בדיוק מזה אני חושש

לפני שבוע גרי סטייגר פירסם בבלוג שלו כתבה משלו שהתפרסמה לראשונה בדצמבר 2006. יש, כמובן, יותר ממספיק מאמרונים חדשים שאליהם רצוי להתייחס כך שלא בטוח שיש טעם לחזור שלוש שנים לאחור כדי למצוא על מה לכתוב. אבל הנושא שעליו סטייגר כתב אז, מבלי להזכיר את התקשוב, נראה לי כעוד יותר חשוב לאור הרצון שלנו לשלב כלי Web 2.0 לתוך מערכת החינוך.

סטייגר כותב על הופעה של ג'סיקה סימפסון בשנת 2006 – הופעה לפני נשיא ארה"ב ומספר רב של אנשים חשובים נוספים. הוא כותב שבהופעה הזאת סימפסון פישלה בגדול ואפילו לא סיימה את השיר שלה. סטייגר מוסיף:

Too many young people in our country see fame, the quicker the better, as their goal. Yet, Jessica Simpson has proven that fame doesn’t prepare you to perform in front of music legends, millions of viewers and the leader of the free world. Maybe she just had a bad night, but I don’t think so.
בהמשך סטייגר מספר על אחיין צעיר שלו שאחרי שישה שבועות של שיעורים על חצוצרה התבקש ללמוד מספר קטעים חדשים ולהתכונן לקראת הופעה בבית הספר … תוך שבוע. סטייגר מדגיש:
Nobody taught him what “practice” means. After one short rehearsal he was to join a group of other children in concert.
נוצר מצב שבו מפתים ילדים עם התהילה של כוכבות לפני שהם בכלל השקיעו את המאמץ הדרוש כדי באמת להצליח. כזכור, סטייגר איננו מאשים כאן את התקשוב. לדעתו, יותר מכל מי שאחראי כאן היא תרבות כוכבות האינסטנט. אני מסכים. אבל אני חושש שיכולת הפרסום המיידי, שהיא אחת המאפיינים החשובים של כלים כמו בלוגים וויקיים, גם תורמת למצב הזה. תלמידים היום יכולים לעבור ממצב של טיוטה למצב של "פרסמתי לעולם" באמצעות הקלקה פשוטה על כפתור. זאת ועוד: לעתים קרובות הם גם זוכים לשבחים ממבוגרים שמתלהבים מהפרסום הזה בלי לשאול אם מה שנכתב באמת ראוי לפרסום. כאשר המעבר הזה קל כל כך, קיימת סכנה שתחושת ההצלחה שמתפתחת איננה מושתתת על העבודה הדרושה כדי להצליח באמת. אינני טוען שצריכים לסבול על מנת להצליח, או שהצלחה אמיתית באה רק אחרי מאמצים אדירים. אבל התרבות שלנו משדרת שאפשר לעלות על במה, ולהיות כוכבים, בלי מאמץ, ולא הייתי רוצה לראות שכלים תקשוביים נפלאים, כלים שיכולים למלא תפקיד חשוב בלמידה, ישרתו את הכוכבות המזויפת הזאת במקום לשרת למידה משמעותית.

הכלי לחינוך, או החינוך לכלי?

רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך קובלים על כך שהכלים שבהם אנחנו משתמשים לא נבנו לצרכי חינוך אלא לצרכי עסקים ומסחר. יוצא שכאשר אנחנו מאמצים את הכלים האלה לתוך הסביבה החינוכית אנחנו מאלצים את החינוך ליישר קו עם סגנונות עבודה שאינם תואמים את המטרות של החינוך. אני מודה שלא פעם גם אני טוען כך.

העפרון והעט לא פותחו עבור החינוך, ובכל זאת מצאנו שהם יכולים לשרת אותנו לצרכי למידה. כמו-כן גם המחברת, ואולי אפילו לוח השעם. אבל ההשוואות האלו אינן הוגנות – המחשב איננו כלי אחד אלא מכלול של כלים, שכל אחד מהם יכול למלא פונקציות שונות, ואם "הצייר" הפרימיטיבי שהכרנו לפני עשור יכול להיות מקביל של דף נייר ריק וקופסה של גירים, לא מעט כלים אחרים אינם "פתוחים" (כפי שפעם כינינו אותם) אלא משרתים פעולות מוגדרות היטב שאינן קשורות ללמידה. ובכל זאת, ביסודו של דבר, התמלילן מציע לנו דף ריק (או אולי מחברת שורות) ואיננו מכריח אותנו לעשות שום פעולה מעבר לכתיבה.

אם יש כלים שמקבעים אותנו בסגנון עבודה מסויים, נראה לי שאלה דווקא כלים שפותחו עבור הלמידה, או ליתר דיוק, עבור הוראה. רוב המערכות לניהול הלמידה (learning management systems) מבקשות להעתיק לסביבה המתוקשבת את הכיתה הפרונטאלית ואת הקורס המסורתי בו יש מרצה שאחרי ההרצאה שלו נותן מטלות לסטודנט שהוא חייב להגיש. התסיסה של השנים האחרונות סביב הפוטנציאל החינוכי של Web 2.0 מצביע על כך שדווקא כלים שלא נועדו מלכתחילה לחינוך הם אלה שגורמים לאנשי חינוך לחשוב שאפשר אחרת, ולבחון את דרכי ההוראה של עצמם.

לי בלקאל (Leigh Blackall) חושש שעל אף מה שנראה כמו שימוש נרחב בכלי Web 2.0 בחינוך, ונסיונות לא מעטים של אנשי חינוך לשלב את הכלים האלה לתוך תהליכי הוראה ולמידה, החינוך איננו שואל את השאלות הקשות המתבקשות מהשימוש הנרחב בכלים האלה בתרבות הכללית:

