הופ, ולמדנו!

כתב העת Wired חוגג 25 שנים, ולכבוד אבן הדרך המשמעותית הזאת חלק ממהדורת יום ההולדת מוקדש לכתבות קצרות של 25 אנשים שהעורכים מזהים כמרכזיים לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו מאז תחילת כתב העת. רבים מהכותבים מוכרים היטב, וביניהם סבסטיאן תרון (Sebastian Thrun) שהוביל את פרויקט המכונית האוטונומית בגוגל, ואחרי-כן הקים את Udacity שהיתה בין פלטפורמות קורסי ה-MOOC הראשונות (והיום מזוהה פשוט כחברה שעוסקת בלמידה מקוונת). בחיבור הקצר שלו תרון מתייחס, בין היתר, להתפתחויות אפשריות בתחום הלמידה:

With AI, we could turn people into instant experts. There’s a system for salespeople that can distill how to behave from the highest performers and then present that best behavior to the lower-performing salespeople, who become top agents in, like, a day. So you don’t have to spend 10,000 hours learning something. That can be a super exciting vision. Just imagine you could become a world-class doctor in one day.

החזון של רכישת ידע באופן מיידי איננו חדש. פגשנו אותו לפני כארבע וחצי שנים אצל ניקולס נגרופונטה שבהרצאת TED הכריז:

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

גם לפני כמעט שלוש שנים פגשנו את הרעיון הזה – הפעם לא בלבוש של כימיקלים שאנחנו בולעים, אלא של העברת ידע מומחה אל המתלמד באמצעות אלקטרודות:

Dr. Matthew Phillips and his team of investigators from HRL’s Information & System Sciences Laboratory used transcranial direct current stimulation (tDCS) in order to improve learning and skill retention. “We measured the brain activity patterns of six commercial and military pilots, and then transmitted these patterns into novice subjects as they learned to pilot an airplane in a realistic flight simulator,” he says.

כל זה מזכיר, וסביר להניח שזה די בכוונה, את ניאו ב-The Matrix אשר פתאום מגלה "I know Kung Fu!". השאיפה ללמידה על רגל אחת איננה חדשה. היא מופיעה, אפילו, במקורות שלנו, אם כי שם, להבדיל מהעידן הטכנולוגי שלנו, היא איננה זוכה לייחס אוהד במיוחד. התייחסתי לרעיונות האלה כאן לפני שנתיים וחצי, ואפשר היה לקוות שלא יהיה צורך לעשות זאת שוב. אבל דבריו של תרון מראים לנו שעדיין יש מי ששואף לחזון המפוקפק של "למידה כהרף עין".

כצפוי, ב-Twitter היו מספר תגובות לחזון הזה של תרון. רוג'ר שאנק העיר:

more nonsense on #AI from Wired; becoming a world class expert requires lots of personal experience; many doctors with many years of experience are still not any good

ואודרי ווטרס הגיבה בצורה דומה, אם כי במילים הרבה יותר חריפות.

תרון הוא ללא ספק מומחה בתחומי ה-AI והרובוטיקה, אבל בחינוך ההישגים שלו צנועים יותר בהרבה. כבר שלוש פעמים בעבר הבאתי כאן קטע מ-2011 ב-Wired עם התחזית של תרון לעתיד ההשכלה הגבוהה, וכיצד קורסי ה-MOOC יחסלו את התחום. הנה הפעם הרביעית:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

נכון לעכשיו, ועל אף בעיות רבות, לא נראה שההשכלה הגבוהה נמצאת בסכנת הכחדה, ואילו לפני שבועיים TechCrunch דיווח ש-Udacity פיטר כ-5% מעובדיו.

אבל מה שמפריע לי בהכרזה החדשה של תרון איננו היומרה שאין לה כיסוי, או אפילו העקשנות להמשיך להשמיע דברים כאלה. בעייתית יותר בעיני היא ההתייחסות המזלזלת לתהליך הלמידה. תרון איננו היחיד שרואה בהשגת הידע המטרה המרכזית, אולי הבלעדית של הלמידה. וכאשר זאת המטרה, הגיוני שרצוי לנקוט בדרכים המהירים והקלים ביותר. אצל תרון פשוט אין חשיבות לתהליך. אין זה אומר שאני חושב שעדיף לסבול כדי לרכוש ידע. ההפך, אני מבקש לעשות אותו כמה שיותר מהנה. אבל בעיני המטרה איננה עוד ועוד ידיעות. אצלי חשובה הדרך – לא רק מפני שאני רואה בה אמצעי למטרה, אלא מפני שהיא מטרה בפני עצמה. מדבריו של תרון, בדומה לנגרופונטה, וגם כמו ניאו, כמה שיותר פשוט ומהיר יותר טוב.

