחליטה שבעצם בלי מבנה פיסי שאליו התלמידים הולכים, למידה לא תתרחש. רעיון ביטול המבנה הפיסי שרק לפני כמה חודשים היתה מטרה ראויה עכשיו נגנז.

ההורים בארה“ב, כמו ההורים בכל המדינות, חוששים לבריאות ילדיהם ואינם ממהרים להחזיר את ילדיהם לבתי הספר. הכתבה בניו יורק טיימס מביאה את דבריה של נשיאת איגוד ההורים הארצי שמגיבה לדברי דבוס:

It’s as if the Trump administration gave her one sentence that she was supposed to stick to: Open the economy by any means necessary. Our lives are not valuable to them at all. We are a means to an end.

זה איננו צריך להפתיע שפתיחת בתי הספר נעשה לנושא פוליטי. אבל שוב, מה שמעניין אותי הפעם הוא המקום שהתקשוב ממלא במשחק הזה. לפני כשבועיים הנשיא טראמפ צייץ שתקופת המגיפה אפשרה לבחון את “הלמידה הווירטואלית“, והסיק ש:

Virtual Learning has proven to be TERRIBLE compared to In School, or On Campus, Learning. Not even close! Schools must be open in the Fall.

ברור לכולם שטראמפ לא באמת יודע מה קורה ב-“Virtual Learning”. דווקא מהביקורת שהוא נוהג להשמיע כלפי מערכות החינוך בארה“ב היתה סיבה להניח שהוא דווקא היה תומך הלמידה באמצעות התקשוב. בשנת 2016 מכון פורדהאם (The Fordham Institute), מכון שמרני שעוסק בפיתוח מדיניות חינוכית, פרסם אוסף אמירות של טראמפ על חינוך. לדוגמה, בפברואר 2016 הוא הכריז:

We need to fix our broken education system!

ובצורה תקיפה יותר ביוני 2015 הוא אמר:

We’re twenty-sixth in the world. Twenty-five countries are better than us at education. And some of them are like third world countries. But we’re becoming a third world country.

עם ביקורת כל כך חריפה כלפי מערכות החינוך תמוה שטראמפ ודבוס (שגם אותה אפשר לצטט מבקרת בחריפות את החינוך הציבורי) פתאום כל כך להוטים לפתוח את בתי הספר. הרי מה הטעם בלפתוח משהו שבעיניהם כל כך כושל? אבל אין הרבה חדש כאן. אחרים כותבים הרבה יותר טוב ממני על העדר כל תפיסה חינוכית אצל ממשל טראמפ. אבל הבלוג הזה עוסק בעיקר בתקשוב בחינוך, ולאור זה הרגשתי שחשוב לציין כיצד התקשוב והלמידה מרחוק אינם אלא כלי משחק במגמה פוליטית רחבה יותר. אם, כמו באפריל, המטרה היא ניגוח החינוך הציבורי כדאי לשבח את התקשוב, ואם, כמו ביולי, המטרה היא פתיחת בתי הספר הפיסיים בכל מחיר, כדאי לציין את פגמיו ואת כשלונותיו. הטכנולוגיה איננה העיקר. היא בסך הכל פיון במשחק גדול יותר.

בדומה לאקדח הצ’קובי שאם הוא מופיע במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית, נדמה שטכנולוגיות שפותחו לצורך כלשהו עתידות, במוקדם או במאוחר, לחדור לתוך החינוך – אם צריכים אותן או לא. חשוב לי להדגיש: אינני מתנגד לשילובן של טכנולוגיות חדישות לתוך החינוך. אני דווקא רואה בכך תהליך הגיוני, אולי אפילו טבעי. החינוך, כמו כל דבר אחר, הוא חלק מהסביבה הכלל תרבותית של חברה, ובשל כך הוא משקף את המציאות הטכנולוגית של החברה שבה הוא נמצא. בחברה שמשתמשת בחרט וכלי חרס הגיוני שתלמידים בבתי הספר (אם יש בה בתי ספר, כמובן) גם יכתבו עם חרט. בחברה עם ספרים סביר להניח שהמידע שתלמידים וסטודנטים זקוקים לו יופיע בספרים. כלי הכתיבה בבתי הספר יהיו אלה של אותה חברה – עפרונות ועטים (או נוצה וקסת דיו), מכונות כתיבה, תמלילנים ומה שיופיע אחריהם.

לפי אותו הגיון (ואכן, לדעתי מדובר בהגיון) בחברה דיגיטלית אין להתנגד לכלים דיגיטליים בכיתה, אלא ללמוד כיצד לנצל אותם בצורה יעילה כך שהם יקדמו את הלמידה. ובכל זאת, לפעמים מרגישים שיש גבול, או ליתר דיוק, צריכים לשאול אם כלי דיגיטלי זה או אחר באמת ממלא תפקיד חיוני בסביבה החינוכית. ולטעמי את השאלה הזאת צריכים לשאול בנוגע ל-EduSense.

הודעה לעיתונות של אוניברסיטת קרנגי מלון מלפני בערך שבועיים מסרה על מוצר שפותח על ידי קבוצה של אנשי מחקר שם. ההודעה מוסרת שנכון להיום בהשכלה הגבוהה הדרך היעילה ביותר לקדם את הפיתוח המקצועי של המרצים היא שמומחה יצפה במרצה בעת הרצאה ובהמשך ימסור משוב מותאם אישי שמכוון את המרצה להוראה טובה יותר. אבל ההודעה קובעת שיש בכך בעיה: קשה למצוא את המומחים שיצפו בכל המרצים, ובנוסף, אולמות ההרצאה נעשים יותר ויותר גדולים כך שקשה לבחון את קשת התגובות של כל הסטודנטים. ולשם כך הפיתוח של החוקרים:

The system, called EduSense, analyzes a variety of visual and audio features that correlate with effective instruction.

