בין מיומנויות להתאמה

לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה בתכנית הבקר “העולם הבוקר” של אתמול אברי גלעד והילה קורח ראיינו את שר החינוך גדעון סער במשך כ-15 דקות. (באתר של התכנית הראיון מופיע בשני חלקים. לכאורה קיימת אפשרות לשבץ קטעים מהתכנית בבלוגים, אבל לא הצלחתי לעשות זאת. אי-כך, הקטעים המצוטטים כאן הם מתמליל אישי שלי. כל הקטעים שאני מביא נמצאים החלק הראשון – “גדעון סער על המאבק נגד אלימות בביה”ס – 30.08.10“.) בערך ארבע דקות מכלל הראיון עסקו בתכנית התקשוב, ואני מתייחס כאן לדברי השר רק בנושא הזה.

מלכתחילה עלי להדגיש שאין לי ציפיות רבות מתכנית בקר של ראיונות. התכניות האלו אכן דנות בנושאים שבחדשות, אבל הן גם משמשות, במידה רבה, לפרסום תכניות הבידור של הרשת שאליה הן שייכות. לאור זה, אינני יכול לבוא בטענות כלפי השר שדבריו נשמעו רדודים. הרי, זה פחות או יותר בלתי-נמנע. דווקא לשבחו של השר ייאמר שדבריו היו שקולים ומכובדים. לדוגמה, כאשר נאמר לו שאחד החולאים של בית הספר הוא “שעמום” והוא נשאל לגבי מינוי מורה שתפקידו יהיה להתריע על השעמום, הוא השיב שמדובר בבעיה אמיתית:

אם תלמידים אוהבים לבוא לבית הספר … כנראה שהוא (בית הספר) הצליח. היום יותר קשה לעניין ולרתק את בני הנוער. הם חיים בעולם אינטראקטיבי עם גירויים מהירים כל הזמן, וזה כמובן מחמיר יכולת של להשיג קשב וריכוז בשיעורים וכד’. ובאמת המערכת, מרמת המורה צפונה, צריכה למצוא איך לאתגר את התלמידים ולעניין אותם. זאת באמת משימה לא פשוטה.
השאלה הזאת הובילה לתיאור קצר של תכנית התקשוב. הילה קורח שאלה “מה זה אומר: יותר מחשבים, יותר שעות מול מחשב, או …?”. סער השיב:
יש הרבה מאד יוזמות במערכת של גורמים מהמגזר השלישי ושל תכניות מאד יפות. (אבל) לא היתה תכניות לאומית להתאמת המערכת למאה ה-21. כאשר אנחנו יודעים שהולך ומתרחב הפער בין העולם מחוץ לבית הספר לבין העולם בתוך בית הספר, ושניתן לעשות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לצרכים של למידה והוראה. לא סתם לשים מחשבים בכיתות אלא באמת לראות איך ניתן להשתמש בתקשוב כדי להפוך את השיעורים ליותר מעניינים ויותר אינטראקטיביים.
לאור התשובה הזאת של השר, אפשר להגיד שהכותרת שהופיעה על מסך – “התאמת החינוך למאה ה-21” – בהחלט התאימה לראיון. אבל בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך לא מדברים על “התאמת החינוך” אלא על “מיומנויות המאה ה-21”, וההבדל איננו זניח. אמנם ידוע שאינני מתלהב מהכותרת “מיומנויות המאה ה-21”, ואינני מוצא במיומנויות המקובצות תחת הכותרת הזאת משהו ייחודי או שונה מיעדים חינוכיים ראויים של דורות קודמים, אבל בכל זאת הכוונה היא לכישורי למידה שתואמים את הנוף המידעי של היום, ולא לאוסף של טכנולוגיות שעשויות לייעל את העברת ה-“ידע” מהמורה לתלמיד.

