קטגוריה: כלי ווב 2.0

Yes. But don’t forget, Technology is NOT just a tool.

I have struggled back and forth with the idea of whether technology is just a tool, or is it truly transformative. Yes, the way people use technology is important, but again, when used in a certain way, it transforms. I am certain I may be saying something that has been said by Neil Postman and others….

Digital tools are playing an increasingly important role in the work of successful individuals primarily because they make evaluating, inventing, creating and collaborating more efficient. Without a fluency in using technology to facilitate productive endeavors, students truly are unprepared for the future.

…. digital tools are playing an increasingly important role in the work of successful individuals primarily because they make evaluating, inventing, creating and collaborating more efficient. Without a fluency in using technology to facilitate productive endeavors, students truly are unprepared for the future.

Training teachers to become fluent users of Web 2.0 and other technology tools will have an impact only if those teachers also experience a radical shift in their beliefs about the purposes of education, and a new focus on students as responsible for their own learning. Otherwise, learning how to use the tools will become the primary goal.

Google+ is where Twitter was in 2007. We the users are trying to figure out its best use. We ended up using Twitter in a way that the founders never thought we would. It took people playing with the site, playing with the features, and in the end, we the users defined how it would be used and once that happened it went mainstream.

And here’s the scary thing. Unlike most of the young teachers here on staff, I don’t really have much of a life outside my professional interests. I don’t go to sporting events or watch TV. I don’t have a young family that demands my attention. I don’t have hobbies like woodworking or car restoring or cross-dressing. (Just wanted to see if you were paying attention.) I enjoy technology and learning new things, but for me this is all becoming overwhelming.

My thought is that when any pundit recommends a new tool, they be required to suggest a tool that is no longer useful.

Not every teacher needs to be using every tool. But every teacher should be exposing students to the social-networking tools of their discipline. ….

Not every teacher needs to be using every tool, but every teacher should be using some tool.

Much like the video talks about above, I think all these things, online social-networks and our offline life, are melding together to become…..life. What we need to be teaching students is how it all fits together.

בחודש מאי של שנת 2010 המרכז הלאומי לסטטיסטיקה חינוכית של ארה”ב פרסם דוח מקיף על השימוש בטכנולוגיות חדשות בקרב מורים. בדוח הזה למדנו ש-16% מהמורים דיווחו שהם משתמשים בבלוגים או בוויקיים בכיתותיהם “לעתים, או לעתים קרובות”, ושעוד 22% דיווחו שהם משתמשים בכלים האלה “לעתים רחוקות”. אולי האחוזים האלה נראים נמוכים, אבל הם דווקא מרשימים ביותר – כבר לפני שלוש שנים (הדוח התבסס על נתונים משנת 2009) כמעט 40% מכלל המורים בבתי הספר הציבוריים בארה”ב טענו שהם משתמשים בכלים החשובים האלה. אבל אם כך, היכן הפער שעליו רמזתי בתחילת המאמרון הזה? הפער הזה נמצא בייעוד החינוכי של הכלים האלה בידי המורים.

במאמרון חדש בבלוג המצויין שלה אודרי ווטרס מדווחת על מחקר חדש שנערך על ידי ג’וסטין רייך ואחרים ב-Graduate School of Education של אוניברסיטת הרווארד. רייך סקר את השימוש בוויקיים בבתי ספר בארה”ב. הוא מצא שעד היום בערך 180,000 ויקיים חינוכיים נפתחו על התשתית של PBWorks, אחת התשתיות החינמיות האיכותיות לוויקיים בחינוך. (ויקיים רבים אחרים נפתחו על תשתיות חינמיות אחרות, ולכן המספר הכולל של וויקיים בחינוך גדול בהרבה.) רייך ושותפיו סקרו אחוז אחד מכל אלה ומתוכם מצאו 255 שהם זיהו בוודאות כוויקיים של בתי ספר ציבוריים. החוקרים בדקו את הוויקיים האלה בנסיון לבחון לאלו מטרות חינוכיות הם משמשים. הם זיהו ארבעה שימושים עיקריים :

• סיוע בלוגיסטיקה הכיתתית
• פיתוח כישורים של שיתוף
• העמקת תובנות התלמידים והצגתן
• לימוד השימוש בטכנולוגיה לשם תקשורת

ללא ספק, כל אלה נשמעים כמטרות ראויות ביותר. אבל כאשר מנתחים את השימוש בפועל, הבעיות צצות.