כמעט בלתי אפשרי לקרוא בדבריהם של משבשי החינוך התקשוביים מבלי להתקל באמירה המיוחסת לאלווין טופלר על הצורך להיות מסוגל ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב (באנגלית זה מתנגן הרבה יותר יפה – learn, unlearn, relearn). אין זה המקום לערוך בדיקה של גלגול המשפט הזה, אבל יש בכל זאת טעם לציין שבחיפוש ברשת אחר מקור המשפט מצאתי שמשייכים אותו לשלושה ספרים שונים של טופלר. בדקתי את הספרים האלה, והוא איננו מופיע באף אחד מהם. המשפט הקרוב ביותר לניסוח המקובל מופיע ב-"הלם העתיד" (Future Shock), ושם טופלר מייחס את המשפט (הדומה) למישהו בשם Herbert Gerjuoy. כך או כך, המשפט מבטא תפיסה שאמורה להיות מרכזית לעולם של שינוי תמידי.

אני יכול להבין כיצד רכישת מומחיות תוך יום אחד, אם באמצעות כימיקלים, אלקטרודות, או משהו אחר, יכולה להיות יעילה בעולם משתנה. אלה דרכים יעילות לזרז את ה-relearning הדרושה. אבל בגישה שמקדשת את היעילות חדוות הלמידה הולכת לאיבוד. מערכת חינוכית איננה צריכה לעסוק בשני קילו מתמטיקה וחצי קילו ספרות (וכך לאפשר לניאו הישראלי להכריז "יו! אני מבין את ביאליק!"). היא איננה צריכה לשאוף ללמידה שמסתיימת כאשר העובדות או הידע מוחדרים בהצלחה למוח, אלא ללמידה שתמיד בוחנת את הידע שנרכש, שמעמתת ידע ישן עם ידע חדש, ששואלת שאלות, שמעודדת סקרנות, שמעוררת פליאה ואת הרצון להבין. רבים מאלה שהגיבו לדבריו של תרון צחקו, בצדק, על היומרה שלו. כמוהם, אני גם חושב שיש בהם הגזמה פראית. אבל עוד יותר עצוב לי צרות האופקים שלו בנוגע למטרות הלמידה.

בתי הספר משתנים, אבל המיתוס נשאר

קשה לספור את מספר הפעמים שמחדש חינוכי, בדרך כלל בעל ידע מינימלי בהיסטוריה של החינוך, מכריז שבתי הספר שלנו לא השתנו כבר יותר ממאה או מאתיים שנה. כבר מזמן אין טעם לדווח על ההכרזות האלו – זה נדוש מדי. הן אפילו הפכו לחלק מהפולקלור של השיח החינוכי. אבל לפעמים יש תנאים מיוחדים שמצדיקים את ההתייחסות החוזרת, וציוץ של בטסי דבוס, שרת החינוך האמריקאי, הוא באמת תנאי מיוחד.

נדרשת כאן הבהרה קטנה. כתבתי "מחדש חינוכי", ואז הזכרתי את שרת החינוך דבוס, וללא ספק יש בכך סתירה לא קטנה. רוב ה-"חידוש" שאליו דבוס קשורה הוא מיגור החינוך הציבורי והעברת תקציבים אדירים לידיים פרטיות שלכאורה יכולות להגיב מהר, ללא כבלים של ביורוקרטיה, למציאות חדשה. וגם ה-"לכאורה" הזאת זקוקה להבהרה. מידת החדשנות של הרוב המכריע של בתי ספר ה-charter שדבוס מעודדת זעירה ביותר. מעבר לנסיון לקבל תקציבים שהיו צריכים להגיע לחינוך הציבורי, העיסוק ה-"חינוכי" של רוב בתי הספר האלה היא להכין תלמידים למבחנים סטנדרטיים. לפעמים ההכנה הזאת נעשית בכוך קטן מול מחשב אישי במקום בשורות מול המורה והלוח, אבל זה עדיין רחוק מאד מ-"חדשנות".

וזה מביא אותנו לציוץ של דבוס, סמוך להשתתפות שלה בכנס SXSW EDU לפני שבוע:

נראה מוכר? תלמידים מסודרים בשורות. מורה לפני לוח הגיר? שב; לא לדבר; עיניים קדימה. המתינו לפעמון. צעדו לשיעור הבא. הכל בחיינו עבר מעבר לעידן התעשייתי. אבל לרוב החינוך האמריקאי לא עשה זאת.

וכדי לשכנע שכך המצב, היא מעלה שני צילומים זה לצד זה – צילום שחור לבן של כיתה מלפני בערך 50 או 60 שנה, וצילום צבעוני של כיתה של ימינו, והם דומים להפליא. כפי שלא מעט מגיבים ב-Twitter ציינו, הצילום הצבעוני הוא בין הראשונים שמופיעים בחיפוש על "classroom" ב-Google Images, והוא צילום מתוך המאגר של Shutterstock. מדובר בצילום גנרי למדי, וסביר מאד להניח שזאת התמונה שמצטיירת בראשה של דבוס כאשר היא חושבת על תלמידים בכיתה, אבל אין זה אומר שכך כיתות נראות היום. (ספק אם דבוס יודעת כיצד כיתת תלמידים בחינוך הציבורי נראית היום. גם היא וגם הילדים שלה למדו בבתי ספר פרטיים.)

