מה עושים דבר ראשון על הבקר?

מתאספת אצלי רשימה די ארוכה של נושאים שעליהם נראים לי שמאד כדאי לכתוב. אבל כתבה נהדרת בבלוג של צעירה בסלובניה שאליה הגעתי דרך סטיבן דאונס איכשהו דחקה את כולם הצידה, וממש דרשה שדווקא עליה אכתוב. (כהערת אגב, יש טעם לציין שסטיבן דאונס הוא, ללא ספק, תופעה מדהימה – מקור חשוב ביותר למקורות. אינני תמיד מסכים איתו [אם כי נדמה לי שההסכמות עולות על אי-ההסכמות] ונדמה לי שהוא תמיד מוכן מדי לקטול דעות, אבל כמות המקורות המעניינים שמגיים אליו, ושהוא מוסר עליהם הלאה, פשוט עצומה. דאונס מספק לכל מי שמתעניין בתחום של טכנולוגיות בלמידה שעות על גבי שעות של קריאה. אין לי מושג איך הוא מספיק לעבור על הכל, אבל אני בכל זאת מודה לו.)

אבל לא התכוונתי לכתוב כאן על סטיבן דאונס, אלא על אותה בלוגרית צעירה בסלובניה שמתארת את היום שלה:

My typical day starts with a cup of coffee and a click on my browser icon. It’s strange now that I think about it, but the first thing I do in the morning (no matter what I have to do during a particular day) is to start my browser – Safari. I don’t stop to think – oh, I need my browser now! – I just do it.

הנושא של ילידים לעומת מהגרים דיגיטליים (כידוע) מעסיק אותי בזמן האחרון. במקרה הזה מדובר בצעירה בת 22, אבל נדמה לי שההתנהגות שהיא מתארת איננה של דור זה או אחר, אלה פשוט של אלה מאיתנו המשלבים את הקריאה הכמעט אובססיבית הזאת לתוך החיים שלנו. היא ממשיכה:

… but it doesn’t just stop at reading and clicking links. Fact is that whenever I find an interesting post or link I immediately feel the need to share it. A few years ago I’d perhaps email or IM the link to family or friends, but now it’s just much more. I feel the need to share it with the world – I don’t want just friends and colleagues to read this link, I want to give everyone in the world that might be interested in a certain topic a chance to read it!

נדמה לי שכל מי שמתנסה בכתיבה בבלוג מכיר היטב את התחושה הזאת. קוראים יסלחו לי אם אני מרשה לעצמי לצטט ממנו עוד פעם אחת (אפילו אם קשה לבחור בדיוק איזה קטע לצטט – המאמרון כולו מאד כדאי לקריאה). יש כאן תיאור נהדר של מה שאולי אפשר לכנות כנקודת הארכימדס שהבלוג יכול להוות בחיים הלימודיים שלנו:

Keeping a blog makes me an active seeker of content that will be interesting and relevant for you: the readers of my blog. I am now the editor of my personal channel and for this reason I feel a big responsibility for the “life” of my blog – it is up to me to keep it interesting, current and worth reading. And all this also makes my primary work as a researcher more engaging, and even more valuable and meaningful to me. I feel that I can do much more than just the task in front of me. I am constantly learning, collecting experiences and thinking about how they could be shared for others to read.

ואם כבר מדובר בכיצד הבלוגים והחיים שלנו משתלבים, אולי זה המקום להצביע על מספר מאמרים שהתפרסמו בזמן האחרון שמתארים את הנוף המתוקשר הזה. לאחרונה אספתי לא מעטים כאלה (ואולי אפילו כתבתי עליהם כן) אבל יש טעם לרכז כמה שהרשימו במיוחד. הם גם נמצאים בחשבון הדלישס שלי, אבל לא יזיק שהם יופיעו גם כאן.

אין לי ספק שמדובר במציאות מתוקשבת חדשה המעוררת שאלות לימודיות חשובות ביותר.

רוצה לכתוב בלוג? עור עבה לא מזיק

בתגובה למאמרון האחרון שהתפרסם כאן, ביילע מציינת, ובצדק, ש-“כאשר חושבים יותר מדי אז לא עושים כלום”. אכן, בלוגר שיבחן, הלוך ובוחן, כיצד יגיבו למה שהוא כותב, בסופו של דבר לא יפרסם כלום. או אולי עוד יותר גרוע, יכתוב דברים תפלים שאף אחד לא יתעניין לקרוא. רק טבעי הוא שאנחנו נרצה שיסכימו עם מה שאנחנו כותבים, אבל אם אנחנו מכוונים את הכתיבה שלנו ל-“טעם הקהל”, סביר להניח שה-“קהל” יאבד עניין.

עבור הדור שלי, הבעיה הזאת היא אכן בעיה. אפילו כתוצר של שנות השישים בארה”ב, החשיפה האינטרנטית איננה באה כל כך בקלות. אבל יתכן שעבור בלוגרים צעירים, החשיפה, ואדישות כלפי ההשתמעויות של אותה חשיפה, הן כבר מצב “טבעי”. במאמר מרתק מלפני שבוע בשבועון “ניו יורק” (Kids, The Internet, and the End of Privacy), אמילי נוסבאום מפגישה את הקורא עם מספר צעירים שאינם מתרגשים מהחשיפה הזאת, צעירים שגדלים לתוך עולם שבו ממילא כמעט בלתי-אפשרי לשמור סוד. נוסבאום כותבת:

And after all, there is another way to look at this shift. Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.

