קטגוריה: כנסים

בטח אין כבר טעם לקבול על כך שהיומיים באורט מושינסקי שהתנהלו תחת חסות ארגון מו”ח זכו לכותרת “כנס”. נדמה לי שעשיתי זאת לפחות פעם בעבר. ובכל זאת, מדובר בהתכנסות, או בימי עיון, ולדעתי הערך האמיתי של הימים האלה מתפספס כאשר מכנים אותם באותו שם של הכנסים הגדולים הזכורים לנו (לפעמים לטוב, לפעמים לרע) משנים עברו.

כנסי מו”ח במתכונתם המסורתית מילאו משבצת חשובה בתקשוב החינוכי – הן מבחינת הדיווחים על מחקרים שנערכו, והן מבחינת הדיווחים על פרויקטים מוצלחים שהתרחשו בבתי ספר שונים בארץ. ואולי עוד יותר חשוב, הם הפגישו בין אוכלוסיית החוקרים ואוכלוסיית המבצעים בשטח. היום מתקיימים כנסים רבים סביב נושא התקשוב בחינוך אבל אינני מרגיש שיש לנו פורום המאגד גם אנשי מחקר וגם אנשי שדה בצורה שכנס מו”ח (עם כל הבעייתיות שבו) עשה. כפי שטענתי בעבר, אחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא החלשות השפעתם של גופים רשמיים, ועלייה של היכולת של השטח לבוא לביטוי באופן בלתי-אמצעי וללא תלות בגוף מרכז המפיץ מידע שנראה לו ראוי וכדאי בין המשתמשים השונים. נדמה לי שהתופעה הזאת גרמה לירידה ביוקרה של מו”ח, ומוזר לי שהארגון מנסה לפלס לעצמו דרך חזרה למרכז כאשר בעצם, לא ברור שעדיין יש צורך במרכז כזה. אינני מתנגד לכיוון שאליו מו”ח פונה, כיוון של אימוץ ועידוד של טכנולוגיות בחזית כמו Web 2.0, אבל יתכן מאד שכבר אין צורך שגוף כמו מו”ח יעשה זאת – הרי במקומות רבים זה כבר מתרחש בלעדיו.

דברי הברכה של רוני דיין בפתיחת הכנס מבטאים, אולי, פן נוסף של אותה בעיה. רוני הדגיש (ואני מקווה שהצלחתי לרשום את דבריו בנאמנות) שאם אנחנו (הכוונה למערכת החינוך, אך גם לגופים רשמיים למחצה כמו מו”ח) לא נוביל את המהפכה בתקשוב שהיתה צריכה להתרחש לפני עשור, אז “הבית” יוביל אותה. עלי להודות שדברים אלה מוזרים בעיני. אינני חולק על כך שהמערכת החינוכית צריכה לעזור לתלמידים ללמוד כיצד להשתמש בכלים תקשוביים בתהליכי הלמידה שלהם, אבל באמירה של רוני יש חלוקה שנראית לי לא רק מלאכותית, אלא גם מיותרת. המערכת איננה בתחרות עם הבית. אם לפני דור כמעט לא היו מחשבים בבית, והמקום המרכזי שבו תלמידים פגשו את המחשב היה בית הספר, היום המצב הפוך. כמובן שאין שום פסול בכך. אבל תלמידים שמגיעים לבית הספר עם “מיומנויות תקשוב” מהבית אינם בהכרח יודעים מה לעשות איתן כדי ללמוד טוב יותר, והתפקיד הזה נשאר תפקידה של המערכת.

ביום הראשון של הכנס ישע סיון הרצה על השלב הבא של התקשוב בחינוך. ישע הביא אותנו אל מעבר לכלי Web 2.0 (כלים שלדעתו כן מסוגלים להשפיע בחיוב על הלמידה) אל Second Life, שלדעתו הוא המרחב שבו יתרחשו שינויים מהותיים. ישע טען ש-Web 3D איננו סתם דור חדש באינטרנט, אלא דור חדש של טכנולוגיית מידע. אישית, אינני יודע כיצד להגיב, אלא להודות שעם כל הרצון שלי לראות את הצלחתם של נסיונות לימודיים הנערכים ב-Second Life (ולפני מספר שבועות זכיתי לשמוע גם את חנן יניב על הנושא הזה), כל פעם שמראים לי דוגמאות של מה שאפשר לעשות במרחב הזה, אני חש שאפשר להשיג תוצאות דומות בפחות השקעה ללא המעטפת של “עולם וירטואלי”. לא רק שלא השתכנעתי – אני חושש שהמלך ערום.

דבריו של גיא לוי היו הרבה יותר ארציים. גיא הציג את פרויקט כותר של מט”ח. גיא פתח עם התייחסות לטענה של רולנד בארת שכאשר אנחנו קוראים איננו רק מעבירים את המידע שבספר אל עצמנו, אלא נכנסים לתוך דיון עם מה שאנחנו קוראים, למעשה אנחנו כמעט כותבים מחדש את הטקסט שאנחנו קוראים. נדמה לי שהציטוט מבארת היה מבוא מצויין להסבר על כותר, אם כי הפרויקט עדיין רחוק מלהיות סביבה אינטראקטיבית בין כותבים וקוראים ולבין קוראים לבין עצמם. עם זאת, מדובר באחד הפרויקטים המבטיחים והמרשימים, ואני מקווה שבקרוב אצליח להתייחס אליו באריכות.