The challenge I think, is to educationally consider the culture being recorded in these mediascapes, in such a way so as to ask let alone answer more than the obvious questions. The obvious (and pointless) questions are "how can we use these tools to do what we're doing more effectively?" Questions like this miss the bigger issue. In depth engagement with social media seems to lead many educators to the question, "is what I am doing even relevant anymore? what is my new relationship to this culture – if it becomes dominant in my society?" Journalism has asked itself, the entertainment industry has asked itself, the retail sector has itself, the government arena is asking itself, why not the education sector? So far, too few of us are asking these questions, fewer still are exploring answers.
על אף הנטייה שלי להסכים עם בלקאל, אינני בטוח שמה שהוא מבקש באמת אפשרי. קשה לצפות, הרי, שמערכות חינוך ישאלו את עצמן אם יש להן זכות קיום. אם שאלות כאלו מתעוררות, הן בדרך כלל באות מבחוץ. ובמידה מסויימת, זה כן קורה. בלקאל כותב:
We (inside the institutions) need to go into social media and networked spaces to find out how it works and what our relationship to it might be. This means having an account on Wikipedia, Youtube, Slideshare, Twitter, uStream and Blogger or WordPress and engaging with the networks there and at least finding a synergy.
אבל לא מעט מורים כבר עושים את זה (ובלקאל יודע את זה). הבלוגוספירה החינוכית מלאה בדיווחים על פרויקטים שמשתמשים בכלי Web 2.0, ודווקא לא מעטים מאלה כן באים מלמעלה, מהממסד החינוכי, ולא רק מהמורה בשטח הצמא למשהו שונה או חדש. אבל אם בנקודה הזאת אני נוטה לחשוב שבלקאק איננו רואה את הפעילות הרבה שקיימת (אם כי גם אני הייתי רוצה לראות שימוש הרבה יותר נרחב), בנקודה אחרת, הנגזרת מהנקודה הראשונה שלו, נדמה לי שהוא בהחלט צודק. הוא כותב:
From a management perspective we should stop setting up internal systems that duplicate these cultural mediascapes, and sidetrack our engagement by catering to irrelevant institutional concerns. If the only reason you're using a Learning Management System is to easily manage assessment and feedback, then you're not asking a relevant question. If you haven't stopped to think if an "ePortfilio" service isn't already being offered in the "gift economy" market, then you're not asking if there is even a need beyond our institutional assessment methods. Is there really any benefit to having an internal blogging system beyond brand awareness? Same for a social networking system, or a wiki etc? What do we gain by having our own small and inadequate versions of the wider space?
תקציבים ומאמצים גדולים מושקעים בבניית מערכות "למידה" שאינן אלא נסיונות להעתיק לתוך החינוך מה שכבר זמין ונגיש לנו בחוץ (ולעתים קרובות מדובר בהעתקות לא כל כך מוצלחות). נכון, מה שמקבלים בחינם יכול להעלם ללא שום התרעה (וזה קרה ועוד יקרה) אבל במקרים רבים הכלים שמערכות חינוך בונות בכסף טוב יוצרות כפילות מיותרת. ובנוסף – וכאן בעיני הנקודה החשובה ביותר – השימוש הנרחב בכלי Web 2.0 בתרבות הכללית יוצר תשתית שמאפשרת, ואולי אפילו מחייבת, שינוי בסיסי במערכות החינוך הקיימות. אם לסטודנט יש בלוג אישי מחוץ ללימודיו, ספק אם הוא צריך לפתוח בלוג חדש רק לצרכי לימודים. שימוש בתגים שעליהם המרצים שלו יכולים להיות מנויים בקוראי ה-RSS שלהם יכול להביא את העיסוקים החינוכיים של הסטודנט, באשר הם, ישירות אל המרצה. מתן לגיטימציה בתוך המערכת החינוכית לכלים שבשימוש הסטודנט מחוץ למערכת יכול ליצור מציאות לימודית חדשה, מציאות שבה הלמידה איננה מנותקת מיתר תחומי החיים של הלומד.

בלאקל קורא לאקדמיה לצאת אל הרחוב (או אל YouTube). זה אכן כבר קורה היום, אבל לא בממדים שבעיניו מספיקים על מנת להשפיע על הקשר בין מערכות החינוך לבין התרבות הכללית. אם וכאשר זה כן יקרה, סביר להניח שהשינויים שיתרחשו לא יהיו נוסח "שימוש בכלי Web 2.0 בחינוך", אלא שינויים מהותיים במקומן של מערכות חינוך בחיינו. וכאשר זה יקרה, לא נבכה על כך שלא בונים כלים לצרכי למידה, ולא נדרוש שמישהו יבנה כלים כאלה. מכלול הכלים שיעמדו לרשות חיי היום-יום שלנו יהיו משולבים היטב לתוך תהליך הלמידה.

התלמיד איננו האויב

לקראת סוף חודש נובמבר האגודה למחשבים וטכנולוגיה בחינוך של מדינת ניו יורק (NYSCATE) תקיים את הכנס השנתי שלה. כותרת הכנס: Making Connections – Opportunities Through Collaboration. בתקופה של Web 2.0 ושל רשתות חברתיות הכותרת הזאת מאד הגיונית – בימינו לרוב הכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך יש דגש על האמצעים לעידוד השיתוף. אינני מכיר את ה-NYSCATE מקרוב, אבל ממה שהצלחתי לברר מדובר בארגון שהוא דומה למו"ח הישראלי – גם מבחינת החברים בארגון, וגם מבחינת הקשר הקרוב, אבל הלא רשמי, של הארגון למוסדות ממלכתיים. הארגון צועד עם הזמן, ובנוסף לאתר אינטרנט יש לו קהילה על התשתית של Ning, הוא מדווח על המתרחש בארגון דרך Twitter, ועוד. לקראת הכנס החודש תכנית הכנס מופיעה בוויקי של הארגון, ושם אפשר למצוא תקצירים של ההרצאות והסדנאות. אולי נכון יותר לכתוב שכמעט אפשר למצוא תקצירים – הרוב הגדול של הדפים המיועדים לתיאור המושבים השונים עדיין ריקים ומחכים שמישהו יערוך אותם. אבל דף אחד זוכה להתעניינות מיוחדת.

סדנה אחת המנוהלת על ידי משווק של יישום לאבטחת רשתות עוררה תגובות רבות. מכותרת הסדנה אני מניח שאפשר להבין את הסערה שהתעוררה:

נכון לפרסום המאמרון הזה עשרה קוראים – למיטב ידיעתי, רובם לא מניו יורק – נכנסו לדף הוויקי, שתחילה היה ריק, והוסיפו הערות. נוסח ההערות די עקבי: ממתי תלמידים נחשבים "אויב"? השאלה, כמובן, בהחלט מתבקשת. אין ספק שפרצות ברשת מהוות סכנה שיכולה לערער את אבטחת מערכות התקשוב של בתי הספר. מהבחינה הזאת, העיסוק באמצעים למנוע פרצות לגיטימי לחלוטין. אבל משום מה, אותו משווק (שסביר להניח איננו איש חינוך) לקח את נושא האבטחה צעד אחד רחוק מדי כאשר הוא בחר להתייחס אל תלמידי בית הספר כאויבים.