שוב, עבור בני הדור שלי, אפילו אם שכלית אפשר להבין את המצב הזה, קשה להפנים אותו. ובכל זאת, כדאי שמי שיבחר לכתוב בלוג ישלים עם העובדה שלא פעם הוא יפול על הפנים בפרהסיה. יהיו אנשים שיחכו שיפול כדי לצחוק עליו בציבור. אבל אפילו אם המעידות שלנו נשמרות לעד, לרוב הגדול ממש לא איכפת. יש, כנראה, יום-יום מספיק אנשים שנופלים כדי שהמעידות שלנו די מהר נעשות להיסטוריה. והמצב ההפוך, זהירות מוגזמת שמונע מאיתנו לנקוט עמדה, שעוצרת אותנו מלהסתכן, הוא עוד יותר גרוע.

לזכות בקהל רב איננו, כנראה, תמיד יתרון

בעולם הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, ג’ף אוטכט (Utecht) הוא בלוגר די מוכר. פוגשים אותו לא רק בבלוג שלו, אלא גם בבלוג הקבוצתי של techlearning והוא גם מפיץ המלצות על השימוש ביישומים שונים בבלוג נוסף. בלוגרים רבים בתחום מתקשרים למאמרונים שלוח. נכון להיום, הוא מלמד בבית הספר אמריקאי בשנגהיי (כן, בסין). השבוע הוא מספר את הסיפור של וידיאו שהוא הכין לפני כשנה וחצי, וידיאו שזכה למספר מצומצם של צפיות עד שוידיאו אחר, מוצלח בהרבה, “נקשר” אליו, ובדרך הזאת משך צפיות אל הוידיאו שלו. אוטכט מדווח:

In the past week and a half, I’ve seen my first attempt of a digital story go from being a little unknown corner of YouTube to having over 48,000 views. Now my poor little attempt at creating a digital story is getting knocked around with comments.

לא רע, וקשה להתלונן כזה זוכים לחשיפה כזאת. אבל אוטכט מודע מאד לעובדה שהוידיאו שלו די לא מעניין. הוא עצמו מודה שהיה זה בסך הכל נסיון ראשוני. ועכשיו, צופים בו לצד וידאו מרשים ביותר, ולאורו שופטים אותו. הוא ללא ספק צודק שההערות להן הוא זוכה הן לפעמים גסות ללא הצדקה. מי מהמבקרים, לדוגמה, ראה לנכון לבדוק שזאת היתה ההתנסות הראשונה שלו בהכנת וידיאו כזה, או הרהר על כך שתוך שנה וחצי כלי ההפקה השתפרו עד כדי כך שקשה להשוואת בין מה שהפיקו אז למה שאפשרי היום.

אוטכט שואל שאלה חשובה בנוגע לעבודות של סטודנטים שיופיעו במרחב האינטרנטי. האם גם אלה יזכו לביקורת כמו הסרט שלו? נדמה לי שיש מקום לצטט את מלוא הפיסקה האחרונה של המאמרון:

This whole experience has me thinking about our students and the content they produce on the web. Everything from the videos my students have on YouTube to their personal Myspace accounts. It’s a great lesson that content can lay dormant for a long time, and it only takes one connection to bring it to life. I think about our high schoolers today who are putting things on the web that today seem harmless, but tomorrow could cost them their job, or impact a family member or friend’s career. There is a lesson here that connections are constantly being formed; everything and anything you put on the web can be connected too. Our students, no matter what their grade, are creating their digital profiles, a profile that is clickable, connectable, and tells a story of who they are. Now, I wish I would have read over my script a few more times before actually posting the video, cleaned up the images, and made it a little less boring (as most of the comments state) but at the time I wasn’t thinking it was going to be viewed by 48,000 people. I was practicing; learning a new skill, and trying something new…and now the world has a hold of it.

כאשר אנחנו מעודדים את התלמידים שלנו לפרסם במרחב האינטרנט, קל מדי לשכוח שלא כולם שם נוהגים לפרגן. באותה מידה שהם יכולים לזכות לחיזוק, תלמידים יכולים גם לפגוש ביקורת קוטלת. אותו פרסום לעולם שאמור ליצור אצלם איכפתיות כלפי מה שהם מכינים, להביא אותם להקפיד על איכות, יכול גם להפגיש אותם עם ביקורת הורסת. יש טעם להכין אותם למצב כזה.

אבל קשה לי לסיים כאן מבלי להתייחס טיפה לטידיאו של אוטכט. גם אחרי כל ההסברים על כך שהוא היה ראשוני ונסיוני, צריכים בכל זאת להוסיף שהוא גם לא טוב, ומסיבה חשובה. הוידיאו האחר שעליו אוטכט כותב הוא The Machine is Us/ing Us שתוך זמן קצר זכה למיליון צפיות. וכדאי להוסיף – בצדק. מדובר בהקפה מצויינת שתוך פחות מחמש דקות ממחיש חלק חשוב מהקסם של Web 2.0. (בלוגרים רבים קישרו אליו בבלוגים שלהם. אני רק ציינתי אותו ברשימת הדלישס שלי, ויידעתי מספר אנשים עליו דרך הדואר. למה לא דיווחתי עליו כאן הוא סיפור אחר.) אבל ההבדל מבין הוידיאו הזה לבין הוידיאו של אוטכט איננו רק האיכות. לטעמי, חשוב הרבה יותר הוא נקיטת העמדה. אוטכט בסך הכל מתאר. אין בו נקיטת עמדה. ובגלל זה, הוא לא מלהיב. הוא דומה לעבודה שתלמידים עשויים להכין כאשר אומרים להם להכין עבודה על משהו, והם בסך הכל מעתיקים את הערך על אותו נושא מהאנציקלופדיה. אני בטוח שאוטכט הוא מורה טוב, ודווקא בגלל זה אני מקווה שבעתיד, כאשר הוא מבקש מהתלמידיו להכין וידיאו על נושאים שונים, הוא ינחה אותם לעשות זאת כך שהצופה יוכל להרגיש את המעורבות האישית שלהם בנושא. אחרת, לא בטוח שיש טעם.

חדשות רעות וחדשות טובות אודות הבלוג

הנרי ג’נקינס הוא אחד החוקים הבולטים, אם לא הבולט ביותר, בין חוקרי ספרות המעריצים (fan fiction). השבוע, בבלוג שלו השבוע, הוא מתייחס לשני מאמרים שבוחנים את התופעה, אחד ממבט אוהד, האחר ממבט מזלזל. מהמאמר הראשון (The Fan Fiction Phenomena) הוא מצטט:

So is the growth of Internet-based fan fiction a cultural development to be wholeheartedly applauded? Not quite. The good news about the Internet is that, in a world without gatekeepers, anyone can get published. The bad news, of course, is the same.

קשה לא למצוא הקבלה כאן לעולם הבלוגים. רצוי לעודד בני אדם (גם תלמידים וגם מבוגרים) להתנסות בכתיבת בלוגים – לספר על חייהם, לדווח על התחומים שבהם הם מבינים, להשתמש בכלי כדי לבחון את העולם שסובב אותם. אבל חייבים להודות שלעתים קרובות מדי התוצאות דלות ומאכזבות. לא לכולנו יש סגנון כתיבה שעושה את הקריאה בבלוג כדאיות, מספקת ומהנה (והבלוג הזה הוא לעתים קרובות ראייה לכך).

אבל האם זה אומר, כמו במאמר השני שג’נקינס מצטט, שרצוי להשאיר את מלאכת הכתיבה לאלה שבאמת יודעים לקרוא? המאמר הזה נכתב על ידי אנדרו קין שכתב את הספר “The Cult of the Amateur” בו הוא טוען שבימינו ההמון זוכה להרבה יותר מדי פרגון. הוא כותב:

I would rather focus on the value of expertise and the wisdom of people who are trained.

והנה, לפנינו שני מאמרים, אחד שמנסה להתייחס בחיוב לספרות המעריצים, והאחר שקוטל אותו. ושניהם מאשרים שרמת האיכות בכתיבה של אנשים שאינם “מקצוענים” די ירודה.

ג’נקינס מנסה לנתח למה, למרות שהוא מודע לבעיית האיכות, הוא בכל זאת מחייב את הכתיבה של “ההמון”. הוא מביא מספר סיבות. נדמה לי שהסיבה הראשונה שלו קשורה מאד לסוגיה של בלוגים בחינוך:

We should not reduce the value of participatory culture to its products rather than its process. Consider, for a moment, all of the arts and creative writing classes being offered at schools around the world. Consider, for example, all of the school children being taught to produce pots. We don’t do this because we anticipate that very many of them are going to grow up to be professional potters. In fact, most of them are going to produce pots that look like lopsided lumps of clay only a mother could love …. We do so because we see a value in the process of creating something, of learning to work with clay as a material, or what have you. There is a value in creating, in other words, quite apart from the value attached to what we create. And from that perspective, the expansion of who gets to create and share what they create with others is important even if none of us produces anything beyond the literary equivalent of a lopsided lump of clay that will be cherished by the intended recipient (whether Mom or the fan community) and nobody else.

האם זה אומר שלדעת ג’נקינס לא האיכות חשובה, אלא ההתנסות? כנראה שכן (אם כי, לא רק – הוא מביא טיעונים אחרים בהמשך המאמר שלו). אם נעתיק את הרעיון הזה לעולם הבלוגים, הטענה היא בעצם שלמרות שאין לנו ציפיה שהתלמידים שלנו יכתבו משהו על רמה, עצם זה שהם כותבים, ושאנשים אחרים אולי קוראים את מה שהם כותבים, עושה את ההתנסות לכדאית.

אני מבין את הטענה הזאת, ועד מידה מסויימת אפילו מקבל אותה. אבל אני מקווה שזה לא הכל. יש הבדל משמעותי בין החומר שאיתו תלמידים מפסלים אגרטלים בלתי-מאוזנים, לבין המילים שבעזרתם הם מגבשים את המחשבות שלהם, או המשפטים שדרכם הם מצליחים לבטא רעיונות. האגרטל יישב, בסופו של דבר, על מדף, גמור. המילים והמשפטים, לעומתו, יכולות לזכות לשימוש חוזר. דרכם התלמידים מגבשים את יכולת החשיבה והביטוי שלהם, ובמקום להשתמש בהם פעם אחת ואחרי-כן לשמור עליהם במגירה סגורה, הם נשארים זמינים להמשך החשיבה. זאת ועוד, השימוש הזה מקשר אותם לקהילה של לומדים אחרים ומאפשר להם לתרום מרעיונותיהם.

אני יודע שזה נשמע קצת מוגזם ויומרני, אבל יש יסוד טוב לחשוב שמהכתיבה הצולעת של היום עוד תצמח הכתיבה והמחקר המוצלחים של מחר.

שאלה (כמובן) של זמן

בתגובה למאמרון האחרון שהתפרסם כאן, יוחאי הפנה את תשומת ליבי למאמר של סבר פלוצקר שהתפרסם ב-Ynet. המאמר מדווח על כנס DLD (ראשי תיבות ל-Digital, Life, Design) שנערך בגרמניה בינואר. בין היתר פלוצקר מתייחס לבלוגים, או, ליתר דיוק, לקושי שבכתיבת בלוג. בעצם, הוא מסביר למה, למרות שהרושם הכללי הוא אולי ההפך, אין סיכוי שבלוגים יהפכו לתופעה המונית:
כדי לקיים בלוג ראוי לשמו צריך לדעת לכתוב בלי שגיאות, להתמצא בתכנים, להשקיע בנימוקים ולהקדיש למשימה חלק משמעותי מהזמן הפנוי. מי שאינו פנסיונר, מובטל מרצון, נער או נערה בגיל הטיפש-עשרה, משוגע לדבר ולרעיון, איש פרסום, עיתונאי העובד ממילא באמצעי תקשורת ממוסד או לפחות פוליטיקאי הרץ למשרה כלשהי – לא יצליח להתמיד בבלוג משלו.

יוחאי מזכך את הנושא למרכיביו הבסיסיים ביותר. הוא כותב: “הבעיה העיקרית של כותבי הבלוגים היא זמן“. קשה לא להסכים. אבל הזמן היא בעיה תמידית, בכל תחום ותחום. לא רק בעניין בלוגים אנחנו אומרים לעצמנו “לו היה לי הזמן …”. ולמען האמת, אפילו אם אין הרבה, בכל זאת לכולנו יש זמן. מדובר, פשוט, בסדר עדיפויות. מה שברור, בלוגים אינם נמצאים במקום גבוה בסדר העדיפויות של רוב המורים.

במקרה (האם באמת מדובר במקרה?) קנדי שיבלי מתייחסת לנושא הזה השבוע בבלוג שלה. שיבלי בוחנת את הסיבות שבגללן אנשים כותבים בלוגים, ומשום מה היא עורכת השוואה בין הסיבות לכתיבת בלוג לבין הסיבות שבגללן תלמידים ומורים יושבים במקומות מסויימים בקפריה של בית ספר. המטפורה אולי טיפה מוזרה, אבל המסקנה בכל זאת חשובה:

Not until blogs are part of the teachers’ own social network will they be perceived as a worthwhile use of time. Yes, there are teachers who both read and write blogs, but they are not the majority in most schools. Projects such as the restructuring at Arapahoe HS (see the Fischbowl) make blogs part of the teachers’ network and day to day professional conversation. Until there are projects like this, teachers will continue to view blogs with the same disdain as they do a table of 9th graders.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה? אין ספק שעבור מורים שאולי היו חושבים להשתמש בבלוגים בעבודה שלהם, הזמן שבלוג רציני דורש מהם הוא גורם חשוב ביותר (ובדרך כלל גם מרתיע). אבל לא פחות חשובה היא התחושה שאין עם מי לדבר. בדימוי הציבורי של בלוגים אצל מורים רבים הוא כעיסוק בחיים אישיים, ועל פי רוב לא מעניינים. עד אשר נצליח לשכנע מורים שבלוגים יכולים להיות בסיס חיובי להצמחת הידע המקצועי שלהם, הם ימשיכו לראות בזה דבר מיותר, כלי שאין לו מקום במלאכה החינוכית. נכון להיום, קשה להתרשם שמורים רבים משתכנעים בכדאיות של בלוגים, אבל אולי יש סיבה לאופטימיות – מורים רבים מוצאים את הזמן להשתתף בקבוצות דיון, וזאת מפני שהם חשים שאלה תורמות להם. אם זה לא יקרה, גם המורים, וגם תלמידיהם, יפסידו.

מוצף, וכמעט טובע

אין לי הסבר לכך שבמשך השבוע האחרון רוב הבלוגים שאליהם אני מנוי, ואותם אני קורא דרך קורא ה-RSS שלי, היו שקטים מאד. הודעה אחת כאן, שתיים שם, והשבוע כמעט עבר. תמיד היה מה לקרוא, אבל לא יותר מדי. לא בכיתי על כך. הרי אני תמיד מתנחם בכך שיש לי מספיק מה לעשות גם בלי לעקוב אחרי רשימה הולכת וגדלה של בלוגים. אולי בחלק מימי השבוע (וליתר דיוק, מהלילות) חשתי געגוע כלפי הקריאה האובססיבית הזאת (יש מי שיטען שאפילו בשבוע יחסית שקט, עדיין מדובר בקריאה אובססיבית), ואולי חשבתי לא פעם שחבל שדווקא בימים שיש לי קצת זמן לקרוא, היה כל כך מעט חדש בבלוגים. אבל היתה זאת תחושה רגעית.