מורים רבים השיבו לדבוס שהצילום של "היום" איננו נראה להם מוכר. התגובות גדושות בצילומים של הכיתות שלהם, צילומים שבהם אפשר לראות מגוון פעילויות – תלמידים עובדים בקבוצות קטנות, תלמידים עורכים ניסויים, ועוד. מורים רבים הזמינו את דבוס לבקר אצלם כדי לראות כיצד נראית כיתה אמיתית. מורה אחת השיבה:

The only time our classrooms look like that are during state mandated testing! We will definitely give up testing in order to keep that from happening!

כמו-כן, מספר מורים אחרים ציינו שצילום של תלמידים שיושבים בשורות מול המורה והלוח אופייני לאותם בתי ספר charter שדבוס מבקשת לקדם.

מערכת החינוך בארה"ב (ולא רק שם, כמובן) באמת זקוקה לשינויים. יש הרבה שאפשר, וגם צריך, לשנות ולשפר. עם זאת, שפע הצילומים שהועלו בתגובה לציוץ של דבוס הם עדות לכך שמורים רבים מלמדים מתוך תפיסות פדגוגיות בריאות ושהם מוצאים דרכים לבטא את התפיסות האלו בכיתות שלהם, גם כאשר הממשל מצמצם את התקציבים. מעניין לציין שכלים דיגיטאליים למיניהם מופיעים אולי בחצי מהצילומים שהועלו בתגובות, ומורים מעטים בלבד הדגישו את השימוש במחשב בדברים שהם כתבו. לתקשוב תפקיד חשוב בחידושים חינוכיים, אבל גם עם מחשבים בכיתה החינוך יכול להיראות כפי שנראה לפני שנים, ומהתגובות אפשר להתרשם שמורים מבינים זאת. מיתוס "החינוך לא השתנה כבר מאה שנה" הוא אכן מיתוס, ויש לא מעטים, ביניהם שרת החינוך האמריקאית, שיש להם אינטרס להנציח אותו. מתברר שמורים בשטח מכירים, ויוצרים, מציאות אחרת.

אז מה אם אני מסכים?

חודשיים שלמים, ממש מסיום השנה האזרחית, הבלוג הזה היה רדום. יש מספר הסברים לכך – רובם קשורים לאירועים אישיים מסוגים שונים. זה איננו תירוץ, וממילא, ספק אם מישהו מלבדי הבחין בדממה הזאת. וכמו בתקופות דממה קודמות, אחרי תקופה מסויימת קצת שוכחים כיצד להתיישב מול המקלדת ולכתוב. קורה שכאשר עוד ועוד זמן עובר, נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכושר הכתיבה. ובינתיים ממשיכים להתפרסם דברים מעניינים שמזמינים התייחסות. רשימת הנושאים הראויים לכתיבה הוכלת ומתארכת וקשה לבחור במה להתחיל כדי לחזור לכושר. בסופו של דבר החלטתי לחזור למאמרון שהתחלתי לכתוב לפני חודשיים ולא הצלחתי לסיים.

גם בזה יש בעיה מסויימת, בעיה מהסוג שאני מתמודד איתה כאן לעתים קרובות: הנושא שעליו בחרתי לכתוב הוא הנטייה של קהילת התקשוב בחינוך לחזור על עצמה. בחירה כזאת דווקא מעמידה אותי במצב טיפה מביך – כאשר אני קובל על הנטייה הזאת אני בעצם מוצא את עצמי עושה את מה שעליו אני קובל, הנטייה לחזור על עצמנו. ובכל זאת, הנושא חשוב, ולפני חודשיים, לקראת השנה החדשה, בזמן שבאופן טבעי נהוג להעלות תקוות חדשות, נתקלתי במאמרון שממחזר תקוות ישנות.

לקראת סיום השנה סלביה רוזנטל טולסאנו, בבלוג שלה, פרסמה מאמרון אורח של ד"ר סילבנה סקרסו (Silvana Scarso) שמבקשת להזכיר לנו שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. סקרסו כותבת:

The old idea of “tech for tech’s sake’ should be dead by now. A strong movement towards placing learning at the forefront of technology integration has been very “loud” for many years.

אין מה להגיד! שני המשפטים האלה נכונים, אם כי נדמה לי שהסדר שבו הם מופיעים בפיסקה הפותחת של המאמרון צריך להיות הפוך: רבים מאיתנו טוענים, כבר שנים רבות, שהלמידה צריכה להוביל את השימוש בטכנולוגיה, ולכן ראוי ש-"הרעיון המיושן" של טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה כבר היה צריך להעלם. אבל משום מה, זה לא קרה. אפשר אולי להגיד שבמקום שהוא ייושם הרעיון פשוט הפך למוסכמה. סקרסו ממשיכה:

It is not about banning cellphones completely or embracing them all the time. It is not about using laptops all the time in the classroom or not using them at all. It is knowing when and how to use each one appropriately for the best impact on student learning.

ושוב – האם יש, אי-שם, איש חינוך שמאמץ כלים דיגיטאליים בעבודתו (אם מרצון ואם מהכרח) שאיננו מסכים, לפחות ברמה של מס שפתיים, באמירה כזאת? בדומה לכך שעם כמעט 20% מהמאה ה-21 כבר מאחורינו עדיין מסבירים לנו שאנחנו צריכים לאמץ את כישורי הלמידה של המאה הזאת, עדיין מסבירים שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה. מתבקשת השאלה – אם עדיין צריכים להגיד את זה, אולי זה באמת לא יושם. ואם הוא לא יושם, לא יזיק לנו לנסות לברר למה.

אני מודה, אין לי תשובה, או לפחות תשובה מוחצת. אבל יש, כמובן, החשודים המיידיים, או לפחות החשודים המיידיים שלי. תחילה, יש ענקי הטכנולוגיה שאיכשהו מצליחים לשכנע את קברניטי החינוך שהכלים הטכנולוגיים שכבר נמצאים בידיהם כבר מיושנים וכדי לקדם את הלמידה צריכים לאמץ כלים חדשים יותר. כאשר באופן תדיר החינוך מותקף בעוד ועוד כלים חדשים, הטכנולוגיה כמעט באופן טבעי תופסת את קדמת הבמה ודוחקת את הפדגוגיה הצידה. קשה, כמובן, לעשות זאת ללא משתפי פעולה, אבל אלה יש בשפע. מפקחים שחוששים להראות מפגרים אחרי המחנה מוכנים לקנות כל דבר חדש, ולעתים קרובות בכלל לא נשאר כסף להטמעת "פדגוגית" של השימוש.

לזה צריכים להוסיף את התפיסה הרווחת שה-"למידה" מתבטאת בציונים טובים יותר במבחנים סטנדרטיים. חלק גדול מהכלים הטכנולוגיים החדשים מכוונים למטרה הזאת, ועל פי רוב הדמיון בין שיפור בציונים לבין למידה מקרי בהחלט. כיצד הטכנולוגיה יכולה להוביל את הפדגוגיה כאשר הפדגוגיה כמעט נעדר כליל מבית הספר?

במהלך המאמרון שלה סקרסו מביאה מספר דוגמאות למצבים שבם שימוש נבון בכלים דיגיטאליים יכול לקדם את הלמידה. היא גם מדגישה שהדוגמאות שהיא מביאה נבנות על גישות פדגוגיות שפועלות גם ללא טכנולוגיות חדישות. היא דוגלת בשילוב של סוגים שונים של כלים. ואכן, מדובר בדוגמאות טובת, אפילו משכנעות. וקשה לא להרגיש שהן גם מיושנות. שיהיה ברור – אינני משתמש במילה הזאת כמילת גנאי. ההפך: מוצא חן בעיני שאיש חינוך מוכן לאמץ דרכי הוראה/למידה על פי כדאיותן ולא על פי המידה שהן חדשות. אבל דווקא כאן אפשר להבין גם למה סקרסו כותבת שרעיון הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה היתה צריכה לעבור מהעולם, וגם למה זה לא קרה. משום מה, סקרסו כנראה עדיין חושבת שהחברות הטכנולוגיות הגדולות, וגם מעצבי המדיניות החינוכית, רואים איתה עין ועין לגבי מהי למידה טובה. צר לי שהמצב איננו כך. הרי אני מזדהה איתה, אבל אני כבר אינני מצפה שהתפיסות החינוכיות שלי ישפיעו על קובעי המדיניות. יתכן שפעם, בעבר הלא יותר מדי רחוק, באמת היתה תנועה קולנית שקראה להעמיד את הפדגוגיה בראש. אבל היום המציאות אחרת.

לא ל-"משתמש" הזה פיללנו

לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCet, פרסם כתבה:

הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם "בית-ספריות" שאיננה "אישית" אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של "ידע" בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-"בית-ספריות" ל-"למידה" פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.

לפני מספר ימים, דרך ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:

במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
the relations between them (מי שהם עכשיו "משתמשים") and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ' 2)
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, Against Learning, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ' 58)
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-"משתמש" פועלת בניגוד לתפיסה "מסורתית" יותר (ואולי "תרבותית" יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-"משתמש" הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-"חינוך" מבקש להעניק.

ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-"לומד", אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:

a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ' 59)
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא "מבקש", ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי "מגבלויות" שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-"לימודי" של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ' 9)
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי "לימודיים" עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.

מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-"משתמש" קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.

Plus ça change …

לפני כ-15 שנים, בתקופה שבה קורסים מקוונים עדיין נחשבו חדשים ופורצי דרך, באחת המסגרות שבהן עבדתי כתבנו תדריך לסטודנט – מה הוא צריך לעשות כדי להצליח בקורס מקוון. אינני מוצא את המסמך ההוא, אבל אני זוכר היטב שאחרי מבוא קצר על הצורך לבדוק דואר אלקטרוני ולהכנס לפורומים של הקורס (כולל הסברים על כיצד עושים את הדברים האלה) התמקדנו במספר נקודות יחסית פשוטות: הסטודנט צריך להיות בעל מוטיבציה פנימית, הוא צריך לקחת אחראיות על הקצאת הזמן שלו, ובאופן כללי עליו לפקח על הלמידה של עצמו – לבדוק אם הוא מבין את הנלמד, ולפנות לעזרה אם הוא זקוק לה. אכן, לא מצאתי את המסמך ההוא, אבל תוך כדי חיפוש בתוך כמות אדירה של מסמכים ישנים (והקדשת הרבה יותר זמן למשימה הזאת מאשר היה מוצדק – אולי עדות לכך שאינני מקצה לעצמי את זמני בצורה נאותה) מצאתי מסמך אחר ששמרתי משנת 2011 שהופץ על ידי האוניברסיטה של סותהאמפטון (Southampton) אשר באנגליה. שם מצאתי המלצות מאד דומות:
If you are an independent learner you will (a) be motivated to learn; (b) manage your own learning; and (c) reflect on your learning. These attributes will enable you to become a successful learner and/or provide you with some insight into your learning achievements that will enhance your motivation to continue learning. The responsibility for this is yours.
מה שהניע אותי לנסות לאתר את המסמך שלא מצאתי היה מאמרון חדש של ליסה ליין שדיווחה על מסמך שבו היא נתקלה משנת 1961 – לפני יותר מ-50 שנה. מדובר בביבליוגרפיה מוארת, ומאד מקיפה, משנת 1995 הוכנה על ידי טרי אן מוד (Terry Ann Mood) בשם Distance Education: an Annotated Bibliography. בין הפריטים הרבים המסוקרים בביבליוגרפיה נמצאת חוברת של צ'רלס ווידמאיר וגייל צ'יילדס, שני חוקרי חינוך מכובדים, בשם New Perspectives in University Correspondence Study. הלמידה מרחוק השתנה מאד מאז תחילת שנות ה-60, אבל מעניין במיוחד לראות שיש דברים שנשארים כפי שהיו – האופי הרצוי של מי שלומד בדרך הזאת למשל. מוד כותבת שווידמאיר וצ'יילדס זיהו שלוש תכונות חשובות במיוחד בסטודנט שעתיד להצליח בלמידה מרחוק (עמ' 18):
  • self-motivation
  • organization skills
  • concentration
הם גם מנו את המאפיינים הדרושים של קורס בלמידה מרחוק כדי שהקורס יאפשר לסטודנט להצליח:
  • clear goals and objectives
  • manageably sized lessons
  • rapid feedback from a skilled teacher
אם כבר הזכרתי כאן את צ'רלס ווידמאיר (Wedemeyer), יש טעם להתעכב בו לכמה משפטים. היום הוא די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב אחד החלוצים החשובים של הלמידה מרחוק. ווידמאיר היה אמריקאי, אבל הייעוץ שלו לקראת הקמת האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה נחשב לתרומה חשובה בהקמת המוסד החשוב הזה. משפט אחד מהספרו מ-1982, "Learning at the Back Door" מיטיב לתאר את הגישה שלו למה שאולי מכונה היום חינוך בלתי-פורמלי. כמו-כן, הוא נותן ביטוי לגישה שנמצאת ביסוד מוסדות לימוד שמבקשות לקדם למידה שנובעת מהנעה עצמית:
What non-traditional learning does not need is anything that would diminish the freedom of choice, autonomy and independence that has kept this kind of learning vital, practical, resourceful, innovative, and humane from the beginning of this country. (עמ' 218)
המאמרון של ליין מאד קצר. יתכן מאד שהמבוא שלי כאן, וההסברים השונים שהבאתי על המקורות שהיא מצטטת, פעלו לרעתה של הפואנטה הברורה והחשובה שבוודאי מובנת מאליה. מאד יכול להיות שבמקרה הזה, כל המוסיף גורע. הרי מעבר לכל ההסברים (וקצת הרחבה על אדם חשוב כמו ווידמאיר) מה שעלינו להבין, כפי שליין עצמה כותבת, הוא שדבר לא השתנה.

באופן אולי פרדוקסאלי, יש כאן הגיון

קל מאד, ואולי קל מדי, להתפס בגלים השוטפים של החדשנות בחינוך. קל ליישר קו עם אופנות חינוכיות שלכאורה נגזרות מהחדשנות הרווחת, ולא לשאול אם הן משיגות את המטרות שלשמן אומצו. כלים דיגיטאליים עוצמתיים בידיהם של לומדים יכולים להביא לפתיחות לימודית שלא היתה מוכרת ברוב מוסדות החינוך בעבר. כלים כאלה מאפשרים גישה הבלתי-מוגבלת למידע מגוון והלומד גם זוכה למנה גדושה של שיתופיות (אולי אפילו מנה גדושה מדי). על פי רוב אלה מסוג ה-"אופנות" שרצוי להתפס בהן. ודווקא מפני שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח, והכיוונים האלה הם מהסוג שעליהם אני באופן טבעי מברך, טוב לי שיש מישהו כמו ליסה ליין שמוכנה להרים גבה ולשאול "האמנם?".

