קטגוריה: כלי ווב 2.0

טיפה של פרספקטיבה

לפני מספר ימים מדור ב-WebWare של הפורטל CNET הופיעה כתבה על “חמישה כלים בשביל המורה הטוב ביותר בעולם“. מבחר הכלים המקוונים שעומדים לרשות המורה שמבקש לשלב תקשוב בעבודה שלו הוא עצום, וכל מורה יבחר את הכלים המתאימים לו בהתאם לנושאים שהוא מלמד, לגילאים של תלמידיו ושלל סיבות אחרות. אבל אפילו בהתחשב בתנאים השונים האלה, הרשימה שמופיעה בכתבה הזאת תמוהה למדי.

בראש הרשימה מופיע Blackboard, כלי ה-LMS (ניהול הלמידה) הנפוץ ביותר בעולם דובר האנגלית. הכלי אמנם נפוץ, אבל אין זה אומר שהוא פופולארי, או טוב במיוחד. ההפך הוא הנכון – הכלי יקר והוא מכתיב מבנה מאד מסורתי של קורס. רבים מהמורים שמשתמשים בו טוענים שהוא מסורבל, ושהמוסדות שבהם הם מלמדים כופים עליהם את השימוש. רבים מאלה שעדיין משתמשים בכלי מחפשים לו תחליף, וברשת אפשר למצוא עדויות רבות של מורים שמדווחים שהם עוברים בשמחה ל-Moodle החינמי. במקום השני ברשימה מופיע Classroom 2.0, קהילה מקוונת של אנשי חינוך (הקהילה הזאת שימשה דוגמה לאדיורשת הישראלית). במקרה הזה, קשה להגיד שמדובר ב-“כלי”. Classroom 2.0 מהווה סביבה שבה מורים שמבקשים לשלב כלי Web 2.0 בעבודה שלהם יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. אין ספק שאפשר ללמוד ממנו המון (רבים מחברי הקהילה, למשל, מדווחים שהם אינם אוהבים להשתמש ב-Blackboard) אבל קשה להבין מה הוא עושה בתוך רשימה של כלים. בשני המקומות הבאים ברשימה מופיעים כלים לניהול מטלות וציונים, רמז לכך שהמורה הטוב ביותר כנראה עסוק יותר בתיעוד מטלות וציונים מאשר בתהליכי למידה. את הרשימה חותם TeacherTube, שיבוט נחמד של YouTube שמיועד אף ורק לחומרים חינוכיים. TeacherTube הוא ללא ספק מקור טוב לחומרי למידה שמורה יכול להביא לכיתה. אבל לא ברור (ובכתבה לא מוסבר) למה הוא עדיף על YouTube EDU, או על אתרים לא מעטים אחרים שממלאים פונקציה דומה.

מרשימת הכלים הזאת מתקבל הרושם שמי שהכין את הכתבה איננו מודע לרבים מהכלים שמשתמשים בהם היום בחינוך. זאת ועוד: לאי-הידיעה הזאת מתווספת תפיסה חינוכית די רדודה שמדגישה את ניהול הכיתה מעל לעידוד הלמידה. הטכנולוגיה נתפסת כאן ככלי שמייעל את ההוראה הפרונטאלית, כאשר אם יש התייחסות לדרכי למידה חדשות היא משנית בלבד. לו מכין הרשימה היה מתייעץ אפילו עם חלק מ-22,000 המורים הרשומים בקהילה של Classroom 2.0 הרשימה שהוא היה מפרסם היתה בוודאי שונה מאד.

בביוגרפיה הקצרצרה של מכין הכתבה אין שום אזכור לנסיון חינוכי. לא ברור למה CNET, פורטל טכנולוגי מאד מכובד, בחר דווקא בו כדי להכין רשימה של כלים שבהם “המורה הטוב ביותר בעולם” ישתמש. אבל לעומת הרשימה המאכזבת, התגובות לכתבה מאד מעודדות. כמעט כולן מדגישות שקיימות חלופות חינמיות, וטובות יותר, ל-Blackboard; כמה מהן תוהות לגבי הדגש בכלים לניהול כיתה; ועוד כמה ממליצות על כלי Web 2.0 שמשקפות תפיסה חינוכית הבניינתית יותר.

נוהגים לציין שתחומים כמו התעשייה והמסחר נמצאים בחזית האימוץ של כלים מתוקשבים, ואילו החינוך מסתרך לאחור, וממען לצעוד לתוך המאה ה-21 מבחינה טכנולוגית. יתכן שיש מידה של אמת בטענה הזאת, אבל מהכתבה ב-WebWare מתקבל רושם אחר. אלה ש-“מבינים” בטכנולוגיה רואים בה בעיקר אמצעי להמשך הקיים, וכאשר הם מדברים אל החינוך הם חושפים תפיסה מסורתית למדי. לעומתם, מי שעוסק בחינוך (המגיבים לכתבה, למשל) מבקשים למצוא את הטכנולוגיות שמאפשרות לצאת מהשגרה ולקדם סדר יום יצירתי יותר. לפעמים צריכים לצאת מהבועה של החינוך כדי לראות שמצבנו לא כל כך רע.

שיפרחו מאה התייחסויות

לפני כשבוע כתבתי כאן על מאמר של קתרין ינסי על “הכתיבה במאה ה-21”. כתבתי שינסי רואה בכלים האינטרנטיים החדשים מנוף לעידוד הכתיבה, ולהענקת מעמד מכובד יותר של הכתיבה בחיינו. אתמול אסתי דורון, בבלוג שלה, המשיכה את ההתייחסות למאמר. במרחב הבלוגי כל אחד מגלגל רעיון בציפייה, או בתקווה, שהוא יגיע לאחרים שיידעו לעבד אותו לצרכים שלהם. אני ציינתי שקראתי את המאמר של ינסי דרך קישור שנשלח אלי, ואסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר דרך הבלוג הזה. מאוחר יותר מצאתי מספר התייחסויות למאמר בבלוגים שאני בדרך כלל קורא, אבל בגלל עומס עניינים הגעתי אליהם רק בשבוע ויותר של איחור. כנראה שהמאמר הצליח להרשים רבים, וטוב שכך.

