מהעשיר תיפתח הבשורה?

לפי כשבוע אתר Forbes פרסם כתבה על הקשיים שממשיכים לפקוד את המיזם AltSchool. כתבתי כאן על AltSchool מספר פעמים, כאשר הפעם הראשונה היתה לפני כבר ארבע שנים. לא התלהבתי ממנו אז, וגם עד היום דעתי לא השתנתה. אני צריך גם להודות שיש מידה מסויימת של שמחה לאיד כלפי הצרות של המיזם. הרי קשה לרחם על מיזם שהתיימר לחולל מהפכה בחינוך וקיבל בערך $175 מיליון מכמה מהכוכבים הנוצצים ביותר בעמק הסיליקון ועכשיו נמצא בקשיים שמאיימים על קיומו.

נדמה לי שבערך כל חצי שנה מופיעה כתבה על AltSchool, אם בעיתונות העסקית או החינוכית, והאמת חייבת להיאמר – כאשר מיזם מצליח לגייס כל כך הרבה כסף הגיוני שיש סקרנות לדעת מה קורה ואיך הדברים מתקדמים … או לא. ונכון לעכשיו, המציאות הרבה יותר קרוב ל-"או לא". עם זאת, אין לי סיבה להיטפל דווקא ל-AltSchool. הוא איננו הדוגמה היחידה של מיזם שביקש לחולל מהפכה בחינוך וזכה בהשקעות אדירות, אך מצא את עצמו דועך, ומנסה להגדיר את עצמו מחדש בתקווה שהגרסה המחודשת תצליח לשרוד.

במקרה של AltSchool הכוונה המקורית היתה לפתוח רשת של בתי ספר שיחברו מספר מרכיבים – תפיסה חינוכית דומה לזאת של מונטסורי או של רג'ו-אמיליה, כיתות מאד קטנות כדי לאפשר קשר אישי בין מורה לתלמיד, ותשתית טכנולוגית שתאפשר להתאים תכנית לימודית/חינוכית אישית לכל תלמיד. בנוסף לכסף האדיר שהמיזם קיבל ממשקיעים הוא גם עלה כ-$25,000 לשנה עבור כל תלמיד. ברגעי השיא נפתחו תשעה קמפוסים בסן פרנסיסקו, בפאלו אלטו, ובניו יורק, אבל חמישה מאלה נסגרו בסוף השנה הקודמת. כעת התקווה הגדולה (ואולי האחרונה) היא הפצת התשתית הטכנולוגית למחוזות חינוך שירצו לאמץ אותה. מובילי המיזם עובדים קשה להפיץ את התוכנה שלהם. כעת היא יקרה – כ-$150 עבור כל תלמיד, אבל אם עוד ועוד מחוזות ירכשו אותה המחיר עשוי לרדת. אבל על אף העובדה שהפן הטכנולוגי נמצא במרכז המיזם שצמח מתוך עמק הסיליקון, ספק אם הוא המרכיב החינוכי החשוב. תפיסות חינוכיות כמו מונטסורי ורג'ו-אמיליה מצליחות ללא טכנולוגיה יקרה, וכיתות קטנות עם מורים שמאמינים בשיטה שבה הם עובדים כמעט תמיד מובילות להישגים לימודיים מרשימים. זאת ועוד: הביקורת המושמעת היום על חברות כמו גוגל ופייסבוק גורמת לכך שאמצעים טכנולוגיים המיועדים לקדם את הלמידה האישית נתפסים כחדירה לתחום הפרט והורים אינם מעוניינים שילדיהם יהיו תחת עין המצלמה והמחשב במהלך יום הלימודים.

כל זה מביא למצב שבו מיזם שלפני כארבע שנים זכה לכותרות כפניה החדשות של החינוך, וקיבל את הכסף לממש את ההבטחה הזאת, כעת מנסה לשרוד. אבל אפילו אם הנטייה לשמחה לאיד שכבר ציינתי, לא ברור שהכתבה ב-Forbes מצדיקה עוד מאמרון בבלוג הזה. הרי עבור לא מעטים מאיתנו מה שקורה ל-AltSchool היה צפוי, ורק ענין של זמן. הכתבה ב-Forbes מעניינת, אבל אין בה חדש של ממש. לצד הורים שעדיין מאמינים בדרך של AltSchool שמצוטטים בה, מובאים דבריהם של הורים שהוציאו את ילדיהם מבתי הספר. לא פעם מתרשמים שקיים מתכון לכתבות מהסוג הזה וקשה לחרוג ממנו. אבל זה רק מחזק את שאלה – למה בחרתי להתייחס אליה עכשיו?

מה שתפס אותי בכתבה הזאת היה משפט אחד על מייסד AltSchool, מאקס ונטייה (Max Ventilla). אנחנו קוראים עליו ש:

Before starting AltSchool, Ventilla says, he read two dozen books on education and emerged a fan of Sir Ken Robinson, a British TED Talk speaker known for lamenting the dearth of creativity in early education, and Angela Duckworth, a psychologist and the winner of a MacArthur “genius” grant who has written about the need for children to cultivate “grit.”

עם כל הכבוד לקן רובינסון, מה שהוא אומר נאמר על ידי רבים אחרים, באופן יותר מפורט, הרבה לפניו. בנוגע ל-Grit, מדובר בתכונה שיש עליה מחלוקת. הושמעה לא מעט ביקורת הטוענת שדגש על התכונה הזאת מעלימה עין מהקשיים האמיתיים שעומדים בפני תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נחלשות. מי שגדל בשכבה מבוססת יונק את הנכונות להתמודד עם בעיות מהמשפחה ומהסביבה, ולהגיד שתלמידים מסביבות נחלשות צריכים ללמוד להתמודד עם קשיים אינה אלא דרך של החברה להתחמק מלהתמודד עם חוסר שוויון מובנה. קשה להבין כיצד רובינסון ודאקוורת נעשו המניע אצל ונטייה לבניית מזים כמו AltSchool.

אבל יותר מאשר שני אלה, מה שמעניין אותי כאן הוא מספר הספרים אשר בווידוי של ונטייה. האם קריאה של 24 ספרים בנושא החינוך הופכת אדם למומחה בתחום כך שעכשיו הוא מבין כיצד בית ספר צריך לעבוד? האם זאת כמות מספקת כדי להוביל מהפכה בחינוך? אני חייב להודות שאני חושש שבכל תקופת הכשרתם יש פרחי הוראה רבים שקוראים פחות מ-24 ספרים על חינוך. ואם כך, למה לבקר את ונטייה שכנראה באמת ובתמים ניסה ללמוד משהו לפני שהוא החליט שביכולתו לחולל מהפכה? ובכל זאת, מוזר לי שהמשקיעים של ונטייה היו מוכנים להשקיע $175 מיליון בפרויקט של אדם שבסך הכל קרא 24 ספרים בתחום שבו הוא עתיד להביא בשורה חדשה. אני שמח שהוא כנראה קרא על מונטסורי ועל רג'ו-אמיליה, ואני מניח (או לפחות מקווה) שמפני שטכנולוגיות דיגיטליות היו מרכיב חשוב במיזם שלו הוא גם קרא Mindstorms של סימור פפרט. אבל הספרות על כיצד תלמידים לומדים, על תיאוריות חינוכיות שונות, ועוד, ענפה מאד, כך ש-24 ספרים נראה בקושי קצה הקרחון. בנוסף, אני מתרשם שהוא לא קרא בספרות הענפה של ההיסטוריה של רפורמות בבתי ספר. לו היה עושה כך אולי הוא היה לומד שבמהלך הדורות התרחשו שינויים רבים במערכות חינוך ובבתי הספר – שינויים שלפעמים זכו להאריך ימים, ושינויים אחרים שלא צלחו. הכרות עם ההיסטוריה הזאת היתה מלמדת אותו שהרעיונות שלו לשינוי אינם בהכרח כל כך חדשים או מקוריים, וההכרות הזאת בוודאי היתה גם נוטעת בו קצת צניעות, ואולי מכוונת את המיזם שלו לטווח הארוך ולא לשינוי מהפכני. אבל מצד שני, אם כך היה עושה, ספק אם היה מוצא עשירים שירצו להשקיע בו.

גם עתידי וגם חכם? לא בהכרח

לפני שבוע אתר Campus Technology פרסם כתבה מאת ג'ולי ג'ונסטון, מנהלת יוזמת Learning Spaces באוניברסיטה של אינדיאנה. הכתבה מדווחת על מפגש של קבוצת חברי סגל באוניברסיטה ונציגים של חברות טכנולוגיה שנערך בחודש יולי בשם Smart Classroom Summit. נושא המפגש היה ככותרת הכתבה:

Are 'Smart' Classrooms the Future?