מערכות כאלה כבר די נפוצות. אם נרצה או לא אנחנו כבר התרגלנו למערכות לזיהוי פנים, ויש גם מערכות שלפי מפתחיהם מסוגלות לפענח הבעות פנים כך שאפשר לזהות את מצב רוחו של אדם, או אם הוא מסתיר משהו. לכן זה איננו מפתיע שמערכות כאלו חודרות גם לחינוך. כבר מבקשים לשווק מערכות שמזהות אם הסטודנט מרוכז … על מנת להעיר אותו, כמובן. המערכת של קרנגי מלון צופה הן במרצה והן בסטודנטים כך שאפשר לבחון כיצד הסטודנטים מגיבים לפעולות מאד ספציפיות של המרצה (ולהפך). ההודעה לעיתונות מסבירה:

A single off-the-shelf camera can view everyone in the classroom and automatically identify information such as where students are looking, how often they’re raising their hands and if the instructor moves through the space instead of staying behind a podium.

המפתחים מסבירים שבנוגע למרצה היכולת של המערכת לעקוב אחריו יוצרת מצב כאילו הוא לובש חליפה עם מדי תאוצה כך שאפשר לדעת עד כמה הוא מזיז או מפנה את ראשו או משתמש בידיים. אחד המפתחים מסביר:

It’s like you’re wearing a virtual motion-capture system while you’re teaching.

מוסרים לנו שהמערכת איננה אוספת מידע אישי על הסטודנטים כך שאין סכנה של חדירה לפרטיות. ואכן, לעומת מערכות של זיהוי פנים שנעשות נפוצות כמעט בכל מקום נדמה שהמערכת הזאת איננה פולשנית. ובכל זאת, יש בה משהו מעורר חשש, אפילו צורם. נוכחותם של מערכות כאלו בסביבת הלמידה מרגילה את הסטודנט למציאות שבה כמעט אין רגע או מקום שבו לא צופים בו. אני מניח שאם סטודנט ירים גבה וישאל למה יש מצלמה בשיעור יסבירו לו שזה על מנת לעזור למרצה לשפר את ההוראה שלו. על פניו זה נראה כמטרה ראויה, אבל ראויה או לא, הסטודנט עדיין נמצא תחת עין המצלמה.

באופן כללי מדובר בהודעה לעיתונות די סתמית שמדווחת בגאווה על מוצר חדש. אבל מספר משפטים שמופיעים לקראת הסוף מאירים אותה באור קצת שונה מאשר זה שבא לביטוי בהתחלה. אם בהתחלה אנחנו קוראים על פיתוח מוצלח, לקראת הסוף אנחנו קוראים:

Now that the team has demonstrated that they can capture the data, HCII (המכון לאינטראקציה בין האדם והמחשב) faculty member Amy Ogan said their current challenge is wrapping it up and presenting it in a way that’s educationally effective. The team will continue working on instructor-facing apps to see if professors can integrate the feedback into practice.

במילים אחרות, אם בפתיחת ההודעה מוסרים לנו שהמערכת פועלת, בשלב המאוחר הזה אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שקיים הוא איסוף הנתונים בלבד, ואילו המפתחים עדיין אינם יודעים כיצד לנתח את הנתונים האלה כך שהם באמת יעזרו למרצים. זה אולי מאכזב, אבל הוא איננו מפתיע. הרי אנשי קרנגי מלון לא באמת הבטיחו לנו כלי חינוכי. במילים שלהם מדובר ב-“comprehensive classroom sensing system” – מערכת חישה מקיפה לכיתה. אמנם אפשר להניח שהמפתחים באמת חושבים שעם הזמן הכלי שלהם יוכל לסייע למלאכת ההוראה אבל בשלב של ההודעה לעיתונות הם בסך הכל המציאו מערכת שעוד מחפשת שימוש.

האם המערכת תוכל למלא ייעוד חינוכי? סביר להניח שכן. המחקר מראה שה-microteaching אכן תורמת לפיתוח כישורי הוראה, וכפי שה-EduSense מתואר הוא מהווה הרחבה טכנולוגית של הרעיון שמאחורי ה-microteaching. אין סיבה שלא יפותחו טכנולוגיות חדישות שישכללו את הצורך הזה. אבל אין זה אומר שהמערכת החדשה באמת נחוצה בחינוך. אם יש צורך שמרצים יידעו כיצד לעורר ענין בשיעורים שלהם, אולי סדנאות על דידקטיקה יוכלו למלא את אותו הצורך בצורה מוצלחת, ובמחיר זול, יותר. אם אולמות ההרצאות גדולים כך שהמרצה איננו רואה את תגובות הסטודנטים, אולי צריכים לשקול ברצינות כיתות קטנות יותר. ואולי ה-EduSense הוא באמת פתרון מוצלח. אם כן, לא תהיה לי סיבה להתנגד לו. אבל נדמה לי שעצם הפיתוח שלו משקף את תפיסת ה-Technological Solutionism שעליו כותב אבגני מורוזוב – ההנחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. לא היה מזיק אם לפני הפיתוח היקר היינו בודקים אם יש פתרונות זולים, וטובים, יותר.

ג’וזף וייצנבאום (Joseph Weizenbaum) נפטר לפני יותר מעשור, והתרומה המפורסמת ביותר שלו למדעי המחשב – ELIZA – נוצרה לפני יותר מחמישים שנה. ספרו החשוב Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation התפרסם בשנת 1976. אינני יודע אם עוד קוראים אותו היום, אם כי אני די בטוח שעוד לומדים על ELIZA שנחשבת כאחד ה-chat bots הראשונים. התוכנה דימתה פסיכולוג רוג’יאני כך שאדם שפנה אליה עם שאלה או בעיה זכה לסדרה של שאלות והערות שדרבנו אותו להמשיך לספר על עצמו (יש שיאמרו לשפוך את ליבו). וייצנבאום גילה שאנשים דיברו אל הבוט בפתיחות רבה, ואף טען שהמזכירה שלו ביקשה שייצא מהמשרד בשעה שהיא שוחחה איתו. על אף העובדה שהוא נחשב לאחד מאבות הבינה המלאכותית, וייצנבאום טען שהמחשב לעולם לא יוכל לפתח את היכולת לבחור, להבדיל מהיכולת להחליט. הערך עליו בוויקיפדיה מסביר שבעיניו למחשב “לעולם יחסרו בו תכונות אנושיות כמו חמלה”.

וייצנבאום אולי שייך לעבר, אבל דבריו עוד מאירים על ההווה. לפני כשבועיים, באיגרת השבועית שלה, אודרי ווטרס קישרה לראיון עם וייצנבאום משנת 1985. לפני מספר ימים גם טים סטאמר התייחס לראיון. אינני יודע למה לא הכרתי את הראיון הזה (והוא כנראה חדש גם לווטרס ולסטאמר) אבל אפשר בקלות להבין למה מספר אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מתייחסים אליו בחיוב היום. לא מעטים מאיתנו שלפני דור ראינו הבטחה גדולה בחדירת המחשב לתוך מערכות חינוך מסויגים ממנה היום. דבריו של וייצנבאום מלפני יותר משלושים שנה נשמעים כנבואה שהיה עלינו להקשיב לה אז. עוד בשנות ה-80 וייצנבאום הבין שיש סיבות לא להתלהב מהתקשוב בחינוך. כשנשאל מה התפקיד של המחשב בבית הספר הוא השיב שכדי לקבוע את התפקיד יש צורך קודם לקבוע מה בכלל מקווים שהמחשב יוכל לעשות בחינוך. הוא קבע:

There is something about the computer — the computer has almost since its beginning been basically a solution looking for a problem.

בשנות ה-80, ובמיוחד בשנות ה-90 עם התפתחות ה-WWW, רבים מאיתנו חשבנו שהמחשב כן יכול להציע “פתרון”. קיווינו שהרשת תוכל לשחרר את המערכת מהוראה סתמית של העברת ידע חד-סטרית של החינוך המסורתי ולפתוח את התלמידים למגוון מקורות מידע. כמו-כן, כפי שסימור פפרט טען, חשבנו שהמחשב בידי התלמיד יוכל להיות כלי לחקר וליצירה. היום רבים מאיתנו מודים בצער שההבטחות האלו לא התגשמו, אם כי אין זה אומר שהתקווה, והציפייה, לא היו מוצדקים.

בראיון איתו וייצנבאום זיהה בעיה אחרת, בעיה שהיום נראית כנבואה שכן התגשמה. הוא טען שהחדרת המחשב לתוך מערכות חינוך תאפשר לקברניטי החינוך (והחברה בכללותה) לא לעסוק בשאלות של עוני או רעב שבגללם תלמידים אינם מצליחים ללמוד. הרי באמצעות מכשירי הפלא, המחשבים, פתאום התלמידים כן יצליחו ללמוד (ואף אחד לא יצטרך לטפל בעוני). בגלל זה הוא מגדיר את המחשב ככוח שמרני:

I think the computer has from the beginning been a fundamentally conservative force. It has made possible the saving of institutions pretty much as they were, which otherwise might have had to be changed.

וייצנבאום זיהה את הבעיה הזאת בתחומים רבים, אבל נדמה שבחינוך הוא הרגיש שהיא עוצמתית במיוחד:

It is much nicer, it is much more comfortable, to have some device, say the computer, with which to flood the schools, and then to sit back and say, “You see, we are doing something about it, we are helping,” than to confront ugly social realities.

במקום לסמן פתרון (המחשב) ואז לחפש בעיה שהוא יוכל לפתור וייצנבאום הציע משהו די פשוט – לאתר בעיות שדורשות פתרון ולבחון אם המחשב הוא אכן כלי מתאים לטיפול בבעיות האלו. נדמה לי שעל אף העובדה שלא הצלחנו, זה מה שרבים מאיתנו ביקשנו לעשות כאשר לראשונה ביקשנו להכניס את המחשב לתוך בית הספר.

חשבתי שכך גם ביקשה ווטרס. פעמים רבות בעבר, למשל, היא המליצה (כמעט בלשון של תוכחה) שאנשי חינוך וגם אנשי טכנולוגיה יקראו את Mindstorms של סימור פפרט. עצם הבקשה הזאת הראה בבירור שהיא זיהתה שימוש חיובי למחשב בחינוך. לכן מוזר בעיני שהיום ברוב הגדול של מה שהיא כותבת ווטרס מאמצת את הספקנות של וייצנבאום עד כדי שלילת התקשוב בחינוך. הרי לדבוק בגישה של פפרט כלפי המחשב איננו סותר את ההסתייגות מהדרכים שבהן התקשוב חודר לחינוך היום. אבל נדמה שהיום ווטרס דורשת נאמנות לגישה אחת עד לשלילת האחרת. היום היא רואה את המחשב ככלי שמשרת רק את השמרנות החינוכית. גם אם היום קל מאד להבין מה גורם לגיבוש הגישה הזאת, ואף להזדהות איתה, יש לתקשוב בכל זאת פן אחר. ודווקא בראיון איתו וייצנבאום עצמו פתח עבורנו פתח לאפשרות האחרת, פתח לאמביוולנטיות כלפי התקשוב בחינוך.

וייצנבאום מביא דוגמה של מסוק שבידי הצבא יכול לשמש כלי משחית, אבל בידי צוות הצלה מסוגל לחלץ אנשים לכודים בשיטפון. התנאים שבהם הכלי זוכה לשימוש הם אלה שקובעים את השימוש. הוא הסביר:

But we live in a concrete society, [and] with concrete social and historical circumstances and political realities in this society, it is perfectly obvious that when something like a computer is invented, then it is going to be adopted will be for military purposes. It follows from the concrete realities in which we live, it does not follow from pure logic. But we’re not living in an abstract society, we’re living in the society in which we in fact live.

מלווין קרנזברג, בחוק הטכנולוגיה הראשון שלו ביטא את זה בתמציתיות נהדרת:

Technology is neither good nor bad; nor is it neutral.