האם חשובה שרשרת המסירה? אישית, מחמיא שאסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר של ינסי דרכי, אבל אם היא לא היתה עושה את זה, לא הייתי נעלב. העיקר הוא ההתייחסות, והחשיפה לחשיבה של אחרים. דרך תגובה למאמרון ההוא כאן הגעתי, למשל, לבלוג של ניקי אהרוניאן, בלוג שלא הכרתי בכלל, למרות שניקי, שכותבת באנגלית, גרה בארץ ועוסקת ברבים מאותם הנושאים שמעסיקים אותי. בבלוג שלה, גם ניקי כתבה על המאמר של ינסי, ובמאמרון שלה היא מעירה נקודה חשובה מאד:

As I experiment with blogging in the classroom, I am convinced that that has the potential to form part of a new curriculum which takes into account that writing has changed, is changing and that many of our students are actually writers.
נעים לי ללמוד שהשינוי הזה מתרחש אצל התלמידים שלנו – אבל כמובן שלא רק אצלם זה קורה. התגלגלות המאמר של ינסי, מקורא לקורא וממתייחס למתייחס, מצביעה על שינוי דומה אצל מבוגרים. השינוי אולי קטן, אבל הוא משמעותי. אסתי כותבת שמיד עם קריאת המאמרון שלי, היא התחילה ליצור התייחסות – התייחסות שנרקמה תחילה בראש שלה, אך הפכה, כמובן, למאמרון חדש בבלוג. אצל כולם ההתחלה הזאת די מוכרת – כולנו מגבשים לעצמנו תובנות לאירועים ולהתרחשויות סביבנו. אבל ההמשך עדיין איננו תופעה נרחבת, אם כי בעידן הדיגיטאלי היא נעשית יותר ויותר נפוצה. אסתי גיבשה את התובנות שלה דרך הכתיבה האישית/ציבורית של הבלוג. היא כותבת:
מניסיוני אוכל לומר, שהכתיבה בבלוגספירה העצימה אותי מאד, גרמה לי להתפתח מקצועית ולתקשר באמצעות הרשת עם אנשים שמעולם לא הכרתי העוסקים בתחומים המשיקים לשלי.
אנשים שאינם בלוגרים נוהגים לחשוב שיש משהו נרקיסיסטית בכתיבה הזאת, כאילו מי שכותב בלוג עסוק רק בעצמו. אבל אסתי מיטיבה לתאר את המרחב הבלוגי, מרחב שבו אנחנו קוראים וכותבים, ומגלגלים רעיונות על מנת לגבש את חשיבה של עצמנו ותוך כדי כך לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. וזאת בעצם הכתיבה שעליה ינסי כותבת במאמר שלה. אסתי מסיימת את המאמרון שלה בהבאת משאלה:
הייתי רוצה לראות עוד ועוד מורים שנכנסים למהלך, (ו)פותחים בלוגים …. הייתי רוצה לראות עוד מורים שחווים התפתחות מקצועית בעקבות הכתיבה, התפתחות שבוודאי תקרין גם על תלמידיהם.
אני, כמובן, משוחד. אבל אני משוכנע שהסיפור הפשוט הזה על גלגוליו של רעיון, ועל המקום שהכתיבה יכולה לתפוס בחיים שלנו, צריך לשכנע מורים שאכן כדאי להם להצטרף למרחב הבלוגי שעליה אסתי כותבת – גם בשביל תלמידיהם, וגם בשבילם עצמם.

הכלי המתאים למשימה

אינני בין המעריצים הגדולים של Wordle – כלי שלוקח טקסט נבחר ובונה ענן מילים שנובע מהשכיחות של המילים בטקסט. אין זה אומר שענני המילים שנוצרים באמצעות הכלי אינם מרשימים. יש בהם אסתטיות רבה, והם בהחלט מעוררים עניין. אפשר אפילו להגיד שיש משהו קוסם בכלי. אבל כאשר אני קורא על פעילויות לימודיות שהשתמשו ב-Wordle יש בי תחושה של נצחון הצורה על התוכן. הצורה האסתטית היא שתופסת אותנו, עד שאנחנו שוכחים לבחון אם אותו ענן באמת מאפשר לנו להבין משהו משמעותי לגבי הטקסט. אני נזכר בידידה שלפני שנים רבות נהגה להגיד שאם סופרים ומקטלגים את המילים ב-“עציץ פרחים” של ביאליק, מגיעים למסקנה שמדובר בשיר על טבע.

דרך קרל פיש הגעתי למאמרון בבלוג של קריסטן לה-קלייר, מורה בבית הספר של פיש, שמדווחת על השימוש של הכיתה שלה ב-Wordle, וראיתי שבידיים חינוכיות יש לכלי ערך של ממש. הכיתה של לה-קלייר קראה סיפור מסוף המאה ה-19 – The Yellow Wallpaper – סיפור שנחשב לאחד הסיפורים הפמיניסטיים הראשונים בארה”ב. לה-קלייר מסבירה שהסיפור די הביך את תלמידיה:

For the most part, they are confused and somewhat angry about it. It is, after all, a hazy story told by an unreliable narrator whose mind either deteriorates or finds lucidity (depending on how you read it) as disturbing designs start to emerge in the wallpaper of her room.
לה-קלייר ביקשה מהתלמידים להתמודד עם הסיפור בעצמם, מבלי לפנות למקורות חיצוניים שיפרשו אותו עבורם. היא לא רצתה להסביר את הסיפור, אלא לאפשר לתלמידים לפלס לעצמם דרך להבנת הסיפור. היא שואלת:
So how do we work through the story in a constructivist way without sacrificing efficient interpretation-seeking?
הכיתה רשמה שאלות רבות בנוגע לסיפור, ואז לה-קלייר ביקשה מכל אחד לבחור שאלה אחת ולנסות להעלות כמה שיותר התייחסויות לגביה. היא כותבת שהפעילות הזאת רק הגבירה עוד יותר את הבלבול. ואז היא הביאה להם את Wordle. הכיתה בנתה ענן של Wordle עבור כל אחד מעשרה העמודים של הסיפור. (הסיפור מחולק לאחד-עשר קטעים, ולא ברור לי למה חילקו את הטקסט לפי העמודים במקום להשתמש בקטעים האלה.) עיון בכל אחד מהעננים הראה שהשכיחות של מילים מסויימות ירדה ושל אחרות עלתה. לדוגמה:
The word “standing” was replaced with (the) word “creeping,” and “daylight” words were replaced with “night.” Words like “one” were replaced with “we,” and many of the words grew more positive. Also, verbs jumped into the present tense and increased in their sense of urgency.
לה-קלייר מוסיפה:
By the way–I didn’t notice any of these things. My students did.
היא מסכמת שהעננים לא “הסבירו” לתלמידים את הסיפור, אבל הם תרמו רבות להערכה של התלמידים כלפי הסיפור:
They left class, I think, realizing that their confusion was not a reflection of a story poorly told, but a story carefully designed to be nebulous.
ואת כל זה הם הבינו באמצעות כלי טכנולוגי חינמי, ומורה שידעה היכן ומתי להשתמש בו.

גם וגם

ריצ’רד ווג’וודסקי, בבלוג שלו Teach Paperless, ממשיך להרשים אותי. לכאורה המטרה המרכזית של הבלוג שלו היא להוות שופר שדרכו ניתן לשכנע מורים להפוך את הכיתות שלהם לכיתות ללא נייר. אבל מבחינתי מה שמרשים בו הם הסיפורים הדי אישיים שדרכם אפשר לראות כיצד התקשוב מסוגל ליצור חוויה לימודית אחרת מזו שמוכרת לנו בכיתה המסורתית. השבוע ווג’וודסקי מגיב לאמירה שהוא שמע בכנס בו השתתף. מרצה באותו כנס הכריז שאין ספק שבית הספר צריך להכין את תלמידיו למצבים עתידיים שאנחנו היום איננו יכולים לחזות. המרצה הוסיף שלא נוכל לנחש את התוכן שייווצר בעתיד, ולכן עלינו להתמקד “בשאלות הגדולות” של תחומי הלימוד, וזאת מפני שהשאלות האלו אינן משתנות מהר. כמו-כן, צריכים להתמקד בכישורים שהם ספציפיים לכל תחום ובתהליכי רכישת המומחיות הייחודיים של התחומים האלה.

ווג’וודסקי איננו מתכחש ל-“צרכים” האלה, אבל הוא מהרהר אם באמת נכון ש-“הרעיונות הגדולים” אינם משתנים במהירות. מבחינתו, אין זה סתם הרהור. הרי אם הרעיונות האלה באמת משתנים מהר, אז צריכים לאפשר לתלמידים להתמודד עם השינוי המהיר הזה, ולהבין את המשמעות שלו. והנקודה החשובה באמת בעיניו – צריכים לאפשר לתלמידים לנצל את היכולות החדשות שנוצרות בעקבות השינויים המהירים.

כדי להסביר את עצמו, ווג’וודסקי מביא דוגמה מהוראת אחד המקצועות שהוא מלמד – לטינית. הוא מציין שלאחרונה הלטינית בוודאי לא השתנתה הרבה, אבל בעקבות הטכנולוגיה הדרך שבה לומדים ומלמדים אותה כן משתנה. דרך מקובלת ללימוד הלטינית היא סוג של ניתוח טקסטים המכונה “close reading”. הכוונה היא לבילוש אחר השימוש של מילה אחת – בדיקת השימוש במילה בטקסט אחד, בכל הטקסטים של אותו סופר, ובספרות הלטינית בכלל, על מנת להבין טוב יותר את הטקסט. אין כאן רעיון חדש, אבל לפני עידן מאגרי המידע הדיגיטאליים המלאכה הזאת היתה עבודת נמלים של ממש, והיתה, כמובן, קשה מאד לתלמידים. אבל ווג’וודסקי מסביר שהיום הוא מכוון את התלמידים שלו לאתר של ה-Perseus Project, מאגר שמכיל את מלוא הטקסטים הקלאסיים בלטינית. במאגר הזה כל מילה מקושרת למילון ולמלוא הטקסטים האחרים שבהם מילה מסויימת מופיעה. באמצעות המאגר הזה, עבודת איתור המילים שפעם ערכה שעות רבות נעשית תוך שניות. העבודה האפורה של איתור הטקסטים להשוואה מפנה מקום לניתוח של ממש:

… the student now has a complete list of every use of the individual word. This used to take WEEKS to do. Now it takes seconds. So the student can focus on finding the patterns, making connections, and analyzing the variety of ‘meanings’ the poem offers rather than the mind-numbing task of going on a word-search.
בעצם, פרויקט פרסיאס הוא קונקורדנציה דיגיטאלית ענקית. גם אצלנו, נדרשו שעות של אימון כדי ללמוד להשתמש בקונקורדנציה המודפסת. לעומתה, כתבי קודש בגירסה דיגיטאלית (דוגמת מיקראנט) מהווים כלי זמין שמקפיץ את התלמיד לפעילות לימודית מאתגרת במקום להקדיש זמן רב לחיפוש מייגע של מילים. (הקונקורדנציה של מנדלקרן נמצאת על המדף מולי, אבל כאשר אני רוצה לבדוק מילה בתנ”ך, אני כמעט תמיד מעדיף לפנות למקראנט.) ה-“close reading” הזה, אם בתנ”ך או אם בטקסטים בלטינית, איננה שונה במהות מהניתוחים המתמטיים שתלמידים יכולים לבצע באמצעות אקסל כאשר נותנים למחשב לעשות את העבודה האפורה של עיבוד הנתונים. בצורה דומה, תלמיד יכול לשנות ולערוך טקסט שנמצא בתוך קובץ דיגיטאלי. ביכולתו של הכלי לאפשר לתלמיד להעביר קטעי משפט ממקום למקום, להחליף בין מילים, ועוד, וכך לבחון ניסוחים שונים בלי לכתוב את הכל מחדש.