תקציר המפגש כפי שהוא מופיע בתכנית הכנס (שמופיעה, כזכור, על גבי ויקי) מתייחס ל:

risks posed by Web 2.0
אבל במקרה הזה, ה-"סכנה" שאורבת נובעת פחות מפרצות, אלא מהשקיפות שיישומי Web 2.0 מאפשרים. מספר בלוגרים קראו את התקציר בוויקי והרימו גבה. סלביה מרטינז כתבה על הניסוח הבעייתי בבלוג שלה, והיא גם דיווחה על ניסוח הכותרת לעוקבים אחריה ב-Twitter. קרל פיש השיב ב-Twitter שדף הוויקי של הסדנה הספציפית הזאת היה ריק, ושכל אחד יכול לערוך אותו. מרטינז השיבה שהיא לא חשבה על האפשרות הזאת, ופיש הזדרז להשיב, בקריצה, שבאופן רשמי אין לו שום מושג במה מדובר.

בשלב הזה אפשר היה לצפות שמישהו יחבל בדף הוויקי של הסדנה. אבל זה איננו מה שקרה. בוד הונט, שגם הוא היה שותף להשתלשלות הדברים ב-Twitter, נכנס לדף והעיר, בצורה מאד מנומסת, שהניסוח בעייתי ואיננו תורם ליצירת אווירה חיובית בבתי הספר. בעקבות הונט אחרים נכנסו לדף והוסיפו הערות דומות, עד שנכון לפרסום מאמרון הזה, כזכור, יש כבר עשר הערות מכובדות. מישהו אחר אפילו נכנס לוויקי והדביק את התקציר של הסדנה בראש הדף כך שמי שיגיע לדף יבין טוב יותר את ההקשר.

בנוסף למאמרון הראשון שלה על הסדנה (או ליתר דיוק, על ניסוח הכותרת של הסדנה) מרטינז כתבה עוד מארמרון בו היא מדווחת על כך שאחרי כמה חיפושים היא מצאה שאותה חברה כבר הציגה סדנה באותו השם בכנסים חינוכיים שנערכו בטקסס, ולכן לא מדובר בניסוח כושל חד פעמי, אלא בגישה שיווקית מגובשת. אבל מרטינז מדגישה שהאשמה איננה נמצאת בחברה המשווקת:

Sales 101 is about reflecting the language and attitudes of your customers. They wouldn’t be saying it if they weren’t hearing it. Sales 102 is creating a climate of need, fear-based if necessary, that if you don’t have whatever they are selling, something horrible will happen.
למרבה הצער, מנהלים רבים באמת פועלים תוך תחושת הפחד שעליה הסדנה הספציפית הזאת מבקשת לנגן. רוב אלה שנכנסו לוויקי של NYSCATE והביעו את מורת רוחם בנוגע לניסוח כותרת הסדנה מוכרים בבלוגוספירה החינוכית, ולפחות מתוך הקהילה המצומצמת של בלוגרים חינוכיים דעותיהם ידועות. העובדה שרוב דפי הוויקי המיועדים להתייחסות למושבים ולסדנאות שבכנס עדיין ריקים רומזת שגם הפעם הביקורת שלהם תישאר בתוך חוג יחסית מצומצם של משוכנעים. אבל אפשר אולי להתעודד בכך שיש כאן המחשה מאלפת של הכוח של הכלים התקשוביים החדשים. הרי ללא Twitter, והאפשרות לערוך את הוויקי של NYSCATE, סביר להניח שבכלל לא היו שמים לניסוח האומלל שבדף היחסית נידח הזה. אבל עכשיו, אפילו אם מדובר בסערה שמתחוללת בתוך חוג מצומצם של אנשים, הנושא בכל זאת מכה גלים. ואם זה יעזור כדי להזכיר לכולם שהתלמידים באמת אינם האויב, היה כדאי.

לכאורה הייתי צריך לשמוח

השבוע גוגל חשפה כלי חדש – Sidewiki. מדובר בכלי שמאפשר לכל גולש (אם מותקן אצלו סרגל הכלים של גוגל, ואם הוא נכנס לתוך החשבון שלו) להעיר או להגיב על כל דף שאליו הוא גולש. כאשר משתמש מעיר על דף כלשהו באמצעות Sidewiki הוא איננו מתערב בתוכן של הדף עצמו, אלא מוסיף את הערותיו שמופיעות בחלון צדדי שגלוי שרק משתמשים אחרים של הכלי.

לא מדובר בהמצאה חדשה. מעבר העשור האחרון בדקתי לפחות חמישה כלים מהסוג הזה. אני משוכנע שגולשים זקוקים לכלים שמאפשר להעיר הערות בשוליים של דפי אינטרנט כמו שאנחנו עושים בשוליים של ספרים. נכון להיום, אני אוהב להשתמש ב-Diigo שמאפשר למשתמש למרקר קטעים בתוך דפים ולהוסיף עליהם הערות, אבל הוא לא הכלי היחיד שעושה משהו כזה. בעבר קמו, ונפלו, מספר כלים עם יכולות דומות. אחד הטובים מאלה, ממש לפני עשור, היה uTOK הישראלי שכנראה הקדים את זמנו, ולא הצליח לשרוד כלכלית.

אפשר לראות את הופעת Sidewiki כסיבה לחגיגה. אני משוכנע שיש ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, והפעם לא מדובר בכלי של חברה שלא בטוח אם תצליח לשרוד, אלא בכלי של גוגל. מהסיבה הזאת בלבד מובטח לה חשיפה רחבה ומשתמשים רבים. אבל דווקא מפני שאני רואה ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, חשוב לי לציין שבקרה הזה נדמה לי שהביצוע הנוכחי של הכלי איננו מוצלח, ושאולי היה עדיף אם גוגל בכלל לא היתה מפתחת כלי כזה.