אבל שוב, יכול להיות שהביקורת שלי איננה הוגנת, מפני שמראש ספק אם אפשר היה לצפות להרבה. הרי בשלב הזה של הראיון אברי גלעד פרץ לתוך דברי השר ו-“שאל”:

יש לך אינדיקציה שבמקום שבו קורה דבר כזה, שבו קורה מהפכה כזאת, שם עולים הציונים, שם התלמידים יותר מרוצים, שם מערכות היחסים בין התלמידים הופכות ליותר … כי אתה יודע, בין היתר אומרים המתנגדים “גם ככה הילדים שלנו שקועים במסכים מהבקר עד הערב, הם כבר לא מסוגלים לנהל אינטראקציה אנושית פשוטה, ולכן זאת אחת הסיבות שהם מגיעים לאלכוהול כי הם צריכים להפתח כדי לנהל שיחה פשוטה”.
יד על הלב, אינני יודע מה יכלה להיות תגובה הולמת לבליל ההגיגים הזה שגלעד הגיש כ-“שאלה”. במשפט מתמשך אחד עברנו מציונים לשביעות הרצון של התלמידים (שאין בהכרח ביניהם שום קשר) ולסכנה שהמחשב יהפוך את הילדים שלנו לנכים רגשיים. אולי התגובה הנכונה היחידה היתה צריכה להיות להתפרץ בצחוק. התשובה של השר היתה מאופקת למדי:
קודם כל זה לא אומר שכל שיעור צריך להיות מתוקשב וכל שיעור צריך להשתמש במחשבים וכד’. זה אומר שזה אמצעי נוסף שצריך לשלב אותו בהוראה. ב’, איך אתה משתמש בדברים. יש אמצעיי המחשה מאד טובים שיכולים, במקצועות מסוימים, לעזור להעביר חומר, להפוך את השיעור ליותר עשיר, להתגבר על בעיות קשב. ויש שימוש שהוא לא נכון.
אמנם מדובר בתשובה מאופקת, אך בכל זאת בתשובה שעוסקת בצד הטכני של הלמידה, ולא בפיתוח הכישורים הדרושים כדי להתמודד עם עולם עתיר מידע (ושוב, צריכים להתחשב ב-“שאלה” המוזרה של אברי גלעד). לעומת השר, אינני מבקש להתאים את החינוך למשהו, אלא לשנות את החינוך ואת יעדיו כך שהתלמידים שעוברים דרך המערכת ירכשו את היכולת להתמודד בהצלחה במציאות שבה הם עצמם יצטרכו לבחון, ולסנן, ולהעריך את המידע שמציף אותם. לצערי, השר בכלל לא התייחס לפן הזה של הלמידה.

אבל אולי לפני שאני נותן ציון זה או אחר להתבטאויות של השר אני צריך לתת ציון כושל לעצמי. הרי אם מדובר בסינון מקורות מידע והערכתם, עצם העובדה שניסיתי למצוא דברי טעם משמעותיים בתכנית כמו “העולם הבוקר” מצביע על כך שיש לי חור בהשכלה.

פגשנו את העתיד … והוא לא כל כך חדש

כמעט החלטתי לגנוז את המאמרון הזה. אני מודע לכך שלעתים קרובות מאמרון טוב הוא מאמרון שמביע ביקורת. ככל שהביקורת חריפה יותר, המילים זורמות ומתגבשות למאמרון מוצלח. כל הדרך הביתה מיום העיון על מיומנויות המאה ה-21 שנערך במכון מופ”ת ביום שלישי, המחשבות שלי זרמו, וככל שהתקרבתי לבית היה לי יותר ויותר ברור שבערב אכתוב מאמרון חריף. אבל כאשר התיישבתי לכתוב נזכרתי שאמא שלי לימדה אותי שאם אין לי משהו טוב להגיד, מוטב לא להגיד בכלל. וכך קרה שכאשר התחלתי לכתוב מצאתי את עצמי מצנזר את עצמי, או לפחות מחפש דרך לייפות את הביקורת. היה נדמה שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה היא פשוט לא לכתוב. אבל כאשר משרד החינוך מכריז על תכנית חדשה להצעדת המערכת החינוכית לתוך המציאות הטכנולוגית של המאה ה-21 מדובר בהכרזה שדורשת התייחסות. קשה להתעלם ממנו.

כבר מספר רב של פעמים בעבר ציינתי שקשה לי להתרגש מהמונח “מיומנויות המאה ה-21”, וזאת מפני שאינני מוצא שום דבר בהם שלא הגדרנו כמטרות חינוכיות ראויות עוד במאה ה-20, וגם לפני-כן. צריכים אולי לציין שזה איננו מפתיע שמשרד החינוך מוצא לנכון לצאת בהכרזות על תכנית חדשה כאשר הדבר היחיד שחדש בתכנית היא הכותרת. אבל יש ערך אפילו במס שפתיים. עם המשרד בוחר להניף את דגל החשיבה הביקורתית, מי אני שאתלונן? ועם הוא מדגיש גם מיומנויות כמו זיהוי בעיות ויצירת פתרונות, וחשיבה יצירתית – מדובר בצעד שעליו חשוב לכתוב. אפילו אם היינו צריכים לחכות עד המאה ה-21 שזה יקרה, בכל זאת טוב שזה סוף סוף קורה.