אינני בטוח שאני מוצא את הקשר בין הדוגמה של ווג’וודסקי לבין השינוי המהיר ברעיונות הגדולים שעליו הוא כותב. אבל הדוגמה שלו בהחלט ממחישה כיצד הטכנולוגיה יכולה לשנות את הדרך שבה תחומי לימוד שונים נלמדים. אם המערכת החינוכית תאפשר לתלמידים להשתמש בכלים דיגיטאליים שקיימים היום, היא תיצור את הבסיס שעליו דרכי ההוראה והלמידה יוכלו להשתנות. הוא כותב:

We need to teach kids how to think about how big ideas DO change and often change quickly. And that kind of meta-thinking — which is ever evolving and will never come to a fixed ‘conclusion’ — is best supported by the types of tools available in changeable, customizable, flexible, and holistic Web 2.0 apps and interactive Internet media as well as the types of tools good teachers have always used: Socratic Method, conversation, and compassion.
נדמה לי שהשילוב הזה, בין הנכונות להשתמש בכלים שמתפתחים כמעט מדי יום, לבין אותם כלים שהם כנראה נצחיים, הוא מה שכל כך מרשים אותי בתפיסה של ווג’וודסקי.

הכתיבה במבט היסטורי

דרך המלצה מראובן וורבר הגעתי למאמר של קתרין ינסי – Writing in the 21st Century. ציינתי כבר פעמים רבות שכותרות שמכריזות על כישורים אלה או אחרים שהם ספציפיים למאה ה-21 מעוררות בי חשד. אבל כאשר התחלתי לקרוא את המאמר הזה נוכחתי לדעת שאין כאן סתם שינוי אדרת. ינסי, פרופסורית לאנגלית באוניברסיטה במדינת פלורידה, איננה טוענת שהיא ממציאה משהו חדש. על מנת להסביר כיצד היא רואה את הכתיבה היום, בעידן הדיגיטאלי, היא חשה צורך לסקור את ההיסטוריה של הכתיבה (היא משתמשת במילה composing). היא בוחנת כיצד הכתיבה של היום גם דומה וגם שונה מבעבר, ומביאה המלצות לגבי הקניית הכתיבה אצל תלמידים.

ינסי טוענת שלהבדיל מהקריאה, הכתיבה מעולם לא תפסה מקום של כבוד בבית הספר. היא מסבירה שבין היתר זה מפני שציבור שידע לקרוא יכול היה לקבל פקודות, ולכן הקריאה היתה אמצעי לשליטה. לעומת זאת, אי אפשר לשלוט בכתיבה. היא מצטטת את מונהן ואת סאל (במאמר שהתפרסם לפני יותר מעשרים שנה שאצטרך לבדוק):

Society has focused on children as readers because, historically, it has been much more interested in children as receptors than as producers of the written word.
ינסי מביאה מספר סיבות שעשויות להסביר למה בתרבות שלנו הכתיבה איננה זוכה לאותו כבוד כמו הקריאה. בין היתר היא טוענת שהקריאה מזוהה עם תחושה של חמימות ושל משפחה, ואילו הכתיבה מזוהה עם אי-נעימות. בנוסף, היא מציינת ש:
Writing has historically and inextricably been linked to testing.
היה לי מעניין ללמוד שמבחינה היסטורית מבחנים בכתב התפתחו בבתי הספר, כנראה, כדי להבטיח אובייקטיביות. ינסי מסבירה שהוראס מאן, אחד מחלוצי החינוך הציבורי בארה”ב במאה ה-19, דגל במבחנים בכתב מפני שהוא הרגיש שבמבחנים בעל פה הבוחנים הושפעו מדעות קדומות כלפי הנבחנים. אבל אפילו אם הסיבה הראשונית היתה חיובית, בימינו התוצאה היא שתלמידים מרגישים שהם כותבים רק על מנת לענות על מבחנים, או להכין עבודות.

במקומות שונים במאמר שלה ינסי מזכירה לנו שבכל תקופה אנשים כתבו מחוץ לבית הספר – חיילים הביתה, אסירים מבתי כלא, מאמינים בשוליים של ספרי תפילה, ועוד. וזה בעצם מביא אותה לקביעה המרכזית שלה: המחשב האישי, התקשוב, וכלי Web 2.0 יוצרים מצב שבו הכתיבה (ה-composing) יכולה לשוב ולתפוס מקום של כבוד בחיינו, ולא רק בבית הספר:

With digital technology and, especially Web 2.0, it seems, writers are *everywhere* – on bulletin boards and in chat rooms and in emails and in text messages and on blogs responding to news reports and, indeed, reporting the news themselves as I-reporters. Such writing is what Deborah Brandt has called self-sponsored writing: a writing that belongs to the writer, not to an institution, with the result that people—students, senior citizens, employees, volunteers, family members, sensible and non-sensible people alike—want to compose and do—on the page and on the screen and on the network – to each other.
לפי ינסי, רכישת הקריאה בעבר התפתחה במה שהיא מכנה מבנה פירמידי – קודם כל רכשו את הקריאה המודפסת, אחריה את הקריאה הדיגיטאלית, ולבסוף את הקריאה המרושתת. אבל היא טוענת שהיום אין משמעות למדרג הזה. היום, כולם נרכשים ביחד. והיא טוענת שכך צריך להיות גם עבור רכישת הכתיבה:
When teaching children to write in print, we don’t insist that they spell every word correctly before they are allowed to write a sentence; we don’t expect perfect paragraphs before they are allowed to write a story. We expect complex thinking to develop alongside and with beginning skills.
אם הבנתי אותה נכון, ינסי איננה טוענת שהכתיבה היא מיומנות של המאה ה-21, אלא שהכלים שעומדים לרשותנו במאה ה-21 מאפשרים לנו להחזיר לכתיבה מקום של כבוד בתרבות שלנו. וזה שימוש של המילים היותר מדי שגורות בסביבה החינוכית “המאה ה-21” שאיתו אני יכול להזדהות.

בשביל מה?

במידה רבה, אני בר מזל. הנושאים שבהם אני מתעניין הם נושאים שעבורם יש פעילות אינטרנטית רבה. התקשוב בחינוך, למשל, הוא נושא שבלוגרים רבים כותבים עליו מידי יום. כמו-כן, באתרי המלצות שיתופיים דיווחים על כלים חדשים שכדאי לבדוק מופיעים בתדירות גבוהה. כמעט לא עובר שבוע בלי שיתפרסם מאמר או מחקר חדש על השימוש באינטרנט אצל בני נוער. מפני שתחום התקשוב בחינוך מורכב ממגוון רב של נושאים, על מנת להתעדכן בנעשה בתחום חשוב לי להיות מחובר למקורות רבים ומגוונים.

אבל מדובר בסוג של “מזל” שלא תמיד מובן אצל אחרים, ולא פעם גם עולה לי ביוקר. כאשר אני נפגש עם קבוצות, או מדריך בהשתלמויות, אני נוהג להסביר למשתתפי המפגשים האלה שכלים כמו קוראי RSS ודלישס, וגם רשתות חברתיות ייעודיות, מהווים אמצעים מצויינים על מנת להגיע למידע חדש ושימושי בנושאים שבהם הם עוסקים. אך לעתים קרובות נסיונות השכנוע שלי (והסברים על השימוש בכלים האלה) אינם נופלים על אוזניים קשובות. משתלמים רבים מהנהנים בראש, ומביעים התעניינות זהירה, ואז שואלים למה בכלל כדאי להם לטרוח ללמוד להשתמש בכלי חדש כאשר על פי רוב הם מגיעים למידע הנחוץ להם דרך חיפוש פשוט בגוגל

והאמת היא שאני כבר לא יודע מה לענות. עבורי השימוש בכלים אינטרנטיים שיתופיים מוכיח את עצמו. אבל אני חייב להודות שלא כל תחום דעת הוא מהסוג שבו המידע מתחדש באופן דינאמי ותדיר. סביר להניח, למשל, שעבור מורה שמלמד על תהליך הפקת אנגריה מהשמש, מנוע חיפוש שמוצא מספר מאמרים, ואולי כמה הדרכות והמחשות, בהחלט מספיק. לא ברור שהמורה הזה זקוק לרשת שמחברת אותו למורים אחרים, אפילו אם המורים האלה מדווחים על הפרויקטים שהם יוזמים, או מקשרים להמחשות שהם מצאו אי-שם באינטרנט. אין זה אומר, כמובן, שההתחברות לרשת חברתית היא מיותרת – אין ספק שזה יכול להעשיר את המורה ואת ההוראה שלו. אבל זה כן מחייב אותי לשאול אם ההשקעה בלימוד כלים חדשים היא באמת כדאית. והדוגמה של מורה למדעים היא דווקא דוגמה שבה די קל למצוא כדאיות בכלים שיתופיים. ללא ספק יש תחומי דעת אחרים שבהם הכלים האלה עשויים להיות הרבה פחות יעילים.

כך לא רק לגבי מורים, אלא גם עבור תלמידים. לא פעם הסברתי למורים שעבור כיתה שחוקרת נושא מסויים, כלי כמו דלישס יכול להוות מאגר שיתופי ודינאמי מצויין, מאגר של קישורים לאתרים טובים בנושא הנלמד. אבל עלי להודות שיש נושאים לימודיים שבהם חופן אתרים טובים בהחלט מספיק. יש נושאים שאינם דינאמיים, שאינם משתנים מידי יום, וסביר להניח שמספר קישורים שנבחרו בקפידה יספיקו כדי ליצור תשתית טובה ללמידה.

כלים דוגמת קוראי RSS או דלישס הם אמצעים שעוזרים לנו להתמודד עם הצפת המידע. הכלים האלה באים על מנת לתת מענה למצוקה שנוצרת מכמויות המידע העצומות שאנחנו פוגשים. הרבה מהמידע הזה עשוי להיות רלוונטי לנו, ולכן אנחנו זקוקים לכלים שעוזרים לנו לסנן את המידע ולהגיע רק למידע הנחוץ לנו בלי מאמץ רב מדי. עבורי, הכלים האלה הם פתרון מצויין, וקשה לי להסתדר בלעדיהם. אבל המקרה הספציפי שלי איננו בהכרח אופייני. קל לי לשכוח שבשביל אנשים רבים, וביניהם גם מורים, אין צורך ב-“פתרון” כזה מפני שמראש כמויות המידע שהם פוגשים, או שהם מרגישים צורך לפגוש, קטנות בהרבה. לא ברור להם למה להשקיע מאמץ בלימוד כלי שמביא להם מידע דינאמי ומתחדש אם מידע כזה איננו נחוץ להם.

אני אמשיך להסביר על הכלים האלה, ולנסות לשכנע לגבי כדאיותם, ואפילו נחיצותם. אבל כל פעם שאני נתקל שוב בשאלה כמו “למה לי להשתמש בזה?”, ההתלהבות שלי טיפה דועכת. לצערי, עבור מורים רבים, מדובר בפתרון מצויין לבעיה שמשום מה לא קיימת.

האם פשוט יכול להיות פשוט מדי?

לפני יומיים התפרסמה הודעה (במקורות רבים – כאן, ו-כאן ,למשל) שוויקימדיה, חברת האם של ויקיפדיה, זכתה במענק של כמעט מיליון דולר כדי לבחון ולפתח דרכים שיקלו על פעולות הכתיבה והעריכה לויקיפדיה. אנשי ויקימדיה משוכנעים שממשק העריכה הנוכחית של ויקיפדיה מסורבלת ומסובכת מדי עבור אנשים רבים שאולי היו רוצים לתרום לפרויקט. סביר להניח שהם צודקים – אפילו אנשים מנוסים מאד בסביבה האינטרנטית נרתעים מלתרום בגלל תפריט הכפתורים הלא סטנדרטי, והעדר אפשרויות לעצב טקסט, אפילו בעיצובים פשוטים כמו גודל וצבע. לכן, יש טעם לבחון כיצד ניתן לעצב את ממשק העריכה כך שהוא יהיה יותר ידידותי למשתמשים חדשים.

הממשק הנוכחי של ויקיפדיה בהחלט נראה מיושן, ואיננו מעורר רצון לתרום. היום, כאשר כמעט כולם מכירים ממשקים של תמלילנים שהם קלים לשימוש (בעיקר, כמובן, וורד, אבל יש לא מעט אחרים שהם די מוכרים) משתמש חדש שפוגש לראשונה את ממשק העריכה של ויקיפדיה עשוי להרגיש מאויים. לכן, יש טעם בכלי עריכה ידידותיים יותר. אם זאת, לפחות שתי שאלות עולות מהיוזמה החדשה הזאת.

  1. האם באמת יש צורך בממשק ידידותי יותר? כבר היום אלפי אנשים תורמים לויקיפדיה, אם על ידי הוספת תוכן חדש, או אם בעריכת תכנים קיימים. אם האלפים האלה מסתדרים עם הממשק הקיים, לא ברור שיש צורך בממשק אחר.
  2. $900,000 אינם סכום כל כך גדול, אבל בכל זאת, האם באמת דרוש סכום כזה כדי לבחון חלופות? כבר היום יש מערכות ויקי רבות עם ממשקי עריכה פשוטים יותר מזאת של ויקיפדיה. חלק מאלה הם קוד פתוח וניתן לאמץ אותם ללא קושי, ובזול. לא כל כך ברור מה אנשי ויקיפדיה מתכוונים לחקור שעדיין איננו ידוע.

היום, בבלוג שלה, קתי דייווידסון מעלה שאלה נוספת, שבעיני היא מעניינת במיוחד. דייווידסון שואלת כיצד צירופם של עורכי ויקיפדיה חדשים לתוך קהילת התורמים הקיימת ישפיע על איכות התכנים בוויקיפדיה:

Will it, as hoped, invite in smart people with expertise but who may not be technophiles? Or will it just invite in a new level of pesty, obnoxious, nuisance-making users?
אכן, התקווה של אנשי ויקימדיה היא שרבים מהאנשים שהיום נרתעים מהממשק הם בעלי מומחיות בתחומים שונים, ואם תהליך ההוספה והעריכה יהיה קל יותר, נזכה לפרץ של תוספות חיוביות מהמשתמשים החדשים האלה. אבל בהחלט יתכן שהתוצאה תהיה הפוכה – השיפור בממשק העריכה יהיה קל כל כך לשימוש כך שרבים שאין להם מה לתרום בכל זאת יעשו זאת, ו-“תורמים” לא רצויים יציפו את המיזם.

דייווידסון שואלת שאלה נוספת:

Social Scientist Alert: what is the relationship between credibility and technical ability in editing a Wikipedia entry?
אם כי היא מוסיפה שסביר להניח שמישהו אי-שם כבר מנסה לבדוק את היחס הזה.

אישית, נדמה לי שמתבקשת עוד שאלה כאן. הממשק הגראפי של מערכת ההפעלה פתח עבורנו את השימוש במחשב ככלי קל וזמין. כלים כמו בלוגים הפכו את הפרסום באינטרנט לקל כל כך שבעצם הוא איננו שונה מלהקליד ישירות לתמלילן. ובכל זאת, אנשים לא מעטים עדיין מתקשים (מאד) להשתמש בכלים האלה. האם באמת מדובר בקשיים טכניים? או אולי לא מדובר בקושי טכנולוגי שעליו אפשר להתגבר בעזרת כלים עוד יותר פשוטים, אלא בחסם מחשבתי או רגשי שבכלל איננו קשור לקלות השימוש בכלי זה או אחר.

בינתיים אני עדיין מעדיף מילים וצילומים

נדמה לי שעד היום בבלוג הזה הזכרתי את Second Life רק פעמיים. הסיבה לכך די פשוטה: למרות שקראתי ושמעתי הרבה על הפוטנציאל החינוכי האדיר של הסביבה הווירטואלית הזאת, המעט שראיתי היה רחוק מלשכנע אותי. כל פעם שהוצגו לפני דוגמאות חינוכיות ב-Second Life הרגשתי שאפשר היה להשיג לפחות את אותן התוצאות באמצעים פשוטים יותר. אין זה אומר שהסביבה של Second Life איננה קוסמת לי, אבל אני מתקשה להבין לשם מה שווה המאמץ.

אני מאד מעריך את קונרד גלוגאוסקי וגישתו החינוכית. קונרד כבר זכה, בצדק, למספר לא קטן של אזכורים בדפים האלה. לכן, למרות ההסתייגות שלי מ-Second Life התעניינתי בתערוכה שהוא העלה שם בעקבות הביקור שלו בקנייה במסגרת הסניף הקנדי של Teachers Without Borders. במאמרון חדש בבלוג שלו קונרד מציין שלמרות שהוא כבר דיווח בבלוג שלו על הנסיון שלו בקנייה, וגם העלה צילומים רבים מהביקור ב-Flickr, הוא חיפש אמצעי המחשה בעל אוצמה חזקה יותר. הוא כותב שכאשר הוא התחיל לנבור באלפי הצילומים שלו מהביקור הוא הבין שהצילומים:

tell a story that is much more powerful than anything I could ever hope to convey in a blog post. The next day, I started building a virtual exhibit in Second Life.
עד היום הביקורים שלי ב-Second Life היו קצרים מאד, והם נערכו לא כתושב, אלא כאורח של אחרים שביקשו לשכנע אותי שמדובר בסביבה בעל פוטנציאל חינוכי רב. אני חייב להודות שאותם ביקורים לא הלהיבו אותי, ולא השאירו אצלי טעם של עוד. אבל רציתי להציץ בתערוכה של קונרד, ולכן אזרתי אומץ – נרשמתי ל-Second Life, והתקנתי את היישום. והיום, אחרי ביקור עצמאי, אני עדיין דבק בהתרשמות הקודמת שלי – למרות שהסביבה הזאת קוסמת לרבים, נדמה לי שהביקור הקצר שלי שם הספיק לי כדי שאהיה בין הלא מעטים שנרשמו, הציצו, ולא נפגעו. בתערוכה של קונרד סיירתי בין צילומים שאפשר לראות גם ב-Flickr, והדגם של הכיתה שלתוכה נכנסתי היה עבורי לא יותר מדגם על גבי צג של מחשב. למרות הרצון של קונרד ליצור אצל המבקר תחושה של “להיות שם”, להיות בכיתה אמיתית, יותר מכל דבר אחר אני חשתי שאני נמצא בתוך משחק מחשב.

אבל גם אם מבחינתי הנסיון ליצור סביבה שמקיפה את המבקר ויוצרת אצלו תחושה של “להיות שם” לא עלה יפה, אני עדיין מזדהה עם השיקולים שהביאו את קונרד לבנות את התערוכה. הוא כותב:

Of course, some will say that I didn’t have to use Second Life, that a blog entry, a Flickr set, or a PowerPoint presentation (or maybe all of them combined) would have been just as effective. That’s why, before I began, I asked myself: What can I do in Second Life that I cannot do on the world wide web? Why do I need a multiuser virtual environment?
לשאלות האלו שקונרד שואל את עצמו הוא עונה:
I wanted the visitors to be able to experience, even if only virtually, what it is like to stand in a typical rural Kenyan classroom. I can’t do that on my blog, but in Second Life I can create that classroom. I can try to re-create that environment.
לצערי, החוויה הזאת לא עברה אלי. עבורי, המילים והצילומים מצליחים טוב יותר להמחיש את מה שהוא חווה בקנייה. אבל אם וכאשר מישהו כן יצליח להעביר את התחושות האלו דרך סביבה כמו Second Life, זה יהיה מפני שהוא שואל את אותן השאלות שקונרד שואל.

סיפור שצומח מתנאיי השטח

לפני חצי שנה דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים שבה מורה בריטי, מחנך בכיתה ה’, כתב על הנסיונות שלו בשימוש במסמכים של גוגל בכיתה. כתבתי אז שתחילה חשתי שאותו מורה מדגיש יתר על המידה את הטכנולוגיה, ואילו כאשר קראתי את הסידרה במלואה הבנתי שמדובר ב-“מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז”. השבוע שמחתי למצוא סידרת מאמרונים חדשה של אותו מורה, טום בארט. הפעם הוא מדווח על השימוש ב-Google Earth כאמצעי לעידוד הכתיבה היצירתית של תלמידיו. באופן דומה למה שחשתי לפני חצי שנה, תחילה חששתי שהשימוש ב-Google Earth נבע מהרצון להשתעשע בטכנולוגיה חדשה, ולא שירת צורך אמיתי. אבל בהמשך השתכנעתי שיש כאן נסיון מעניין ביותר לגייס כלי חדש על מנת לעזור לתלמידים לכתוב.

נכון להיום הופיעו ארבעה מאמרונים בסידרה החדשה הזאת של בארט. במאמרונים האלה הוא סוקר את השלבים השונים של הפרויקט. בארט החליט שתלמידיו יכתבו על הבריחה מדודותיו של ג’יימס, גיבור ספרו של רואלד דאל, “ג’יימס והאפרסק הענקי”. הוא מסביר שאחרי שהוא עיין בשטחים שונים ב-Google Earth הוא בחר בית שנראה לו מתאים להיות בית הדודות, והציג את הבית לתלמידיו כנקודת הפתיחה של הפרויקט. בהמשך, הוא והתלמידים סימנו תחנות שונות בציר הבריחה.

בארט מדגיש שהוא רצה שהסיפור כולו יתרחש בתוך Google Earth, ולא רק שהכלי ישמש כקרש קפיצה לכתיבה. הנקודה הזאת לא היתה ברורה לי. לא הבנתי למה השהות בתוך Google Earth היתה חשובה לו. אבל בהמשך הבנתי שהכוונה שלו היתה שכאשר “קוראי” הפרויקט ייכנסו ל-Google Earth הם יוכלו לעקוב אחר ציר הבריחה, ולקרוא וגם לשמוע את המילים שהתלמידים חיברו לתנאיי השטח שנראים שם. גם אחרי שהבנתי את הכוונה הזאת לא השתכנעתי שציון מקומות נבחרים על מפה יכול להוביל לכתיבה יצירתית טובה. אבל במאמרון הרביעית בסידרה בארט מתייחס גם לחשש הזה:

The use of the mapping in this story has provided us with a structure through the escape route we chose and also it has provided us with a rich visual stimulus for story content. The bushes James has to break through in his bid for freedom have caused scratches and bruises and ripped his clothing. The building site we have seen has caused James to be covered in dust and mud. In our story he hides between two large lorries and we stretched out with our senses (Jedi style!) and saw workmen chatting on a tea break, heard drills banging into the ground and the smell of diesel fumes from machinery. All of this has been generated from studying the satellite imagery in our story location.
במילים אחרות, בארט מנצל את השטח שהתלמידים רואים דרך Google Earth כדי להזין את דמיונם, ובהמשך, להעשיר את אוצר המילים שלהם. הוא מסביר שההתייחסות לתנאיי השטח של ציר הבריחה הובילה לבניית פלקט שעליו הודבקו מילים הקשורות לבריחה. נוצר:
… a bank of good vocabulary for the escape, which we have on our WOW WORD display. Through discussion and thesaurus work we have gathered lots of verbs and adjectives that have already proven valuable for the children to use in their stories.
בארט מקדיש חלק מהמארונים האלה לבעיות הטכניות שמתעוררות בכיתה, ולדרכים שהוא מציע כדי לפתור אותן. מתיאורי הבעיות האלו ברור שהשימוש בטכנולוגיה כמו Google Earth יוצר קשיים שאינם קיימים בכיתות שאינן מנצלות טכנולוגיות כאלו, ולכן ההתייחסות לטיפול בבעיות האלו מוצדקת. אבל נדמה לי שהנקודה המרשימה ביותר בסידרה הזאת היא העובדה שבארט נשאר נאמן למטרה הלימודית המוצהרת שלו – שיפור איכות הכתיבה של תלמידיו. לשם כך הוא מוצא דרך מקורית להשתמש בכלי שהיה יכול להשתלט על הפרויקט ולהסיט אותו מייעודו המרכזי. ממה שהצלחתי לקרוא נכון להיום, מדובר בדוגמה מרשימה שבה יש שימוש נרחב בכלים חדשים, ובכל זאת הפדגוגיה באמת מובילה את הטכנולוגיה.

למען הסר ספק? עדיין לא

פעם אחר פעם אנחנו שומעים את הטענה שאין ממצאים מחקריים שמוכיחים שיש ערך חינוכי/לימודי למחשב (או לאינטרנט, או לכלי Web 2.0, או …). ובדרך כלל מתלווה לטענה הזאת האמירה שמשאבים רבים מדי מתבזבזים על טכנולוגיה שבכלל לא הוכיחה את עצמה. כמובן שלא הייתי מתנגד לממצאים כאלה, אבל ספק אם קביעה כזאת, לטובת הטכנולוגיה או לרעתה, יכולה להתבסס על מחקר. כדי לקבוע לגבי הכדאיות החינוכית של הטכנולוגיה, יש צורך לקבוע אמות מידה להישגים לימודיים: האם מדובר בשיפור בציונים, בתוצאות גבוהות יותר במבחנים בין-לאומיים, בשביעות רצון של מורים והורים, בתחושה של מרצים באוניברסיטאות שסטודנטים חדשים מוכנים יותר (או פחות) לאתגרים אקדמיים, ועוד. כאשר אין הסכמה בנוגע לאמות המידה, לא יכולה להיות הסכמה בנוגע למידת הכדאיות של הכלי.

ואולי הדברים האלה אינם אלא התחמקות מצידי. הרי כאשר מציגים לפני ממצאים שמראים שאין לכלי Web 2.0 השפעה על ציונים, אני כמובן משיב שציונים אינם המדד שלי, או שעלינו לחכות מספר שנים עד שנראה אם הכלים האלה באמת השפיעו על התלמידים בחייהם כבוגרים. אבל בסתר ליבי אני כמובן מקווה שסוף סוף מחקר יוכיח שהתקשוב באמת עוזר – ולא משנה לפי איזו אמת המידה.

אתמול, בבלוג של איאן מקינטוש, היה נדמה שאכן יש ממצאים. מקינטוש מדווח על דוח של Becta, הגוף האחראי לתקשוב בתי הספר באנגליה, שהתפרסם זה עתה. בראש המאמרון שלו מקינטוש לכאורה מסכם את הממצאים:

New research from Scotland and the UK Government shows that Web 2.0 and gaming can and do make a difference to educational attainment and student experience.
אבל לצערי, המחקר הסקוטי שאליו מקינטוש מקשר איננו המחקר של Becta אלא מחקר מאד מצומצם, והקישור לדוח של Becta איננו בדיוק למחקר, אלא לדוח מקיף על האפשרויות הלימודיות של Web 2.0 בחינוך.

ללא ספק, Becta ערכו מחקר. בדף פרסום שמסכם את הדוח הנוכחי מתנוססת הכותרת “Becta report shows benefits of Web 2.0 in the classroom“. באותו דף אנחנו קוראים ש-2600 תלמידים השתתפו במחקר/סקר שנערך בין אוגוסט 2007 למאי 2008. אבל בהמשך, הממצאים שמופיעים אינם קשורים להישגים בלימודים, אלא למידת השימוש בכלים שונים. הדוח שהתפרסם עכשיו הוא מעניין מאד, אבל אין בו ממצאים מחקריים בכלל. במקום זה יש 72 עמודים (14 מהם מראי מקומות ורשימה ביבליוגרפית) שבוחנים את הפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך לאור תיאוריות חינוכיות שונות. דווקא המאמרון של מקינטוש התפרסם ממש באותו היום בו סיימתי לקרוא את הדוח (אפשר להוריד אותו כ-PDF) שהגיע אלי לפני כמעט שבועיים דרך משה חסיד (תודה). אני מודה שהתקשיתי למצוא את הקשר בין הדוח שקראתי, לבין ההתרגשות נוסח “הנה, יש לנו ממצאים!” של מקינטוש שמופיעה תחת הכותרת “UK Government Research: Web 2.0 does improve learning”.

כזכור, הדוח בוחן תיאוריות למידה שונות – ובגישה שוויונית למדי מוצא שכלי Web 2.0 יכולים לשרת כל אחת מהן. זה בוודאי נכון, וחשוב לציין זאת. כמו-כן, (וכמו שנהוג בדוחות רבים) הדוח מדגיש שהכלים האלה צריכים לשרת את הפדגוגיה. אפשר אולי לנחש שכותבי הדוח נוטים לגישות חינוכיות שדוגלות בהבנייה חברתית של ידע. הם כותבים:

The appeal of Web 2.0 should not surprise us. These activities fit easily with modern views on the deeply social nature of human mentality.
אך עם זאת, מורגש שכותבי הדוח משתדלים לא להביע העדפה ברורה בגישה חינוכית זו או אחרת. הם מזהים 11 “מתחים” שכלי Web 2.0 מבליטים בסביבה החינוכית, ביניהם המתח בין הוראה מול למידה, המתח בין למידה אישית מול למידה שיתופית, המתח בין אוריינות מבוססת דפוס מול אוריינות דיגיטאלית, ועוד. ציון ה-“מתחים” האלה מזכיר את המאמר של גראניי קונול שהזכרתי כאן לפני חודש. בדומה ל-“מתחים”, קונול התייחסה לסתירות בין ההנחות הסמויות שבשימוש כלי Web 2.0 בחינוך לבין גישות חינוכיות מסורתיות.

הדוח מאד מעניין, אבל למרות גישה חיובית לטכנולוגיות חדשות, הוא מעורר תחושה של סתמיות. הפרק שבוחן את מידת ההתאמה של כלי Web 2.0 לתיאוריות חינוכיות שונות, למשל, מסתיים במשפט:

In sum, both recent policy and theoretical perspectives on learning are therefore sympathetic to this new online environment for stimulating educational practice.
קשה לא להרגיש שזאת מסוג האמירות שרק ועדה רשמית, שנזהר מלנקות עמדה, יכולה לכתוב.

העובדה שלא מצאתי את ממצאי המחקר איננו אומר שהם אינם קיימים. הדוח הנוכחי הוא רק חלק אחד מתוך כמה, ואולי הממצאים שכל כך משמחים את מקינטוש מופיעים באחד מאלה. אבל עבורי, אם אני באמת מצפה להוכחה מחקרית שכלי Web 2.0 מסייעים ללמידה, נדמה לי שאני עדיין צריך לחכות.