לפני עשור, כאשר התעניינתי לראשונה בכלי כזה, הנוף האינטרנטי היה מאד שונה משל היום. למרות שלא היה מסובך לפתוח אתר אינטרנט, זה לא היה כל כך פשוט. וברבים מאד מהאתרים שבהם ביקרנו לא היתה אפשרות להעיר או להגיב. היום המצב שונה מאד. קל מאד לפתוח בלוג, וכמעט בכל בלוג יש מערכת תגובות. כלי כמו Sidewiki איננו נחוץ כדי לאפשר למבקרים להביע דעה או להעיר הערה. לעומת זאת, כלי מהסוג הזה כן יכול למלא תפקיד מאד חשוב עבור לומדים שקוראים מאמר על הרשת ומבקשים למרקר אותו, או לעיר הערות לעצמם, או לקבוצה מוגדרת של לומדים. אבל לצערי, כפי שהוא עובד היום, ההערות ב-Sidewiki פתוחות לכל העולם, וסביר להניח שבמקום דיון מעמיק, מה שיתפתח באותו חלון צדדי של הכלי יהיה בליל של קולות וויכוחים חסרי טעם. ערך חינוכי לא בא לביטוי סתם כאשר מאפשרים לכל אחד להשמיע את דעתו, אלא כאשר אנחנו מכוונים את ההערות שלנו אל אנשים שעשויים להקשיב, ולפעול יחד איתנו לגבש דעה ותובנה.

כבר עם ימיו הראשונים של הכלי ג'ף ג'רוויס, מעריץ מושבע של גוגל, כותב על Sidewiki, וגם בעיניו הכלי לא מוצא חן. ג'רוויס כתב ספר מאד אוהד על גוגל, ובבלוג שלו הוא מרבה להלל את החברה. אבל הפעם הוא מביע את החשש שבמקום שקוראיו יגיבו בתגובות של הבלוג עצמו, הם יעשו זאת ב-Sidewiki, וכך הוא יאבד את הקהילה שהתפתחה סביב הבלוג. נוצר כאן מתח מעניין של ריכוזיות מול ביזור. על פניו, כלי כמו Sidewiki, מפני שהוא מאפשר לקוראים רבים להשמיע דעה, מוסיף לביזור שנחשב, גם אצל ג'רוויס, כיתרון. אבל עצם קיומם של בלוגים שבהם כל אחד יכול להביע דעה כבר מהווה ביזור, ואילו באמצעות Sidewiki גוגל לוקחת בעלות על הקולות השונים שנשמעים, ויוצרת ריכוזיות – עם גוגל, כמובן, במרכז. העובדה שלג'רוויס, ולבלוגרים אחרים, יש בעלות על הדיון שמתפתח בבלוגים שלהם איננה מעידה על ריכוזיות, אלא על ביזור שמאפשר לקוראים להצטרף לדיונים לפי בחירתם. ה-Sidewiki של גוגל מבטל את הדיונים האלה ומחליף אותו בבמת דיון אחידה. זאת ועוד: גוגל קובעת את הסדר שבו התגובות וההערות יופיעו בחלון של Sidewiki לפי אלגוריתם משלה. בשם פתיחת דיון והרחבתו, גוגל משתלט עליו.

היכולת למרקר ולהעיר על טקסט ב-WWW עצמו היא בעיני תכונה חשובה ביותר בהפיכת האינטרנט למרחב ללמידה. התרגלנו למצוא מידע באינטרנט, אבל רבים משוכנעים שהם צריכים להוציא משם את המידע שהם מוצאים ולהעביר אותו למקום יציב יותר – לקובץ וורד, או לדף מודפס. אם וכאשר Sidewiki יתמוך במרקור ובהערות השוליים הוא יתרום רבות לבניית הסביבה הלימודית שאליו אני מייחל. נכון להיום, בצורתו הנוכחית Sidewiki מאפשר למשתמש להעיר הערות, אבל לא מצאתי שהמשתמש יכול לארגן את ההערות שלו, או לחזור אליהן בצורה מסודרת. במקרה הטוב מדובר בדיון בלבד, ולא בדיון ממוקד, אלא במשהו שהוא דומה יותר לצעקה לעולם, בלי התייחסות לזה שמישהו מקשיב או לא. מבחינה חינוכית מדובר בכלי שהוא עדיין רחוק מלהיות שימושי או יעיל – וחבל. אבל במקרה הזה, במקום להצטער על כך שגוגל לא הפיקה כלי שעושה את מה שאני הייתי רוצה, נדמה לי שנכון יותר להצטער על כך שהיא בכלל ניסתה לפתח יישום מהסוג הזה.

שלא יהיה כאן נוח מדי

עבר די הרבה זמן מאז שהזכרתי כאן את איאן מקינטוש, אבל דברים שהוא כתב אתמול נראים לי ראויים לציטוט, ולהרהור. מקינטוש כותב שבזמן האחרון הוא איננו מרבה לקרוא בלוגים חינוכיים כמו שעשה בעבר. הוא מסביר את השינוי בהרגליו בכך שהוא איננו מוצא שהבלוגים האלה עוסקים בשאלות החשובות באמת:
One of the reasons I read so many fewer educational blogs now than I did, say, two years ago is not because I'm less interested in learning and formal, schools-based education, but because so many educators' blogs are overwhelmingly samey. The reason: they're concentrating on tools of social media: "Transformative tools", "new tools", "21st century tools"…. They then let me know how these tools are the solution to a problem that has only been waiting for this tool to show up and solve.
עיקר המאמרון של מקינטוש עוסק בתנאים הדרושים לפיתוח רעיונות מקוריים. לדעתו רעיונות יעילים צריכים לצמוח מזיהוי הצרכים של אנשים מפני שאם הצרכים ברורים אפשר להגדיר אילו כלים יכולים לשרת אותם. בעיניו יותר מדי אנשי חינוך שדוגלים בתקשוב מתמקדים בכלים עצמם, ולא בתהליכי הלמידה שכלים אמורים לאפשר. אני מסכים איתו, אם כי הטענה הזאת נראית לי כבר די נדושה. נדמה לי שרוב הבלוגרים החינוכיים שעוסקים בתקשוב אינם רואים בכלי Web 2.0 פתרונות לבעיות שחיכו לכלים חדשים על מנת לזכות בטיפול הראוי.

אבל מה שמשך אותי במאמרון של מקינטוש לא היתה הטענה שלו בנוגע לכלים ולדרכי למידה, אלא דווקא השימוש במילה קטנה אחת – samey. מקינטוש מסביר שהיום הוא ממעט לקרוא בלוגים חינוכיים מפני שאין בהם הרבה גיוון – כל הכותבים מסכימים אלה עם אלה. בצורה דומה מאד ג'ורג' סימנס נוגע בבעיה הזאת כאשר הוא טוען שרשתות המורכבות מאנשים בעלי דעות דומות חונקות חידושים:

We are inclined to surround ourselves or engage in conversations with people who share our views and beliefs. Our desire for community of peers is somewhat self-defeating in relation to the impact of densely connected networks.
סימנס דווקא משוכנע שרשתות יכולות לדרבן את הלמידה של חבריהן. אבל הרשת בהיותה רשת איננה מבטיחה למידה. סימנס מנסה לזהות את המאפיינים שמעודדים את הלמידה במקום לדכא אותה, ועבורו המאפיין המכריע הוא השונות או הגיוון. רשת שבכל צמתיה נמצאים אנשים שיש ביניהם הסכמה מהווה אולי בית חם, אבל החום הזה, נוח ככל שיהיה, נוטה גם להרדים. מפני שמקינטוש חושש להרדם הוא חש את הצורך לקלוט מידע ודעות ממקורות מחוץ לסביבה הטבעית, והחמה, שלו, והוא קורא פחות את הדברים שמקורם באותו חוג של דעות.

לפני מספר שנים התגבשותה של קבוצה של בלוגרים חינוכיים בעלי גישה ייחודית לתקשוב פעלה כמנוף לפיתוח תפיסה תקשובית/חינוכית מקורית. אבל עם השנים, קיימת סכנה שהשפה המשותפת שמתגבשת בין בעלי התפיסה הזאת תהפוך למילות קוד שמציבות גבולות ואפילו מחסומים בין השייכים לקבוצה לבין אלה שאינם שייכים. וכאשר זה קורה, היתרון של הרשת הופכת לחסרון. במקום שהרשת תזין את חבריה ברעיונות חדשים קיימת סכנה שהיא תחסום את הרעיונות האלה.

אין כאן שום דבר חדש. כבר עם תחילת ה-WWW הוגים שונים התריעו שבאותה מידה שהרשת יכולה לפתוח לחדש ולשונה היא גם יכולה לתחום אותנו בתוך גבולות מצומצמים של הסכמה. דווקא מה שמעניין כאן הוא שבלוגרים חינוכיים שעד לפני זמן קצר לכאורה ראו רק את הפן הפותח של הרשת מתחילים להכיר בעובדה שיכולה להיות לה גם פן סוגר.

פעם שלישית ו(אולי) אחרונה על ספרי לימוד

ההתייחסות לספרי לימוד דיגיטאליים בניו יורק טיימס ובמקורות אחרים בשבועות האחרונים נבעה בעיקר משתי סיבות – התפתחויות בתחום מכשירים לקריאת ספרים דיגיטאליים דוגמת ה-Kindle שזוכה לשיווק מאד אגרסיבי, והמיתון הכלכלי שמחריף את הצורך באלטרנטיבה לספרי הלימוד המודפסים היקרים. כבר שנים רבות אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב מנסים לקדם את הנושא של אימוץ מאסיבי של מקורות דיגיטאליים בבתי הספר, אבל עד עכשיו זה היה עם הצלחה חלקית בלבד. והנה, פתאום התנאים מבשילים וכולם מדברים על זה.

ומעניין שתוך כל ההתעסקות הזאת בדיגיטאליזציה של חומרי הלימוד, כמעט לא שומעים את הקריאה שלא לפני הרבה זמן היה בין משפטי המפתח של כמה מחסידי ה-Web 2.0 בחינוך – שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם.

נדמה לי שהבעיה המרכזית עם הרעיון הזה פשוטה מאד – הוא נשמע הרבה יותר טוב בתיאוריה מאשר במציאות. אבל אצל כמה ממבשרי המהפכה הדיגיטאלית בחינוך הוא נשמע כל כך טוב שהם השתכנעו מההגזמות של עצמם, והכריזו לא רק שעידן ספרי הלימוד המודפסים הסתיים אלא שהתקשוב משנה את הכל והודות להכנסת כלי Web 2.0 לתוך החינוך הלומד נעשה גם למלמד.

אפילו אם הטענה הזאת נותנת שם רע לקונסטרוקטיביזם, חייבים להודות ששורשיו נמצאים בחיבור בין תפיסות חינוכיות הבנייתיות לבין כלים תקשוביים שמסירים את המחיצות בין צרכנים ויוצרים. גם אני חושב שיש משהו קוסם ברעיון. אפשר אפילו להגיד שהוא די מתבקש. בעיני רבים מאיתנו תפיסות הבנייתיות היו זקוקות לכלי Web 2.0 על מנת להוכיח שהן ישימות. ואם אנחנו באמת לומדים תוך כדי עשייה, והכלים שבידינו מאפשרים לתלמיד להפיק מידע, אז למה שלא יכתוב את הספרים של עצמו?

ויקיפדיה, כמובן, הצביעה על הכיוון, ואם זה הצליח בתרבות הרחבה, אז למה לא בבתי הספר? ובאמת, לרעיון שתלמידים יכתבו ערכים לוויקיפדיה יש ערך חינוכי רב. אבל כדי שתלמידים יוכלו לעשות זאת עליהם ללמוד הרבה – על הנושאים שעליהם הם מבקשים (או מתבקשים) לכתוב, על איך מציגים עובדות מול דעות, על כיצד מכינים טקסט שאיננו רק שכתוב של טקסט קיים במילים דלות יותר, על כיצד מתמודדים עם טקסט ציבורי שאחרים יכולים לערוך ולבקר, על כיצד באמת תורמים משהו ייחודי ו/או מקורי למאגר ידע קיים, ועוד הרבה. אבל כל אלה אינם נלמדים על ידי זריקת התלמידים לתוך ים המידע ללא ליווי או תיווך ובמקום זה רק עם הכרזות ריקות נוסח "התלמידים יכתבו …".

וכאשר מנמיכים את הציפיות, כאשר שומרים על החזון אבל נותנים לו ביטוי צנוע יותר, יכול להיות שהדבר באמת אפשרי. לפני בערך חודשיים קליי בורל יזם פרויקט חדש שמנצל כלי Web 2.0 בשירות אימות של ספרי לימוד (בעיקר בהיסטוריה). במאמרון Teaching Against the Textbook בורל מסביר שהוא מבקש ליצור ויקי לא כדי שבהמשך הוא יהפוך לספר לימוד חדש, אלא כדי להוות מרחב בו תלמידים יוכלו להעלות ראיות סותרות למה שמופיע בספרי הלימוד שבשימוש הכיתות שלהם. הוא מבקש לגייס את התלמידים לקרוא את ספרי הלימוד שלהם בעין ביקורתית, ולקבץ, באמצעות הוויקי, את הביקורות האלה לתוך מסמך ציבורי שילווה את ספרי הלימוד הקיימים:

In our classrooms, we assign student teams to tackle each section of the textbook by identifying any perceived biases, coverage emphases and de-emphases, omissions, errors of fact, and so forth, in that section, and publish their findings on that textbook's page on the wiki.
פרויקט כזה נראה לי מאד כדאי, וחשוב להוסיף שמדובר במשהו שיכול להצמיח לפרויקט רחב היקף, אבל תחילתו מאד צנועה, ולכן הוא בהחלט נראה ישים.

בורל מונה חמש סיבות שבגללן פרויקט מהסוג הזה רצוי. בין הסיבות – הוא מעודד את התלמידים ללמוד מה שנמצא בתוך הספרים שלהם כי רק כך הם יוכלו לזהות מה איננו בהם; הוא מפתח קריאה ביקורתית מפני שעבור כל "עובדה" שהם קוראים התלמידים צריכים לשאול "האמנם?"; ולא פחות חשוב, הוויקי שייבנה יהפוך למקור רב ערך שישמש כיתות אחרות שמשתמשים באותם הספרים.

מעניין לציין שרק הנקודה האחרונה הזאת נוגעת ישירות בטכנולוגיה או בכלי Web 2.0. כל יתר הסיבות נובעות מהתפיסה החינוכית. אינני בטוח, אבל נדמה לי שבורל יודע שלא צפוייה מהפכה חינוכית בעתיד הנראה לעין. הוא מבין שספרי הלימוד, מודפסים או דיגיטאליים, לא ייעלמו בקרוב. כמו-כן, הוא מבין שעד שתלמידים יהיו מסוגלים לכתוב את ספרי הלימוד הם צרכים לרכוש כישורים רבים שעדיין חסרים להם. ועד אז, אם הם יוכלו לחדד את כישורי הלמידה והכתיבה שלהם תוך כדי הכנת מאגר שיהיה שימושי לא רק לעצמם אלא לתלמידים נוספים, מדובר בצעד חיובי מאד.

פתחו (רק קצת) את השער

דרך הבלוג של קתי דייווידסון הגעתי למאמרון של נינה סיימון בבלוג Museum 2.0. המאמרון של סיימון התפרסם לפני כמעט ארבעה חודשים, אבל הטענה המרכזית שלה בוודאי עדיין תקפה.

סיימון מתפרנסת כיועצת בתחום המוזיאונים ועיצוב תערוכות, עם דגש על הגדלת חוויית המבקר. בגלל זה, היא מבינה שהמשפט הפותח במאמרון שלה עשוי להתקבל כטיפה מוזר:

I’ve had it with museums’ obsession with open-ended self-expression. I know this sounds strange coming from someone writing an admittedly self-expressive blog post, but hear me out.
הנוסחה המוכרת מסביבות אינטרנטיות חברתיות ש-90% מהמשתתפים רק צופים במתרחש, ואילו 1% מהמשתתפים אחראים ל-90% מהתוכן, כנראה תקפה גם במוזיאונים. סיימון מסבירה שמעצבי תערוכות במוזיאונים מעוניינים לעודד את המבקרים לתרום לתערוכות (המתאימות לכך), אבל רק אחוז קטן מהמבקרים באמת עושים זאת. היא שותפה לרצון להפעיל כמה שיותר מבקרים, אבל טוענת שעבור מבקרים רבים ההזמנה להתבטא באופן חופשי מתקבלת יותר כאיום מאשר כהזמנה. המסקנה שלה היא שבעצם, פחות הוא יותר:
If your goal is to invite visitors to share their own experience in a way that celebrates and respects their unique contribution to the institution, you need to design more constraints, not fewer, on visitor self-expression.
סיימון מביאה דוגמה מפעילות שלה עם בני נוער. המשתתפים ביקשו לדעת מה עליהם לעשות, וכיצד מה שהם עושים ישתלב לתוך התערוכה שעליה עבדו. עובדי המוזיאון, שלא רצו להגביל את היצירתיות של אותם בני נוער נהגו להשיב "עשו מה שבא לכם", תשובה שבעיניהם היתה הזמנה ליצור. אבל הפירוש שבני הנוער נתנו לאותן המילים היה "בעצם, לא איכפת לנו מה אתם עושים". סיימון מעירה:
The teens wanted the constraints, both so they could be good contributors and to put some limits on the vast openness of “whatever.”
ואילו מפני שלא היו מגבלות או הכוונה, גם לא היו תוצאות.

המסקנה של סיימון די ברורה – והיא בוודאי תקפה גם בסביבות חינוכיות שמתבססות על כלי Web 2.0. כדי להגדיל את מעגל התורמים לפעילות לימודית משותפת עדיף להגדיר היטב יעדים ברורים ומתוחמים. מעטים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם גדר שנפרצה לחלוטין.

לדבר עם עצמנו?

בלוגרים חינוכיים אמריקאיים רבים נמצאים כעת בכנס ה-NECC (ה-National Educational Computing Conference) שנערך השנה בוושינגטון הבירה. צפויים לנו מספר ימים גדושים במאמרונים על הכנס. גם ג'ף אוטכט נמצא שם, אבל לפני שהוא מתחיל לדוח על הכנס עצמו, הוא כותב על התכנסות לא רשמית של בלוגרים – ה-EduBloggerCon שנערכת בסמוך ל-NECC זו השנה השלישית. ההתכנסות הזאת איננה מתיימרת להיות דומה לכנס המרכזי שהוא אירוע כמעט המוני, אלא להוות מרחב שבו בלוגרים חינוכיים (שעל פי רוב, בהשוואה למשתתפים האחרים בכנס, הם משוגעים לדבר מבחינת השימוש בכלי אינטרנט חדשים בחינוך) יכולים להפגש ולהחליף דעות. אוטכט השתתף בהתכנסויות של השנתיים הקודמות, ולפני שנה הוא כתב שריבוי המשתתפים, ותכנית מאורגנת מדי, פגעו בחוויה. הוא מציין שהשנה ההתכנסות היתה יותר מוצלחת מפני שהיא חזרה לממדים צנועים יותר.