ובכל זאת מוזר לי שכאשר קיימים מקורות חינוכיים היסטוריים רבים שמהם אפשר לשאוב השראה למיומנויות האלו, המשרד דווקא מוצא לנכון להסתמך על ה-Partnership for 21st Century Skills. מדובר בארגון המורכב מחברות היי-טק למיניהן שמצהירות שחלק ניכר ממטרת הארגון הוא הכשרת עובדי ההיי-טק של מחר. כתבתי “מוזר”, אבל נדמה לי שהמילה המתאימה יותר היא “עצוב”.

במהלך הבקר ד”ר עפר רימון, מנהל המינהל למדע וטכנולוגיה של המשרד, הציג את התכנית של המשרד. מתוך הקהל אתי סמואל, לשעבר מפקחת המחשבים של מחוז מרכז, הביעה את התחושה של רבים כאשר היא העירה שכל החידושים, הן הטכנולוגיים והן הפדגוגיים, שעליהם רימון הצהיר אינם חדשים כלל, ושבעצם, מדובר בכותרת נוצצת לתכניות ישנות. יש טעם להוסיף שרימון גם הביא מספר דוגמאות דיגיטאליות – המחשות שאמורות לקדם את המיומנויות החדשות. משיחות עם נוכחים אחרים ביום העיון גיליתי שאני הייתי רחוק מלהיות היחיד שלא הצליח להבין כיצד הדוגמאות האלו – חלקן גירסאות דיגיטאליות של חומרי המחשה מוחשיים ישנים, וזולים בהרבה, וחלקן טקסטים שבאותה מידה יכלו להיות מודפסים – היו קשורים למיומנויות ה-“חדשות”.

מהיום הזה קשה היה להתרשם שהמשרד באמת מבין את המהות של הלמידה במאה ה-21. אבל במקרה הזה אולי רצוי לנהוג לפי הגישה של אמי.

ואני חושב שהתקשוב יכול להשפיע?

לפני חודש הבעתי כאן את אי-שביעות הרצון שלי מהפופולאריות המתמשכת של סידרת הסרטונים Did You Know?. הדגשתי שמדובר באוסף “עובדות” שאיננו מוביל את הצופה לתובנות, ושאפילו בקושי מעלה שאלות משמעותיות. עם זאת, ציינתי ששמחתי לראות שהקטעים שניגנו על האיום שעוצמתן הגדלה של הודו ושל סין מהווה לארה”ב אינם נכללים בגירסה החדשה. הגירסה הזאת גם איננה מביאה נתונים על מספר העבודות שהתלמידים של היום ימלאו במהלך חייהם. לעומת זאת, בגירסה השלישית של הסרטון מדווחים לנו ש:
The U.S. Department of Labor estimates that today’s learners will have 10-14 jobs … by the age of 38.
לא מדובר רק במספר העבודות, אלא גם באופיין. בסטרון טוענים שהיום אנחנו מכינים תלמידים לעבודות שעדיין אינן קיימות, עבודות שיתבססו על טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו. אני מודה שכל פעם שצפיתי בחלק הזה של הסרטון מצאתי את עצמי שואל “אז מה?”. די ברור לי שקצב השינוי של החיים שלנו הוא המהיר שבהיסטוריה, אבל מעבר לצורך לחנך ליצירתיות על מנת להתמודד עם השינויים הצפויים – צורך שקיים ללא קשר לקצב השינויים – לא הבנתי אילו מסקנות צריכים להסיק מהנתונים האלה. הסרטון הופק על ידי קרל פיש וסקוט מקלוד, שני אנשי חינוך המוכרים היטב בחוגים של תקשוב בחינוך, ובגלל הקשר שלהם לתקשוב אפשר היה לנחש שהכללת הנתונים האלה בסטרון היתה רמז לצורך בשילוב אינטנסיבי של התקשוב בבתי הספר.

נזכרתי בנתונים האלה מהסרטון כאשר קראתי על יוזמה חדשה של מערכת החינוך של העיר דטרויט. דטרויט של היום היא עיר ענייה עם אחוזי אבטלה עצומים. קיצוצים בתקציבי העיר גורמים לסגירה של בתי ספר רבים. הערכות של אחוזי תלמידים העיר שמסיימים בית ספר תיכון נעות בין 48% ל-21%. ברור שרבים מהתלמידים בדטרויט לא יעבדו ב-10-14 עבודות עד גיל 38, ובמקום זה יהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות, ובמקרים רבים פשוט יישבו בכלא.

הנתונים האלה יכולים, אולי, להסביר את האמביוולנטיות שחשתי כלפי הפרויקט החדש במערכת החינוך של דטרויט. ארבעה בתי ספר תיכוניים משתתפים בפרויקט שיוזמת Walmart, פרויקט בו תלמידים אמורים לרכוש הרגלי עבודה:

Students will get 11 weeks of job-readiness training during the school day and 10 high school credits for the class and work experience.
אם מטרת החינוך היא הכשרת תלמידים לעבוד בחנות של Walmart, אני נוטה לחשוב שהמערכת החינוכית של דטרויט מבינה את המונח “חינוך” אחרת מאשר אני מבין אותו. אין זה אומר שאני פוסל הכשרה מקצועית – ברור שלפחות בחלקו החינוך צריך להעניק לתלמידים כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתמודד עם שוק העבודה. אבל בין זה לבין 11 שבועות של “הכשרה מקצועית” כעובד זוטר במשכורת מינימום (משכורת שלא תלך לאדם מבוגר שלפי החוק צריך לקבל שכר גבוה יותר) יש פער עצום. אי-לכך, אין זה מפתיע שגופים שונים משמיעים ביקורת על הפרויקט. באתר Change.org שרלוט היל כותבת על החששות שלה:
What sort of work conditions are these Detroit students being prepared for? Walmart is notorious for its low wages, discriminatory treatment of female employees, mass lay-offs and refusal to acknowledge, much less support, employee unions. I doubt Detroit parents would want these values instilled in their children.
היל מעלה חשש נוסף. שכר המינימום במדינת מישגן הוא $7.40 לשעה, אבל החוק במדינה הזאת מאפשר תקופה של 90 ימי הכשרה לבני 16-19 בשכר של $4.25 לשעה. תקופת ההכשרה של הפרויקט היא 11 שבועות – קצת פחות מ-90 יום. אי-לכך, כאשר Walmart “תורמת לקהילה” על ידי הכשרת עובדים עתידיים, היא גם חוסכת לעצמה כסף. כותבת היל:
Looks like whichever Walmart executive made the decision to partner with Detroit schools was just living by the corporation’s own slogan: “Save money. Live better.”
אבל כיצד כל זה קשור לתקשוב בחינוך? באופן די ברור, הסרטון Did You Know? רומז שהעבודות שלקראתן צריכים לחנך היום הן עבודות הקשורות לטכנולוגיות חדישות וליצירתיות. נדמה לי שהקרוב ביותר שהתלמידים שיוכשרו לעבוד ב-Walmart יגיעו בעבודות שלהם שם היא הקופה הרושמת. העבודה הזאת איננה דורשת כישורים טכנולוגיים מיוחדים, ובוודאי איננה קשורה ליצירתיות. אבל גם אם יש מידה לא קטנה של ציניות בפרויקט של Walmart, לצערי יש בו גם לא מעט מציאותיות. כאשר בערך שלושה רבעים מבני הנוער של דטרויט אינם מסיימים בית ספר תיכון, וכאשר האופציות הפתוחות לפניהן דלות ביותר, גם עבודה ב-Walmart יכולה להיות גלגל הצלה. ולאור המצב הזה, דיבורים על תקשוב מערכת החינוך כקרש קפיצה לחינוך אחר נשמעים אוטופיים למדי.