המפגש, כמו יוזמת Learning Spaces בכללותה, נתמכה על ידי פרויקט רחב יותר באוניברסיטה – ה-Mosaic Active Learning Initiative. הדף הראשי של היוזמה מתאר היטב את מטרתה:

The Mosaic Initiative supports active and collaborative learning through instructional support, research, collaborations, and classroom design.

קשה, כמובן, להתווכח עם יעדים כאלה. עיצוב מרחבי למידה על מנת לקדם למידה פעילה ושיתופית הוא ללא ספק מטרה ראויה. הרצון לעצב את הכיתה אחרת מאשר המקובל והמוכר מעיד על נכונות לשנות את תפוסי ההוראה והלמידה ה-"מסורתיים". כמו-כן, קל להבין שיש פן טכנולוגי לעיצוב חדש. מוסדות להשכלה גבוהה רואים התפתחויות טכנולוגיות בחברה הסובבת (מוצרים "חכמים" בלשון הכתבה) ושואלים שאלה שעל פניה די הגיונית. ג'ונסטון כותבת שהצוות שלה מתחיל לשאול:

"How we can make better use of our faculty and students' time by delegating routine tasks to smart technology?"

כתשובה לשאלה הזאת ג'ונסטון משיבה (לעצמה) עם עוד שאלה:

What if the answer is a smart classroom?

ג'ונסטון שואלת אם הכיתה החכמה היא התשובה, אבל היא איננה מגדירה מהי כיתה חכמה. אני מניח שעלינו להבין שכמו שטלפון נייד הופך להיות "חכם" כאשר מעמיסים לתוכו עוד ועוד טכנולוגיות ויישומים, כך גם הכיתה הופכת "חכמה" כאשר היא נעשית כבדה מאד בטכנולוגיות. יש כאן, כמובן, בעיה לא קטנה, אבל גם אם נסכים עם ההגדרה הזאת, כדי לדעת אם אכן זאת ה-"תשובה" עלינו גם לדעת מהן אותן הטכנולוגיות שרוצים להעמיס לתוכה. במהלך מפגש הפסגה (ה-summit) המשתתפים העלו מספר נקודות שכנראה מאפיינות כיתה כזאת:

• שחרור המרצה מקדמת הכיתה תוך שמירה על השליטה שלו מכל מקום בו הוא נמצא
• ייעול תחילת השיעור באמצעות login ביומטרי למגוון הטכנולוגיות אשר בכיתה, רישום
אוטומטי של נוכחות, פיקוח על התאורה, ועוד
• לוחות לבנים שמאפשרים העברת הכתוב בהם ללוחות אחרים בכיתה ושמירתו לצורך צפייה
ועריכה מאוחר יותר
• מסכים שבהם קבוצות קטנות יכולות לעבוד, עם העברת מידע בקלות בין הלוחות השונים
• ממשק פשוט וידידותי

מה אני אגיד? גם אם אינני יודע מהי כיתה "חכמה", אינני משוכנע שהנקודות האלו מגדירות אותה. יתרה מזאת, אינני מוצא הרבה קשר בין הנקודות המתוארות כאן לבין הדגש המוצהר של Mosaic על למידה פעילה ושיתופית. מה גם, מפגש הפסגה נועד לגבש רעיונות חדשים, ובאותן הנקודות שבהן יש קשר ללמידה פעילה או שיתופית אין כל חדש – כלים כמו מסכים לקבוצות קטנות עם היכולת להעביר מידע ביניהם קיימים כבר שנים.

קשה לבוא בטענות כלפי יוזמה טכנולוגית של אוניברסיטה שמבקשת לשפר את חוויות ההוראה והלמידה. אולי מספיק פשוט להתאכזב מכך שהרעיונות שהועלו במפגש הפסגה חידשו הרבה פחות מאשר ג'ונסטון היתה רוצה שנחשוב ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מתבקשות לפחות שתי התייחסויות.

מהרעיונות שכן הועלו נוצר הרושם שהשותפים של ג'ונסטון התחילו מהטכנולוגיות וחיפשו תירוצים "חינוכיים" כדי להביא אותן לתוך הכיתה. רצוי לזכור שג'ונסטון מציינת את ההשתתפות הפעילה של חברות מסחריות שללא ספק ביקשו להראות לסגל ההוראה שיש להן "פתרונות" לסוגיות שהיו עשויות לעלות במפגש. אבל מעבר לטענות האלה, נדמה לי שמפגש הפסגה סבל מבעיה יסודית כבר עם צאתו לדרך.

כזכור, השאלה שבה משתתפי המפגש התמקדו (שאלה שקודם ציינתי שהיא "על פניה די הגיונית") היתה כיצד לנצל טוב יותר את זמנם של אנשי סגל וסטודנטים על ידי העברת משימות שגרתיות לטכנולוגיות "חכמות". בעצם, אני רחוק מלהיות משוכנע שזאת באמת שאלה (או מטרה) "הגיונית", והיא בוודאי איננה בין החשובות. הייתי מצפה שאנשי הסגל היו שואלים שאלה אחרת, למשל כיצד אפשר ליצור חוויה לימודית אחרת מהמוכרת. שאלה כמו כיצד ניתן להרוויח יותר זמן שיעור (על ידי רישום אוטומטי של נוכחות!) מזמינה תשובה טכנולוגית, אבל התפיסה החינוכית שמאחוריה עדיין תפיסה מסורתית. בעיני אין הרבה טעם בלהרוויח זמן כיתה אם הזמן הזה נשאר ב-"שליטה" של המרצה. נדמה שמפגש הפסגה היה בסך הכל הזדמנות להשמיע סיסמאות יפות שבפועל הן בסך הכל המשך של הוראה רגילה … עם עוד הרבה טכנולוגיה לקישוט. חבל.

הסיפור מוכר גם בחינוך

לא חסרים סיפורים על יזמויות שהיו אמורות לחולל שינוי אדיר בחיינו ותוך כדי כך גם לגרוף מיליונים. מוכר, למשל, הסיפור של Juicero, ששיווק מכונה להכנת מיץ טבעי יחד עם חפיסות ארוזות פרי או ירק. המיזם זכה להשקעות של כ-$120 מיליון, אך התברר שאף אחד לא באמת היה זקוק למכונה עם חיבור WiFi כדי להכין מיץ, וגם ששתי ידיים יכלו לסחוט את שקיות הפרי באותה יעילות של המכונה היקרה. מתברר שבעמק הסיליקון היו מוכנים לקפוץ על כל רעיון כדי לגרוף רווחים. אבל לא תמיד הפשלה מעוררת צחוק. הסיפור על Thenanos, שספר אודות התרמית שלה התפרסם בשבועות האחרונים, הוא הרבה יותר רציני.

יזמי Theranos טענו שביכולתם לחולל מהפכה במערכת הבריאות. הם התכוונו לעשות זאת על ידי בדיקת דם פשוטה ביותר שתוכל לזהות רשימה ארוכה של בעיות רפואיות. החברה הבטיחה שבאמצעות המכשיר שהיא מפתחת אפשר יהיה ליצור מערך רפואי יעיל, וכמובן בזול. המיזם גייס מאות מיליוני דולרים, אבל התברר שמדובר בהונאה. במשך 15 השנים שהחברה פעלה היא המשיכה לגייס כסף, אבל לא רק שהיא לא הצליחה ליצור את המוצר המובטח, באופן קבוע היא שיקרה על התקדמות הפיתוח. לא מדובר במיזם שלא הצליח, אלא בתרמית מלכתחילה. כזכור, ספר על הפרשה התפרסם לאחרונה, אם כי מחבר הספר, ג'ון קרירו (Carreyrou) חשף את הפרשה כבר לפני שלוש שנים.

הבלוג הזה עוסק בחינוך. למה שאכתוב כאם על פרשת Theranos? התשובה, כמובן, די ברורה. אמנם הסיפור של Theranos הוא סיפור די חריג, אבל לא חסרים מקרים שבהם מיליוני דולרים הושקעו במיזמים "חינוכיים" שהיו אמורים לחולל מהפכה. ופעם אחר פעם התברר שהצפייה להרוויח גברה על השכל הישר. לא, לא כל מיזם חינוכי הוא תרמית. יש משקיעים בחינוך שבאמת ובתמים חושבים שהם מפתחים מוצר שמסוגל לחולל את השינוי המיוחל. אבל פעם אחר פעם זה נעשה עם מינימום של ידע או נסיון חינוכי. מספר פעמים בעבר כתבתי כאן על החידושים לכאורה של טבלט ה-Amplify, על היומרה של Knewton להתאים חומרי למידה לצרכי כל לומד, ועל המהפכה של AltSchool שתביא בשורה לכולם. כל הדוגמאות האלו, ועוד, מתאפיינים בבטחון עצמי מופרז ובתחושה שרק בוגרי עמק הסיליקון שרכשו נסיון ביוזמות טכנולוגיות יודעים מה נחוץ לחינוך. ופעמים רבות אנשי חינוך שמחו ללכת שבי אחר המיזמים האלה.