מההכרות שלי עם הבלוג של ליין אני מזהה שהגישות שלנו מאד דומות. היא איננה יוצאת נגד הפתיחות או השיתוף. אבל מפני שהיא כן דוגלת בגישות האלו היא חשה צורך לבדוק אם האופנות האלו באמת משיגות את המטרות החינוכיות שלמענן היא מאמצת אותם. לפני מספר ימים ליין פרסמה בבלוג שלה:

במאמרון הזה היא מזמינה אותנו לבחון האם הפתיחות היא תמיד לטובת הלומד. זאת ועוד: היא גם מדגישה שללכת שבי אחר המודה החינוכית הרווחת איננה בהכרח הדרך להשיג יעדים חינוכיים:
Empowering students to learn does not necessarily mean active engagement with the trends of the day.
אפשר לראות במאמרון של ליין בסך הכל בקשה לשמור על ההשכלה הגבוהה כמרחב שמאפשר רפלקציה מעמיקה. אפשר להבין בקשה כזאת. היא ללא ספק באה בתגובה לאווירה הטעונה השוררת היום בקמפוסים בארה"ב, אווירה שבה הדיון והבירור נבלעים מתחת לוויכוח הקולני והלא סובלני. ליין חוששת שבאווירה הרווחת הזאת משהו חשוב הולך לאיבוד:
Whether it’s one-on-one tutorials at university, or monks studying in cloisters, or Virginia Woolf’s own room, there has always been a necessity to isolate oneself somewhat in order to think. I would like the classroom to be a place where one can think.
הקמפוס הוא מרחב שבאופן מסורתי נפרד מ-"העולם הגדול" שמסביב. כאשר מתייחסים ל-"מגדל השן", אם כאידיאל ואם בביקורת, מובן שמדובר במשהו מלאכותי, שונה מאד מהעולם שבחוץ. רק באמצעות המרחק הזה הוא יכול לממש את מה שליין מזהה כייעודו החינוכי. יש יתרונות גדולים למעורבות אינטנסיבית בסביבה, אבל מעורבות כזאת מקשה על מימוש סוג החשיבה שליין רואה כמרכזי להשכלה גבוהה. ולא רק בהשכלה גבוהה מדובר. גם בית הספר מהווה יצור מלאכותי שבונה סביבה שמאפשרת ללומד להתקדם בהדרגתיות. מערכות חינוך מזמן הבינו שמעטים מאלה שנזרקים ישר לתוך המים מצליחים לשחות, וביסודו של דבר קורסים ושיעורים הם הדרך שמצאו כדי למנוע את הטביעה. היום מבחנים סטנדרטיים מענישים את הכשלון, אבל ביסוד של המלאכותיות של החינוך נמצאת היכולת למעוד או להכשל, וללמוד, במקום לסבול, מזה.

לאור כל זה אני יכול להבין את דבריה של ליין. אבל בכל זאת יש משהו קצת מוזר בעובדה שהיא כותבת אותם. מקריאה של שנים בבלוג שלה אני יודע שהיא דוגלת בשימוש נרחב בתקשוב. ולכן מתבקשת השאלה האם התייחסות חיובית לכיתה המבודדת מהווה נסיגה מההתייחסות החיובית שלה לדיגיטאליות בחינוך? אינני משוכנע שמדובר בנסיגה, אבל יש אצלה אמביוולנטיות, וזה נובע מהכרותה עם הסטודנטים שלה. בעבר היא הביעה אמביוולנטיות דומה כלפי השימוש ב-LMS – מצד אחד היא איננה אוהבת את הדרך שבה מערכות לניהול הלמידה מגבילות את הגישה של הסטודנטים שלה למקורות, ותוחמות אותן בתוך כיתה קטנה. אבל מצד שני היא מבינה שעבור הסטודנטים האלה, שרובם הם הראשונים במשפחותיהם לפנות להשכלה הגבוהה, ה-LMS מעניקה מסגרת ואפילו בטחון – התנאים הדרושים ללמידה שעליה היא כותבת במאמרון הזה.

על פניו לדגול בכיתה המבודדת נשמעת כנטישה מההבטחות הגדולות של התקשוב בחינוך. לא אכחיש שזה מצלצל טיפה מוזר, במיוחד כאשר לכל סטודנט היום יש מחשב רב עוצמה וחיבור לאינטרנט בכיס. הנכונות של ליין לכתוב בזכות הרעיון הזה מראה שהיא דבקה במטרות החינוכיות שלה, ומוכנה לאמץ או לדחות את הכלים ואת האמצעים שמקרבים, או מרחיקים, אותה מהן.

חשיבה MOOCית איננה בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה

כבר מספר פעמים בעבר הערתי כאן שאני חושש שבמידה רבה ראשי התיבות MOOC איבדו את משמעותם. המונח כבר איננו מתייחס ספציפית לקורסים מקוונים (ו/או פתוחים) רב משתתפים, אלא לכל נסיון ליצור מסגרת לימודית על הרשת. אין זה אומר שאין קורסים פתוחים, רק שעכשיו אפשר גם לדרוש תשלום (ולא בהכרח סמלי) או לכוון את הקורס לאוכלוסייה ייחודית (לבוגרי Harvard, למשל) ועדיין להתהדר בכותרת MOOC. אין בכך שום פסול, אם כי נוצר מצב שבו אין היסטוריה, כאילו שלפני הופעת קורסי MOOC לא היו נסיונות טובים ומרשימים של בניית מסגרות למידה בצורה מקוונת. זאת ועוד: מוסדות להשכלה גבוהה, ספוגי חרדת ההחמצה (FOMO – Fear of Missing Out), נרתמים לבניית קורסים "פתוחים" וגדולים במקום להתמקד במנדט הספציפי שלשמו הם קיימים.

וכמובן שלמוסדות האלה יש, או לפחות היתה, סיבה לחשוש. לפני חמש שנים, בראיון לכתב העת Wired, סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, תיאר את החזון שלו. באותו כתבה סטיבן לקארט הבהמר שתרון:

imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
שנה אחרי-כן קלייטון כריסטנסן, הנודע בזכות הרעיון של "חדשנות משבשת" הכריז בראיון אחר:

In 15 Years From Now Half of US Universities May Be in Bankruptcy.

היום Udacity כבר איננו בונה קורסים מאסיביים, וגבות רבות הורמו בנוגע לתוקף של החדשנות המשבשת, ובכל זאת בהלת ה-MOOC עדיין בעיצומה. אצלנו בארץ המיזם של ישראל דיגיטלית מעודד מוסדות להשכלה גבוהה לבנות קורסים שיוכלו להציע דעת לכלל האוכלוסייה בתחומים רבים. סביר להניח שהעיסוק בבניית הקורסים האלה יסיט את עיקר הפעילות של המוסדות האלה מהמנדט העיקרי שלהם. אבל אפילו אם לא, בניית הקורסים האלה תדרוש עבודה ומשאבים רבים. קשה לא להתרשם שהרצון של מוסדות רבים להשתלב לתוך המיזם הזה, והתשוקה שלהם להיות בעניינים, מעוורים אותם לאפשרות להשיג את המטרה בדרכים אחרות.

פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-"העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת?

דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך.

כבר היום ברשות השידור (הציבורי) יש שפע של תכניות מידעיות שהוכנו והופקו על ידי אנשי מקצוע מצויינים. מה גם, לא מעט מהתחקיר לתכניות הלו נעשה על ידי אנשי אקדמיה או בסיוע שלהם. על אף העובדה שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה "בידור", התכניות האלו אינן "בידור" אלא מקורות מידע עשירים. עצם העובדה שמישהו יושב בבית מול הטלוויזיה (להבדיל, אגב, מלצפות בסרטון YouTube דרך המחשב?) איננה הופכת אותו לבטטת כורסה. רבים מאד בישראל למדו המון מתכניות כגון "עמוד האש", "תקומה", "העברים", "והארץ היתה תהו ובהו", ולא מעט תכניות אחרות. תכניות הטבע של דייוויד אטנבורו מגישות את עולם הטבע לצופים באיכות שאיתה אף אוניברסיטה איננה יכולה להתחרות. (אגב, תכנית כמו Mythbusters יכולה להוות הבסיס מצויין ללימודי מדעים בכל התיכונים.)

במקום להפיק הקפות חדשות תוך כדי הכשרת אנשי אקדמיה למלא תפקידים שלא בהכרח מתאימים להם, נדמה שהגיוני יותר להשתמש בתכניות שכבר הופקו כתשתית לקורסים. על הבסיס של התכניות האלו ניתן לפנות לאנשי אקדמיה ולגייס אותם להכין סילבוס "אקדמי" יותר, ושאלות לדיון ולהעמקה. כמובן שהם יוכלו גם להוסיף פרשנויות והבהרות, ולתרום פרקי קריאה שיוכלו להעמיק את הפן האקדמי שהתכניות כפי שהן משודרות אינן מספקות. בדרך הזאת המקצועיות של כל צד בהכנת הפקות כאלו יכולה לבוא לביטוי מיטבי. (בנוסף, השימוש בתכניות שהוכנו על ידי רשות השידור יכול לפתור בעיה של זכויות יוצרים שיכול להכביד מאד על הכנת קורסים שפונים לציבור הרחב.)

למה אני חושש שהרעיון הזה לא ייצא לפועל? על אף העובדה שלא מעט אנשי אקדמיה תרמו לתכניות השונות, בתוך האקדמיה הן אינן נחשבות אקדמיות של ממש. כזכור, מה שמשודר בטלוויזיה עדיין נחשב "בידור". אבל גם אם היינו מצליחים להתגבר על המכשול התדמיתי הזה, יש תדמית אחרת שעליה עוד יותר קשה להתגבר. יותר מאשר הבהלה לקורסי MOOC נובעת מהרצון לאפשר השכלה לכל, היא נובעת מאותה חרדת החמצה שהזכרתי קודם. למרבה הצער, הרצון להיות בין יחידי הסגולה שזוכים להיות בין אלה שמלמדים MOOC (ואולי בין השורדים כאשר, אליבא דתרון, רוב האוניברסיטאות ייכחדו) מעוור את הרודפים אחרי הקורסים האלה לעובדה שאם המטרה האמיתית היא השכלה לכל, אפשר להשיג אותה בדרכים קלות וטובות יותר.