לא לזה הכוונה

אם הייתי חייב לבחור בין ה-Partnership for 21st Century Skills, שמקדם כישורים טכנולוגיים המבוססים על הכלים של היום ושל מחר, לבין ה-Common Core שמבקר את הגישה הזאת וטוען שחייבים להקנות “ידע” בתחומי דעת בסיסיים, אני מניח שהייתי בוחר בגישת הכישורים. הגיוני לטעון, כמובן, שביסודו של דבר אין סתירה בין שתי הגישות – שרכישת מיומנויות נעשית תוך כדי רכישת דעת, וההפך. אבל טענה כזאת מתעלמת מהכוונות הסמויות של שני הארגונים האלה. ה-Partnership, הרי, מייצג חברות טכנולוגיות, ויש לו אינטרס בהחדרת כמה שיותר טכנולוגיה לתוך בתי הספר, ובהכשרת העובדים הטכנולוגיים של מחר. לעומת זאת, כאשר אנשי ה-Common Core מדברים על היסודות התרבותיים שיש להעניק לכל תלמיד, הם אינם מתכוונים ל-“ידע” במובן הרחב של המילה, אלא לנכסים תרבותיים שמשקפים שכבות מאד מוגדרות של האוכלוסיה. הוויכוח ביניהם איננו על מה שטוב לתלמידים, אלא על מי יקבע את סדר היום של מה תלמידים ילמדו בבית הספר.

כזכור, בעיני החלוקה לשני מחנות נבדלים מלאכותית. במידה רבה, אותם כישורים של “חשיבה ביקורתית” שמודגשים בגישה של ה-Partnership אינם שייכים למאה ה-21 אלא לכל תקופה, ואנשי ה-Common Core יכלו להזדהות איתם בקלות. אבל לצערי לא פעם הגישה הטכנולוגית מאבדת את דרכה ושוכחת שהמטרה הבסיסית היא למידה. נדמה לי שכך קרה ב-THE Journal שלקראת סיום השנה האזרחית פרסמה כתבה עם תחזית של:

נדמה לי שאי-שם בעבר הצלחתי לגלות את פשר ראשי התיבות T.H.E. בשם של כתב העת, אבל אני כנראה שכחתי, ויותר מדי דקות של חיפוש לא העלו את התשובה. מה שבטוח, כתב העת שייך ל-1105 Media, חברה שלפי אתר הבית שלה מתמחה ב:
integrated business-to-business information and media
עם סיבת קיום כזאת אפשר היה לצפות שהמגמות המתוארות בכתבה לא יתייחסו למשהו מעבר לטכנולוגיה. (יתכן מאד שכאשר טים סטאמר מגדיר את כתב העת כ-the free edtech ad-delivery system הוא קולע בול לתפקיד שהוא ממלא.) ובאילו מגמות מדובר? כותבים לנו שספרי לימוד דיגיטאליים ימשיכו לחדור לתוך בתי הספר, שהשימושיות של מחשבי נטבוק תמשיך להתרחב, שיותר מורים ישתמשו בלוחות לבנים אינטראקטיביים, שהמכשירים האישיים של התלמידים יחדרו לתוך הכיתה, ושהתפתחויות טכנולוגיות יאפשרו התאמה אישית של הלמידה לצרכי התלמיד.

ספק אם תחזיות כאלו זקוקות לחזאי. אפילו מי שהקשר שלו לתקשוב בחינוך רופף, והוא קורא רק את הספרות הפופולארית, בוודאי יודע שהמכשירים הטכנולוגיים שלנו משתכללים כמעט מידי יום, ושהמכשירים האלה חודרים לתוך הכיתה. אבל לא בגלל זה הרשימה תמוהה בעיני. הרשימה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בחומרה. האזכור של ספרי לימוד דיגיטאליים מופיע במסגרת של התייחסות למשכירים שמציגים ספרים כאלה. כמו-כן, הנטבוק, הלוח האינטראקטיבי, וגם המכשירים האישיים שהתלמידים אולי יביאו לכיתה, הם חומרה. ואפילו הנקודה שמתייחסת לכאורה לפדגוגיה – התאמה אישית בעקבות מעקב צמוד אחר ההתפתחות של התלמיד – קשורה לפיתוח יקר של החברות הטכנולוגיות. אין ברשימה התייחסות לאמצעי לימוד פתוחים או חופשיים, או לכלים זולים (או חינמיים) שמסייעים ללמידה האישית ו/או השיתופית של תלמידים. לפי הכתבה, הדרך אל התקשוב בחינוך עוברת אף ורק דרך החומרה.

יש בינינו הסבורים שהתקשוב פותח פתח ללמידה אחרת, ושהגישה הבלתי-אמצעית למידע שהאינטרנט מאפשר מכתיבה דגשים חינוכיים שונים מאשר בעבר. אני מניח שעורכי THE Journal, וכמוהם גם אנשי ה-Partnership, מוכנים מאד לשלם מס שפתיים לרעיונות כאלה. אבל אם התחזיות של THE Journal באמת משקפות את עתיד החינוך כפי שהחברות הטכנולוגיות רואות אותו, ספק אם אני יכול לראות בהם שותפים בהתוויית העתיד הזה.

מה יוצא כשהטכנולוגיה נכנסת?

כותרת בעיתון/אתר הבריטי Guardian תפסה את עינו של טים סטאמר. הכותרת מספרת על תוכנית לימודים חדשה בחינוך היסודי באנגליה, וכאופייני לכותרות, היא די פרובוקטיבית:
אכן, כותרת מעוררת עניין. בכוחה של הכותרת הזאת לגרום לאלה שדוגלים בהצעדת המנהיגים של מחר לתוך המאה ה-21 לצהול בשמחה. הנה, סוף סוף המערכת החינוכית מבינה שיש מציאות טכנולוגית חדשה שילדינו צריכים להכיר. ובאותו הזמן, זאת כותרת שבוודאי מעוררת את חימתם של אלה המשוכנעים שהחינוך איבד את דרכו ושהוא נוטש את חובתו כלפי תלמידיו הרכים להעניק את יסודות התרבות לדור הצעיר.

מה לעשות – יש מספר מוגבל של שעות כיתה שעומדות לרשות כל מערכת חינוכית באשר היא. כאשר מערכת חינוכית קובעת שיש להכניס “נושא” חדש לתוך תוכנית הלימודים, נושא אחר (ישן יותר? חשוב פחות?) נדחק החוצה. מהכתבה ב-Guardian, נראה שכך קורה עם תוכנית הלימודים החדשה באנגליה. אנחנו קוראים שהתלמידים יצטרכו לדעת למקם מאורעות שונים על רצף היסטורי, אבל כל בית ספר יהיה רשאי לבחור שתי תקופות היסטוריות שנלמדות לעומק. יש, כמובן, מי שיגיד שסוף סוף אין חובה ללמוד על התקופה הוויקטוריאנית, ומנגד, אחרים יטענו שילד אנגלי לא יכול להיות “אנגלי אמיתי” בלי להכיר את התקופה הזאת. לכל אחד יש הנושאים שבעיניו הם הכרחיים, וברוב המקרים הסך הכל של סל השעות נקבע במשא ומתן בין קבוצות עניין בעלות כוח. כמעט באופן בלתי נמנע, התוצאה היא בליל חסר מיקוד.

ומה לגבי הטכנולוגיה? אין בכתבה פירוט מעמיק, אבל אפשר להתרשם שיש דגש על החדש, אם כי לא ברור אם יש סדר או הגיון בדגש הזה. אנחנו קוראים:

Children to leave primary school familiar with blogging, podcasts, Wikipedia and Twitter as sources of information and forms of communication. They must gain “fluency” in handwriting and keyboard skills, and learn how to use a spellchecker alongside how to spell.
כתבתי “בליל”? יש כאן גם כתיבה ידנית וגם הקלדה (תמלילנות?), ידיעת איות נכונה לצד השימוש בבודק איות. יש מי שיטען שתלמיד שיידע להשתמש בתמלילן כראוי לא יהיה זקוק לכתב יד נקי, ואפילו יוכל להשאיר את “ידיעת” האיות למחשב. הרושם הכללי כאן הוא של פשרה בין קבוצות עניין שונות. ובאשר לטכנולוגיות היותר חדישות, סטאמר מציין, בצדק, שעד שהתלמידים של היום יסיימו את כיתות היסוד Twitter כפי שאנחנו מכירים אותו היום בוודאי יפנה את מקומו לכלי אחר. אבל ההתמקדות בכלים ספציפיים די מוכר, עם תוצאות מוכרות. בתי ספר ש-“מלמדים” את שורות התפריטים והכפתורים של אופיס 2003 מגלים שעכשיו הם צריכים “ללמד” את אלה עבור באופיס 2007. המצב הזה הוא שמביא את סטאמר להעיר בנוגע לפן הטכנולוגי של תוכנית הלימודים האנגלית:
… this particular change to the curriculum seems, on the surface, to be yet another attempt to teach tools instead of concepts.