לפני שבוע, באתר של Inside Higher Ed, ג'ון וורנר התייחס לסיפור של Theranos ולמקבילים שלה במרחב החינוכי. בין היתר הוא כתב:

The explanation for the failure of these ed tech ventures as well as Theranos is in the inherent disconnect between the customer and the user. Theranos was selling to Walgreens and Safeway, not the people whose blood would be tested. Both companies had a vested interest in buying into Holmes’ fraud. As reported by Carreyrou, Walgreens was terrified of losing the exclusivity to the Edison to CVS, a potential death blow to their hopes of overtaking their rival. Safeway had declining numbers in its core grocery business. Moving into health care could revitalize the bottom line.

לכאורה החינוך שונה. הרי המנהלים של מערכות החינוך אמורים להבין משהו בחינוך, ועל פי רוב הם דואגים לטובת התלמידים שלהם. אבל וורנר מזכיר לנו ש:

In the start-up world (including in ed tech), the true customer is the investor

בעולם הזה ההצלחה של מוצר זה או אחר נמדדת על ידי כמות הכסף שאפשר לגייס, לא על ידי האפקטיביות שלו בכיתה. וכל עוד שהמשקיע נשאר הלקוח המרכזי אנחנו עתידים לראות עוד כשלונות כאלה, ואם לא יותר גרוע.

פסגה חינוכית?

לפני כשבועיים נערך ה-ASU + GSV Summit. בליל האותיות הזה דורש קצת פיענוח. ASU הוא Arizona State University. למיטב ידיעתי מדובר באוניברסיטה מאד מוערכת הנחשבת לאחת החדשניות ביותר בארה"ב (ואני מודה שאינני יודע כיצד זה נמדד). GSV הם ראשי התיבות של ה-Global Silicon Valley – גוף שקצת קשה להדגיר. לפי כתבה ב-Business Week:

GSV is a family of connected businesses focused on three complementary disciplines: Investments, Strategic Services and Media. These collective businesses are united by an obsession with finding, investing in and partnering with the most dynamic growth companies in the world…the ones they call the Stars of Tomorrow.

מדי שנה נערכת ה-"פסגה" של שני הגופים האלה, וזאת של חודש אפריל היתה השמינית. כתבה ב-EdSurge שדיווחה על הפסגה מסרה ש:

the ASU+GSV Summit, now in its 8th year, is fueled by nonstop mingling and convening. This is the edtech industry’s premier financial conversation, packed with more than 4,100 people and 350 CEOs.

מתוך התיאור הכללי הזה אפשר לנחש שהחינוך והלמידה היו שחקני משנה בה, ואילו שאלות של עסקים תפסו את מרכז הבמה. ואכן, הסקירה של EdSurge מתמקדת בהיבט הזה. כמה מכותרות המשנה של הכתבה ממחישות את זה היטב:

• העיסקה הגדולה של השבוע
• מתי לקנות, מתי למכור
• מובילים ומזעזעי מערכות

ובכל זאת, אם מציינים שה-"שיח הכספי" הזה הוא הבכיר בתחום הטכנולוגיה החינוכית עדיין אפשר לצפות שידברו גם על למידה. ואכן, כך היה. כתבה באתר של ASU מתייחסת לדיון שהתנהל בנושא החם של "למידה מותאמת אישית". אבל אותה כתבה מעלה (לפחות אצלי) תמיהה לא קטנה. הכתבה מוסרת:

The education-technology experts discussed the challenges that exist in developing technology-based tools and systems at scale. Primary to the discussion was the notion of personalization, and how K-12 and higher education institutions can implement technology without losing the personalization that is integral to successful learning outcomes.

עד היום, ופעמים רבות מאד, מומחים בתחום הטכנולוגיה החינוכית טענו שביכולתן של טכנולוגיות דיגיטאליות, באמצעות איסוף מאסיבי של נתונים וניתוחם, אפשר יהיה להגיע לכל תלמיד. במילים אחרות, בדרך הזאת לא "מאבדים את ההתאמה האישית" אלא סוף סוף משיגים אותה. והנה, אותם מומחים מתמודדים עם "אתגרים" שהמרכזי אשר בהם הוא איך להגיע לכל תלמיד וסטודנט. קשה לא לחוש שאי-שם בדרך מישהו גילה שההבטחות הגדולות של אותם מומחים נתקלו במציאות. (רצוי גם לשים לב למונח "learning outcomes" – אולי "תוצאות הלמידה", אם כי התרגום הזה איננו מספק. מה מבדיל בין "למידה" לבין "תוצאות הלמידה"? אחד הוא תהליך שבא לביטוי במהלך החיים. האחר מתבסס על מדידה מדויקת ומדקדקת מתמדת. "תוצאות למידה" מתאימות מאד לעולמם של יזמים "חינוכיים" שמכניסים עוד ועוד אמצעי מדידה לתוך המערכת.)

פיליס לוקט, מייסדת Leap Innovations שמקדם בתי ספר צ'רטר עתירי טכנולוגיה בשיקגו, הנחתה את הדיון המדובר. הכתבה מביאה הערה משלה:

Part of the challenge is that the development is happening so far away from the needs of our educators and our students, and then we wonder why adoption is so slow.

נדמה לי שההיסטוריה של טכנולוגיות חינוכיות אכן מאמתת את האמירה הזאת. אבל לא ברור אם לוקט מכוונת אותה כלפי אותם מומחים שאת הדיון שלהם היא הנחתה. הרי העדר הכרות עם ההיסטוריה של הטכנולוגיה החינוכית (כן, אני יודע, אני מציין את הנקודה הזאת לעתים קרובות מדי) הוא מאפיין מרכזי של המחדשים שאיתם היא ישבה.

העדר הראייה ההיסטורית הזאת מופיעה בסקירה הקצרה שאודרי ווטרס ,שנכחה בפסגה, העלתה לאתר שלה. ווטרס מביאה מספר דוגמאות מהרצאות ומשיחות שהיא שמעה במקרה בפסגה. הדוגמאות האלו מעידות על חוסר הכרות עם ההיסטוריה. לדוגמה היא מספרת שהיא שמעה יזם אוסטרלי טוען:

up ‘til two years ago, Australia didn’t do anything related to ed-tech.

יותר מכל דבר אחר, ההערה הדי מדהימה הזאת מצביעה על בורות. פרויקט ה-1:1 הראשון בבית ספר, לפני יותר מ-25 שנים, היה באוסטרליה, וה-Moodle כמובן גם בא משם. אבל יזמי הטכנולוגיה החינוכית בעקביות ממציאים את הגלגל.

ווטרס גם מזכירה לנו את הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה משנת 2012 כאשר חברי הוועד המנהל דרש את פיטוריה של נשיאת האוניברסיטה אחרי שהם למדו, דרך העיתונות הפופולרית, על התנופה הגדולה של קורסי MOOC. חברי הוועד שאלו למה זה לא קורה אצלם, וחששו שהמוסד שלהם איננו צועד עם הזמן. הם בכלל לא ידעו, וגם לא טרחו לבדוק, שהאוניברסיטה שלהם היתה בין המובילות בתחום שילוב הדיגיטאליות לתוך קורסים.

אבל על אף העובדה שאני נהנה לקרוא את העקיצות של ווטרס, וכמוה כואב את היומרנות שכנראה זרמה חופשי בפסגה, אני מוצא את עצמי שואל אם היא באמת ציפתה למשהו אחר. הרי רצוי לזכור שב-EdSurge ציינו שמדובר ב-edtech industry’s premier financial conversation. צריך להיות ברור שהדגש היה על הכסף, ולא על החינוך.

משהו כאן התפספס

קצת לפני סיום שנת 2016 חברה בשם Noplag שמשווק כלי לזיהוי עבודות מועתקות פרסמה מאמרון בבלוג שלה:

ההיסטוריה של התקשוב החינוכי מלאה כתבות שחוזות את העתיד הטכנולוגי של בית הספר. חוקר עם מספיק זמן ומרץ יכול למצוא שבשלב כלשהו כמעט כל כלי חדש כונה "הדבר הגדול הבא". רבים מאד מאלה שזכו לכינוי הזה, כצפוי, נשכחו מזמן. לאור זה, אפשר להבין שהמחשבה הראשונה שלי כאשר התחלתי לקרוא את המאמרון היתה שבסך הכל יש כאן עוד מאמרון על "חזון" שעתיד להישכח מהר. בוודאי שלא הרגשתי שיש צורך לכתוב עליו.