היום השני של התכנסות מו”ח באורט מושינסקי היה לרוב יום של סדנאות. היום נפתח עם הרצאה קצרה של שרון גרינברג שהיטיב לתאר כמה מהמגמות האינטרנטיות העדכניות והעתידיות, ושאל כיצד אלה משפיעות על הלמידה. שרון הדגיש את הקלות שבה אפשר להפיק סרטי וידיאו, והעובדה שהיום אלפי סרטי “הדרכה”, עבור קשת רחבה ביותר של נושאים, נמצאים ברשת. כמו-כן, הוא הדגיש את כוחו של ה-Mash-up להציג מידע בדרכים שמאפשרות לנו לראות דברים מוכרים לנו באור חדש, או שונה מהמקובל. במבט לעתיד, שרון ציין שאנחנו צועדים לקראת עתיד שבו צ’יפים יימצאו כמעט בכל חפץ, והוא שאל היכן, במציאות כזאת, צריכה להתבצע למידה. כמו-כן, הוא שאל מה, במציאות של זכרון חיצוני ענקי, יהיה עלינו ללמוד בבית הספר. אלו בהחלט בין השאלות שבהן מערכת חינוכית נדרשת להתמודד, במקום שאלות של האם המחשב מסייע לתלמידים להוציא ציונים טובים יותר בבחינות.

סוזן צעירי תיארה את הרשת החברתית הבלתי-תלוייה אדיורשת. לא מעטים מהנוכחים באולם היו חברי אדיורשת (אם כי, לא פעילים) ודי מהר ההרצאה התפתחה לדיון. לדעתי היה זה דיון פורה שהעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של גוף כמו מו”ח מול התארגנות מהשטח כמו אדיורשת. סוזן הדגישה שלמרות שהרשת מגיעה ל-200 חברים, הפעילות עדיין דלילה. מעניין שמהקהל הושמעו מילות עידוד שטענו שלמרות התחושה שהדברים אינם מתקדמים, אין להתייאש.

יחד עם כ-15 משתתפים אחרים, השתתפתי בסדנה על השימוש בוויקי שהנחתה אריאלה לונברג. נדמה לי שלרוב המשתתפים לא היה נסיון קודם בכתיבה בסביבת הוויקי. במהלך הסדנה בנינו ויקי משותף שבו כל אחד לא רק הוסיף דף, אלא גם ערך דפים שנוצרו על ידי אחרים ו/או השתתף בדפי הדיון על הדפים השונים. הפעילות היתה מוצלחת, אבל לא פחות חשוב מהלימוד עצמו היתה העובדה שקבוצה של אנשי חינוך בחנה יחד את הכלי. השאלות המנחות שאריאלה העלתה תרמו רבות להתפתחות של דיון פורה סביב האפשרויות של שילוב הכלי בכיתה.

הברכות אינן החלק המעניין באף כנס, ולא היתה סיבה לצפות שזה יהיה אחרת בכנס הזה. ולא רק הברכות – גם הרצאות הפתיחה במליאה נוטות להיות מהסוג ששוכחים מהר. אבל הפעם אלה, או לפחות חלק מהן, הפתיעו לטובה. אני חושש שמפקדת ממר”מ, אל”מ אילה חכים, לא כל כך הבינה מול מי היא היתה אמורה להרצאות. הרי נדמה היה שכל הנוכחים בקהל יכלו להרצות את ההרצאה שלה, הרצאה שלא היתה אלא אוסף של אמירות די נדושות על הגישה של בני הנוער של היום לטכנולוגיה. יאיר עמיחי-המבורגר היה יותר מעניין. הוא תיאר את המרחב האינטרנטי כמרחב שבו היחיד יכול להגדיר את עצמו מחדש, והוא ביקש לבחון את ההעצמה האפשרית הזאת (לטוב ולרע). ההרצאה אכן היתה מעניינת, אבל מעבר להגשה הקולחת והנעימה, קשה להגיד שהוא אמר משהו שלא קראנו בספרים של שרי טורקל לפני יותר מעשור. דווקא נדמה לי שהשינוי שהתרחש באינטרנט בשנים האחרונות – המעבר מסביבה טקסטואלית לסביבה שבה מצלמת האינטרנט תופסת מקום חשוב ומכובד – מחליש את היכולת של האדם המופנם להציג את עצמו יותר מוחצן, יכולת שעמיחי-המבורגר תיאר כדבר מאד חיובי. אם פעם כך היה המצב, נדמה לי שהוא כבר איננו כך היום.

אולי אפשר לטעון שגם דבריו של עוזי מלמד לא חידשו דבר – הרי רבים טוענים שהתקשוב והדיגיטליות מחוללים שינויים שבהכרח יטלטלו את המערכת החינוכית. אבל נהוג תמיד להסיק את המסקנה שהמערכת חייבת לשלוט בתהליך של הטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, נוסח השאלה המפורסמת של גבי סלומון, “פדגוגיה וטכנולוגיה: מי מכשכש במי?” (מתברר שקשה מאד למצוא עותק של הנאום הקלאסי הזה ברשת. תודה לרפי דודזון ששמר עותק כקובץ וורד, ולאלישע בביוף שהעלה אותו לתוך קבוצת דיון.) עוזי טען שהשינויים הכלל תרבותיים שהדיגיטליות מחוללת הם כה נרחבים וחריפים עד שאי אפשר כבר לדבר על שילוב או על הטמעה, אלא בצורך של שינוי מערכתי רב היקף. הטענה הזאת הפכה את הרצאתו למרתקת, וחשובה.

כאשר בכל מקבץ מושבים יש עשרה מושבים מקבילים קשה להחליט לאן ללכת, אם כי במקרה שלי ההחלטה היתה די ברורה – אני תמיד נמשך אל המושבים שעוסקים בוויקיים ובבלוגים. במושב הזה שמענו שני דיווחים על השימוש בוויקי בקורסים – אחד במכללת קיי, והאחר במכללת אוהלו – ודיווח אחד על בלוגים.

משימת הקורס במכללת קיי היתה כתיבת ערכים לוויקיפדיה. מובילי הקורס ציינו שהכתיבה לוויקיפדיה “תורם לתפישת הסטודנטים את עצמם כשותפים ליצירת ידע ולא רק כצרכניו”, ואין לי ספק שיש בכך ערך רב. ראוי להוסיף שכאשר הערכים שהסטודנטים כתבו הועלו לוויקיפדיה, הם נעשו חשופים לסוג שונה של ביקורת מאשר הביקורת של מורה בשיעור. להבדיל מציון שמקבלים בסיום של קורס, בכתיבה לוויקיפדיה “הסטודנטים נדרשו ‘להגן’ על הערכים שלהם”. באופן כללי מדובר בפרויקט מאד מעניין, והייתי מעוניין ללמוד יותר על התובנות של הסטודנטים על “עצם הרעיון של אנציקלופדיה ציבורית, איכותה ואמינותה, ועל חוכמת ההמונים, העומדת בבסיסה”.

הקורס שעליו דיווח יהודה פלד היה קורס מסוג אחר. כאן המטרה לא היתה לפרסם ערכים אנציקלופדיים ברבים, אלא להשתמש בתשתית של הוויקי, והאפשרות של משוב עמיתים שביסוד הוויקי, כדי לשפר את הכתיבה האקדמית של הסטודנטים. פלד ציין שלא היתה נכונות אצל הסטודנטים “לתת משוב משמעותי לעמיתיהם”. הסטודנטים נדרשו לא רק לכתוב ערכים, אלא להעביר ביקורת על ארבעה ערכים אחרים, אבל התברר שהם התקשו מאד לתת משוב שאפשר לכנות אותו משוב בונה.

מתוך הקהל משה חסיד הדגיש שלמרות שבציבור הרחב קיימת חפיפה כמעט מלאה בין הטכנולוגיה של הוויקי לבין מוצר מידע אנציקלופדי, במקורו נועד הוויקי לאפשר שיתוף ידע וגיבושו בתוך ארגונים. לאור זה, הנסיונות שדווח עליהם במושב בהחלט התאימו לרוח המקורית של הכלי.

הרצאתו של ג’יי הורוויץ היתה מהנה מאד, אם כי חייבים לשאול אם באמת היה לו מה להגיד (או אם מה שהוא אמר היה שונה ממה שאפשר היה לקרוא בתקציר ההרצאה שהתפרסם לקראת הכנס). כפי שהורוויץ עצמו ציין, לא היה כאן שום מחקר, אלא משהו דומה יותר להצהרת כוונות, או אולי הזמנה להצטרף לקהילה של בלוגרים. לא בטוח שנדרשו 20 דקות כדי לעשות זאת. נדמה לי שהוא היה מצליח להסביר את עצמו טוב יותר לו היה נצמד למבנה המוצע של התקצירים לכנס נוסח:

• אוכלוסיית היעד – מורי המורים המבקשים לעורר צמאון ללמידה אצל הסטודנטים שלהם מעבר לתקופת הלימודים שלהם במכללה
• מטרת הפרויקט – להעסיק את מורי המורים בשעות הלילה המאוחרות, הרבה מעבר לשעות עבודתם המקובלות
• משך הפרויקט – שעות ארוכות, וכל החיים
• חדשנות הפרויקט – אין כל חדש בכתיבה, וגם לא בפרסום פומבי של הגיגים. יכול להיות שיש כאן המחשה ברורה של כותרת המשנה של הכנס, אבל ללא סימן השאלה: לא מהות, אלא רק מעטפת

ובכל זאת, כבר הזכרתי שהיתה הרצאה מהנה?

היו שנים שבהן כנס הגולשים של מופ”ת הצליח למלא את אולם ההרצאות של מכללת לווינסקי. הפעם, האולם של מכון מופ”ת, שהוא אולם קטן יותר, היה רחוק מלהיות מלא. בדומה לכנסי מו”ח השנה, היתה תחושה שכולם מכירים את כולם. אינני בטוח שזה דבר רע. הרוב הגדול של המשתתפים בכנס הם אלה שצוללים לתוך הנושא ומנסים להפיק ממנו למידה משמעותית, ואין כל פסול בכך שהם עוסקים יותר במהות מאשר בשיווק. הרי כאשר נושא התקשוב בחינוך היה חדש, אפשר היה לשמוע הרצאות שהתייחסו לשילוב של פורום בתוך קורס כחידוש מהפכני. היום איננו מסתפקים בדיווח מהסוג הזה. אנחנו מצפים לשמוע על השימוש בכלים חדשים, או על תהליכי למידה שלא ניתנים ליישום אלא בסיוע הטכנולוגיה.

אבל עלי להודות שגם הפעם זה לא כל כך קרה. כמובן שבלתי-אפשרי להגיע לעשרים מושבים שונים שבסך הכל התחלקו בין שני מקבצים. לכן, יתכן מאד שפספסתי משהו מאד מעניין. עם זאת, התחושה שלי היתה שבמקום להציע מושבים רבים שנראו במקרים רבים כחזרה על דברים ששמענו בכנסים קודמים, היה יותר כדאי לצמצם את ההיצע לפרויקטים חדשים ומחדשים.

ואולי אסתור את עצמי בכך שאציין שלא תמיד יש צורך בחדשנות. במקבץ השני של המושבים המקבילים השתתפתי במושב שבו נציגים ממשרד החינוך תיארו את המתרחש בבתי הספר נכון להיום – הן מבחינת הטכנולוגיות שנכנסות לתוך בתי הספר, והן מבחינת המדיניות המתגבשת בנוגע למה שתלמיד (וגם מורה) צריך לדעת כדי שנגדיר אותו כאוריין תקשוב נבון. אמנם היה במושב דיווח על טכנולוגיות חדשות, אבל הדגש לא היה על החדש, אלא על המהות. ודווקא כאן התרשמתי ששני הצדדים, גם משרד החינוך וגם המכללות להכשרת מורים, מעוניינים בדיאלוג. דרך דיאלוג כזה אפשר יהיה לקבוע מה פרחי הוראה צריכים לדעת אודות התקשוב, כך שכאשר הם יהיו מורים הם יוכלו להשתמש בטכנולוגיות בתבונה וביעילות, ולעזור לתלמידיהם לעשות זאת. בעבר לא חשתי שמורי המורים חשים את הנחיצות בדיאלוג כזה. ואם היום הם כן מודעים לצורך הזה, הרי אולי לא מדובר במשהו חדש, אבל אין ספק שזה צעד חשוב בכיוון הנכון.

שבוע עמוס במטלות צימצם את הזמן שעמד לרשותי לבדיקת שלל ההודעות שנכנסו לקורא ה-RSS שלי. לקראת סוף השבוע, כאשר סוף סוף התפניתי לעבור על עשרות ההודעות שהצטברו אצלי, גיליתי שהנושא של backchanneling והתנהגות הולמת של מאזינים בקהל כאשר מחשבים ניידים בידיהם העסיק עוד כמה בלוגרים שאחריהם אני עוקב. אי לכך, ראיתי לנכון “להמשיך” את המאמרון מאתמול.

סטיב הרגדון שואל כיצד נוכל לנצל את הערוץ האחורי כדי להעשיר את הכנסים שלנו. כמובן שאין זאת שאלה חדשה, אבל התדירות שבה אנחנו פוגשים אותה הולכת וגוברת. הרגדון כותב:

כמי שבעבר הביע את התחושה שאנחנו בהחלט זקוקים לאמצעים שירעננו את הכנסים שלנו, אני יכול להזדהות עם הרצון הזה של הרגדון. זאת ועוד – אם אנחנו עוסקים בתקשוב בחינוך, הגיוני שאותו תקשוב יבוא לביטוי בכנסים שבהם אנחנו מדברים על מה שאנחנו עושים. הרגדון מביא רשימה של הצעות שיכולות להפוך כנסים ליותר מרק האזנה להרצאות. רוב ההצעות שלו נוגעות בהכנות ובארגון, אבל הוא גם מעודד backchanneling בעזרת כל כלי שהמשתתפים/המאזינים יבחרו:

הרגדון, אגב, מביא רשימה די ארוכה של הצעות בכיוונים דומים, כולם ממאמרונים בבלוגים שונים, דבר המראה שאנשים רבים חושבים בכיוונים דומים.

רוב הרעיונות שהרגדון מביא בהחלט נראים לי, אבל אני בכל זאת חש אי-נוחות כלפיהם. במידה רבה אפשר לטעון שהדיונים המתמשכים בבלוגוספירה החינוכית מהווים כנס פתוח שאיננו מוגבל בזמן או במקום. המציגים בכנס הזה הם הבלוגרים שמעלים רעיונות שונים ומדווחים על הפרויקטים שלהם, והקהל הוא האנשים הרבים שקוראים, ולפעמים גם מגיבים. אבל אם יש לנו כנס כזה שנמשך כל השנה, לא ברור למה עלינו להפוך את מפגשי הפנים אל פנים המעטים שלנו לשלוחה מתוקשבות של הפעילות הזאת. נכון, כתבתי בעבר שחלקים נרחבים מהכנסים שאליהם אני מגיע די מייגעים, אבל אינני בטוח שה-“תשובה” לבעיה הזאת היא להמשיך את הדיון שמתקיים בבלוגוספירה גם לתוך אותם פגישות מעטות שבהם יש סיכוי להפגש פנים אל פנים.

מאמרון חדש של קתי דייווידסון עזר לי להבין, לפחות באופן חלקי, מה מפריע לי כאן. שבשנים האחרונות דייווידסון צללה עמוק לתוך עולם התקשוב אבל המקורות שלה נמצאים באקדמיה הלא מתוקשבת, ויש לה עין חדה מאד. במאמרון החדש היא מעלה זכרונות מכנס על טכנולוגיות חדישות מלפני מספר שנים. היא מציינת שבאותו כנס עודדו את המשתתפים לנצל את המחשבים הניידים שלהם, ואת התקשורת הזמינה, כדי לשוחח ביניהם, גם בשעת ההרצאות. היא כותבת שהיא הבחינה בשני מסלולי תקשורת – הפורמאלי, מהבמה אל הקהל, והסמוי, שהתנהל בתוך הקהל, דרך המחשבים. היא כותבת:

דייווידסון כותבת שהיא קראה התייחסות של סטיבן ג’ונסון לאותה תופעה, התייחסות שנבעה מנסיון דומה משלה:

אני משוכנע שיש טעם בהרחבת הדיון בכנסים. רצוי שההתמקדות בבמה, ובמומחים שמרצים, יפנה מקום לדיון הער שיכול להתקיים בתוך הקהל עצמו. מהבחינה הזאת, backchanneling הוא בהחלט דבר רצוי. אבל מתן קול לקהל איננו צריך לבטל את תחושת השייכות שיכולה להיווצר פשוט כתוצאה של האזנה משותפת לדברי טעם. נדמה לי שבכנסים רצוי לגרום לנו לצחוק – אבל לצחוק ביחד.

היו ימים שבהם אפשר היה להתלונן על כך שהדיווחים ששמענו בכנס מו”ח היו מהסוג שגרם לנו לשאול “נו, על זה יש טעם לדווח?”. ומפני שלעתים קרובות הדיווחים עצמם לא הצליחו לעורר עניין, המרכיב המרכזי של הכנסים האלה, זה שממש הביא אותנו אליהם, היה המפגש החברתי עם השותפים לתחום. כמובן שלא הכרתי את כל המשתתפים, אבל תמיד היו רבים ששמחתי לראות ולהתעדכן על מעשיהם. אתמול, בכנס שאפשר, ואולי צריך, לכנות אותו “מיני-כנס”, לא היתה סיבה לשאול על מידת העניין בדיווחים, וזאת מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא היו דיווחים. וראו זה פלא – הפעם לא היה צורך לחפש את החברים מבין כל המשתתפים. הרי הפעם, כולם הכירו את כולם.

במידה מסויימת צריכים להכיר במצב הזה כהצלחה, אולי אפילו כנצחון, של גוף כמו מו”ח. הרי במשך שני עשורים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר ניסו להפוך את השימוש במחשב לדבר מובן מאליו בתהליכי הלמידה וההוראה. אותם דיווחים תמוהים משנים קודמות – אותם דיווחים שגרמו לנו לשאול למה בכלל מדווחים על כך שכיתה אחת שילבה קבוצת דיון לתוך לימוד נושא מגלי עולם, או כיתה אחרת חיפשה מקורות ברשת, או בית ספר השתמש באתר כדי לעדכן את התלמידים ואת ההורים במטלות שיעורי הבית – היו בעצם העדות לכך שאכן לומדים להשתמש בכלי. כאשר מהפכה מצליחה, היא מפסיקה להיות מעניינת.

אבל מה קורה עם אותם מהפכנים שעמלו קשות לחולל את השינוי? האם נגזר עליהם להפוך ללא יותר מאשר זקני השבט שמתרפקים על הימים הטובים? אכן, יש סכנה כזאת, אבל למרבה המזל האינטרנט ממשיך להמציא פטנטים, ובא דור חדש של כלים, כלי Web 2.0, שמציבים אתגר חדש, חזית חדשה שאת דגלו אפשר להניף. באותו הזמן שמו”ח נמצא בסכנה שהוא ייהפך לאנכרוניזם, בא ה-Web 2.0 ומאפשר לו להמשיך להוביל.

אך מה לעשות, ואחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט, ועוד יותר של Web 2.0, הוא ירידה בחשיבות ההנהגה. כאשר הגישה למידע איננה תלוייה בתיווך של הידענים, אותם ידענים, המהפכנים הוותיקים, מגלים שהם צריכים להלחם על מעמדם, צריכים להראות שהם עוד מסוגלים להוביל. כך קורה שלפני מספר חודשים מו”ח התכנס כדי ללמוד על Web 2.0, ואתמול, כאילו כסיום של אותו תהליך של למידה, הוא הציג את הידע שהוא צבר, תחת הכותרת “למידה 2.0 וסביבות מקוונות – האם העתיד כבר כאן?”. קשה לבוא בביקורת “מבחוץ” כלפי משהו שאתה חלק ממנו, ולכן אסתפק בההרהור הזה, תוך ציון שלמרות שראיתי מכרים רבים, ממש שותפים לדרך, חסרו לא מעטים אחרים שאמרו לי שהם לא מצאו סיבה לבוא – הרי הם כבר שמעו את הכל מספר רב של פעמים.

גם אם התחושה השולטת (עבורי, לפחות) בכנס מו”ח היתה של שירת ברבור, היו בו מספר רגעים מאד מעניינים. הכנס נפתח עם הרצאה של אורן צוקרמן שתיאר את ה-Scratch ואת תהליכי הלמידה שהיישום הזה מאפשר. נדמה לי שחלק גדול משומעיו זוכרים היטב את Logo ויכלו לדמיין לעצמם כיצד הכלי הזה, במידה רבה יורשו, יכול לסייע בפיתוח החשיבה. כמובן שצריכים לקוות שאם וכאשר השימוש ב-Scratch יחדור למערכת, המורים יבינו שמדובר בכלי לפיתוח החשיבה, ולא בכלי המאפשר לתלמידים לצייר ציורים.

רוב היום עסק בכלי Web 2.0, ועל כיצד הכלים האלה עשויים להשפיע על תהליכי למידה. נאמרו דברים מעניינים וגם חשובים, וכצפוי, נאמרו גם לא מעט דברים בנאליים. נדמה לי שהיה ברור לכל המשתתפים שביכולתם של הכלים האלה לחולל שינוי בתהליכי למידה, והשאלות שהתעוררו היו סביב התנאים הדרושים כדי לאפשר להם לעשות זאת. מי שנכח היה, בוודאי, כבר משוכנע שהמערכת צריכה לאפשר לכלים האלה לקדם דרכי למידה הבנייתיות. במידה מסויימת ההסכמה הכללית הזאת יצרה את התחושה שמבחינת השגמת השאיפות שלנו העתיד, אכן, כבר כאן. אבל השמענו את הסיסמאות האלו כבר שנים רבות, וזה יוצר את החשש שה-“עתיד” אינו אלא המשך ההבטחות של העבר.

חלק מהכנס הוקדש למה שחייבים לכנות שיווק. נציג של מיקרוסופט הסביר לנו כיצד הכלים שהחברה מפתחת יאפשרו לנו לעשות את הכל, ואחריו נציג של גוגל הסביר לנו בדיוק את אותו הדבר, רק שם החברה השתנה. דברים דומים מאד הושמעו גם מאגף הקוד הפתוח. היישומים שראינו על בסיס Moodle שבשימוש בבתי ספר בפתח תקווה הרשימו במיוחד, אם כי למרות ההבטחה ש-“כל אחד יכול” אני חושש שרוב המורים יתקשו ליישם את השימוש בכלים האלה בכיתה ללא הדרכה מאד צמודה.

חלקים מהדיון שנערך בסיום היום היו מאד מעניינים. שרון גרינברג הציף אותנו בנתונים מ-Shift Happens על מנת להמחיש עד כמה החינוך של היום איננו מתאים לצרכים של מחר. יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה. אבל אין ספק שמדובר בנתונים שמעוררים את הצורך לבחון האם החינוך של היום מכשיר תלמידים לעולם של מחר. (מקוצר הזמן שרון לא הצליח להראות לנו מה שניתן לעשות כדי לחולל שינוי.) אברום רותם תיאר מספר התפתחויות בתחום הטכנולוגיה, בעיקר מבחינת הנגישות והשיתוף (המצגת שלו כאן), שיוצרים מצב שבו הסיכוי ללמידה אקטיבית ושיתופית באמת קיים. רוני דיין הרחיב על מספר פרויקטים של האגף למדע וטכנולוגיה שיוצרים את התשתית לשינוי הזה. (חשוב לציין שאני קורא דיווחים רבים מהשטח בארצות דוברות אנגלית, ואני מתרשם שהמוסדות שם רחוקים מלהבין את התהליכים הדרושים כדי ששינוי משמעותי יתרחש. אם רוני אופייני למערכת שלנו כאן, אפשר לקבוע שהמצב אצלנו שונה, ולטובה.) דוד קסוס הביא דוגמאות צנועות המראות למידה של ממש. גיא לוי הדגיש שהיום אנחנו מבינים שהתקשוב חייב להיות חלק מהשגרה היום-יומית של בית הספר, והביא דוגמאות מאנגליה כדי להראות שהשקעת משאבים גדולים אכן מסוגלת להשפיע לטובה.

שוב, אינני יודע עד כמה הדברים שנאמרו בפאנל היו חדשים למשתתפי הכנס. הרי היתה זאת התכנסות של המשוכנעים. אבל לא פעם, אפשר לחשוב שכולם כבר משוכנעים, ולכן אין צורך להשמיע את הדברים האלה. מתברר שאין המצב כך. בתערוכה מחוץ לאולם הדיונים אספתי עלון שיווקי/פרסומי של אחד המציגים. באותו עלון קראתי:

מהכתוב באותה פיסקה אפשר לחשוב שמדובר באחד מהדוברים בפאנל. אבל ההמשך כבר כלל נימה טיפה אחרת:

במילים אחרות, חשבתם שחיפוש מידע הוא פעילות לימודית? יכול להיות, אבל הלמידה האמיתית נובעת מההוראות של המורה, והריכוז ותשומת הלב עשויים להתרופף בסביבה האינטרנטית מלאת הגירויים. ולכן:

והפתרון הוא, כמובן, לקנות את המוצר, ולעשות כל מאמץ למנוע מהסביבה האינטרנטית השפעה חיובית של ממש על כיצד תלמידים לומדים. אכן, אם זאת עדיין התפיסה הרווחת (ואין לי ספק שבמידה לא קטנה כך המצב) אפילו האמירות הנדושות שהושמעו אתמול (ואינני בא בטענה כלפי אף אחד, הרי גם אני משמיע, פעם אחר פעם, את האמירות האלו) עדיין נחוצות מאד.

כאשר מדברים על Web 2.0, ועל תוכן משתמשים, קשה לא להזכיר את הנוסחה המפורסם של 90-9-1. כתבתי עליו מספר פעמים כאן, וגם אם האחוזים אינם מדוייקים, קשה להתווכח עם הקביעה שבסביבות האינטרנטיות הרוב המכריע של “תוכן המשתמשים” בא מקבוצה די קטנה של אנשים. גם אם מיליוני על גבי מיליוני בלוגים כבר נפתחו (וחייבים להודות שרבים מאד גם נסגרו), וסקרים רבים מראים שאחוז לא מבוטל של בני נוער מעלים “מידע” זה או אחר לאינטרנט, האמת היא, כנראה, שעדיין מדובר במיעוט.

בדבריו בכנס אברום רותם חזר והדגיש שבאמצעות הכלים שעומדים לרשות החינוך היום ניתן, ואף צריך, להפוך את נתון הזה, ולהביא למצב שבו 100% מהתלמידים יהיו יוצרי תוכן. למרות הרצון העז שלי שהתקווה הזאת אכן תתגשם, אני רואה בקביעה כזאת לא רק אמירה אוטופית, אלא קביעה מסוכנת. אלא אם כן אני מפספס משהו, נדמה לי שהדרך היחידה שבה נוכל להביא 100% של התלמידים להיות פעילים כיוצרי תוכן היא לחייב אותם לעשות זאת באמצעות שיעורי בית. אם כך נעשה, אני משוכנע שבמקום להביא לתוך בית הספר את הקסם של Web 2.0, נצליח רק להשניא אותו על התלמידים שבמקום להיתפס בחדוות היצירה יראו בזה, בצדק, לא יותר מאשר אמצעי להשתלטות בית הספר על עוד פן מהחיים שלהם. קליי בורל כינה מגמות מהסוג הזה schooliness. הוא מסביר שכאשר הוא השתמש במונח הזה לראשונה (לפני קצת יותר משנה):

לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיציל אותנו מהכוונות הטובות של עצמנו.

כמו לפני שנה, גם השנה, קשה “לסכם” את כנס צ’ייס במאמרון אחד כאן. הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא להצהיר, כבר בהתחלה, שההתייחסויות שלי כאן הן סובייקטיביות למדי, ושאני מנסה כאן להצביע על מספר נקודות שנראות לי (ואולי רק לי) משמעותיות. עיון בספר התקצירים מראה שהכנס ליקט מגוון מרשים מאד של כיווני מחקר, וגם אם חלק גדול מהנושאים לא עניינו אותי במיוחד, היה קשה להחליט, עבור כל מושב, לאן ללכת. בכל מושב היה עלי לוותר על משהו מעניין שהיה נראה לי כמשהו שכדאי לשמוע.

הרצאת הפתיחה, של פרופ’ ברברה טוורסקי, בנושא “Cognitive Principles of Information Visualization” (נדמה לי שהמצגת שלה עדיין לא נמצאת באתר הכנס, אבל מצגת שעוסקת ברבים מאותם נושאים נמצאת באתר אחר) היתה … מעניינת. טוורסקי טיפלה בנושא ממבט מחקרי ששונה, כמובן, מההתייחסות היום-יומית שלי כלפיו, ולמען האמת, לא חשתי שבמקרה הזה המחקר הוסיף הרבה להבנה שלי. ובכל זאת … כבר כתבתי שהיה מעניין?

בין יתר דבריה, טוורסקי ציינה שמחקרים שמשווים בין אנימציות לבין ייצוגים גראפיים סטטיים מראים באופן עקבי שאנשים מבינים את הייצוגים הסטטים טוב יותר. היא הדגישה ש-“showing isn’t explaining”. מספר פעמים ראיתי תלמידים שמביטים באנימציות על גבי צג המחשב שאמורות להמחיש את מחזור המיים בטבע, או משהו דומה. ושוב ושוב התרשמתי שההמחשה אכן נהדרת, אך עם זאת, קשה להגיד שהתלמידים באמת הבינו את מה שהאנימציה היתה אמורה להמחיש. במידה לא קטנה, דבריה של טוורסקי אישרו את התחושה הזאת.

במידה מסויימת, הכנס הגיע לשיא עבורי עוד במושב הראשון, וזה הודות לדיווח של יורם עשת על מחקר שהוא ערך. המחקר הזה היה מחקר המשך למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן. המחקר המקורי בחן היבטים שונים של אוריינות דיגיטלית אצל שלוש קבוצות גיל. המחקר החוזר בחן את אותם ההיבטים עם שתי קבוצות – עם רבים מאותם משתתפי המחקר המקורי, ועם קבוצת ביקורת המורכבת מאותם גילאים היום. התוצאות הצביעו על כך שמעבר הזמן מיומנויות מחשב בסיסיות מתבססות בכל שכבות האוכלוסיה, אבל אצל מיומנויות “מידעניות” יש נסיגה. אפשר אולי להגיד שהתוצאות האלו אינן מפתיעות, אבל אין ספק שיש להן חשיבות חינוכית רבה.

אגב, באותו מושב שמענו גם דיווח על מחקר שבדק את ההתאמה של סגנונות חשיבה שונים לקורס אוניברסיטאי מקוון. למדנו, כנראה, שלא כל קורס מתאים לכל סגנון למידה. סליחה אם אציין שספק אם היה צורך במחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת.

מעניין לציין שהמונח “Web 2.0” כמעט לא מופיע בספר התקצירים, ואולי רק פוסטר אחד בכל הכנס עסק בנושא של בלוגים. לאור זה, אולי טיפה מוזר ששני מושבים שלמים של הכנס הוקדשו ללמידה בסביבה של ויקי. שמעתי רק אחד מאלה, ולגבי האחרים רק קראתי את התקצירים. קיבלתי את הרושם שהמחקרים בחנו את הפעולות שבוצעו בסביבת הוויקי (שינויים זעירים בתוכן, הוספת פסיק, מחיקת משפט), אך לא בשאלות הקשורות ללמידה שאולי (ואולי לא) התרחשה באמצעות הכלי. יכול להיות שחוקרים נמשכים אל הוויקי (ולא אל הבלוג, למשל) מפני שהוא אוגר נתונים מדוייקים על השימוש בו ועל השינויים שמתרחשים בו. המשיכה הזאת אולי מובנת, אבל עבורי הדיווחים על המחקרים האלה היו קרים וכלל לא נגעו בעיקר (כפי שאני מזהה אותו).

לא שמעתי את ההרצאה של יורם קלמן על “שתיקה בכיתה המקוונת: הרכיב הסמוי מן העין“, אבל מהתקציר הנושא נראה לי כחשוב מאד. אם הבנתי נכון, המחקר בדק “שתיקה” בדואר אלקטרוני, ואני מקווה שזה יורחב לכלול גם “שתיקה” בקבוצות דיון, תחום שנראה לי משמעותי יותר בסביבות לימודית. אך עצם העיסוק בנושא כזה מצביע, לטעמי, על הסתכלות מקורית בסביבה המקוונת.

פורמט הפוסטרים מצא חן בעיני. הרעיון של לתת חמש דקות לבעלי הפוסטרים להציג את המחקרים שלהם, ואחרי-כן לצאת אל הפוסטרים עצמם יוצר בסיס לדיון פורה. עם זאת, הרגשתי שהפוסטר שעסק ב-“משבר הזהות של אתר האינטרנט הבית ספר” סבל מהעדר הכרות עם השטח. כמבקר מאד חריף של אתרי אינטרנט בית ספריים, אני חש צורך לציין שהצופה מבחוץ שמנסה לבחון את האתר בכללולו פשוט איננו מודע, על פי רוב, להיסטוריה של אותו אתר, לדרכים בהן הוא צמח (או דעך), למטרות השונות (והלעתים סותרות) שהוא היה אמור לשרת. פוסטר אחר, על “חברות בעולם הווירטואלי” קצת הביך אותי. הפוסטר עסק, אמנם, במחקר-חלוץ, וצפוי שהנושא עוד יצטמצם ויתמקד. אבל מחקר בנושא הזה, כפי שתואר בתקציר, נראה לי יותר כמפעל חיים מאשר מחקר לתואר שני, ולא ברור לי מה “חוקרים” כאן.

יש, כמובן, עוד. היו דיווחים על מחקרים שגרמו לי לשאול דברים כגון “נו, מה ציפית?”, או “את זה חוקרים?”. ולעומת אלה, היו אחרים שעוררו מחשבה של “איזה רעיון נהדר!”. כצפוי, היתה זאת הזדמנות לראות אנשים רבים שרואים רק בכנסים, ומהבחינה הזאת, ההפסקות היו (כרגיל) קצרות מדי. נדמה לי שבהתמקדותו במחקר, כנס צ’ייס יצר לעצמו נישה חשובה ומכובדת בנוף החינוכי/תקשובי בארץ, וגם השנה הוא מילא אותי יפה.