גם זאת כתיבה, אבל …

לפני מספר ימים אירא סוקול כתב מאמרון על כתיבה. אבל אולי "כתב" איננו הגדרה נכונה של מה שהוא עשה. ה-"כתיבה" של סוקול התבצעה באמצעות דיבור לתוך מיקרופון וזיהוי ופענוח של הטקסט באמצעות הכלי המיועד לכך המובנה בתוך מערכת ההפעלה Windows 7. סוקול מציין:
This is a very easy way for your students to begin the writing process, eliminating the struggles with holding a pen, or keyboarding, or spelling, or just the mechanical transfer from brain to hand.
חלק גדול מהעבודה החינוכית של סוקול הוא בחינוך המיוחד. הוא רואה חשיבות רבה בטכנולוגיות שמאפשרות לתלמידים עם קשיים לבצע פעולות שהן קשות ומסובכות בלעדיהם. לסוקול הגדרה רחבה מאד של הכתיבה. עבורו, אם תלמיד מצליח להעביר את מה שיש בראש שלו לנייר, הרי זאת כתיבה:
Remember: Pens, pencils, typewriters, keyboards… these are all tools for getting words from your brain to "paper." These tools have no particular value in and of themselves, they are simply a means to an end. If there is a better tool for many of your students – and now there is – you are doing nothing but holding your students back by not using it.
מצד אחד אני מזדהה עם סוקול – כל טכנולוגיה שיכולה לעזור לתלמידים לבטא את עצמם לגיטימית. סוקול טוען שהכתיבה איננה דורשת פעולה פיסית של העברת מילים לנייר באמצעות עט או עפרון או אפילו תמלילן. הכלים האלה מאפשרים את הכתיבה, אבל אינם מגדירים אותה. לפי הגישה הזאת, "תרגום" קול לטקסט באמצעים דיגיטאליים הוא כתיבה, והוא גם פעולה חיובית מפני שהוא מעצים את התלמיד שאחרת לא היה מצליח לבטא את עצמו.

כתבתי "מצד אחד", ויש (כמובן) גם צד שני. הכתיבה איננה רק דיבור על נייר. הכתיבה מארגנת את המחשבה (ודרך הכתיבה אנחנו לומדים לדבר, ולחשוב, בצורה מאורגנת יותר). בספרו הקלאסי Orality and Literacy ולטר אונג כתב (עמ' 78):

Without writing, the literate mind would not and could not think as it does, not only when engaged in writing but normally even when it is composing its thoughts in oral form.
מי שעבד עם תלמידים צעירים (וגם לא כל כך צעירים) בוודאי מכיר את הנטייה שלהם לצרף "ואז" ל-"ואז" פעם אחר פעם, וכך לספר "סיפור". העברת דיבור לטקסט באמצעות כלי פענוח דיגיטאלי כמו זה שעליו סוקול כותב עשוי להביא ל-"כתיבה" סתמית כזאת. אמנם יש טעם גם בפיתוח כישורי הדיבור של תלמידים, אבל ספק אם דיבור לתוך מיקרופון כדי להפיק טקסט על גבי המסך מקדם את כישורי הדיבור.

אם באמצעות מיקרופון ויישום לפיענוח הדיבור התלמיד מפיק טקסט שהוא ממשיך לערוך, יש בכך ערך לימודי רב. אבל אני חושש שלעתים קרובות מדי התלמיד שכותב (וגם המורה המסייע) יסתפק בטקסט שעבר מהפה אל הנייר, ונעצר שם. אם אין המשך של טיפול בטקסט, או שיפורו, אפשר אולי להגיד שהתוצאה היא "כתיבה", אבל לא כתיבה איכותית. ועוד יותר חשוב, ספק אם בדרך הזאת נשיג אחת המטרות המרכזיות של הכתיבה – פיתוח יכולת החשיבה.

לא רק דרך אחרת לקרוא

עם תחילת השיווק של ה-iPad, הלהיט החדש של חברת אפל, העיתונות מלאה בכתבות על השינוי שהוא יחולל בהרגלי הקריאה שלנו. כותבים על כך שהמכשיר ישנה לא רק כיצד אנחנו קוראים, אלא את היחס שלנו למחשב באופן כללי. יו-טיוב כבר מלא בסרטי וידיאו שמראים תינוקות, וגם אשה בת 100, שבאופן אינטואיטיבי "מבינים" כיצד להשתמש במכשיר. ומפני שהמכשיר מחזיר לנו את חווית הקריאה, מצהירים שנוכל לחזור לקרוא ספרים.