אבל לפני מספר ימים טים סטאמר התייחס לאותו מאמרון בבלוג שלו – בשינוי קטן. אני קראתי את המאמרון בבלוג של החברה, ואילו סמאטר קרא אותו באתר של Medium. המחשבה של חברת Noplag היתה הגיונית ומובנת – החברה אמנם טוענת באתר שלה שהמוצר שלה זוכה לשימוש נרחב, אבל חיפושים די נרחבים ברשת שכנעו אותי שהוא רחוק מלהיות מוכר. לכן, פרסום מאמרון בנושא התקשוב בחינוך במרחב הפופולארי של Medium עשוי להיות אמצעי טוב, וזול, לזכות בתפוצה רחבה. אני כבר לא זוכר כיצד הגעתי למאמרון באתר של Noplag – אולי דרך ציוץ, אולי דרך ההמלצות היומיות מ-Scoop.it! שמגיעות בדואר. כך או כך, סביר להניח שהיתה לו תפוצה די מצומצמת, ואילו דרך Medium החברה הצליחה להגיע לקוראים רבים.

המאמרון היה בעייתי בעיני סטאמר, וגם בעיני. אבל אם אכתוב על כל דבר הקשור לתקשוב בחינוך שבעייתי בעיני אצטרך לפרסם מאמרונים מספר פעמים כל יום (ואפילו הקוראים המעטים שיש לי יפסיקו לקרוא). לכן, העובדה שהמאמרון בעייתי עדיין איננה מצדיקה התייחסות כאן. אבל משהו בתגובה של סטאמר, והעובדה שדרך הפרסום ב-Medium המאמרון כנראה זכה לקהל קוראים יחסית רחב, גרמו לי להחליט בכל זאת להתייחס.

סטאמר קובל על כך שכותבי המאמרון (הם מזוהים בשם "Noplag Team") טוענים שטכנולוגיות "יגדירו" (will define) את הכיתה העתידית. הוא מדגיש ש:

Students and teachers, supported by parents, librarians, administrators, and others define a class community. Technology should only be there to assist the learning.
אין לי ספק שהוא צודק בטענה הזאת, ולסטאמר שנים של נסיון בשטח, והוא לא הגיע לקביעה הזאת רק לאחרונה אלא דוגל בה כבר שנים. אבל יכול להיות שבמקרה הזה התגובה שלו קצת חריפה מדי. נדמה לי שכאשר כותבי המאמרון השתמשו במילה "define" הם התכוונו למשהו קרוב יותר ל-"יתנו את הטון" בכיתה. יזמי הטכנולוגיות בחינוך של היום כבר מכירים את המינוח הרווח בתחום ולכן מעטים מהם יעיזו בדבריהם להעמיד את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. בגלל זה, אינני חש שהבעיה עם המאמרון היא שחצנות יתר כלפי תהליך הלמידה, אלא רשימת הטכנולוגיות שלפי הכותבים אמורות לתת את הטון. הרשימה הזאת נראית לי כבחירה כמעט אקראית, כאילו קודם החליטו לפרסם מאמרון בן 1000 מילים ואז חיפשו כמה נושאים שעליהם אפשר לכתוב כמה פיסקות.

ניקח לדוגמה הטכנולוגיה הראשונה ברשימה, Augmented Reality (בדרך כלל מתורגם כ-"מציאות רבודה"). עליה אנשי Noplag כותבים:

Though the concept of augmented reality has existed for a couple of years already not everyone is aware of this phenomenon.
חשוב להבין ש-"כבר מספר שנים" רחוק מאד מלהיות מדוייק. בשנת 2012, למשל, ה-Horizon Report ל-K12 ציין את המציאות הרבודה כבשל להטמעה בכיתה תוך 4-5 שנים. אבל הדוח הוסיף שה-AR קיים כבר כמה עשורים, ולא "כמה שנים" כפי שאנשי Noplag טוענים. המאמרון מביא כדוגמה של ה-AR את מפת השמיים של גוגל – ללא ספק יישום מאד נחמד. אבל הטענה שהיא יכולה לתרום ללימוד האסטרונומיה היא הערה כל כך סתמית שלרגע שוכחים שגם טלסקופ (ללא ספק טכנולוגיה) גם תורם ללימוד האסטרונומיה. אני משתמש ביישום הזה ומאד אוהב להעזר בה כדי לזהות כוכבים כאשר אני צופה לשמי הלילה. אבל מי שיטען שיישום כזה יכול לתת את הטון בכיתה העתידית (לא כל שכן "להגדיר" אותה) איננו מכיר את היישום, או את הכיתה, או את שתיהן.

וההמשך אולי אפילו פחות משכנע. אנחנו לומדים, למשל, שהודות ל-3D Printing מורים יכולים ליצור מודלים תוך דקות. שוב, אין ספק שיש יתרונות לימודיים למדפסות תלת ממד, אבל קביעה כזאת רומזת שכותבי המאמרון מעולם לא השתמשו במדפסת כזאת. מי שכן השתמש יודע שיש לו עקומת לימוד בכלל לא פשוטה, וגם שהכנת התבניות להדפסה (סטאמר מדגיש שזאת העבודה היצירתית האמיתית) בדרך כלל לא מתבצעת בכיתה אלא לפני השיעור. "טכנולוגיה" נוספת שכותבי המאמרון מציינים היא Cloud Computing, וגם במקרה הזה בכלל לא ברור כיצד הוא "יגדיר" (במשמעות זאת או אחרת) את הכיתה. אף אחד לא יתווכח עם כך שנגישות תמידית למידע יכולה להיות יתרון בכיתה, אבל ההסבר של אנשי Noplag לכדאיות של Cloud Computing נראה כנטול תפיסה חינוכית באופן מוחלט:

Now pupils will not be able to forget to write down the home assignment or make a dog guilty of the inability to prepare for the lesson. Secondly, students do not have to carry heavy textbooks as they will have a constant access to them.
מי שרוצה לשכנע בנוגע לערך הלימודי/חינוכי של טכנולוגיה כלשהי איננו עושה זאת באמצעות סיסמאות נדושות וישנות כאלה.

לשם ההגינות, מעיון במאמרונים אחרים של חברת Noplag אני מתרשם שהאנגלית איננה שפת האם של בעליה. המאמרונים שלהם משופעים בשגיאות ניסוח. אבל לא על זה אני מתלונן, אלא על דלילות המחשבה. סטאמר שוב צודק כאשר הוא מסכם עבור הטכנולוגיות המתוארות במאמרון:

None of them, however, will define the learning process. And, if properly implemented, no one will even notice (or care) the technology is in the classroom.
הקביעה הזאת מזכירה אמירה של כריס להמן מלפני שמונה שנים. להמן, באותה תקופה מנהל בית ספר עתיר טכנולוגיה בעיר פילדלפיה, אמר שבבתי הספר:
technology needs to be like oxygen – ubiquitous, necessary, invisible
ונדמה לי שבדיוק כאן נמצאת הבעיה שלי עם המאמרון של Noplag, ומה שכל כך מפריע לי בו. על מנת לפרסם את עצמם, וכך גם לקדם את המוצר שלהם, אנשי החברה ביקשו להציג את עצמם כיודעי דבר בטכנולוגיות חדישות והשפעתן על בתי הספר. אבל הטכנולוגיות שהם בחרו להציג, וההסברים שלהם עליהן, מעוררים חשש שהם בכלל אינם מכירים את התחום, או את התמורות שהתרחשו בו בשנים האחרונות. ומעבר לכך, כפי שסטאמר מדגיש, הטענה שטכנולוגיות בכלל מסוגלות "להגדיר" את הכיתה משקפת תפיסה שלמזלנו עברה מזמן. לפעמים היומרה של יזמים בתקשוב החינוכי מרגיזה, ולפעמים היא פשוט נלעגת.

פעם אחרונה (השנה), אבל בוודאי לא "די"

כתבה מעניינת באתר TechCrunch מהשבוע האחרון מעניקה לי הזדמנות טובה לסכם את שנת 2016 בתקשוב החינוכי מאחד ההיבטים החשובים, והמדאיגים, של התחום. צ'רלס ווילס (Wiles), שהוא מייסד חברה שמפתחת אפליקציה בתחום החינוך בשם Zzish, כותב על מה שבעיניו הן חדשות טובות. הוא מצהיר לקוראי TechCrunch (שהם על פי רוב מפתחים ומשקיעים) ש:

ווילס מציין שנהוג לראות את המרחב החינוכי כמרחב בעייתי למפתחים ולמשקיעים. מה בעייתי בו? שהוא מרחב שבו רק מפסידים כסף, כמובן. ווילס מוסיף שרבים מהיוזמות התקשוביות, כולל כאלו שיוסדו על ידי מורים בעלי נסיון בחינוך, מתקפלים לפני שהם בכלל מצליחים להרוויח. הוא מסביר שהכשלונות של היוזמות האלו מנציחות מצב שבו יזמים נמנעים מלהכנס לתחום, דבר שבסופו של דבר מוביל לכך שתלמידים רבים אינם מגיעים להישגים הרצויים או המצופים.

חשוב לזכור ש-TechCrunch איננו מתעניין בחינוך, אלא בחברות הזנק בתחום הטכנולוגיה. במילים אחרות, פונים ל-TechCrunch כדי לדעת היכן כדאי להשקיע, לא כדי לדעת איך לשפר את הלמידה. כותרת הכתבה של ווילס מאותתת לקוראים שאם בעבר הם שמרו מרחק מהחינוך מפני שהסיכוי להרוויח בו היה קטן, לאחרונה משהו השתנה והיום יש טעם להשקיע, שעכשיו החינוך הוא תחום בשל ליזמות. הוא כותב שלפי התחזיות הנוכחיות שוק הטכנולוגיות בחינוך עשוי להגיע ל-$252 מיליארד עד שנת 2020. אכן מדובר בשעת כושר:

Today, the unforgiving school ecosystem, which has presented itself as an almost insurmountable barrier to entry for many edtech startups, is showing signs of change. This is a critical development in an industry where many innovative apps have been unable to displace archaic, inferior technologies in schools because of restricted funding and a general unwillingness of schools to disrupt the status quo.
ווילס מתאר את הקשיים שבהם יזמויות חינוכיות של היום נתקלות עד שבמקרה הטוב אחרי מספר שנים הם מצליחים להרוויח. אבל הוא טוען שמי שהפסיד לא היו היזמים בלבד, אלא גם, ובעיקר, התלמידים:
Of course, the ultimate losers in this are our children. The current quality of software used by schools is extremely poor compared to what it could be.
חשוב לשים לב כאן לטענה שעולה שוב ושוב אצל יזמים בתחום התקשוב. על אף העובדה שבאופן תדיר העיתונות מדווחת על חדירת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך הכיתה, היזמים משוכנעים שהדלת איננה מספיק פתוחה עבורם. הם מאשימים את המערכת החינוכית המיושנת בכך שהיא איננה מעודדת יוזמות, והעדר היוזמה מוביל לכשלונות מיותרים אצל התלמידים.

היום ווילס מזהה שינוי בגישת מערכות החינוך. והוא כמובן בטוח שהיישומים והיישומונים החדשים שמגיעים היום לשוק מסוגלים לחולל שינוי חינוכי. באחת ההתייחסויות היחידות שלו לתהליך ההוראה או הלמידה (להבדיל מהתייחסות לפוטנציאל של השוק החינוכי) ווילס מסביר שבעבר מורים בחנו את התלמידים שלהם בסיום הסמסטר, ולכן רק אז הם יכלו לגלות מה התלמידים שלהם באמת יודעים. לעומת זאת, הוא טוען שהיום קיימים יישומים שמאפשרים למורים לקבל מידע באופן מיידי כך שהם יכולים במהירות לשנות את מה שהם עושים כדי להבטיח שתלמידיהם ילמדו. טענה כזאת מראה שווילס רואה בהקניית מידע וקליטתו בצורה הניתנת למדידה כמטרה מרכזית בחינוך, והיא גם מראה שהוא יודע מעט מאד על מה שמורים באמת עושים – הרי מורים טובים "בחנו" את המתרחש בכיתות שלהם באופן תדיר והתאימו את עבודתם למצבי ההבנה של תלמידיהם הרבה לפני שיזמים הציעו להם יישומים טכנולוגיים חדשים כדי לעשות זאת.

עדות נוספת לכך שווילס מחזיק בתפיסה המוטעית הזאת כלפי עבדותם של מורים ניתן למצוא באתר של החברה שלו Zzish. שם מתארים לנו תהליך למידה של תלמידים הצמודים ליישומונים שבודקים תדיר את התקדמותם:

Teach effectively, more easily
Students love using apps in school, but as a teacher you need to know that they're learning properly. While they're using the app, Zzish monitors who needs your help, with what, and how well they're progressing.
יתכן שהיוזמה של ווילס צמחה מזיהוי של חסר במצב הנוכחי של השימוש בתקשוב בחינוך היום, אבל מעבר לרצון להרוויח, קשה להרגיש שמה שהוא פיתח מציע תרומה של ממש ללמידה או להוראה. במקרה הטוב מה שווילס מציע הוא אמצעי שעוזר לעשות סדר בבלגן שנוצר כאשר יישומונים רבים כל כך נכנסים למערכת כך שקשה לדעת מה משפיע על מה. במקום עוד כלי לשלוט בכל יתר הכלים, קצת חשיבה חינוכית יכול היה לעשות את הסדר הזה במחיר הרבה יותר נמוך.

ועכשיו, בסיום השנה האזרחית, אני מוצא את עצמי מזכיר, בפעם האחרונה של השנה, אם כי בוודאי לא בפעם האחרונה בכלל, שכאשר הרבה מהיזמים התקשוביים החדשים צופים על החינוך הם רואים מרחב שממנו אפשר לחלוב רווחים גדולים. אין פסול בלהרוויח, אבל לא היה מזיק לו אותם יזמים היו יודעים משהו על הלמידה, או שבאמת היה איכפת להם על החינוך ועל הלמידה.

ברור שזה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה, אבל בכל זאת מתבקשת כאן תוספת קטנה. כפי שכבר כתבתי יותר מדי פעמים, תמיד יש צורך לשאול מהו אותו "חינוך" שאליו אנחנו שואפים. ווילס, הרי, פיתח כלי שיעזור למערכת לבדוק את ההתקדמות של תלמידים, כאשר אותה "התקדמות" נקבעת לפי היעדים של המערכת, ולא של התלמידים עצמם. במילים אחרות, תמיד חשוב לשאול לטובת מי ה-"חינוך" פועל. כתבה באתר כלכליסט שעליה רותי סלומון צייצה לפני יומיים, למשל, טענה:

במידה מסויימת הכתבה הזאת משלימה את הכתבה ב-TechCrunch. הראשונה רואה בחינוך מרחב שמזמין יזמים להרוויח ממנו, ובשנייה החינוך משרת את חברות ההיי-טק בכך שהוא דואג לפיתוח דור העתיד של עובדיהם. בשני המקרים מטרת החינוך איננה לשרת את התלמידים עצמם.

להבדיל מווילס, שאיננו נראה מודאג מזה שטובת התלמידים איננה בראש מעייניו, ליאור עילם, שכתב את הכתבה בכלכליסט, כן דואג לתלמידים. הוא כותב:

לחברות ההיי-טק יש אינטרס ברור להגדיל את ההיצע – כך הן יוכלו לקלוט את התלמידים הטובים ביותר, לשלם להם פחות ולהעביד אותם ימים ולילות. כל זאת, רק כדי להיפטר מהם כשיגיעו לגיל ארבעים וחמש ולהחליף אותם במגויסים טריים ונמרצים.
התמונה שעילם מצייר מזכירה את מערכות החינוך של תחילת המאה ה-20 כאשר המטרה המוצהרת של המערכת היתה להכשיר ולפתח את הפועלים של התעשייה. הרבה השתנה מאז, כולל התפתחותם של זרמים ותפיסות בחינוך שמעמידים את התלמיד במרכז. קיים מתח מתמיד בין הגישות השונות, אבל לרוב אין להן ברירה מאשר לעבוד יחד. כמו-כן, נדמה לי שאף אחד לא יטען שמערכת חינוכית שדואגת לטובת התלמיד יכולה להתעלם מהצורך להתכונן לפרנסה העתידית שלו. אבל אולי על אף דאגתו המוצהרת, זה מה שעילם עושה. הוא הרי מחייב את פיתוח היצירתיות והיזמות לא מפני שאלה חשובים להתפתחות התלמיד כאדם, אלא מפני שבעיניו אלה תכונות נחוצות לפרנסתם העתידית של התלמידים. הוא מבקר את התועלתנות אשר בעידוד חמש יחידות מתמטיקה, אבל הוא בסך הכל מחליף אותה עם תועלתנות של יצירתיות ויזמות. קל להזדהות עם הזעקה של רותי:
הגיע הזמן לשנות את המערכת. חלאס!!!! למען הילדים שלנו, למען העתיד, למען החברה!
אבל חשוב לזכור שווילס הדגיש שקשה מאד ליזמויות לשרוד. מדובר בעובדה מאד ידועה. לפני שנתיים כתב העת Forbes דיווח ש-90% של חברות ההזנק נכשלים. ולאור נתון כזה, יתכן שאם עילם דואג לפרנסה של התלמידים של היום יצירתיות ויזמות אינם התכונות שעליהן רצוי לחנך.

ומעניין לציין שלהבדיל מהכתבה של ווילס שהתפרסמה בסיום שנת 2016, ועל אף הציוץ החדש של רותי, הכתבה של עילם התפרסמה שנה שלמה לפני-כן, לקראת סוף 2015. אולי רק כעת יש שינוי בשוק לטובת היזמות, אבל אי-העמדת התלמיד במרכז של מערכות החינוך רחוק מלהיות דבר חדש. גם בסיום השנה החדשה נצטרך, כנראה, לכתוב שזה עדיין המצב.

חלומות מסוגים שונים

לפני כמעט חצי שנה מצאתי הזדמנות להזכיר את מה שמכונה חוק בטרידג' – הטענה שכאשר כותרת של כתבה מסתיימת בסימן שאלה התשובה המתאימה לשאלה שנשאלה היא "לא". על פי רוב, ואולי במיוחד כאשר הנושא הוא טכנולוגיות חדשות, החוק הזה נשמר, אם כי די ברור שכותבי הכותרות מצפים ל-"תשובה" חיובית. בתחום החינוך אותן כותרות בדרך כלל "שואלות" אם כלי חדש זה או אחר הוא זה שסוף סוף ישבש את החינוך. פעם אחר פעם רומזים לנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שכבר פעמים רבות זכינו לרמזים דומים, שהנה, בעזרת כלי חדש הגאולה החינוכית נמצאת בפתח. כתבה באתר Forbes מלפני שבוע שוב סיפקה הזדמנות לבחון אם חוק בטרידג' עדיין תקף. כמו עם כותרות קודמות, מכיני הכותרת בוודאי התכוונו שנשיב בחיוב. ולמברה הצער, כאשר קראתי:

חששתי שהפעם, על אף העובדה שאני עדיין מקווה שהתשובה היא "לא", אולי אצטרך להשיב בחיוב. אין זה אומר, אבל, שאותו עתיד נמצא בידיים טובות.

כותרת הכתבה בהחלט מעניינת, אבל הפיסקה הפותחת שלה מעניינת עוד יותר. שם אנחנו נתקלים בטיעון "לוגי" שאת ההגיון שלו, אני חייב להודות, איננו נהיר לי:

There are cynics and traditionalists who insist that technology gadgets in the classroom don’t improve learning, but the meteoric rise of the EdTech sector appears to tell a different story.
אם הבנתי נכון את הקטע הזה, אותה עלייה מטאורית של תחום הטכנולוגיה בחינוך היא העדות לכך שהתקשוב (או בלשון הכתבה "gadgets") אכן משפרים את הלמידה. שיהיה ברור, אני בהחלט דוגל בשילוב התקשוב לתוך בתי הספר, אבל אינני מבין את הקשר בין שני חלקי הטיעון. הרי במקרה הטוב מה שהעלייה המטאורית הזאת מראה הוא שמערכות חינוך רבות מוכנות להשקיע כסף רב בתקשוב. שוב, אולי בפני עצמו זה צעד חיובי, אבל זה איננו אומר דבר על שיפור הלמידה, ויש עדויות רבות – הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי ה-iPad בבתי הספר של לוס אנג'לס, וסגירת פרויקט ה-Amplify הם רק שתי דוגמאות בולטות – שמראות את ההפך (ולא צריכים להיות בעל גישה מסורתית, או ציניקן, כדי להסיק את המסקנה הזאת).

הכתבה מכוונת זרקור על חברת הזנק מעניינת שמתמקדת בשילוב בין התקשוב לבין תחום ה-"עשה זאת בעצמך". (מפני שגישת החברה די מוצאת חן בעיני, הצטערתי מאד על שמה: Technology Will Save Us. לטעמי השם די מנוגד לגישה החינוכית של החברה.) מדובר בחברה שבהחלט מפלסת לעצמה נישה חשובה, והביקורת שלי על הכתבה איננה מכוונת אל היוזמה הספציפית הזאת. כמו כמעט תמיד, הדגש של הכתבה איננו על הלמידה, ואפילו לא על יוזמה מעניינת, אלא על הכסף. הכתבה מצטטת את מנכ"ל השדולה EdTech UK שפועלת לקדם את התחום:

Education exports are worth £17.5 billion to the UK economy each year and we want EdTech to become a significant part of that equation. With a new generation of computing and digitally literate students and teachers, there is a once-in-a-generation chance to make Britain an EdTech capital of the world.
בתוך ים הכסף הזה הסכום הקטן שהחברה שהוזכרה קודם הצליח לגייס הוא בקושי טיפה.

מותר כמובן לשאול מה כל כך לא בסדר בכניסה המאסיבית של משקיעים לתוך תחום התקשוב החינוכי. הרי אם הכסף הזה יכול לקדם את הלמידה, אין סיבה לא לקבל אותו בברכה. התשובה לשאלה הזאת היא, כמובן, עניין של גישה. הנתונים שה-OECD פרסם לפני כארבעה חודשים על העדר ההשפעה של התקשוב על תוצאות לימודיות מוכרים גם למי שמברך על הצמיחה הכלכלית האדירה של התחום, וגם למי שרואה בהשקעה הזאת סכנה לחינוך. לשני המחנות ברור שיש כאן עדות לכך שהתקשוב טרם השפיע על הלמידה בצורה שמצדיקה את ההשקעה, אבל יש ויכוח על מה צריך לעשות בנידון. גופים כמו שדולת ה-EdTech האנגלית יגידו לנו שעדיין לא הושקע מספיק, ואילו אחרים יטענו שהמשקיעים ימשיכו לחלוב את "שוק" החינוך, ולהרוויח, בלי כל קשר להשפעה חיובית (או אחרת) על הלמידה. הגופים האלה רואים שוק אדיר, אבל אינם מבינים, ואפילו אינם מתעניינים, בחינוך. (ברור לאיזה מחנה אני שייך.) הכתבה מציינת ש:

The big question for Europe’s EdTech sector is, can it attract major VC funding?
אני לתומי חשבתי שהשאלה הגדולה היא כיצד התקשוב יכול לקדם למידה טובה ומשמעותית (סליחה על השימוש במילה הזאת) יותר. אני כנראה טעיתי.

לפני כמעט שנה פיל היל, בכנס eLearning 2015, הכריז (המשפט מוזכר בראיון איתו):

Didn’t we have bigger dreams for instructional technology?
היל התכוון לכך שלעתים קרובות מדי התקשוב החינוכי מתמקד בניהול הכיתה (וניהול הלומד) במקום לפתח דרכי למידה שמבטאים גישה חינוכית שונה מהגישה שעדיין רווחת היום. רבים שעוסקים בתחום התקשוב שותפים לאותה אכזבה של היל. אבל מתברר שיש מי שבאמת חולם על גדול. הבעיה היא שהחלומות הם על כסף, ולא על חינוך.

ממתי משקיעים עשירים הם מדד לאיכות בחינוך?

לפני מספר ימים רועי (ציקו) ציקורל פרסם כתבה באתר "הגיע זמן חינוך" בה הוא סקר בהתלהבות את הפרויקט החינוכי של מקס ונטילה – AltSchool. אפשר לכנות את ונטילה יזם סידרתי. הוא יצר כמה חברות הזנק וגם היה ראש תחום הפרסונליזציה של גוגל. בעזרת קשרים רבים בקהילת יזמי ההי-טק ונטילה הצליח לגייס סכום מכובד ביותר של כסף – לפי רוב הדיווחים כ-150 מיליון דולר – כדי לחולל שינוי בחינוך. ציקורל מקדיש 1200 מילים, רובן נלהבות, לסקירה על המיזם הזה. כמות כזאת של מילים היא דווקא הישג די מרשים בהתחשב בעובדה שהרוב המכריע של הכתבות שהתפרסמו אודות AltSchool היו כמעט אף ורק פרסומיות, ואילו הדיווחים של רשת בתי הספר עצמה עסקו בעיקר בכוונות ולא בהישגים. כתבה מחודש ספטמבר ב-Business Insider, למשל, מכילה כ-25 צילומים שמתארים את המתרחש בבית הספר (מביקור בחודש מאי) עם תיאורים קצרים ליד כל צילום. מעבר לווינייטות נחמדות הקורא כמעט איננו לומד דבר קונקרטי על מה שמתרחש בבית הספר (מלבד, כמובן, שכולם תמיד מרוצים ומחייכים).

ובכל זאת, באותה כתבה אפשר ללמוד שני דברים חשובים שאיננו לומדים מהכתבה של ציקורל. ציקורל אמנם מדווח לנו ש:

מספר בתי הספר ברחבי ארה"ב אמור להכפיל את עצמו בכל שנה
אבל משום מה הוא איננו מציין את המספר הנוכחי של בתי הספר של הרשת. ובכן, נכון לעכשיו בסן פרנסיסקו פתוחים ארבעה בתי ספר, יש אחד בפאלו אלטו, ועוד אחד בניו יורק, כאשר כל אחד מבתי הספר בסן פרנסיסקו משרת אוכלוסיית גיל שונה. זאת ועוד: בבתי הספר האלו יש בין 80 – 150 תלמידים. היות והרשת דוגלת בכיתות קטנות ושיעור מורים גדול ביחס לתלמידים, בכוונת בתי הספר האלה להשאר קטנים. יש עוד נתון מספרי שנעדר מהדיווח הזה – העלות. הרשת אמנם דוגלת ברב-תרבותיות ומעניקה מלגות על מנת לאפשר לתלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות ללמוד בה, אבל שכר הלימוד לשנה הוא בערך $20,000, ולפי הפרסומים של הרשת מלגה יכולה להגיע עד $5000.