ווטרס מסכמת את המחקר של רייך:

אבל למען האמת, לא היה צורך לחכות לנסיעה של קרוסבי לפלורידה ללמוד את זה. במהלך השנים הוא מפעיל את תלמידיו בפעילויות לימודיות רבות, ומדווח עליהם בבלוג שלו. תיאור של כמה מהפעילויות האלו אפשר למצוא במאמרון שהתפרסם לראשונה לפני שנתיים, במאי של 2009. לפני חודש קרוסבי פרסם את המאמרון הזה שוב. הוא נזכר בו בעקבות הרצאה של אלן נובמבר במסגרת TEDxNYED (הרצאות TED בתחום החינוך שנערכו בניו יורק). בהרצאה הזאת נובמבר שאל “האם תלמידיך ישאירו מורשת?” (Are your students leaving a legacy?). קרוסבי הרהר שתלמידיו אכן “משאירים מורשת”, ובמאמרון שהוא פרסם שוב הוא מתאר את המורשת הזאת.

קרוסבי מונה פעילויות רבות שבהן תלמידיו עסקו במשך שלוש השנים שהוא לימד את אותה הכיתה (במונחים ישראליים אפשר להגיד שהוא היה מחנך הכיתה בכיתות ד’, ה’, ו-ו’). בין היתר הוא מציין בלוגים אישיים, השימוש ב-Skype כדי לשתף תלמידה שעקב מחלה נאלצה ללמוד מהבית, מפגשים עם כיתות במדינות שונות כאשר באמצעות ה-Skype תלמידיו נתנו משוב על פרויקטים של הכיתות האחרות, בניית ויקי על בעלי חיים שכלל שיעור וסרטון וידיאו על כיצד “לתכנן” בעל חיים, כתיבת סיפורים באופן שיתופי עם תלמידים במדינות אחרות באמצעות מסמכים של גוגל, ועוד. הוא מדגיש שעבור רבים מתלמידיו האנגלית היא שפה שנייה. כאשר הם התחילו לנהל בלוגים בכיתה ד’ המאמרונים שלהם היו מלאים בשגיאות כתיב והיה עליהם לערוך אותם שוב ושוב עד לפרסום. אבל לקראת סיום שלוש השנים הכתיבה זורמת והתלמידים אוהבים לכתוב. קרוסבי כותב:

לפני כשבוע, ברשת החברתית שלובים, התפתח דיון סביב השאלה “האם אין אנו מייחסים חשיבות יתרה למבחנים הבינלאומיים?” נדמה לי שכל מי שהגיב שם ציין, במידה זאת או אחרת, שהם היו מעדיפים יותר דגש על פעילויות לימודיות מאשר על הכנה למבחנים. בריאן קרוסבי מהווה דוגמה מצויינת למורה שעוסק בחינוך כמו שהוא צריך, ויכול, להיות.