מאד רגעית. הרי היום הצצתי שוב לתוך קורא ה-RSS שלי, ומצאתי 63 כתבות חדשות באותם בלוגים שהיו שקטים כל כך במהלך השבוע (והמספר הזה איננו כולל עוד כ-20 כתבות בבלוגים אישיים שבהם אני אוהב להציץ, ואולי 150 סקירות קצרצרות בנות שתיים או שלוש שורות ברשימות שאם יש זמן אני משתדל לבדוק.) כל הכתבות שהתווספו היו מבלוגים באנגלית. אולי, חשבתי לעצמי, היה השבוע חג בעולם דובר האנגלית ולא ידעתי עליו. לא ברור לי למה קבוצה שלמה של בלוגרים חיכתה דווקא עד עכשיו, כאשר שוב יש לי מספר דברים יחסית דחופים לעשות (טוב, כמובן שתמיד יש לי דברים יחסית דחופים לעשות) כדי להציף אותי במאמרונים מעניינים שכדאי לקרוא.

האם באמת הכל מעניין? כמובן שלא. אבל רשימת הבלוגים שאני קורא נמצאת בתהליך מתמיד של סינון. אלה שאינם מעניינים אותי כבר לא נמצאים ברשימה, ולכן הסיכוי שהדברים החדשים שמחכים לי כדאיים לקריאה די גדול. ולא מדובר רק בקריאה. בנוסף, יש לי כבר רשימה של כחמישה מאמרונים שסימנתי. על אלה אני עדיין רוצה לכתוב משהו (ואני כמובן לא יודע להסתפק בכתיבת רק שניים או שלושה משפטים). והנה, במקום לכתוב על המאמרים האלה (או להתחיל לקרוא את החדשים) אני כותב על כיצד אני מוצף וכמעט טובע, ולא יודע כיצד אספיק לקרוא ולהתייחס. לעמת האמת, מדובר במצב די מדאיג.

לא פעם אני מהרהר שהציפייה שלי שתלמידים ילמדו להתמודד עם היצע כל כך גדול של מידע – שהם יידעו לסנן אותו, להתייחס ברצינות אל מה שמשמעותי עבורם, להוסיף לאלה ערך נוסף אישי, ולהעביר את הכל הלאה לעמיתיהם – היא ציפייה שאיננה ישימה. הנה, אני בקושי מצליח, ואני רוצה שהם יעשו את זה? הבעיה היא שאני ממש משוכנע שהם באמת זקוקים למיומנויות האלו כדי לחיות בעולם שלקראתו אנחנו צועדים. אז זה נראה פחות או יותר בלתי-אפשרי, אבל אפשר, לפחות, לקוות.

בין הרהור להרהור, יש כאן גם חמישה דברים

לפני כשבוע ידיד שלח לי קישור לתגובה בבלוג שאינני מרבה לקרוא (אם כי אני מציץ בו מידי פעם). עד אז לא ידעתי שהמשחק “חמישה דברים שהקוראים שלי אינם יודעים עלי” מסתובב גם בעברית. באותו קישור שנשלח אלי אחד מבעלי הבלוג מנה את חמישה הדברים שהוא בחר לפרסם, ובאחת התגובות הרבות שהופיעו בהמשך, מישהי (מישהו?) בשם הבלונדינית הסודית ציינה שהיא היתה רוצה שאני (היא זיהתה אותי כ-“יענקל, מלמידה אינטרנט ומה שביניהם”) אפרסם את חמישה הדברים שלי.

כהרגלי, התלבטתי. קודם כל, שם המשחק (לפחות בגירסתו האנגלית) היא “חמישה דברים שהקוראים שלי אינם יודעים עלי”, וכבר כאן הדברים טיפה מסתבכים. עד שגיליתי שאותה בלונדינית סודית קוראת, לפחות מידי פעם, את הבלוג הזה, חשבתי שאני מכיר אישית את כל קומץ הקוראים שלי. ואם אני מכיר אותם, אז הם גם מכירים אותי. יש, כמובן, דרגות שונות של הכרות, אבל כיצד אוכל לכוון את חמישה הדברים שלי (שלא יודעים עלי, זוכרים?) לאנשים שכן מכירים אותי. האם אצטרך לחזור לימי הילדות הרחוקים כדי לדלות פרטים לא ידועים, או, חלילה, לחדור לתחומים “פרטיים” כדי לחשוף דברים שאינם נראים לעין?

יש עוד סיבה שיש לי אמביוולנטיות מסויימת כלפי המשחק הזה. עצם הכתיבה לבלוג היא תהליך של חשיפה, ברמה זו או אחרת. למה איננו מסתפקים בקריאת הבלוגים שאנחנו בוחרים לקרוא, ויצירת דימוי על אותו בלוגר בראש שלנו, לפי הנתונים שהוא בוחר לחשוף? האם אנחנו באמת זקוקים לפרטים “אישיים” יותר? אך למרות הרצון להגיד שזה מספיק, אינני יכול להכחיש שיש משהו במשחק הזה שמושך אותי. משום מה, למרות שאני בוחר “להכיר” את הבלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא רק לפי מה שהם כותבים, תמיד יש רצון להכיר אותם מהיבטים נוספים.