….

We should be helping our kids understand how to write for the web, to present their ideas, to craft their online image, regardless of the tools.

The emphasis needs to be on the process, not the processor.

אין ספק שהוא צודק. השאלה היא האם, במסגרת האילוצים הפוליטיים השונים שבהם מערכת חינוכית ממוסדת נתונה, אפשר לעשות אחרת.

עם חברים כאלה …

אני מודע לכך שמפיו של מישהו שעיקר עיסוקו הוא טכנולוגיה בחינוך, ביקורת על מה שמכונים “כישורי המאה ה-21” נשמעת טיפה מוזר. בדרך כלל בכל הדגרה של הכישורים האלה אפשר למצוא דגש על טכנולוגיה, מדיה ומידענות, ובמידה רבה אלה הם התחומים שאני חפץ ביקרם בבתי הספר. ואם אני רוצה לקדם את התחומים האלה, הגיוני היה לחשוב שאצטרף למקהלה ואשיר את שבחי הכישורים האלה, ואת הנסיונות להטמיע אותם, בקול.

אבל זה לא קרה כאן. הסברתי בעבר שאחת הסיבות שאינני מצטרף למקלה היא שבמידה רבה הכישורים האלה מזוהים מאד עם חברות מסחריות שיש להן אג’נדה משלהן. עבור החברות האלו, יש שתי סיבות טובות להחדיר את הקניית הכישורים האלה לתוך בתי הספר. מצד אחד, אימוץ תוכניות לימודים עתירות טכנולוגיה מצריך רכישת ציוד שהחברות רוצות למכור. מצד שני, החברות האלו רוצות שבתי הספר יכשירו את הפועלים שלהן לעתיד. הן אינן חושבות על האדם השלם שהוא תוצר של חינוך הומניסטי, אלא על הבוגר שתואם את הצרכים שלהן. זאת בוודאי איננה התפיסה החינוכית שלי.

אבל אין זה אומר שנוח לי עם הביקורת שמושמעת כלפי הכישורים האלה. לפחות עם חלק מהביקורת הזאת קשה לי להזדהות. דייאן ראביץ, למשל, במאמר באתר של Common Core מכנה את הכישורים האלה האופנה החולפת התורנית. בסקירה היסטורית מאד מעניינת היא מראה שהכישורים שנכון להיום מזוהים עם המאה ה-21 הוכרזו ככישורים הרצויים לתלמיד בתדירות די גבוהה במשך מאה השנים האחרונות. ראביץ היא (בין היתר) היסטוריונית של החינוך, והיא יודעת על מה שהיא כותבת. אבל אפילו מי שיש לו הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך (כמוני, למשל) יתקשה להבין למה מתייחסים לכישורים האלה כחדשים, או כייחודיים לתקופה שלנו. כבר כתבתי כאן שבעיני מדובר בכישורים די נצחיים.

אבל גם כאשר ראביץ משכנעת שלא מדובר בגישה חדשה, לא קל להצטרף למחנה שהיא מייצגת כאן. הרי ביסודו של דבר, התפיסה החינוכית של Common Core מבוססת על הקנייה מאד מסורתית של מקצועות יסוד – אותם יסודות שמבחנים סטנדרטיים אמורים למדוד.

כאשר ראביץ כותבת על ההפרזות שבתפיסות הבנייתיות בתקופות שונות אפשר למצוא לא מעט שאיתו אפשר להסכים:

Instead, we have numbed the brains of future teachers with endless blather about process and abstract thinking skills. We have taught them about graphic organizers and Venn diagrams and accountable talk, data-based decision-making, rubrics, and leveled libraries, but we have ignored what matters most. We have neglected to teach them that one cannot think critically unless one has quite a lot of knowledge to think about. One thinks critically by comparing and contrasting and synthesizing what one has learned. One must know a great deal before she or he can begin to reflect on its meaning and look for alternative explanations.
אבל כאשר זוכרים שעל פי רוב האלטרנטיבה הרווחת לגישות היותר “פתוחות” (שבצדק או שלא בצדק מזוהות היום עם “כישורי המאה ה-21”) איננה, כפי שראביץ רומזת, לעורר רצון עז לדעת, אלא פשוט שינון מייגע לקראת מבחנים, פתאום “כישורי המאה ה-21”, נדושים ולא מקוריים ככל שיהיו, נשמעים די טובים.