קרוסבי, כמובן, איננו המורה היחיד שמוצא דרכים להשתמש בתקשוב כדי לקדם חינוך ולמידה במקום ציונים במבחנים. יש רבים אחרים שעושים זאת, ורק חלק מהם מוכרים לנו בזכות הבלוגים שהם מנהלים. כמו-כן, לא יהיה זה מוצדק ליצור את הרושם שצריכים לנסוע רחוק, או לעבור לאנגלית, כדי למצוא דוגמאות טובות. אינני יודע אם הפעולות של הכיתה שלה שעליהם חניתה חן מדווחת בבלוג שלה מסייעות לתלמידיה להצליח במבחנים בינלאומיים, אבל אני בטוח שהן מסוג הפעולות שהם יזכרו לשנים רבות. הן בוודאי מסוג הפעולות שיכולות להוות “מורשת” שתלמידיה משאירים אחריהם. על אף העובדה שאני מניח שדי מייגע שאני חוזר על הנקודה הזאת שוב ושוב, הפעולות שלה, כמו אלה של קרוסבי, ובוודאי של עוד מורים בארץ שאינני מכיר, מראות שהתקשוב יכול למלא תפקיד חיובי מאד בהעמקת חוויית הלמידה, ובחינוך האדם.

ההיסטוריה קצת מעורפלת אצלי, ואולי אני טועה בפרטים (לא שהם עד כדי כך חשובים). נדמה לי שבין היתר מיץ פטל זכה בפורום האישי מפני שהוא הפגין נוכחות רבה מדי בפורומים אחרים של אורט, ומישהו עלה על דרך מבריקה “לרסן” את ההשתתפות הזאת – לתת לו פורום משלו.

באותם ימים של גישוש והתנסות אינטרנטיים לא היו קווים ברורים שהפרידו בין קבוצת דיון חינוכיות לבין קבוצת דיון בנושאים תרבותיים כלליים. הפורומים של אורט ישבו תחת יחידת המו”פ, והיו מיועדים, בראש ובראשונה, לפעילויות חינוכיות. עם זאת, חלוצי אינטרנט רבים מצאו בית חם בפורומים האלה, והמו”פ לא חש צורך להגביל את הפעילות של הפורומים לפעילות בית ספרית בלבד. הערבוביה הנוחה שנוצרה בין חינוך לבין תרבות באופן כללי הביאה למצב שבו מיץ פטל, שכמעט מידי יום מילא את הפורום שלו בהגיגים ובקישורים מעניינים במגוון רחב של נושאים (וללא היבט חינוכי מוצהר), הרגיש בבית.

כמו עם הנסיון שלי בהשתלמות של משרד החינוך, הפורום של מיץ פטל היה בעצם בלוג. אם לדייק יותר, מה שמיץ פטל עשה עם הפורום שלו דומה מאד למה שבלוגרים עושים בבלוגים שלהם היום, או שאחרים עושים באמצעות חשבונות ה-Twitter שלהם. עם השנים הפופולאריות של פורומים ירדה ואת מקומם תפסו כלים המזוהים יותר עם Web 2.0, אבל ביסודו של דבר, התוצאה היא אותה תוצאה – מרחב קל לעריכה שבו אדם יכול לפרסם את התייחסויותיו למתרחש סביבו. נדמה לי שעם השנים למדנו שיש ערך מיוחד למרחב האישי. הפורום מהווה מרחב ניוטרלי בו אנשים יכולים להפגש, אבל לניוטרליות הזאת מחיר של העדר מיקוד ושל שייכות. לעומת הפורום, הבלוג איננו ניוטרלית, אלא מבטא את הגישה של בעל הבלוג ומאפשר לאחרים להשתתף בהתאם למיקוד שבעל הבלוג קובע. על אף ההבחנה הזאת, ברור שבפורום שלו מיץ פטל הצליח ליצור סביבה אישית שאנחנו מזהים יותר היום עם בלוגים מאשר עם פורומים.