כהכנה לכתיבת המאמרון הזה (וכמובן גם פשוט מתוך סקרנות) קראתי את חמישה הדברים של מספר רב של בלוגרים, גם בעברית וגם באנגלית. חלקם הסתפקו בעובדות יבשות, חלקם סיפרו סיפורים ארוכים. היה מרתק (ואפשר בקלות לבזבז מספר ימי עבודה בדרך הזאת). ובכל זאת, קשה לי להגיד שבזכות אותם חמישה הדברים שהם בחרו לפרסם אני “מכיר” אותם יותר טוב. אולי אין זה צריך להפתיע. ביסודו של דבר, בלוג הוא סוג של חשיפה מבוקרת. על פי רוב, מי שכבר כותב בלוג בוחר בקפידה מה הוא רוצה שיידעו עליו ומה לא, ולכן אין סיבה לצפות שההזמנה לכתוב חמישה דברים על עצמו יגרום לבלוגר להראות את עצמו, פתאום, באור שונה, בהיבטים חדשים.

חשוב לזכור שהעובדה שבלוג הוא “אישי” (לעומת “מקצועי”? האם יש באמת הבדל?) איננו אומר שהוא חושפני. אתרי אינטרנט אישיים עוסקים, באופן מתמיד, ביצירת פרסונה, ויש הבדל גדול בין זה לבין חשיפה. אישית, “חשפתי” די הרבה על עצמי במספר לא קטן של אתרי אינטרנט (“החיים מבעד לסורק“, למשל, מלא בפרטים אישיים קטנים, ורשת האסוציאציות הענפה הנרקמת ב-“בוידם” יונקת מהעולם ה-“אישי” שלי). אבל נדמה לי שהיה ברור לכל מי שקרא בדפים האלה שאני בחרתי מה “לחשוף” ומה לא. לכן, לא כל כך ברור אם הדברים שעליהם אני בוחר לספר כאן הם מסוג הפרטים שעוזרים למישהו להכיר אותי טוב יותר, או אחרת, מאשר סתם קריאה בבלוג עצמו. מדובר, בסך הכל, בחמישה דברים, כאשר במשך השנים סיפרתי על הרבה יותר מרק חמישה.

אבל די כבר. איפה הרשימה?

  1. לעתים קרובות מאד, תוך כדי קריאה אני מוצא את עצמי מקליד בראש (על מקלדת דמיונית, אך תקנית) את המילים שאני קורא (גם באנגלית וגם בעברית). זה כמובן מאט את קצב הקריאה (אפילו אם מהירות ההקלדה העיוורת שלי מאד גבוהה) אך מה לעשות, זה פשוט קורה לי.
  2. תוך כדי נהיגה, אני קורא לוחיות רישוי. לפעמים אני בודק את סכום הספרות, לפעמים אני מנסה למצוא לוחיות עם שבע ספרות שונות. יותר מכל אני תמיד מקווה למצוא לוחיות שנקראות אותו הדבר גם אחרי שהופכים אותן (90-808-06 למשל). נדמה לי שבמהלך השנים מצאתי רק ארבע כאלה, אולי חמש.
  3. במשך עשור, מיולי 1982, ועד בערך אותו חודש ב-1992, לא שתיתי קפה. בעצם, במשך אותו עשור, המשקה היחיד ששתיתי היה מיים חמים בלימון (ולפעמים בלי הלימון). העשור נטול הקפה הזה התחיל אחרי 45 ימים בלבנון, ימים שבהם הפעילות המרכזית שלנו היתה שתיית קפה. חשתי שהייתי חייב להפסיק, וכך עשיתי. אחרי 1992 החזרתי את הקפה, לאט לאט, לתוך התפריט שלי. היום אני בדרך כלל מסתפק בכוס אחת (בוץ, חזק!) ביום. בתוך הבית איננו שותים קפה בכלל.
  4. למרות שאני מסוגל להאזין כמעט לכל סוג של מוסיקה, המוסיקה האהובה ביותר עלי היא ג’ז משנות השישים והלאה, מה שבדרך כלל מכונה “פוסט-קולטריין”. אנשים רבים משוכנעים שמדובר סתם ברעש, ותמיד עצוב לי שהם מתקשים למצוא את היופי שבאלתורים החופשיים האלה המשלבים רגש ושכל בצורה נפלאה (רגע, אולי יש כאן קשר כלשהו לבלוגים?). אבל אהבה לחוד והאזנה לחוד. האמת היא שמלבד לרדיו, אני בקושי שומע מוסיקה. יש לי אוסף מאד מכובד של תקליטים ודיסקים, אבל האזנה רצינית דורשת שקט וריכוז (אינני מעוניין במוסיקת רקע) והתחייבויות כמו עבודה ומשפחה, והעייפות שתוקפת אותי בסוף היום, מונעות ממני להתיישב ולהאזין כמו שהייתי רוצה.
  5. כשאהיה גדול אני רוצה להיות עשיר. (אבל אין לי הרבה כוונות להיות אי-פעם גדול.)
טוב. אלה חמישה דברים, אבל בכל זאת, מתבקשת התייחסות נוספת. כאשר אנחנו, בסביבה החינוכית, שואלים כיצד ניתן לשלב את הבלוג, לעתים קרובות מדי האפשרות הראשונה, וכמעט הבלעדית, היא כפלטפורמה להצמחת הכתיבה היוצרת. הטענה היא שאם תלמידים יפרסמו את מה שהם כותבים, והמורים, ואחרים, יוכלו לקרוא ולהגיב, יש סיכוי לעודד את הכתיבה. מי שקצת יותר מעז מדבר על השימוש בבלוג כפורטפוליו של עבודות. אין באלה שום דבר פסול, אבל יש כאן ראייה מוגבלת. הבלוג צריך להוות תשתית לחשיבה של התלמיד, להתמודדות שלו עם המידע אותו הוא פוגש. כאשר החשיבה הזאת מתרחשת על גבי דפי הבלוג, התלמיד מנהל דיון עם עצמו ועם הסביבה שלו. החשיבה הזאת נעשית לנכס שאחרים יכולים להעזר בה. דווקא המבט האישי, ההתייחסות האישית, חשובים ותורמים למאגר הידע שקבוצת בלוגים של תלמידים יכולה ליצור. לכן, אולי יש טעם לעודד תלמידים ללמוד מהמבוגרים ולאמץ פעילות כמו “חמישה דברים”. מצד שני, קל מדי להגיע למצב שבו בלוגים יהיו מלאים ב-“חמישה דברים”, ועוד הרבה, בלבד, ורצוי להזהר מהמצב הזה. כשעשוע רגעי, זה נחמד מאד, אבל אני חושש שהשעשוע עשוי להפוך לעיקר.

ואם לא נחזיק את העפרון ביד?

ממאמר שהתפרסם באתר האינטרנט של הלוס אנג’לס טיימס (Don’t write off the pencil just yet), אנחנו לומדים שה-Writing Instruments Manufacturers Association קרא לכולם (בארה”ב כמובן) לחגוג, ב-23 לינואר, את “יום כתב-היד הלאומי“. (לכל אלה שאולי רצו לחגוג, אני מתנצל שנתקלתי בידיעה הזאת קצת באיחור.) מקדימון ליום החג הזה באתר של ה-WIMA אנחנו קוראים:

The lost art of handwriting is one of the few ways we can uniquely express ourselves. There’s something poetic about grasping a writing instrument and feeling it hit the paper as your thoughts flow through your fingers and pour into words. So, the Writing Instrument Manufacturers Association (WIMA) suggests you take advantage of National Handwriting Day on January 23 and use a pen or a pencil to rekindle that creative feeling through a handwritten note, poem, letter or journal entry.

אז אולי הנה עוד דוגמה לנזקים שמביא לנו המחשב? האם הלכה לנו היכולת לקבל את תחושת היצירתיות שפתקה, או מכתב, או שיר שנכתבו בכתב יד פעם העניקו לנו? דניס בארון, פרופסור לאנגלית ולבלשנות באוניברסיטה של אילינוי (ומי שכתב את המאמר בלוס אנג’לס טיימס) איננו כל כך בטוח. הוא כותב:

In the days before typing, penmanship wasn’t about creativity. Writing had to be neat and consistent from writer to writer so that anyone could read it. Sir Joseph Porter, first lord of the Admiralty, was a successful clerk who became ruler of the queen’s navy because he could “copy all the letters in a big round hand.” (הכוונה היא לדמות באופרטה “הפינפור” של גילברט וסליבן) Schools emphasized penmanship because they saw themselves as training the next generation of letter copiers, not the next generation of poets.

אז עם כל הכבוד להבעה אישית וליצירתיות שאליהן אולי בוכים בגלל השימוש במחשב ובתמלילן, אלה שמבקשים לקדם את השימוש בכלים האלה אינם צריכים להתנצל. היצירתיות איננה פונקציה של שימוש בכלי מסויים. בארון מוסיף:

Handwriting only became a badge of individuality once it was no longer an essential writing technology. That had happened in the U.S. by the 1930s with the rise of the typewriter. In 1932, researchers even demonstrated that children learned better and faster with typewriters on their desks, but schools stuck with pencils.

אבל אין מי שיטען שאין טעם ללמוד לכתוב בעפרון. אמנם יש מי שיילך לסופר כאשר רשימת המצרכים לקנייה נמצאת ב-PDA שלו, אבל עבור רובנו, קל יותר להכין את הרשימה על פתק. עבורי, השרבוט הוא חלק אינטגראלי מתהליך הכתיבה, והרבה יותר נעים לי לשרבט בעט או בעפרון מאשר במחשב. יתכן שהצרה היא שהתמלילן מאפשר לנו לעשות הרבה יותר מאשר “סתם” לכתוב, ואילו הרוב מאיתנו אינם מנצלים את הפונקציות הנוספות הרבות האלו.

ושוב, כמידי פעם, טיפה של רפלקציה על כתיבה לבלוג

יתכן ובמרחב הבלוגי (ה-blogosphere – אינני מכיר תרגום קולע בעברית) אין דבר כזה צירוף מקרים. הכל נמצא, אי-שם, פחות או יותר בעת ובעונה אחת, והמלאכה הבלוגית האמיתית היא ליצור את הקשר בין קטעים שונים שבהם אנחנו נתקלים, ובין הראייה האישית המתפתחת שלנו. אם את זה מצליחים לעשות, יש סיכוי שמה שאנחנו כותבים יהיה מעניין גם לאחרים.

לפני זמן קצר, קראתי רשימה על כיצד ראוי לכתוב תוכן לאינטרנט – מאמר בבלוג של שלומית הברון שאליו הגעתי מפני שהוא הופיע רשימת הדלישס של ידיד. וזה מיד התקשר אצלי לרשימה אחרת שקראתי מוקדם יותר השבוע – רשימה שנכתבה לפני כמעט חצי שנה, אבל שפגשתי רק עכשיו (שוב, אולי כצפוי, דרך הפנייה מבלוג אחר שאני קורא). כאשר קראתי את הרשימה הראשונה שקראתי, לא חשבתי שאתייחס אליה כאן, למרות העובדה שהתרשמתי מאד ממנה. אבל כאשר קראתי את המאמר השני, היה לי ברור שיש לי צורך להעמיד את השניים זה מול זה.

המאמר השני נכתב בעברית, אם כי אני מודה, קראתי רבים כמוהו בעבר באנגלית. הברון מספרת לנו שכתיבה לאינטרנט צריכה להיות:

כתיבה לאינטרנט היא מקצוע. למה? כי אנשים קוראים ברשת בצורה שונה לחלוטין ממה שהם קוראים כל מדיה אחרת ולכן יש לכתוב בצורה המתאימה לקריאה הזו. כשאנחנו גולשים באינטרנט אנחנו חשים צורך ללחוץ על קישורים, להגיע למקומות אחרים, לעבור הלאה, לצאת מהאתר בו אנו נמצאים, לגלוש בעוד מקומות, לא לשקוט ולא לנוח. כשאנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו לא קוראים, אנחנו מרפרפים. כשאנחנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו רוצים שיתנו לנו מידע פשוט, קצר ושימושי – בקיצור, כל מאפייני הקריאה שלנו (קפה, סנדוויץ’, נחת, עיתון בארוחת הבוקר) משתנים מהקצה אל הקצה, במיוחד אם אנחנו ישראלים ומראש לא מצוידים באורך רוח משובח וביכולת לשבת יותר מחמש דקות ברציפות.

אם יורשה לי לסטות לרגע מהנושא – וסטיות מהנושא הן בוודאי די גבוהות ברשימת ה-“אל תעשה” של הברון – המאמר הזה מצטט את ביל גייטס שכתב לנו, לפני יותר מעשר שנים, ש-“התוכן הוא המלך” – אמירה שאליה התייחסתי, באנגלית, לפני יותר משנה וחצי, אם כי בספקנות רבה בנוגע לכוונות של גייטס.

בגישה כמעט הפוכה לחלוטין לכתיבה התכליתית שבה הברון דוגלת, אמבר סימונס, ברשימה האחרת (הנושא את השם, דרך פרפראזה משייקספיר, Gentle reader, stay awhile. I will be faithful), מתארת את הקשר בין הכותב לבין הקורא כמערכת יחסים. היא מבקשת מקוראיה להתאזר בטיפה של סבלנות:

Every opening paragraph is the beginning of a delicate and transient relationship between reader and writer. This relationship begins quietly, usually without much fanfare – and if it’s properly initiated, the reader doesn’t even know it’s happening. Yet the success of this relationship is an important factor in creating an enjoyable, engaging experience for the reader. This is especially true on the web where author credibility can be difficult to establish, and where, increasingly, readers have so many choices that separating the chaff from the wheat can be a daunting process.

ההבדל הוא, כמובן, ובין היתר, פונקציה של ציפיות. אם אני מחפש מידע תכליתי, לא ארצה למצוא אותו משולב, אולי אפילו מוחבא, בתוך מעשייה, אם כי, כאשר אני מחפש מתכון כלשהו, אותו מתכון נעשה משמעותי יותר עבורי אם יחד איתו אני מוצא גם סיפור על כיצד מי שמוסר את המתכון זוכר אותו מילדותו, או אולי כמה משפטים על האדם המעניין שממנו הוא קיבל אותו. אבל אין זה הבדל היחיד. יש גם הבדל יותר משמעותי, ומשמעותי במיוחד בהקשר של בלוגים, ואולי במיוחד לבלוגים בחינוך.

ביסודו של דבר, כתיבה לבלוג היא כתיבה רפלקטיבית – כתיבה הבוחנת את היחס שלנו לנושא שאנחנו בוחנים. אם אנחנו אוספים מקורות ומדווחים אליהם, אנחנו לא רק מעבירים אותם מהמקום בו פגשנו אותם אל בלוג שלנו, ובדרך הזאת לאנשים אחרים, אלא מוסיפים את הערך המוסף האישי שלנו. וכאשר אנחנו מתחילים לכתוב, איננו תמיד יודעים מהו הערך המוסף הזה. רק תוך כדי הכתיבה, תוך כדי ההתמודדות האישית שלנו עם המידע שאליו הגענו, המחשבות שלנו מתבהרות לנו. כפי שמציין בריאן קרוסבי ממש בשם הבלוג שלו, learning is messy – הלמידה היא תהליך מבולגן, וצפוי שהכתיבה שלנו תשקף את זה. אני מעדיף לקרוא כתיבה המשקפת תהליך חשיבה, תהליך של נסיון לעשות סדר בראש, ולא תמיד בהצלחה, מאשר כתיבה מזוככת וברורה מדי, כתיבה קצרה, פשוטה ותמציתית … וחסרת נשמה – אותה נשמה שאני מקווה שנוכל לעזור לתלמידים שלנו לגלות בלמידה, ובכתיבה, שלהם.