כזכור, בעולם החינוכי הדעות על ה-iPad חלוקות. מול אלה שמשוכנעים שמדובר בקורא האולטימטיבי של ספרי לימוד דיגיטאליים, יש כאלה שטוענים שמדובר במכשיר שיוצר לומד פאסיבי, לומד שאיננו יוצר, אלא רק צורך, וזה משום שכמעט ואין בו דרכים לרשום הערות, או להוסיף התייחסות אישית, למה שקוראים.

הנושא הזה מעניין וחשוב, אבל מאמרון שהתפרסם השבוע מעלה נקודה נוספת, אולי חשובה בהרבה. מט היילר, דוקטורנט אנגלי, כותב על Teaching Digital Writing. הוא טוען שלרבים מהסטודנטים שלו בכלל לא ברור מה זה "טקסט דיגיטאלי", והוא מהרהר שאולי לא כל כך רצוי למהר להגיע להגדרה מוסכמת וברורה:

I’d put it to you that many students are just not certain what a digital text is, or what digital writing is, not really, and yet I feel that the worst thing we can do, as tutors, is attempt an exacting definition.
היילר טוען שקשה מאד להגדיר באופן ברור מהו טקסט דיגיטאלי. הוא מביא מספר דוגמאות כדי להמחיש את הקושי – קושי שנובע גם מהכלי, או הפורמט, שעליו אנחנו קוראים, וגם מהצורה ה-"ראושנית" של הטקסט שאנחנו קוראים:
… are we talking about any written work which appears on a screen? And any screen? Will a television or a mobile phone do? Or must it be a computer? Is a Kindle or an iPad enough of a computer to qualify? And why? Do we really read differently on these things? And once we’ve settled on a carrier medium does a digital text include scans of a paper document? .pdfs? Photographs of existing texts?
הוא מזכיר מאמר של סבן בירקירטס על מכשיר ה-Kindle שהתפרסם לפני שנה, מאמר שבו בירקירטס הביע התנגדות ל-Kindle לא מפני ששמורה לו אהבה מיוחדת (או מיושנת) למרגש של הספר, או לריחו, אלא מפני שהספר בצורתו הגשמית מהווה אמירה תרבותית. בירקירטס כתב:
But these structures evolved over centuries in ways that map our collective endeavor to understand and express our world. The book is part of a system. And that system stands for the labor and taxonomy of human understanding, and to touch a book is to touch that system, however lightly.
ג'וש סטרנס, בתגובה לבירקירטס (גם לפני שנה), טוען שאמנם מדובר במערכת שלמה, אבל לא במערכת האפשרית היחידה, או אפילו בהכרח הרצויה:
… he (בירקירטס) is defending “the contextual order that books represent” while a new contextual order is developing all around him. For him this new order is insufficient – for me it is just different (if not better). The contextual order that books represent is essentially linear, while the emerging contextual order is weblike. Birkerts clings to an understanding of knowledge and context as rooted in chronology and history, whereas new conceptions of knowledge are understood as networks not lines.
היילר איננו מבקש להכריע בין הגישות השונות, בין "שיטות" שונות של קריאה, או של הצגת מידע. נדמה לי שהוא סבור שעדיין מוקדם מדי להסיק מסקנות. אבל הוא טוען שאי-הבהירות הזאת בנוגע להבדלים המהותיים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט על המסך עשוי לחדד עבורנו את היתרונות והחסרונות של השניים:
We are, potentially, on a road to no longer needing books, which is why we need to be able to articulate just why we might want them. When we are talking about what they do best, when we are teaching how the words on their pages are different to their words on the screen then we need to fully appreciate aspects of the form that we have often previously taken for granted.
במבוא לספרו משנת 1994, The World on Paper, דייוויד אולסון מתאר חלק מ-"קסם הכתיבה":
The magic of writing arises not so much from the fact that writing serves as a new mnemonic device, an aid to memory, as from the fact that writing may serve an important epistemological function. Writing not only helps us remember what was thought and said but also invites us to see what was thought and said in a new way. It is a cliché to say that there is more to writing than the abc's and more to literacy than the ability to decode words and sentences. Capturing that "more" is the problem. I have suggested that it is the ability to step into, and on occasion step out again, from this new world, the world on paper.
אולסון מתאר את המתח שנוצר כאשר שתי דרכים שונות להכיר עם העולם מתמודדים על התודעה שלנו. הוא מראה כיצד הכתיבה סייעה לגיבוש התייחסות שונה לסובב אותנו מזאת שהיתה לנו לפני הכתיבה. הרהוריו של היילר מצביעים על כך שהטקסט הדיגיטאלי עשוי להוביל אותנו לסוג נוסף, וחדש, של התייחסות. ואם זה נכון (ואפילו אם לא), מדובר במשהו הרבה יותר מהותי מאשר הכלי שבאמצעותו אנחנו קוראים ספרי לימוד.