ועל אף הנתונים הדי חשובים האלה, הכתבה מכריזה ש:

עד היום, לפחות מבחינת מספרים, AltSchool מהווה הצלחה אדירה.
אולי אני טועה, אבל אני מתקשה לראות כיצד המספרים שאני הבאתי כאן מצביעים על "הצלחה אדירה". לאור זה אולי ציקורל מבסס את הקביעה שלו על מספר אחר, ויש מספר כזה. הוא כותב:
ועד כה גייס המודל של בית הספר החדש השקעות בשווי של 133 מיליון דולר(!) מהשמות הגדולים ביותר בעמק הסיליקון כמו מארק צוקרברג (מנכ"ל פייסבוק), פיטר תיל (מייסד פייפל), פייר אומידיאר (מייסד איביי), לורן פאוול ג'ובס (אלמנתו של מייסד חברת אפל סטיב ג'ובס) ואחרים.
האם מעבר למספר המרשים הזה יש סיבה להתלהב מ-AltSchool? זה בוודאי עניין של דעה – ואני מניח שהדעה שלי די ברורה. ובכל זאת, רצוי שדעות יתבססו על משהו. נדמה לי שאני עברתי על חלק נכבד ביותר של החומר שהתפרסם על בית הספר, וגם על החומר שבית הספר פרסם על עצמו. (לפני כעשרה חודשים פרסמתי כאן התייחסות ל-AltSchool. אותה התייחסות התבססה במידה רבה על חוברת PDF שהיום איננו זמין באתר של הרשת. כדי להכיר את התפיסה החינוכית שלה יש צורך לנבור באתר – ולנסות להגיע לתכנים שהם יותר מאשר הצהרות יפות לצורך פרסום.

מאמרון מפברואר 2014, בבלוג של אתר הרשת, מכיל Recommended Reading List עם רשימה מרשימה של ספרים שעוסקים בחינוך. ברשימה הזאת ספרים שאני שמח למצוא אצל אנשי חינוך רציניים לצד כמה אחרים שפחות מוצאים חן בעיני. מספר פעמים באתר יש התייחסות לבתי הספר של Reggio Emilio כדוגמה חינוכית טובה, ומספר פעמים מציינים שהרשת שואפת ל-"Montessori 2.0". שמו של ג'ון דיואי איננו מופיע באתר, אבל מורגש שחלק לא קטן מהתפיסה החינוכית של הרשת יונקת מהגישה שדיואי פיתח לפני כמה דורות. המפגש בין הגישות האלו ולבין השימוש הנרחב במעקב דיגיטאלי כדי לכוון את הלמידה של כל תלמיד הביא את מייק קולפילד לכנות את הגישה של AltSchool:

Dewey + surveillance
אינני מתנגד לכך שאנשי AltSchool נעזרים בנסיונות חינוכיים קיימים. להפך – אני רואה בכך חיוב. ובכל זאת נדמה לי שזה מעמיד אותם במלכוד מסויים. הם הרי טוענים, כפי שהכותרת בדף הראשי של האתר שלהם מכריזה, שמטרת הרשת היא "School, Reimagined". (ציקורל רומז על כך בכותרת לכתבה שלו כאשר הוא מציין שבית הספר "החליט להמציא את בית הספר מחדש".) הקו הזה מוכר היטב אצל "מחדשים" חינוכיים. הכתבה ב-Business Insider, למשל, מדווחת שהרשת:
aims to transform the outdated, early-1900s model of elementary education for the Digital Age
ובהמשך שהביקור בבית הספר נערך על מנת:
to see its revolutionary teaching style in action
מה לעשות – קשה להיות מהפכני ולהמציא מחדש את בית הספר ובאותו הזמן להסתמך על מקורות שכל מי שלמד טיפה מההיסטוריה של גישות חינוכיות מכיר היטב.

אינני יכול להעיד על איכות הלמידה בבתי הספר של AltSchool, ואני נוטה לחשוב שגם ציקורל איננו יכול לעשות זאת. צילומים של ילדים מחייכים, ציטטות של הורים שמרוצים ממה שקורה בבית הספר, ועיצוב שיווקי נוצץ ביותר הם אולי עדות מרשימה, אבל הם אינם מלמדים על הצלחה חינוכית. סביר להניח שכל בית ספר עם מספר מצומצם של תלמידים ומשכורות מכובדות למורים (כך שהם אינם צריכים לחפש פרנסה נוספת ויכולים להקדיש את עצמם לתלמידיהם) היה מגיע להישגים מרשימים. וכמובן אפשר להוסיף שכר לימוד גבוה ומשקיעים עשירים שמאפשרים תנאים וציוד חדשים ומשוכללים מאפשרים לכל תפיסה חינוכית להניב תוצאות חיוביות. בארה"ב יש תנועה לבתי ספר קטנים (ציבוריים, לא פרטיים, וגדולים יותר מאשר AltSchool) שבמשך שנים צוברת נסיון רב. יתכן שהרעיון של בתי ספר קטנים איננו יכול להוות פתרון חינוכי לכלל האוכלוסיה, אבל מערכות החינוך שם, וגם בישראל, בוודאי יכולות ללמוד מהנסיון של אותו זרם ומהתפיסה שמתפתחת בעקבות הנסיון הזה. אבל התנועה הזאת, ונסיונות חינוכיים אחרים, אינם מתיימרים להמציא את החינוך מחדש, ואינם זוכים למיליוני דולרים וגיבוי של יזמים מפורסמים מעמק הסיליקון. נכון לעכשיו זה מה שמביא את הכותרות ל-AltSchool, וראוי להתלהב קצת פחות ממנו עד אשר הוא אולי יצליח לעשות משהו חינוכי מרשים יותר מאשר לזכות בכותרות ובמשקיעים עשירים.

והפעם – שיבוש נטול חינוך באופן מוחלט

בדרך כלל היזמים שמציבים לעצמם מטרה של "שיבוש החינוך" אומרים לנו שהם עושים זאת על מנת לשפר אותו (אמירה שמזכירה את הקצין האמריקאי במלחמת וייטנאם שהכריז שהיה צורך להרוס את הכפר על מנת להציל אותו). אפילו אם קשה להאמין שבאמת איכפת להם על החינוך ועל הלמידה, השמעת הכוונה הזאת בכל זאת מרגיעה – לפחות יש כוונות טובות. אבל מה עלינו להבין כאשר בכלל לא מצהירים על כוונה חינוכית?

לפני מספר ימים מיכאל הורן פרסם מאמרון באתר של edSurge בו הוא מנתח את הכשלון של פרויקט ה-Amplify של News Corp של רופרט מורדוך. המאמרון מלא ביקורת כלפי מיזם ה-Amplify, אך ראו זה פלא – הביקורת עוסקת באופן גורף בטעויות העסקיות של המיזם, וכמעט בכלל איננה מזכירה את פגמיו החינוכיים/לימודיים. נדמה לי שהורן בכלל איננו רואה פגמים חינוכיים/לימודיים. הוא מציין שחברת News Corp השקיעה מעל מיליארד דולר ב-Amplify והצליחה לבנות:

what its management team considered gold-standard products complete with a rich multimedia, gamified curriculum that won plaudits from experts all over.
אינני יודע מיהם המומחים שהתלהבו מה-Amplify. כאשר הכלי הושק לפני כשנתיים וחצי הוא זכה לכותרות רבות בעיתונות, אבל זה היה די מזמן. מאז ההתייחסות לכלי (להבדיל מההתייחסות לבעיות העסקיות של החברה) היתה די דלה. פרויקט הדגל של ה-Amplify נערך במחוז אחד במדינת קרולינה הצפונית שם נרכשו כ-15,000 טאבלטים. דווח אז על בעיות טכניות רבות. אינני בקיא בלומדה שפותחה על ידי החברה עבור ה-Amplify, אבל נדמה לי שהתפרסם הרבה יותר על הכוונות לפתח משחקים מאשר על המשחקים עצמם.