אם בפעם הראשונה זה נשמע טוב …

במשפטים המסיימים של כתבה בוושינגטון פוסט של היום מקפחת בתי הספר של אחד המחוזות של עיר הבירה מסכמת פרויקט חדש שמופעל בבתי הספר של המחוז שלה:
This has infused so much excitement in our students. I’m amazed at the creativity of these small children. . . . This is just a different way of problem-solving and learning, and it is the way we need to continue to go.
כמובן שאם אלה היו המשפטים שבהם נפתחה הכתבה, הייתי קורא אותה בסקרנות רבה, בציפייה שאני עתיד לקרוא משהו חדש ומרגש שמתרחש בבתי הספר של המחוז. אני מניח שהפתיחה גם נועדה לעורר את התחושות האלו, אבל משום מה, הפתיחה הצליחה רק ליצור את הרושם שמובילי החינוך במחוז אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של הפדגוגיה.

הפרויקט שעליו מדווח בכתבה מתמקד בעשייה. באמצעות חומרים וחפצים יום-יומיים המוגשים להם, ניתנת לתלמידים הזדמנות להציע פתרונות לבעיות הנדסיות שונות. דרך משימות שונות התלמידים אמורים לרכוש מיומנויות של יצירתיות, של עבודת צוות, של תקשורת, ועוד. קן קיי, נשיא ה-Partnership for 21st Century Skills, שכנראה מלווה את הפרויקט, מסביר את הרציונאל של הפרויקט:

In the 20th century, it was all about memorizing content, but today it’s not just about that. It’s about being able to integrate other skills like critical thinking, communication and technology skills.
אינני יודע היכן העיר וושינגטון היתה במשך המאה ה20, אבל במשך חלק גדול מהמחצית השנייה של המאה ההיא אני הייתי או תלמיד או מורה. ולמרות שהרבה ממה שהתרחש בבתי הספר אז לא היה לרוחי, הכל לא היה רק שינון או “לזכור תוכן”. מה שהיום זוכה לכותרת הנוצצת של “כישורי המאה ה-21” רחוק מאד מלהיות חדש, ובוודאי לא מהפכני. כמובן שגם אם לא מדובר בתפיסה חינוכית חדשה כפי שרוצים שנחשוב, אפשר בכל זאת לברך על כל יוזמה חינוכית ששמה דגש בכישורי חיים כאלה.

אבל כנראה שלפותח בקלישאות, אומרים לו “המשך”. בכתבה מזכירים את “העולם האמיתי”, וגם את “הכישורים הדרושים בחיים האמיתיים”, ועוד. אי-שם באמצע הכתבה המפקחת המתלהבת מסיומה מיטיבה לחבר יחד שרשרת ארוכה של קלישאות:

With new technology emerging daily, more demands in the workplace and global competition, students need to do more than solve algebra problems or regurgitate historical facts, Pope said. They need life skills that will make them competitive in a global economy.
חבל לבזבז משפטים קולעים וקליטים כאלה על כתבה אחת. ואכן, מתברר שבכתבה אחרת בוושינגטון פוסט מלפני חצי שנה (שנכתבה על ידי אותה עיתונאית) אותה מפקחת אומרת בדיוק את אותן המילים. כנראה שכאשר מוצאים קלישאה מוצלחת, כדאי לאחוז בה חזק ולא להרפות ממנה. לאור זה, אין זה מפתיע שגם הציטטה של קן קיי מופיעה, מילה במילה, בכתבה הקודמת.

אבל מעבר לכך שמחברת הכתבה כנראה היטיבה לרכוש את מיומנות ההעתקה וההדבקה הנחוצה כל כך במאה הזאת, האם יש עדות לכך שהפרויקט שבכתבה באמת מפתח כישורי המאה ה-21? אפשר לטעון שהכתבה הראשונה, מהקיץ, שימשה מבוא לפרויקט חדש, ואילו הכתבה החדשה מדווחת על הנעשה באותו פרויקט עד אמצע שנת הלימודים, ולכן החזרה על קטעים מסויימים מוצדקת. ובכל זאת, הרושם הכללי הוא שיש חזרה על המשפטים הנדושים האלה מפני שעוסקים כאן הרבה יותר בשיווק מאשר בחינוך. והשיווק הוא, כמובן, אחד הכישורים המוערכים ביותר של המאה ה-21.