קרנזברג ביקש להבהיר לנו שאין למחשב נטייה אינהרנטית. במקום זה כל שימוש מושפע מהמסגרת החברתית או הסביבתית שבה הוא צומח. במידה רבה מאד הסביבה החינוכית של היום איננה סביבה שמעודדת את תכונות הגילוי והיצירה הטמונים במחשב. כמו-כן, על פי רוב הסביבה היזמית של החברה שבתוכה מערכת חינוך פועלת מוצאת ערך רב יותר באיסוף מידע אודות הפרט מאשר בשחרור הפרט למצוא את דרכו הלימודית העצמאית. זאת איננה מציאות שחקוקה בסלע. הטכנולוגיה איננה מכתיבה מציאות מסוימת. אבל החברה של היום איננה סביבה בתולה שבה כל האופציות פתוחות באופן שווה, אלא, כפי שחשש וייצנבאום, סביבה המוטה לכיוון של חברה שבה הסיכוי שהמחשב ישרת את הגילוי ואת היצירה מאד מצומצם.

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שפרסמתי מאמרון כאן. יש לא מעט הסברים ו/או תירוצים שיכולים להסביר את ההפסקה הארוכה הזאת, אבל ספק אם הם באמת מעניינים. עם זאת, יש טעם לציין שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכתיבה. אם כותבים, רצוי לעשות זאת באופן די קבוע. אחרת מה שפעם היה הרגל נעים הופך למעמסה.

אבל יש, בכל זאת, תירוץ אחד שכן ראוי לציון כאן. במהלך חלק מהתקופה הזאת עסקתי באינטנסיביות בנקיונות. הנקיונות האלה כללו נבירה לתוך ערימות מכובדות ביותר של כתבות ומאמרים בנושא התקשוב החינוכי – ניירות שנאספו אצלי במהלך השנים. מצאתי מאמרים מלפני חמש שנים, מלפני עשר שנים, מלפני 15 שנים ואפילו יותר. עבור הרוב הגדול של אלה הצורך בנקיון, וכמו-כן הצורך בעוד מקום לשמירה של ניירות חדשים יותר (שבוודאי ביום מן הימים אצטרך לזרוק), הביא לכך שזרקתי המון. אבל לפני שיכולתי להרשות לעצמי לזרוק היה עלי לעיין בניירות, או לפחות לקרוא את הכותרותיהם. וכאשר עשיתי זאת מצאתי שהיה קשה מאד לנחש את השנה שבה המאמרים השונים התפרסמו. במידה רבה מאד הם עסקו באותם הנושאים שבהם התקשוב החינוכי עוסק היום – אוריינות דיגיטלית, פרטיות, ה-LMS, וכלים, כלים, כלים. וכמובן גם בהבטחה הגדולה שהדיגיטליות והרשת מהוות עבור החינוך. כמו-כן, מתברר שבמידה רבה גם אז השמענו את אותה הביקורת כלפי התקשוב החינוכי שאנחנו משמיעים כלפיו היום.

ודווקא תוך כדי הנקיון, כאילו לשכנע אותי שלפחות בנוגע לתקשוב החינוכי קהלת צדק, דיוויד ווילי (David Wiley) פרסם מאמרון בבלוג שלו:

Everything Old is New Again: Textbooks, The Printing Press, The Internet, and OER

רוב הפעילות של ווילי מתמקד במשאבים לימודיים פתוחים (Open Educational Resources) אבל יש מאחוריו שנים רבות של פעילות בתחום התקשוב החינוכי בכללותו כך שהוא מכיר היטב את התחום. במאמרון שלו הוא מתייחס למציאות המוכרת שכל כמה שנים התקשוב החינוכי צריך להמציא את עצמו חדש:

Even within learning design / instructional technology / educational technology graduate programs there’s a bit of a joke that every decade or so someone invents a new technology that causes the field to spontaneously forget everything it ever knew – because how could it possibly apply to the new medium?

חשוב להבין שווילי איננו בין מקטרגי הרשת. הוא רואה חיוב רב באינטרנט. במאמרון הוא מדגיש שהאינטרנט “טרנספורמטיבי” בחיינו – אם לטוב או אם לרע. אבל הוא כותב שעל אף העובדה שהשפעת הרשת על חיינו גדולה מאד, הוא איננו מזהה השפעה גדולה בחינוך:

I think it’s fair to say that the impact of the internet on teaching has – writ large – been shockingly small. There are, of course, exceptional cases where people are doing genuinely novel and amazing things with the internet in support of student learning. But I would argue that it’s the exception and not the rule in higher education.

שלא יהיו אי הבנות: ווילי איננו אומר, כמו רבים אחרים, שבמשך מאה או מאתיים שנה, עד להגעתו של האינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. טענתו היא שהאינטרנט לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שאפשר היה לחשוב, או לצפות, שיקרה.

הציפייה הזאת, ציפייה שלפי ווילי לא התגשמה, מעוררת אצלו שאלה: מה היתה השפעתם של ספרי הלימוד (ה-textbooks) על ההוראה כאשר אלה, בעקבות הדפוס, נעשו זמינים לסטודנטים. האם הזמינות של ספרי לימוד מודפסים שינתה את דרכי ההוראה שהיו נהוגות לפני הדפוס? ווילי מצא שאין מקורות רבים על הנושא הזה, אבל הוא מצא ספר אחד על השימוש בספרי לימוד באירופה סביב תחילת תקופת הדפוס. מתוך הספר הזה הוא מביא מספר עדויות על כך שעל אף הזמינות של ספרים לא יקרים המרצים המשיכו להרצות את הטקסטים שלהם – אותם טקסטים שעכשיו הופיעו בדפוס – והם ציפו שהסטודנטים שלהם ירשמו את מה שהם דיקלמו. העדויות האלו מביאות אותו לקבוע:

So to answer my original question. What was the impact of the world’s greatest information technology – the printing press – on teaching? In the case of lecture texts, the impact appears to have been negligible.