לפני שנה מעל 12,000 אנשי חינוך שילמו דמי השתתפות בכנס ה-NECC, ומתוכם בערך 250 השתתפו ב-EdubloggerCon. יתכן שהמספר הזה גדול מדי על מנת לאפשר דיונים מעמיקים, אבל הוא בכל זאת אחוז זעום של המשתתפים ב- NECC עצמו. אבל כזכור, אוטכט מרוצה יותר מממדי ההתכנסות השנה – בערך 75 בלוגרים בלבד, ממדים שבוודאי אפשרו תחושה כמעט משפחתית בין המשתתפים. אבל הבעיה היא שעם כל הכבוד לתחושת השייכות, המשתתפים ב-EduBloggerCon אינם אמורים להיות משפחה. בעיני עצמם הם חוד החנית של תפיסה שגורסת שהתקשוב החינוכי מסוגל לשנות את פני החינוך כולו. חשוב שהם ידברו בין עצמם, אבל בוודאי לא רק בין עצמם. ספק אם מספר זעום כזה של מהפכנים יכול להשפיע בתוך כנס גדול כל כך. קשה לא להתרשם שיש כאן מלכוד – מצד אחד הבלוגרים האלה רוצים להשפיע, אבל מצד שני, הם רוצים לשמור על מידה מסויימת של שבטיות.

נדמה לי שהמושב ב-EduBloggerCon שאוטכט ארגן הוא עדות לכך. לדברי אוטכט המושב עסק ב:

where is EduBlogging heading and/or is it dead already?
אוטכט היה מרוצה מהדיון:
It was a good discussion that talked about how the conversation is changing. That at a point in time we used to actually take time to read and leave comments on blog posts. Now we read, and retweet blog posts. We talked about how Twitter is the new aggregator and is replacing RSS as a way people are getting their information. On this blog for example, I have more readers that come via Twitter then I do via the RSS feed.
במילים אחרות, הדיון מצטמצם – גם במספר האנשים שיודעים על קיומו, וגם בהיקפו. הגרעין הקשה של הבלוגרים החינוכיים כבר לא קוראים מאמרונים לעומק, אלא רק ברפרוף, ובמקום לפתח דיון סביב מה שכותבים, הם פשוט מקשרים למה שאחרים כותבים באמצעות Twitter שאיננו מאפשר הרחבה והעמקה. אוטכט מוסיף שבגלל Twitter תוחלת החיים של מאמרונים מתקצרת – אחרי 20 דקות מאמרון חדש כבר הופך למיושן. לצערי, בדרך הזאת דיונים משמעותיים הופכים ללא יותר מאשר מילות קוד שרק חברי הכת מבינים.

התרשמתי (אולי בטעות) שאוטכט איננו מוטרד מהמציאות החדשה הזאת. הוא מדווח שבאותו מושב דייוויד ורליק הדגיש שהעיקר איננו כלי זה או אחר, אלא התקשורת והדיון. אוטכט מוסיף:

Yes, the conversations are changing. But in the end we’re just communicating with different tools. Whether it’s paint drawings on walls in a cave or quick 140 character Twitter messages. We have an internal need to communicate and that’s the fundamental skill we need to be teaching students.
יכול להיות שהוא צודק, אבל אינני משתכנע. יש, ללא ספק, דמיון בין ציורים על קיר של מערה, הודעות ב-Twitter, מאמרונים בבלוג וספרים, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד. אוטכט צודק – צריכים ללמד תלמידים את המיומנות הבסיסית של תקשורת. אבל צריכים גם לעזור להם להבין שיש הבדל איכותי בין העברה בסיסית של מסר, חשוב ככל שיהיה, לבין התמודדות אישית וקבוצתית עם אותו מסר, התמודדות שיכולה להוביל לפיתוחו ולחידודו, וגם להפצתו לקהלים חדשים. אני חושש ששביעות הרצון של אוטכט מההתכנסות השבטית של EduBloggerCon השנה מצביעה על כך שהוא שוכח את ההבדל החשוב הזה.

אז מי באמת מאמץ ראשון?

רייאן הילי מנהל בלוג בשם Employee Evolution, ובתיאור הבלוג הוא מסביר שמדובר ב-"קולו של דור המילניום בעבודה". אינני עוקב אחר הבלוג הזה, אבל ממה שאני הצלחתי להבין, הוא עוסק במה שארגונים וחברות צריכים לעשות כדי לגייס בני דור ה-Y למשרות אצלם.

קשה לי להגיד שתחום העיסוק של הילי מעניין אותי, אבל כתבה שהוא פרסם באתר Social Computing Journal משך את התעניינותי. בתקציר של הכתבה אנחנו קוראים שהיא:

explores an interesting dichotomy: the generation that grew up with the web are not the biggest or fastest adopters.
הילי מביא נתונים עבור מספר כלים – Facebook, Twitter, ו-LinkedIn, וטוען שעבור כולם הנתונים רומזים שלעומת בני דורות מבוגרים יותר, בני דור ה-Y אינם המאמצים הראשונים, או המשתמשים המרכזיים של אותם כלים. הוא כותב:
But Generation Y is not inventing the new web. Older people are. The new web is all about hyper-connectivity, real-time updates, and living your life online. And mainstream twenty-somethings aren't buying into it.
לא ברור שהנתונים שהילי מביא מוכיחים את הטענה שלו, והילי עצמו מודה שאין לו הסבר לתופעה שבעיניו מוזרה ומנוגדת לציפיות שלו. הוא מסכם:
… whatever the reason is, the numbers show that mainstream Gen Y is not latching on to the newest social media tools, and for a group of people who are supposed to be the trend setters, this is a strange phenomenon.
כמה מהתגובות לכתבה מתעמתים עם הנתונים של הילי ועם הניתוח שלהם. יש שטוענים, למשל, שפחות בני דור ה-Y נמצאים בין המאמצים החדשים מפני שהם כבר "מאמצים ישנים", ואילו המשתמשים החדשים באים מדורות מבוגרים יותר. כמו-כן, אחרים טוענים שכלי כמו LinkedIn מתאים לאנשי עסקים, ורוב בני דור ה-Y עוד לא נכנסו למערך העבודה ואין להם צורך בכלי הזה.