אולי מדובר ביהירות מוצדקת

דין שרסקי טוען שטקסט זוכה להערכה רבה מדי בבתי ספר, ואילו סוגים אחרים של הבעה – גראפיקה, וידיאו ואודיו – אינם מוערכים מספיק. הוא מביע את עצמו די בתקיפות – בעיניו, בתי ספר הם סנובים בנוגע לטקסט. ואולי על מנת להראות שהוא מנסה להתגבר על היהירות הזאת, המאמרון שלו איננו רק טקסט, אלא מכיל גם סרט וידיאו קצר וגם קטע מוקלט.

שרסקי מסביר שמבחינה היסטורית התרבות שלנו טקסטואלית. הוא כמובן איננו שולל את התרומה האדירה של המילה הכתובה לתרבות, ואפילו מוסיף שהמילה הכתובה לעולם תזכה למקום מכובד ביותר כאמצעי שדרכו אנחנו חווים את העולם. אבל עם זאת:

… like the revolution of the printing press, we are in the midst of a revolution of a digital nature that’s allowing us to easily create and consume content in many different forms, specifically audio, video and imagery.
אבל הוא מוסיף שלמרות העובדה שעומדים לרשותנו כלים להפקה מהירה של תכנים באמצעות סוגי מדיה אחרים, בתי הספר דבקים בכתיבה כאמצעי ההבעה כמעט בבלעדיות.

אם שרסקי שילב קטעי וידיאו ואודיו על מנת להראות את הכדאיות בשימוש בסוגי מדיה אחרים, נדמה לי שהוא עשה לעצמו שרות דוב. לטעמי, התוםפות האלה מכשילות את הטענה שלו נגד עליונות הטקסט. בתוך הווידיאו שרסקי טוען שקיימות דרכים נפלאות להשתמש בכלי, אבל כל מה שאנחנו רואים הוא שרסקי עצמו עומד מול המצלמה ומרצה באופן די מאולתר. דווקא מתוך האילתור הזה הוא מצביע על מגבלות חשובים שבווידיאו. הוא מודה, למשל, שהכנת הפקה איכותית דורשת כמויות אדירות של זמן, והוא גם מוסיף שהצופה איננו יכול לרפרף במוצר הסופי אלא נאלץ לראות את כולו. הוא איננו מתכחש לכך שהרוב הגדול של מה שמופיע היום ביו-טיוב מאד ירוד, אם כי הוא בוודאי צודק כאשר הוא מדגיש שזאת בדיוק הסיבה שבתי הספר צריכים לעזור לתלמידים ללמוד להשתמש בכלי בצורה טובה יותר. גם בקטע האודיו שרסקי מדבר ישירות לתוך המיקרופון, כאילו הוא לא הכין לעצמו מראש נקודות שעליהם הוא רצה לדבר. וכמו בווידיאו, הוא מציין שהרבה יותר קל לערוך קטע כתוב מאשר קטע מוקלט.

אני מסכים שכדי להחשב אוריין היום אין זה מספיק להשתמש בטקסט. הכלים שעומדים לרשותנו היום על מנת להביע את עצמנו באמצעי מדיה מגוונים מציבים אתגר בפני בתי הספר – להכשיר תלמידים להשתמש בכלים האלה בצורה מוצלחת. אבל אינני חושב ששימת הדגש על הטקסט הכתוב נובעת מתחושה של סנוביות כלפי הטקסט. אישית, אני כמעט תמיד מעדיף את הטקסט על סוגי מדיה אחרים, אם כי (אפילו אם זה לא נראה מהבלוג הזה) אני גם די מיומן בשימוש בגראפיקה כדי להמחיש או להסביר. לצערי, בתי הספר עדיין לא גיבשו אמות מידה להערכת תוצרים מסוגי מדיה אחרים, וזה יוצר מצב פרדוקסאלי. מצד אחד לא מעודדים את השימוש במדיה כי לא יודעים איך לאכול את זה, ואילו מצד שני, מפני שהשימוש בכלים האלה נראה כאתגר טכנולוגי אדיר, כל מה שתלמידים מפיקים נחשב מוצלח ביותר. בעת ובעונה אחת אין בקרה רצינית וגם אין הכוונה.