חשוב להורן להציג את ה-Amplify ככלי איכותי כדי שהוא יכול להסביר שכשלונו לא נבע מבעיות בטאבלט או ביישומים שפותחו, אלא מפני שהחברה לא דבקה לעקרונות של השיבוש. הורן "מסביר":

But there was a big problem: Schools weren’t buying en masse what Amplify was selling. A winning strategy had not emerged. For the most part, Amplify was playing a sustaining innovation game—not a disruptive one—against well-established content providers.
המסקנה המתבקשת די ברורה – האיכות של הכלי, או מידת התאמתו לתהליכי למידה רצויים, איננה רלוונטית. מה שחשוב בעיני הורן הוא זיהוי ההזדמנות העסקית. ולדעתו הצוות של ה-Amplify לא היטיב לעשות זאת. לפי הורן הצוות פיתח כלי שהתאים לתנאים הקיימים בחינוך והתנאים האלה כבר זכו לטיפול על ידי גופים קיימים. לכן הכלי שלהם, ללא קשר לאיכותו, לא היה מסוגל להתחרות. ומה כן היה על הצוות לעשות? היה עליו ליצור מוצר משבש, מוצר שהיה מכתיב מציאות חדשה.

הורן בעצם טוען שמערכות החינוך של היום זקוקות לשיבוש לא מפני שהן אינן משיגות את המטרות החינוכיות שלשמן הן קיימות (אם כי הוא בוודאי יטען גם את זה) אלא מפני שיזם שרוצה להרוויח על גדול יצליח לעשות זאת רק אם הוא ישבש את החינוך. מדבריו משתמע שהחינוך עצמו איננו חשוב – מה שחשוב הוא ההזדמנות העסקית שהשיבוש יכול להציע.

לשם ההגינות יש טעם לציין שהמאמרון של הורן מופיע בקטגוריה של edTech business של edSurge. בגלל זה אפשר אולי להבין למה הדגש בו עסקי ולא הלימודי. אבל גם כאשר נבין את זה אין מנוס מלהכיר בעובדה שהגישה של הורן רווחת אצל יזמים רבים שבמקרה הטוב משלמים מס שפיים לחינוך וללמידה אבל מתעניינים רק בשוק האדיר שהחינוך מהווה. סביר להניח שיזמים שבוחנים את האפשרות לפתח מוצרים למערכות החינוך יקראו את המאמרון של הורן ויבינו שהכשלון של Amplify נבע מפעילות עסקית מוטעית או מהבנה לא נכונה של תהליך השיבוש ללא קשר להיבטים הבעייתיים של המוצר עצמו (שאחד המרכזיים שבהם היה השליטה על הכיתה שנבנתה לתוך הכלי עצמו – לטעמי גישה אנטי-חינוכית).

לפני שלושה חודשים באתר של The Lamp, גוף שעוסק בפיתוח אוריינות כלפי המדיה, אמילי לונג פרסמה מאמרון על הכשלון של Amplify. בין היתר היא ציינה שהערכה אמיתית כלפי החינוך לא היתה טבועה באופן ממשי בתודעתה של חברת האם של Amplify. משום מה העובדה הבסיסית והדי גלויה לעין הזאת לא נראתה חשובה להורן. לונג סיכמה את המאמרון שלה:

In general, we should be suspicious any time a corporation not designed with education at its core wants to teach our kids. As more and more tech and media corporations angle their way into classrooms with ‘free’ devices and ‘free’ curricula, we may see this tale repeat itself.
זה אכן חשד די מוצדק, ואני חושש שלונג גם צודקת בתחזית שלה שבעתיד נראה עוד מקרים דומים למה שקרה עם Amplify. ועל אף העובדה שפעמים רבות בהיסטוריה ניסו לנהל את החינוך כאילו הוא עסק מסחרי, לא יזיק להזכיר שוב ושוב שביסודו של דבר החינוך איננו "עסק" ואיננו אמור להתנהל כמו עסק.

מה, שוב!

כן, אני יודע. בזמן האחרון אני מקדיש יותר מילים לתלונות על השתלטות עולם העסקים, ובמיוחד עסקים תקשוביים, על החינוך מאשר ללמידה באמצעות התקשוב עצמה. יתכן שבחודשים האחרונים לא רק כתבתי (מספר פעמים!) דברים דומים למה שאני כותב עכשיו, אלא אפילו כתבתי את אותן המילים. ובכל זאת, לפעמים קשה להתאפק. כך קרה כאשר בסריקה חפוזה על הכותרות החדשות באתר ReadWrite, אתר שבעבר קראתי בעיון והיום זוכה מקסימום לדקות אחדות כל שבוע, מצאתי את הכותרת:

ידעתי שאצטרך לקרוא את כל הכתבה.

מידי פעם ReadWrite מתייחס לעניינים בתחום החינוך, ודווקא בגלל זה הכותרת הזאת היתה קצת תמוהה. מסגרות של למידה מקוונת קיימות שנים רבות, ואתר כמו ReadWrite מודע לכך, ואף סקר אותן בעבר. ואפילו אם בעבר היותר רחוק הלימוד המקוון לא לגמרי המריא, בעבר היותר קרוב פרויקטים כמו האקדמיה של קהאן או "מהפכת" קורסי ה-MOOC כיכבו בכתבות של האתר, כך שלא ברור למה האתר מתייחס להמראה שבכותרת כדבר שאמור להתרחש רק עכשיו. דווקא כותרת המשנה של הכתבה הבהירה את המצב:

How political candidates' education plans could benefit Silicon Valley
הנה, עכשיו הבנתי: לא מדובר בחינוך או בלמידה מקוונים שעשויים לזכות בעדנה חדשה (או מחודשת). המיקוד איננו בחינוך שעומד להרוויח, אלא ביזמים בעמק הסיליקון. הכתבה מסבירה שלקראת הבחירות של 2016 המועמדים השונים מדגישים את חשיבות החינוך ואת הצורך להנגיש אותו לכל. הדגש הזה עשוי לעודד את מערכות החינוך השונות לפתח פרויקטים מקוונים, ופותח פתח לפרויקטים של למידה מקוונת מחוץ למערכות הקיימות לחדור לתחום. לא לפני יותר מדי זמן כאשר דיברו על "חינוך" כולם הבינו שהכוונה היתה להשכלה וללמידה על כלל היבטיה. אבל היום כאשר מדברים על "חינוך" מצטיירת בראש תמונה של פרה חולבת בידיהם של יזמים בעמק הסיליקון.

מהכתבה ברור שמשהו חשוב בתחום עומד לקרות:

After a long ramp-up and slow, but steady growth, the online education trend could finally be poised to take its place within academia's hallowed halls.
אבל כזכור, כאשר ב-ReadWrite כותבים "חינוך" לא כל כך קל להבין למה הכוונה. הכתבה מציינת שמועמדים משתי המפלגות הגדולות מעוניינים בקורסים מקוונים על מנת להוזיל את הוצאות הלימוד של סטודנטים, ושהם רוצים לאפשר קבלת הלוואות לסטודנטים לא רק במוסדות "רגילים" אלא גם בפרויקטים של למידה מקוונת. נדמה לי שכולם מסכימים שחשוב להוזיל את שכר הלימוד (ואת שלל ההוצאות על ספרי הלימוד ועוד), אבל משום מה קשה להתרשם שטובת הסטודנטים נמצאת במרכז הדאגה של כותב הכתבה. אנחנו קוראים:
For employers looking for skilled talent, that could open up the floodgates, as students may freely pursue higher learning without fear of deep debt.
שוב, זאת מטרה מבורכת. אבל מהמשך אותה פיסקה אנחנו מגלים שבעצם מה שחשוב באותה הוזלה היא שפרויקטים מקוונים למיניהם יוכלו להרוויח סטודנטים שעד עכשיו לא יזכו להלוואות, ובאופן כללי מהוזלת הלימודים:
For entrepreneurs interested in an emerging sector, education may be ready to move from the fringe to the center of the action.
הכתבה מציינת בחיוב מערכות למידה שהציונים בהן אינם מבוססים על הנוכחות בכיתה אלא ביכולת של הלומד להראות שליטה בחומר הנלמד; מה שמכונה "מבוסס כשירות" (competency based). גם בגישה הזאת אין פסול, אבל יש כאן הנחה סמויה. בעצם, לא מדובר בהשכלה הגבוהה הקלאסית ששואפת להרחבת אופקים, שחושפת את הלומדים לתחומים ולרעיונות שלא היו מוכרים להם. במקום זה יש כאן הכשרה מקצועית, במיוחד לקראת אותם המקצועות להם עמק הסיליקון זקוק. בעצם, היזמים של העמק עומדים להרוויח פעמיים – פעם אחת הפרויקטים שלהם, בגלל האפשרות של סטודנטים לקבל הלוואות, יזכו להפצה רחבה, ופעם שנייה כאשר בוגרי הפרויקטים האלה יתאימו לצרכי ההעסקה שלהם, בלי המטען המיותר של ההשכלה הגבוהה המסורתית.

קל למצוא כאן את הכדאיות לעמק הסיליקון, אבל יותר קשה למצוא כיצד כל זה תורם לחינוך.