קשה לא להרגיש שהנבירה לתוך העבר של ווילי מעניקה לנו קצת פרספקטיבה. מתברר שהרשת איננה הטכנולוגיה הראשונה שלכאורה מאפשרת לנו שינוי אך בפועל משנה מעט מאד. אני מודה (ויש עדויות) שלפני עשרים שנה אני ציפיתי שחדירת האינטרנט לתוך החינוך תערער את הנחות היסוד שלנו בנוגע לדרכי ההוראה והלמידה ולהתנהלות הכיתה. על אף העובדה שעדיין מקננת בי התקווה שכך אכן יקרה, נדמה לי שכאשר אנחנו מביטים מעבר לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוצצות שמסנוורות אותנו, אנחנו מבינים שווילי צודק. ואולי בגלל זה הסקירה ההיסטורית שהוא ערך יכול לנחם אותנו. הרי לא מדובר בטכנולוגיות דיגיטליות בלבד. מתברר שכך היה גם עם הדפוס, ומי יודע, אולי גם עם המצאות פורצות דרך שבאו לפניו.

פעמים רבות בערימות הדפים שעליהם עברתי (ושחלק גדול מהם זרקתי) נתקלתי בניסוחים של “הפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה”. ספק אם מישהו בעולם החינוך חושב, או חשב, אחרת, וזאת על אף העובדה שהציפייה שבאופן קסמי טכנולוגיות חדשות יחוללו שינוי פדגוגי טבועה בנו היטב. המבט ההיסטורי של ווילי ממחיש עד כמה קשה ליישם אמירה שנראית כל כך פשוטה והגיונית. יתכן שהוא גם יכול להסביר למה לא היה צורך לשמור רבים מהמאמרים שמצאתי בעת הנקיון. אולי הוא גם מסביר למה לא קרה אסון שלא כתבתי כאן במשך כמעט שלושה חודשים.

מי לא אוהב תערוכות של טכנולוגיות חדישות? לפעמים נדמה שבדקות הרבות שרשתות הטלוויזיה מקדישות לתערוכות כמו ה-CES השנתית בלס ווגס הן מבקשות, ומצליחות, לעורר אצלנו קנאה. ברור שהרוב הגדול מאיתנו לא ירכוש, ואפילו איננו מסוגל לרכוש, את ההמצאות החדשות האלו, אבל ההצצה לתוך העתיד מעוררת השתאות. ובכל זאת, רגע אחרי ההשתאות אנחנו שואלים את עצמנו אם החיים שלנו באמת יהיו טובים יותר, או אם אנחנו נהיה מאושרים יותר, אם ההמצאות האלו ישולבו לתוך חיינו.

תערוכות של טכנולוגיות בחינוך מעוררות שאלות דומות. ההיצע אדיר, וללא ספק מרשים. אבל כאשר אנחנו מצליחים לעצור רגע ולנתק את עצמנו מההתלהבות אנחנו נאלצים לשאול אם משהו מכל מה שאנחנו רואים ישנה, או אפילו אולי ישפר, את החינוך ואת הלמידה. לפני מספר ימים הסתיימה תערוכת BETT באנגליה. לא נוכחתי בה, אבל במקורות שאליהם אני נחשף קשה לא לדעת עליה ועל שלל הכלים והיישומים שהוצגו בה. מעניין שכמעט לא מצאתי דיווחים של מבקרים – נדמה שיותר נכתב לקראת התערוכה מאשר אחריה. יכול להיות שזה עדות לכך שאינני קורא את המקורות הנכונים, אבל גם החיפושים שלי אחר דיווחים כמעט לא העלו דבר. עם זאת, כתבה אחת שכן קראתי חידדה עבורי את התחושה שתערוכת BETT, כמו ה-CES, מפספסת במשהו מאד עקרוני. היתה זאת כתבה על נאומו של שר החינוך הבריטי בתערוכה.

יכול להיות שאני פורץ כאן לדלת פתוחה. הרי הסקירה על הנאום של שר החינוך נכתבה על ידי עורכו הבכיר של אתר EdWeek Market Brief, ועל אף הקריצה לחינוך בשם האתר הוא עוסק יותר בשיווק. כותרת הכתבה רמזה, לפחות במידה מסויימת, על אמירה חינוכית:

At Bett Ed-Tech Show, British Secretary Calls for Companies to Step It Up

בשלב יחסית מוקדם של הכתבה עדיין אפשר היה להתרשם שדבריו של השר כוונו לחינוך וללמידה:

But Hinds’ address on Wednesday also called on tech companies to do more to create products that help educators with longstanding problems, and that make their work easier.

סביר להניח שבין “הבעיות ארוכות השנים” של אנשי חינוך נמצאות שאלות של שיפור ההוראה והלמידה, ואין ספק שמורים באמת זקוקים למוצרים שיקלו על עבודתם. אבל משום מה ההוראה והלמידה נעדרו כמעט באופן מוחלט מדברי השר. במקום זה הדגש היה על יעילות. לפי הכתבה:

One of the chief values of ed tech, the secretary said, comes in its ability to reduce administrative busywork for school administrators and teachers.

כותב הכתבה הוסיף שאנשי חינוך אינם משוכנעים שהכלים שמציעים להם אכן מצליחים לענות על הצורך הזה. אינני יכול לקבוע אם הם עושים זאת או לא, אבל בעיני זאת בעיה משנית. בעייתי יותר, ואפילו מדכא יותר, הוא סדר העדיפויות של השר שרואה בצמצום העיסוק בעניינים ניהוליים אחד היתרונות המרכזיים של התקשוב החינוכי.

בכתבה אנחנו למדים שהשר טוען שהצמיחה האדירה של נתונים אודות התלמידים ובתי הספר, כמו גם האלגוריתמים שאמורים לנתח את הנתונים האלה, יוצרים מצב שבו למורים היום יותר עבודה מאשר בעבר ולכן יש צורך למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזאת. שוב, יתכן מאד שמדובר בבעיה אמיתית (אם כי יש כאן מקרה של הוספת טכנולוגיה כדי להתגבר על בעיה שהטכנולוגיה עצמה יצרה). אבל מקריאת הדברים שמובאים בכתבה נוצר הרושם שהציפיה של השר מטכנולוגיות חדישות היא שהן יטפלו בבעיות ניהוליות. הרי בנוגע לבעיה הזאת אנחנו קוראים:

“To deal with this, we need schools and leaders to think in innovative ways,” the secretary said, “and we need the ed-tech companies to come up with innovative solutions.”

אני יכול להבין שיש הגיון בדגש על ייעול הניהול בדבריו בתערוכה. זה הרי משקף חלק חשוב של מה שהוצג בה. כמו-כן, אני מבין שהשר הוא יותר פוליטיקאי, או ביורוקרט, מאשר איש חינוך, ואלה הנושאים שמעסיקים אותו. אבל אפשר היה לקוות שבכל זאת הוא יהיה מסוגל להתייחס קצת יותר לנושאים הקשורים ללמידה.

לפי האתר של BETT הוצגו כמעט 1200 מוצרים בתערוכה. אני מודה, לא עברתי על כל 33 העמודים, כל אחד עם כ-36 מוצרים שבהם המציגים הציגו את מרכולם. זאת ועוד: בדפים שבהם כן עיינתי כן מצאתי מוצרים שנראו לי לימודיים, ולא רק “לימודי” כהכנה למבחנים (אם כי כאלה היו רבים). ברור שעם מספר גדול כל כך של מוצרים המגוון רחב. לצד ציוד כיתתי שנע בין שולחנות וכסאות עד לחבילות של ציוד דיגיטלי מקיף לכיתה שלמה הוצגו גם יישומים של משחקים פשוטים. הוצגו מוצרים לכל הגילאים. והיו לא מעט מוצרים שבהחלט נראו לי שהם יכולים לקדם את הלמידה, אם כי התחושה שלי היא שאלה היו במיעוט.

אבל גם אם בין כל אלה יש באמת כלים שמעצימים את הלמידה ואת החינוך, קשה לא להתרשם שהדגש במקום אחר. בכתבה נרגשת לקראת התערוכה אתר ET (האותיות מתייחסות ל-Education Technology) סקר את ההיצע ובחר להבליט סוג מאד מסויים של מוצר:

On display will include school leader and management systems such as Groupcall for GDPR compliance services; SchoolLink’s web-based digital service that replaces the inefficient methods of communicating through letters, forms and phone calls; ScholarPack, which manages everything from attendance and assessments to accidents and incidents; and BlueSky, which supports staff development, professional learning and quality assurance.

אתר ET איננו אתר חינוכי, אלא עסקי. בגלל זה אני מניח שהוא סקר את ההיצע כדי לכוון רוכשים פוטנציאליים למוצרים חמים בתערוכה כדי לקדם מכירות. אבל באופן די ברור, זה מה שנסקר. כזכור, לא מצאתי סקירות על BETT שנכתבו על ידי אנשי חינוך. כאשר שר החינוך הבריטי נאם ב-BETT הוא כנראה ידע מול מי הוא דיבר. וזה לא היה המורים. ורחוק מברור שהחינוך יהיה טוב יותר אחרי התערוכה, ואחרי שרבים ממוצריה יחדרו לבתי הספר.

הקיץ התחיל, וכל הסיכויים הם שבמשך חודש או יותר לא אצליח להעלות משהו חדש לבלוג. יהיה כאן שקט. סביר להניח שהשקט יורגש פחות או יותר כמו שהרעש היחסי שנוצר כאן מורגש, כך שספק אם יש סיבה להודיע על השינוי. אבל יותר מאשר הכותרת של המאמרון הזה מתייחסת לפגרת השקט, היא נותנת ביטוי לאוסף של מאמרונים שהתפרסמו בשבועות האחרונים בבלוגוספירה החינוכית. המאמרונים האלה, רובם של פעילים ותיקים ומוערכים בתחום התקשוב החינוכי, מביעים אכזבה מרה מאד ממצבו של התחום היום.

לפני כמעט חודש ליסה ליין הכריזה:

The ed tech dream is dead

ליין מציינת שבמהלך עשרים השנים שבהן היא מלמדת בצורה מקוונת היא נעזרה בכלים רבים ומגוונים, עם הדגש על כלים ברשת שמאפשרים שיתוף פעולה פתוח בין לומדים. אבל לאחרונה הדאגה לשמירה על הפרטיות של הסטודנטים שלה גוברת. היא אמנם נזהרה לא להכנע במגבלות של ה-LMS, אבל מצד שני היא לא היתה ערנית מספיק לבעיות הגדולות שהגיעו מהכלים שהבטיחו חופש:

So whatever else Facebook and Google have done (and none of it struck me as exceptional or unusual), they have underlined my concerns about students working openly, and undermined public confidence in living portions of our lives on the web. We were so concerned about not being sold by Learning Management Systems that we were sold by the very providers who gave us freedom.

היא חשה שהיא כבר איננה יכולה להצדיק את השימוש בכלים שפעם היא אהבה. מה שנשאר לה לעשות הוא לנסות ליצור סביבה שמעודדת למידה תוך יצירת מטלות משמעותיות במסגרת של ה-LMS שהמוסד שלה כופה עליה.

בערך באותו הזמן ג’ון ורנר, במדור שלו ב-Inside Higher Ed, כתב על:

Ed-Tech That Makes Me Want to Scream

ורנר קובל על כך שההצמדות לסטנדרטים והדרישות כלפי המורים “ללמד” לפי תבניות מוצקות יוצרות מצב שבו בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לפתח את האוטונומיה הדרושה ללמידה אמיתית:

One of the great projects of childhood is to become an autonomous person. School can and should be one of the places where we’re simultaneously most encouraged and most protected when it comes to developing this autonomy, working on our skills of self-regulation as we figure out who we are and what we believe. It is hours together with other small humans, interacting in a cooperative space under adult supervision, where ideally we are encouraged to identify and explore our curiosities.
Sometimes that means we need to just be left alone.

אבל בבתי הספר של היום לתלמידים פחות ופחות הזדמנויות להיות עם עצמם. ורנר מזכיר לנו שהיום יש כלים תקשוביים שעוקבים אחרי ההקלדות של התלמידים, ואחרי ההתנהגות שלהם לא רק בכיתה אלא גם במסדרונות בית הספר ובנסיעה באוטובוס, ויש גם מצלמות שבודקות, באמצעות אלגוריתמים, את הבעות הפנים של התלמידים כדי להבחין במידת הריכוז שלהם. כתבתי כאן בעבר על מספר כלים כאלה. ורנר מתאר כלי חדש, FaceMetrics, שכצפוי נעזר ב-“בינה מלאכותית” כדי “לשפר” את הלמידה. ורנר כותב:

Utilizing video working in concert with AI, FaceMetrics monitors the child’s behavior as they read, tracking eye movement to see how carefully or closely they might be reading, possibly saying, “You missed some paragraphs,” if it suspects skimming.