אינני יודע כמה אנשים התמידו בקריאה/השתתפות בפורום של מיץ פטל במהלך השנים. אני הצצתי רק לעתים רחוקות (ונודע לי על סגירתו רק כאשר ידידים מסרו לי על כך). מיץ פטל עצמו איננו בוכה על סגירת הפורום, ונדמה לי שהיתר מאיתנו יכולים להסתפק בזכרונות חמים ומנה גדושה של נוסטלגיה לפני שאנחנו עוברים הלאה. בתגובה למאמרון אחר כאן, ובהקשר שונה, נדב ציין:

אבל מעבר להתרפקות הרגעית על תקופה שחלפה, יש עוד משהו שהסיפור של מיץ פטל יכול ללמד אותנו. בעידן של מרדף ללא הפסקה אחר כלים חדשים, הפורום של מיץ פטל היה אי של טכנולוגיה כמעט מיושנת. אריכות הימים שלו לא נבעה מאימוצם של חידושים טכנולוגיים, אלא פשוט מפני שלבעל הפורום היה משהו ייחודי להגיד, ולא מעט אנשים שמחו לקרוא את מה שהוא פרסם. לא יזיק לתקשוב החינוכי להפנים את מסר הזה.

• האם משתמשים בטכנולוגיה רק מפני שהיא זמינה?
• האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות “דברים ישנים בדרכים ישנות”?
• האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות “דברים ישנים בדרכים חדשות”?
• האם הטכנולוגיה יוצרת חוויות לימודיות חדשות ושונות עבור התלמידים?

אני מניח שזה איננו מפתיע שלפי הסקאלה של אוטכט חלק ניכר מהפעילות הלימודית המתוקשבת מתרכז בתחום שתי השאלות הראשונות. על אף המצאותם של כלים תקשוביים מדהימים אנחנו מתקשים למצוא את הדרך לנצל אותם כדי ליצור חוויה לימודית חדשה (וחשוב להדגיש שלא תמיד ברור לנו מהי “חוויה לימודית חדשה”). פישר מודע לזה, והוא מזהיר בפני “תסמונת החפץ הנוצץ” שעשויה לסנוור אותנו ולגרום לנו לחשוב שהפעולות החינוכיות שלנו חדשניות רק מפני שהן נעשות באמצעות כלים חדשים. הוא מזכיר לנו שקיימים כלים רבים שממלאים פחות או יותר את אותן הפונקציות, ולכן, אם יש לנו כבר כלי שממלא פונקציה מסויימת, אין סיבה לרדוף אחרי כלי חדש שמשרת את אותו הצורך. עם זאת, הוא משוכנע שהאפשרות ל-“למידה חדשה” קיימת:

היום, דרך מאמרון של אירא סוקול הגעתי לספר משנת 1842 (כן, לפני 170 שנה) מאת ויליאם אנדרוס אלקוט. שם הספר: Slate and black board exercises. הספר של אלקוט (בערך 250 עמודים) מבקש להסביר ולהדגים כיצד רצוי להשתמש בלוח גיר (גם כיתתי וגם אישי) בכיתה. מהתיאורים שלו אפשר להבין שמדובר בטכנולוגיה חדשה שעדיין לא היתה מוכרת בבתי הספר. תוך כדי ההסברים שלו על היתרונות של לוח הגיר אלקוט גם מתאר את הפדגוגיה המתבקשת מהשימוש בו, לדוגמה השאלות שרצוי שהמורה ישאל וכיצד לשאול אותן, והצורך לפנות בשיעור זמן שבו התלמידים יוכלו לתרגל את מה שהם לומדים. לא קראתי את כל הספר, אבל מספר קטעים ממש “ביקשו” שאצוטט אותם כאן.

בצורה שאפשר לתרגם כמעט ישירות לדיון של ימינו על הצורך בכיתות של 1:1, אלקוט כותב (עמ’ 12-13) שכל תלמיד בכיתה זקוק לשולחן משלו:

וזאת איננה ההקבלה היחידה. בצורה דומה מאד לדיווחים של מורים של היום שמתארים את ההתלהבות של התלמידים שלהם בעקבות השימוש בכלי תקשוב חדשים, אלקוט כותב (עמ’ 49-50) על מה שכל כך משמח אותו מהשימוש בלוח: