טכנולוגיה לימודית טובה, פשוטה, זולה ו… עכשיו סגורה

לפני יומיים הודעה קפצה לטלפון הנייד שלי – יישום נהדר, לימודי להפליא, מסיים את דרכו. Poetic Places היה יישום שחיבר בין אתרים פיזיים בלונדון לבין שירים שנכתבו על אותם האתרים. אם משתמש עם היישום מותקן בנייד שלו היה בקרבת אחד האתרים במאגר היישום, הוא קיבל התרעה על כך ויכול היה לקרוא את השיר בסמוך לאתר שמוזכר בו. באמצעות היישום אפשר היה לעסוק בעניינינו היום-יומיים ברחובות לונדון ותוך כדי העיסוקים האלה לקבל הודעה שאנחנו ליד מקום שעליו משורר אנגלי כתב שיר. נחשפתי ליישום סמוך להופעתו ב-2015 והוקסמתי ממנו. הצגתי אותו למספר ידידים שהתלהבו גם הם, אבל לא יצא לי להיות בלונדון ולחוות את השימוש בו בעצמי.

בעיני היה זה דוגמה נהדרת של "למידה בכל זמן ובכל מקום" (anytime, anywhere learning), וזאת במיוחד מפני שהוא לא כפה את עצמו על המשתמש אלא נשאר ברקע והזמין את המשתמש לעיין בו רק אם רצה בכך. הוא לא צעק "ראו אותי!", אלא היה נוכח בלבד, מוכן ומזומן להעניק לנו שירים. אבל סביר להניח שהצניעות המבורכת הזאת גם הובילה, במידה לא קטנה, לסגירתו. בהודעה על הסגירה, מייסדת היישום, שרה קול, מדווחת שבסך הכל היו לו כ-11,000 הורדות. הוא אמנם היה יישום איכותי, אבל גם שולי, כמעט בלתי-נראה.

יתכן שבמקום לחכות בסבלנות, באופן כמעט מוסתר, הוא היה צריך לפרסם את עצמו. הרי, המידע אשר ב-Poetic Places לא היה גלוי למי שצעד ברחובות לונדון. הוא גם לא היה הדרך היחידה להגיע לשירים שנכתבו על אתרים בלונדון. אלה נמצאים, כמובן, בספרים, אפילו אם מעטים מחפשים אותם שם. אבל ללא ספק היה משהו מיוחד בהיחשפות אליהם תוך כדי ההליכה ברחובות העיר. אבל כדי יקבל את ההתרעות, וכך "לגלות" את השירים, צריך היה לדעת שהיישום קיים ולהתקין אותו. הצבת קודי QR באותם אתרים יכלה להשיג תוצאה דומה מבלי שנצטרך לדעת על היישום מראש, אבל להבדיל מקודי QR, היישום בחר לחכות בשקט. בעצם, הוא ביקש שמשתמשיו ירצו מראש להיות פתוחים לגילוי השירים.

בעיני, זה מה שהיה מיוחד ב-Poetic Places. גם אם אפשר היה להשיג תוצאה דומה בעזרת קודי QR, קבלת מידע דרך יישום שמסר לנו אותו, בצורה מנומסת וכמעט כהפתעה, יצרה תחושה אחרת, תחושה של הצעה ידידותית במקום של התערבות. יש מספר לא קטן של פרויקטים לימודיים מבוססי קודי QR. פגישת שלט ליד אתר מסוים שגורם לנו לשאול "מה יש כאן?" אכן יכולה לעורר סקרנות. אבל התרגלנו לכך שהקודים האלה משמשים לשיווק ולמכירה, כך שאם פוגשים אותם ברחוב איננו מצפים למשהו "לימודי". זאת ועוד: היום אנחנו מוקפים במידע. התחרות על תשומת הלב שלנו גדולה, והצפה של קודים של פרויקטים למיניהם, מעניינים ככל שיהיו, יכולה להוביל לאדישות במקום לעורר עניין. (אגב, מתוך נסיון אישי בפרויקט כזה אני יכול להעיד שאנשים רבים בכלל אינם שמים לב לנוכחות הקודים, או הימצאותם איננה מעוררת סקרנות.) וכמובן מעבר לכך, הצבת קודים ברחוב דורש פעולה פיזית וצריכים גם לשמור על קיומם. לעומת זאת, יישום כמו Poetic Places איננו דורש תחזוקה פיזית. אבל החסרון שבו גם ברור – אם לא יודעים שהיישום קיים, לא יודעים שמישהו מוסר לנו מידע מעניין.

למידה של anytime, anywhere איננה סתם בלמידה מחוץ לכיתה. היא למידה שיכולה להתרחש תוך כדי היום-יום שלנו. כל אחד יכול, כמובן, לקרוא שירה, או לעיין בטקסט היסטורי, או ללמוד מתוכניות טלוויזיה, בזמנו החופשי. רבים עסקו ב-Lifelong Learning הרבה לפני שהמונח נעשה פופולארי. (הרבה לפני האינטרנט ספריות הזמינו אותנו להרחיב את ידיעותינו בזמננו החופשי.) לא פעם נדמה שמערכות חינוך והשכלה מתנהגות כאילו הן המציאו את המונח, ושרק הן מאפשרות למידה כזאת. Poetic Places לא יצא ממערכת חינוך פורמלית, ולא ביקש להתחבר למערכת כזאת. (תלמידים לא התבקשו למצוא שיר ברחוב ואז לחזור לכיתה כדי לכתוב עליו.) הוא פשוט ביקש להעשיר אותנו – כאשר אנחנו בדרך לעבודה, או הולכים לסופרמרקט, או סתם צועדים להנאתנו. בעיני זה היה סוד קסמו. ואם רוצים לדבר "טכנולוגית", אפשר לראות בו סוג של מציאות רבודה (augmented reality), אם כי באמצעים טכנולוגיים פשוטים ביותר. הרי כמו פרויקטים אחרים של מציאות רבודה, ואולי אף יותר מהם, הוא הרחיב והעשיר את המרחב היום-יומי שלנו.

כזכור, Poetic Places נסגר. קול מסבירה שהסיבה לכך פשוטה ביותר – התקציב שהיא זכתה לו להקמת היישום ולאחזקתו אזל. למען האמת, היא כותבת שהתקציב אזל לפני כשלוש שנים, כבר שנה אחרי הקמתו, ומאז היא תחזקה אותו מהכיס שלה עד שהיא כבר לא יכלה להמשיך לעשות זאת. המציאות העגומה הזאת מעוררת הרהור כבד. כבר שנים מספרים לנו על ההבטחה הגדולה של למידה של anytime, anywhere. חברות טכנולוגיות גדולות ומפורסמות (ועשירות) מתהדרות בכך שהן בחזית הלמידה הזאת. הן מתארות את החזון הלימודי שלהן – שבאמצעות הטכנולוגיות שהן מפתחות כל אחד יכול ללמוד היכן שהוא נמצא ומתי שמתחשק לו. זהו ללא ספק מהלך מבורך – היציאה מהכיתה המשמימה על מנת לחוות את הלמידה כחלק מהחיים עצמם ולא בהכרח כחלק ממערך לימודי פורמלי הוא בוודאי דבר רצוי. (בכל זאת מתבקשת כאן הסתייגות מסוימת. לפני חמש שנים הרהרתי כאן שהיציאה מהכיתה לסביבה ה-"טבעית" איננה בהכרח מסייעת ללמידה. הרי במקרים רבים מדי פשוט מעתיקים את תרבות הכיתה לתוך הסביבה הפתוחה וכך משניאים גם אותה על התלמידים.)

אבל בדיוק בגלל זה תמוה בעיני שמשום מה אף לא אחת מאותן חברות עשירות לא תקצבה את Poetic Places. הרי מבחינתן התקציב שלו, ואפילו של עשרות פרויקטים דומים בערים אחרות, לא רק בנושא שירה אלא בהיסטוריה או במגוון נושאים נוספים, הוא זניח. ביכולתן לממן פרויקטים כאלה ולא להרגיש את ההוצאה. ואם היו קוראות לזה תרומה לקהילה והיו מתפארות על כך ברבים (וגם מוציאות את הכסף מתקציב הפרסום שלהן שבוודאי גדול בהרבה מהמעט הדרוש כדי ליצור את התשתית של פרויקטים כאלה וגם לתחזק אותם) אני בשמחה הייתי מפרגן להן.

לפי EdSurge, כמעט $1.5 מיליארד הושקע בטכנולוגיות חינוכיות בשנת 2018. אינני יודע כמה למידה אמיתית (שלא להגיד "משמעותית") התרחשה בעקבות השקעת הסכום האדיר הזה, אבל אין לי ספק שבכמה אלפי דולרים בודדים אפשר היה להאיר את הרחובות של ערים רבות עם הזמנה לשירה, הזמנה שהיא לכל הדעות מאד לימודי.

נדמה לי שיש סתירה כאן

בדרך כלל המאמרונים כאן מתבססים על תגובה למשהו שמתפרסם בבלוגספירה התקשובי/חינוכי. הפעם, ההרהורים שמופיעים כאן הם כלליים. הם אינם קשורים באופן ישיר למשהו ספציפי שהתפרסם, אלא מביעים תחושה כללית.

בתקשוב החינוכי היום "למידה ניידת" היא בין המונחים הפופולאריים ביותר. אפשר להבין למה. מכשירים דיגיטאלים נמצאים כמעט בכל כיס, והמכשירים האלה מעניקים גישה מהירה וכמעט בלתי-אמצעית למידע (אני, כרבים אחרים, כתבתי על זה לפני כמה שנים). והיום לא מדובר רק בגישה למידע, אלא באפליקציות שבאמצעות ה-GPS מזהות את מקומו של הלומד ומזרימות אליו מידע בהתאם למקום הזה. אפשר להגיד שאנחנו עדים להתגשמות חזון ה-anytime, anywhere learning, חזון שעליו חלמו עוד במאה הקודמת, אבל לא היה ישים אז. היום, כאשר הטכנולוגיות מאפשרות את מימוש החזון, אפשר להבין את ההתרגשות.

אבל דווקא בגלל זה צריכים לשאול אם אותה anytime, anywhere learning היא באמת מה שאנחנו רוצים. אני מניח שכולם יסכימו שבני אדם, כיצורים סקרניים מטבעם, אינם צריכים להיות מקובעים למקום פיסי כלשהו כדי ללמוד. ואם זה אכן נכון, תיחום הלמידה בתוך בית ספר הוא מעשה מלאכותי. אנשי חינוך צריכים לשאוף לשחרר את הלומד מהתיחום המלאכותי הזה כדי שהוא יוכל להחשף לכמה שיותר גירויים שמהם ניתן ללמוד. אבל מול התפיסה המשחררת החיובית הזאת עלינו להודות שיש גם סיבה טובה לקיומה של בית הספר: סביבה "מלאכותית" מאפשרת לחברה לפקח על הגירויים הלימודיים שהלומד פוגש. בדרך הזאת הלמידה יכולה להיות חוויה חיובית ולא מאיימת. באופן מוצהר בית ספר הוא מבנה מלאכותי. הוא מציב חיץ שמפריד בין "העולם" לבין הלומד, וכך הוא מווסת את הגירויים השונים שהתלמיד פוגש. בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לסביבה החינוכית מערכות חינוך ביקשו לסנן את ההיצע האינטרנטי שהגיע לתלמידים. כאשר הן עשו זאת הן פעלו מתוך הבנה ברורה שהחיץ הזה ממלא תפקיד חיובי.

אני מניח שברור לקורא שבאופן כללי, אפילו אם לא רצוי לבטל לחלוטין את החיץ הזה, אני כן מעוניין לצמצם אותו. מהבחינה הזאת החשיפה לגירויים ולתכנים מחוץ לכותלי בית הספר היא על פי רוב רצויה. לפני שנים, שוב כמו רבים אחרים, כתבתי על כך שזמינות המידע דרך הרשת מאיימת על מרכזיותו של בית הספר כסמכות. אבל ההרהור שלי כלפי הלמידה הניידת הפעם קשור לסוגיה קצת אחרת.

מסיבות שכבר ציינתי, מי שמבקש לחבר בין למידה ניידת למערכת חינוך פורמאלית הולך על חבל דק. אם הוא "משחרר" את התלמיד לסביבה החיצונית יש סיכוי שהתלמיד ילך לאיבוד בתוך ההיצע הרב של הסביבה הזאת, והקשר לתכנית הלימודים הפורמאלית יואבד. מצד שני, המערכת עשויה להכתיב את כללי המשחק של הלמידה מחוץ לכותלי בית הספר כך שהתלמיד ירגיש שהוא עדיין נמצא בו, וכתוצאה נגלה שהוא בכלל איננו מעוניין לצאת החוצה מפני שהסביבה שהמערכת מציעה בכלל איננה דומה לסביבה החופשית והמזמינה שהוא בדרך כלל מכיר. אנחנו מכירים היטב את התמונות הרבות של תלמידים משועממים עד אימה בשיעורים בבית הספר, אפילו כאשר אלה יכולים להיות מעניינים ואף מרתקים. (אפשר להזכיר כאן קטע שזכה לכינוי "anyone, anyone?" או קטע נפלא של מונטי פיתון [ביו-טיוב הוא כנראה מופיע רק בשני חלקים נפרדים – חלק א', וחלק ב'.) אפשר להבין שמערכות החינוך מבקשות "לכבוש" את לבבות התלמידים בכך שהיא לכאורה מאתגרת אותם מחוץ לכיתה, אבל קיים חשש גדול שהנסיון הזה תשיג את ההפך, ונגלה שתלמידים מבקשים להשאר בכיתה במקום לצאת החוצה למשהו שהם מזהים כחיקוי כושל של המרחב שלהם, או פלישה בלתי-רצויה לזמנם החופשי.

במידה מסויימת, המתח הזה, ואולי גם תוצאתו, די צפויים. אבל ההרהור המרכזי שלי כאן מתייחס לבעיה אחרת. "למידה ניידת" איננה המילה החמה היחידה בחינוך היום. עוד מילה שמשמיעים הרבה היא "התכוונות ללמידה". כדי שההתכוונות של התלמיד תהיה יעילה הוא צריך לזכות בסביבה שמזמינה למידה. רבים מסכימים שהישיבה בשורות מול הלוח איננה מעודדת למידה. נכון להיום, המערכת מתקשה ליצור את הסביבה הרצויה. אבל אם אני מבין את המונח נכון, מאחורי הרעיון של התכוונות ללמידה נמצא הצורך של התלמיד להיות בראש הנכון ללמוד, ושיש מאפיינים "פנימיים" שיוצרים את הראש הזה. יותר ויותר היום מערכות החינוך מבינים שהן צריכות לצייד את התלמיד עם הרגלי התארגנות והתכוונות. הרצון לפרוץ את מחסום הכיתה נובע מההבנה שלרוב הכיתה איננה סביבה אופטימלית, אבלאם היא איננה מקדישה מאמצים רבים להכשיר אותם ללמידה בסביבה כזאת, מערכת חינוכית איננה יכולה לצפות שתלמידים שמסתובבים מחוץ לכותלי בית הספר עם טלפון נייד ביד ילמדו כפי שהיא רוצה שילמדו. אם היא איננה מקנה להם הרגלי התכוונות ללמידה, קשה לצפות שהגירויים הרבים שמתחרים על ריכוז התלמיד – הן של הרחוב, והן של המידע שמגיע דרך הטלפון – יפנו מקום לתכנים שבית הספר רואה כחשובים או רצויים.

המערכת מבקשת להחליף סביבה שעל פי רוב מדכאת סקרנות של תלמידים בסביבה רבת גירויים שבה קל מדי ללכת לאיבוד. על פניו יש כאן שינוי מבורך. אבל אם השינוי הזה לא ילווה בטיפול אינטנסיבי בפיתוח ההתכוונות ללמידה הוא נידון לכשלון. זאת ועוד: כל עוד המרכיב של פיתוח ההתכוונות נעדר מתכנית הלימודים אפשר לחשוב ששימת דגש על הלמידה הניידת איננה אלא תפיסת טרמפ על מודה, ובסופו של דבר התוצאה תהיה שתלמידים יבקשו להשאר בכיתה, שם לפחות הם יוכלו לשחק משחקי מחשב מתחת לשולחן.