כלים “חינוכיים” כאלה שהיום נעשים יותר ויותר נפוצים בבתי הספר פועלים מתוך גישה שקובעת שחשוב לנצל כל רגע של נוכחות התלמיד בבית הספר כדי שהוא יקלוט כמה שיותר “ידע”.

מספר ימים אחרי שוורנר פרסם את המאמרון שלו ויל ריצ’רדסון הצטרף לאווירה הקודרת. הוא כתב:

There’s a growing sense that we’ve reached a breaking point with technologies in the classroom.

בין היתר ריצ’רדסון מתייחס למאמרון של ורנר (וגם, כמו ורנר, לכתבה ארוכה של בנימין הרולד ב-Education Week שסוקרת אוסף די מדכא של טכנולוגיות מעקב שמתיימרות להיות טכנולוגיות למידה). הוא מדגיש שבמשך שנים רבות הוא נשאר נאמן לרעיון שבני אדם וטכנולוגיות יכולים ללכת יד ביד כדי לקדם את הלמידה. אבל משהו בתקשוב החינוכי השתנה, והדגש שלו איננו מה שהיה פעם. היום:

More often than not, ed tech is something done to the student rather than done in service of the student.

כל אלה בוודאי מספיקים להכניס את הקורא (טוב, אולי “הקורא האובססיבי”) למצב רוח, אבל הם עדיין לא הכל. לפני שבוע מייק קראולי (Crowley) דיווח מכנס ה-ISTE, אחד הכנסים, והתערוכות, החשובים בתחום טכנולוגיות וחינוך. קראולי תיאר את אווירת הציפיה וההתרגשות בכנס לקראת הכרזה של חברת גוגל בדבר מרכיב חשוב חדש ב-Google Classroom. עם ההכרזה הוא באמת נדהם, אבל לא מפני שמדובר בכלי שמחולל שינוי חינוכי:

When the launch was announced, I was aghast. The big news was “locked mode” in Google Forms and, bizarrely, this news created quite an excited stir. The locked function permits teachers to eliminate distractions while students are taking an online quiz or test by preventing them from opening other windows and tabs. It also prevents students from performing an internet search. So much for empowerment. What, one must ask, is the tough problem being solved here that inspires innovation? Prohibiting students from cheating on traditional assessments using expensive tech tools to perform very basic 20th century tasks is the new transformation.

כמו רבים אחרים שמלווים את התקשוב בחינוך שנים רבות גם אני השתמשתי בכלים של גוגל, ומצאתי בהם ערך חינוכי משמעותי, אם כי כבר מספר שנים לא הרגשתי שהכלים החדשים שלה, או התוספות החדשים לכלים הישנים, באמת מקדמים את הלמידה. אבל קשה לי להבין כיצד האפשרות של נעילת החלונות של תלמידים בשעת מבחן יכולה לגרום להתלהבות. אינני בקיא ברזי הפיתוח כדי לקבוע אם יש כאן הישג טכנולוגי, אבל ברור לי שאין כאן הישג לימודי או חינוכי. קראולי רואה בסיפור הזה מטפורה למצב התקשוב החינוכי היום: השאיפות החינוכיות הגדולות של העבר מסתכמות היום בלהפוך את המוכר המסורתי ליותר יעיל. הוא איננו טוען שעלינו לנטוש את הדיגיטאליות בחינוך. הוא עדיין בדעה שאפשר, וצריך, לנצל כלים דיגיטאליים לקדם את הלמידה. אבל הוא איננו אופטימי:

Make no mistake about it. EdTech as we currently know it is dead, it’s over. We should retire the phrase right now. If education is to be the target of an industry that has grown increasingly obsessed with standardization, control, automation, and delivery efficiencies, then we must opt out.

ליין, ורנר, ריצ’רדסון, קראולי, ולא מעט אחרים שלא כתבו בשבועות האחרונים לא היו צריכים לשכנע אותי. כבר זמן רב מדי אני קובל כאן על הכיוון המוטעה, הלא חינוכי בעיני, שאליו התקשוב החינוכי פנה. דפי עבודה דיגיטאליים ומבחנים מקוונים הם עדיין דפי עבודה ומבחנים. מעקב אלגוריתמי אחר מידת הריכוז של תלמיד הוא אולי הישג טכנולוגי, אבל הוא איננו חינוך. יתכן מאד שקשה להרוויח מכלים נחמדים שמעצימים את הלמידה העצמית של התלמיד, ולכן מי שרוצה להרוויח צריך להמציא כלי חדש, ויקר, שיכול להבטיח שתלמידים יישארו ממוקדי משימה על מנת שהציונים שלהם ישתפרו. יתכן, אבל למה אנשי חינוך ירצו לקנות כלים כאלה?

ואם התקשוב החינוכי אכן מת, מה יעשה מי שבכל זאת חושב שהתקשוב צריך לשרת את הלמידה? אני מקווה שעל אף העובדה שאני שותף לדעות הדי מדכאות שהבאתי כאן, עדיין לא הרמנו דגל לבן. לחודש הקרוב יהיה כאן שקט, אבל אולי אי שם בעתיד הלא רחוק (אחרי הקיץ?) נגלה שעדיין יש תקווה.

חודשיים שלמים, ממש מסיום השנה האזרחית, הבלוג הזה היה רדום. יש מספר הסברים לכך – רובם קשורים לאירועים אישיים מסוגים שונים. זה איננו תירוץ, וממילא, ספק אם מישהו מלבדי הבחין בדממה הזאת. וכמו בתקופות דממה קודמות, אחרי תקופה מסויימת קצת שוכחים כיצד להתיישב מול המקלדת ולכתוב. קורה שכאשר עוד ועוד זמן עובר, נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכושר הכתיבה. ובינתיים ממשיכים להתפרסם דברים מעניינים שמזמינים התייחסות. רשימת הנושאים הראויים לכתיבה הוכלת ומתארכת וקשה לבחור במה להתחיל כדי לחזור לכושר. בסופו של דבר החלטתי לחזור למאמרון שהתחלתי לכתוב לפני חודשיים ולא הצלחתי לסיים.