אני מקווה שמערכות חינוכיות יגלו שבנוסף לטקסט, סוגי מדיה אחרים יכולים להיות אמצעים מוצלחים להבעה. אבל בכל זאת, לטקסט יש עדיין יתרונות. קיי ריאן, משוררת החצר (poet laureate) של ארה"ב צוטטה לאחרונה:

You don't know what you think unless you can write.
אני מניח שריאן מוכנה להרחיב את ההגדרה שלה ל-"כתיבה" להכיל סוגי מדיה אחרים, אבל גם אם תעשה זאת, יש הבדל מהותי בין להעלות מילים לנייר (או לצג) לבין לדבר ישירות לתוך מצלמה או מיקרופון. ריאן ממשיכה:
In a way, writing creates a second person for you. When you write you are two people. Because you are writing to the writer and the writer is talking to you.
עד אשר נדע לעשות זאת עם מיקרופון ועם מצלמה (ואני מקווה שבאמת נצליח ללמוד את השימוש הנבון בכלים האלה) אינני משוכנע שצריכים להתבייש בסנוביזם מסויים של טקסט לעומת סוגי מדיה אחרים.

בשבח הטקסט

אני אוהב גראפיקה. צילומים טובים מושכים את העין שלי ומעוררים אצלי את המחשבה. סרט וידיאו מוצלח יכול, לעתים קרובות, ללמד אותי הרבה. אבל כפי שאני מניח שכל מי שקורא את הבלוג הזה שם לב, בראש ובראשונה אני נמשך לטקסט. בעידן שבו סוגי מדיה רבים עומדים לרשותנו, וקל כל כך להשתמש בהם, אני מודע לכך שיש משהו קצת מוזר במשיכה שלי לטקסט. לפעמים אני חש צורך להסביר את ההתעקשות שלי להשתמש בו, כמעט באופן בלעדי. למזלי טים בריי שותף למשיכה הזאת, והוא יודע להסביר את עצמו היטב (במילים, כמובן).

בריי מנהל את מחלקת טכנולוגיות הווב ב-Sun Microsystems, והוא כותב בלוג אישי שנוגע במגוון רחב מאד של נושאים. השבוע הוא מתאר בלוג אחד שהוא קורא. הוא מתאר את הטור שבצד ימין של הבלוג – טור גדוש בצלמיות, בצילומים של קוראים שעוקבים אחרי בעל הבלוג, במפה, ועוד. עבור כל אלה הוא מכריז:

Just distractions; none of it remotely as interesting as what he’s got to say in the main stream of text.
הקביעה הזאת מביאה את בריי להכללה: למילים ערך רב יותר מאשר לתמונות, וטקסט בעל ערך רב יותר מאשר אודיו או וידיאו. בריי כותב שבעצם, מפני שפעולה נובעת מהבנה, והבנה נובעת מהסבר, והסבר זקוק למילים, זה צריך להיות מובן מאליו. הוא מוסיף:
For things that matter, written words are unambiguously better than speech. To start with, anything that matters isn’t just written, it’s usually rewritten repeatedly (and more important, condensed). Plus, it has hyperlinks. Plus, it’s smaller and cheaper to ship around. Plus, it’s searchable. Plus, it works on more devices. (I acknowledge that only the first of these is fundamental; but that alone would be enough).
לכל אלה אפשר להוסיף (כפי שעושים לפחות שני קוראים שמגיבים למאמרון של בריי) שטקסט מאפשר לקורא לקבוע את קצב הקריאה שלו, דבר שאיננו מתאפשר עם אודיו ועם ווידיאו.

אינני שולל את השימוש באמצעים גראפיים כדי לספר, להסביר, להמחיש, ועוד. למען האמת, לא פעם אני מקנא באנשים שיודעים לנצל אמצעיים גראפיים כדי לעשות את הדברים האלה. יש חוקרים שטוענים שהכתב והדפוס אינם אלא סטייה מהחזותיות שהיא בבסיס התרבות האנושית, ושהאינטרנט מחזיר אותנו לחזותיות הזאת. יתכן שהם צודקים. אבל מבחינתי, טענה מילולית כתובה משכנעת נמצאת בבסיס החשיבה, והיכולת של האינטרנט להעביר מילים כתובות לאחרים היא ייעודו המרכזי.