כזכור, תחום ההתייחסות של הילי הוא עולם העסקים. אבל נדמה לי שהשאלה של הראשוניות הטכנולוגית של בני דור ה-Y נוגעת גם לחינוך. יש הרי אלה שטוענים שאין צורך ללמד את השימוש בכלים חדשים מפני שתלמידים רוכשים את השימוש בהם הרבה לפני אלה שלכאורה אמורים ללמד אותם. אחרים תולים את התקווה במימוש חזון בית הספר המקוון במורים חדשים שגדלו לתוך הסביבה המתוקשבת. אם הילי צודק, ובני דור ה-Y אינם המובילים באימוץ כלים מתוקשבים, הבסיס לשתי הטענות האלו מתערער, ובעצם, המערכת החינוכית לא תוכל להתחמק מהתפקיד המכריע של הקניית השימוש הנבון בכלים אינטרנטיים לתלמידיו.

טיפה של פרספקטיבה

לפני מספר ימים מדור ב-WebWare של הפורטל CNET הופיעה כתבה על "חמישה כלים בשביל המורה הטוב ביותר בעולם". מבחר הכלים המקוונים שעומדים לרשות המורה שמבקש לשלב תקשוב בעבודה שלו הוא עצום, וכל מורה יבחר את הכלים המתאימים לו בהתאם לנושאים שהוא מלמד, לגילאים של תלמידיו ושלל סיבות אחרות. אבל אפילו בהתחשב בתנאים השונים האלה, הרשימה שמופיעה בכתבה הזאת תמוהה למדי.

בראש הרשימה מופיע Blackboard, כלי ה-LMS (ניהול הלמידה) הנפוץ ביותר בעולם דובר האנגלית. הכלי אמנם נפוץ, אבל אין זה אומר שהוא פופולארי, או טוב במיוחד. ההפך הוא הנכון – הכלי יקר והוא מכתיב מבנה מאד מסורתי של קורס. רבים מהמורים שמשתמשים בו טוענים שהוא מסורבל, ושהמוסדות שבהם הם מלמדים כופים עליהם את השימוש. רבים מאלה שעדיין משתמשים בכלי מחפשים לו תחליף, וברשת אפשר למצוא עדויות רבות של מורים שמדווחים שהם עוברים בשמחה ל-Moodle החינמי. במקום השני ברשימה מופיע Classroom 2.0, קהילה מקוונת של אנשי חינוך (הקהילה הזאת שימשה דוגמה לאדיורשת הישראלית). במקרה הזה, קשה להגיד שמדובר ב-"כלי". Classroom 2.0 מהווה סביבה שבה מורים שמבקשים לשלב כלי Web 2.0 בעבודה שלהם יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. אין ספק שאפשר ללמוד ממנו המון (רבים מחברי הקהילה, למשל, מדווחים שהם אינם אוהבים להשתמש ב-Blackboard) אבל קשה להבין מה הוא עושה בתוך רשימה של כלים. בשני המקומות הבאים ברשימה מופיעים כלים לניהול מטלות וציונים, רמז לכך שהמורה הטוב ביותר כנראה עסוק יותר בתיעוד מטלות וציונים מאשר בתהליכי למידה. את הרשימה חותם TeacherTube, שיבוט נחמד של YouTube שמיועד אף ורק לחומרים חינוכיים. TeacherTube הוא ללא ספק מקור טוב לחומרי למידה שמורה יכול להביא לכיתה. אבל לא ברור (ובכתבה לא מוסבר) למה הוא עדיף על YouTube EDU, או על אתרים לא מעטים אחרים שממלאים פונקציה דומה.

מרשימת הכלים הזאת מתקבל הרושם שמי שהכין את הכתבה איננו מודע לרבים מהכלים שמשתמשים בהם היום בחינוך. זאת ועוד: לאי-הידיעה הזאת מתווספת תפיסה חינוכית די רדודה שמדגישה את ניהול הכיתה מעל לעידוד הלמידה. הטכנולוגיה נתפסת כאן ככלי שמייעל את ההוראה הפרונטאלית, כאשר אם יש התייחסות לדרכי למידה חדשות היא משנית בלבד. לו מכין הרשימה היה מתייעץ אפילו עם חלק מ-22,000 המורים הרשומים בקהילה של Classroom 2.0 הרשימה שהוא היה מפרסם היתה בוודאי שונה מאד.

בביוגרפיה הקצרצרה של מכין הכתבה אין שום אזכור לנסיון חינוכי. לא ברור למה CNET, פורטל טכנולוגי מאד מכובד, בחר דווקא בו כדי להכין רשימה של כלים שבהם "המורה הטוב ביותר בעולם" ישתמש. אבל לעומת הרשימה המאכזבת, התגובות לכתבה מאד מעודדות. כמעט כולן מדגישות שקיימות חלופות חינמיות, וטובות יותר, ל-Blackboard; כמה מהן תוהות לגבי הדגש בכלים לניהול כיתה; ועוד כמה ממליצות על כלי Web 2.0 שמשקפות תפיסה חינוכית הבניינתית יותר.

נוהגים לציין שתחומים כמו התעשייה והמסחר נמצאים בחזית האימוץ של כלים מתוקשבים, ואילו החינוך מסתרך לאחור, וממען לצעוד לתוך המאה ה-21 מבחינה טכנולוגית. יתכן שיש מידה של אמת בטענה הזאת, אבל מהכתבה ב-WebWare מתקבל רושם אחר. אלה ש-"מבינים" בטכנולוגיה רואים בה בעיקר אמצעי להמשך הקיים, וכאשר הם מדברים אל החינוך הם חושפים תפיסה מסורתית למדי. לעומתם, מי שעוסק בחינוך (המגיבים לכתבה, למשל) מבקשים למצוא את הטכנולוגיות שמאפשרות לצאת מהשגרה ולקדם סדר יום יצירתי יותר. לפעמים צריכים לצאת מהבועה של החינוך כדי לראות שמצבנו לא כל כך רע.