גם בזה יש בעיה מסויימת, בעיה מהסוג שאני מתמודד איתה כאן לעתים קרובות: הנושא שעליו בחרתי לכתוב הוא הנטייה של קהילת התקשוב בחינוך לחזור על עצמה. בחירה כזאת דווקא מעמידה אותי במצב טיפה מביך – כאשר אני קובל על הנטייה הזאת אני בעצם מוצא את עצמי עושה את מה שעליו אני קובל, הנטייה לחזור על עצמנו. ובכל זאת, הנושא חשוב, ולפני חודשיים, לקראת השנה החדשה, בזמן שבאופן טבעי נהוג להעלות תקוות חדשות, נתקלתי במאמרון שממחזר תקוות ישנות.

לקראת סיום השנה סלביה רוזנטל טולסאנו, בבלוג שלה, פרסמה מאמרון אורח של ד”ר סילבנה סקרסו (Silvana Scarso) שמבקשת להזכיר לנו שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. סקרסו כותבת:

The old idea of “tech for tech’s sake’ should be dead by now. A strong movement towards placing learning at the forefront of technology integration has been very “loud” for many years.

אין מה להגיד! שני המשפטים האלה נכונים, אם כי נדמה לי שהסדר שבו הם מופיעים בפיסקה הפותחת של המאמרון צריך להיות הפוך: רבים מאיתנו טוענים, כבר שנים רבות, שהלמידה צריכה להוביל את השימוש בטכנולוגיה, ולכן ראוי ש-“הרעיון המיושן” של טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה כבר היה צריך להעלם. אבל משום מה, זה לא קרה. אפשר אולי להגיד שבמקום שהוא ייושם הרעיון פשוט הפך למוסכמה. סקרסו ממשיכה:

It is not about banning cellphones completely or embracing them all the time. It is not about using laptops all the time in the classroom or not using them at all. It is knowing when and how to use each one appropriately for the best impact on student learning.

ושוב – האם יש, אי-שם, איש חינוך שמאמץ כלים דיגיטאליים בעבודתו (אם מרצון ואם מהכרח) שאיננו מסכים, לפחות ברמה של מס שפתיים, באמירה כזאת? בדומה לכך שעם כמעט 20% מהמאה ה-21 כבר מאחורינו עדיין מסבירים לנו שאנחנו צריכים לאמץ את כישורי הלמידה של המאה הזאת, עדיין מסבירים שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה. מתבקשת השאלה – אם עדיין צריכים להגיד את זה, אולי זה באמת לא יושם. ואם הוא לא יושם, לא יזיק לנו לנסות לברר למה.

אני מודה, אין לי תשובה, או לפחות תשובה מוחצת. אבל יש, כמובן, החשודים המיידיים, או לפחות החשודים המיידיים שלי. תחילה, יש ענקי הטכנולוגיה שאיכשהו מצליחים לשכנע את קברניטי החינוך שהכלים הטכנולוגיים שכבר נמצאים בידיהם כבר מיושנים וכדי לקדם את הלמידה צריכים לאמץ כלים חדשים יותר. כאשר באופן תדיר החינוך מותקף בעוד ועוד כלים חדשים, הטכנולוגיה כמעט באופן טבעי תופסת את קדמת הבמה ודוחקת את הפדגוגיה הצידה. קשה, כמובן, לעשות זאת ללא משתפי פעולה, אבל אלה יש בשפע. מפקחים שחוששים להראות מפגרים אחרי המחנה מוכנים לקנות כל דבר חדש, ולעתים קרובות בכלל לא נשאר כסף להטמעת “פדגוגית” של השימוש.

לזה צריכים להוסיף את התפיסה הרווחת שה-“למידה” מתבטאת בציונים טובים יותר במבחנים סטנדרטיים. חלק גדול מהכלים הטכנולוגיים החדשים מכוונים למטרה הזאת, ועל פי רוב הדמיון בין שיפור בציונים לבין למידה מקרי בהחלט. כיצד הטכנולוגיה יכולה להוביל את הפדגוגיה כאשר הפדגוגיה כמעט נעדר כליל מבית הספר?

במהלך המאמרון שלה סקרסו מביאה מספר דוגמאות למצבים שבם שימוש נבון בכלים דיגיטאליים יכול לקדם את הלמידה. היא גם מדגישה שהדוגמאות שהיא מביאה נבנות על גישות פדגוגיות שפועלות גם ללא טכנולוגיות חדישות. היא דוגלת בשילוב של סוגים שונים של כלים. ואכן, מדובר בדוגמאות טובת, אפילו משכנעות. וקשה לא להרגיש שהן גם מיושנות. שיהיה ברור – אינני משתמש במילה הזאת כמילת גנאי. ההפך: מוצא חן בעיני שאיש חינוך מוכן לאמץ דרכי הוראה/למידה על פי כדאיותן ולא על פי המידה שהן חדשות. אבל דווקא כאן אפשר להבין גם למה סקרסו כותבת שרעיון הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה היתה צריכה לעבור מהעולם, וגם למה זה לא קרה. משום מה, סקרסו כנראה עדיין חושבת שהחברות הטכנולוגיות הגדולות, וגם מעצבי המדיניות החינוכית, רואים איתה עין ועין לגבי מהי למידה טובה. צר לי שהמצב איננו כך. הרי אני מזדהה איתה, אבל אני כבר אינני מצפה שהתפיסות החינוכיות שלי ישפיעו על קובעי המדיניות. יתכן שפעם, בעבר הלא יותר מדי רחוק, באמת היתה תנועה קולנית שקראה להעמיד את הפדגוגיה בראש. אבל היום המציאות אחרת.