לזכרו של משה כספי

זכיתי ללמוד אצל מספר מורים מיוחדים – מורים שהיטיבו לפתוח עבורי נתיבי מחשבה ופעולה. גם אם סביר להניח שהמורים הזכורים לנו לטוב הם אלה שכיוונו אותנו לכיוונים שממילא היתה לנו נטייה ללכת בהם, בוודאי יש משהו בכוח האישיות של מורים כאלה שבגללו השפעתם עלינו היתה משמעותית. עבורי אחד המורים הטובים, והחשובים, ביותר היה משה כספי שנפטר לפני מספר ימים.

כספי נחשב נביא החינוך הפתוח בארץ, אבל על אף הכבוד אשר בהגדרה כזאת, היא מצומצמת מדי כדי להכיל את עושר המחשבה החינוכית שלו. יתכן שרעיונותיו החינוכיים היו רבים ומגוונים מדי, שלא להגיד פורצי דרך ומערערי מוסכמות, כדי שהם ייושמו במערכת החינוך. משה ראה למרחקים, והצביע על הכיוונים שבהם החינוך צריך לצעוד, ונדמה לי שהוא הבין שבמידה רבה בית ספר שיתפקד כמו שהוא דמיין לעצמו כבר לא יהיה בית ספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כאשר הכרתי את משה ולמדתי אצלו המחשב בחינוך שימש כמעט באופן בלעדי ל-CAI, לאותה הוראה מתוכנתת שהתפתחה ממכונות ההוראה של סקינר. באותה תקופה לא היתה התאמה בין החינוך הפתוח לבין המחשב; המחשב היה פחות או יותר הכלי החינוכי הסגור האולטימטיבי. אבל בתחילת שנות ה-90, עם התפתחות ה-WWW ודפדפנים שהנגישו את המידע הבלתי-מוגבל שבו, האינטרנט התגלה כתשתית מצויינת לחינוך פתוח, לחינוך שמעמיד את הלומד במרכז, ומאפשר לו לבנות את הלמידה של עצמו. הגיוני היה לחשוב שמתבקש חיבור בין התפיסות של משה לבין טכנולוגיות דיגיטאליות.

למברה הצער, על אף החיבור ההגיוני והמתבקש בין התפיסות של משה לבין יכולות התקשוב, עבור רבים מאלה שביקשו לקדם את התקשוב בחינוך הגישה החינוכית היחידה שלהם היתה גישה שראתה בתקשוב כלי לייעול ההוראה ואמצעי לשיפור הציונים. אם הם התייחסו ללמידה כפי שמשה הבין אותה זה היה פחות או יותר רק כמס שפתיים. מה שיכול היה להיות שעתה היפה של התקשוב פוספסה, והחיבור בין הגישה של משה לבין יכולות התקשוב נשאר נחלתם של מעטים.

יתכן שגם אני אשם בכך. מפני שהדגש הכמעט בלעדי של הבלוג הזה הוא התקשוב, הזכרתי את משה בו פעמים אחדות בלבד. לי היה ברור מנין אני שואב את התפיסות החינוכיות שלי, אבל לא היטבתי להפיץ אותן מספיק. אני עדיין תקווה שהחיבור הזה בין התפיסות של משה לבין התקשוב עוד ייעשה ברבים. משה השאיר אחריו שפע של רעיונות שבעזרת התקשוב יכולים להעמיד את החינוך על קרקע פורייה בהרבה מזאת שעליה הוא עומד היום.

לפני שש שנים התפרסם ספר לכבוד משה עם מבחר מאמרים של תלמידיו וחבריו. היה לי הכבוד שמאמר קצר משלי נכלל באוסף. במאמר שלי ניסיתי להראות כיצד העובדה שהאינטרנט והדיגיטאליות הופכים כמעט כל פריט מידע לזמין מקרבת אותנו ליישום הרעיון של "כל עתר" שמשה הגה. התחלתי לכתוב את המאמר טיפה לפני שה-iPhone יצא לשוק, כך שכאשר הוא התפרסם מה שכתבתי כתחזית על זמינות המידע כבר היה למציאות. מה שכתבתי התייחס רק לפן אחד של ההגות של משה, אבל גם אם הוא רחוק מלהיות נאמן לעושר ההגותי שמשה העניק לנו, אני שמח לקשר אליו כאן לזכרו:

בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:

המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:

Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:

What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:

Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

מגרש המשחקים – טכנולוגיה רצויה בכל בית ספר

מי שצופה בקריקטורות הרבות שבהן הורים מפצירים בילדיהם לעזוב את צג המחשב ולצאת החוצה לשחק עשוי לחשוב שהילדים עצמם, יחד עם המשיכה העצומה של המסך, הם האשמים המרכזיים בהעדרות הילדים ממגרשי המשחקים היום. אינני מכיר נתונים שמאמתים את הקריקטורות האלו, וסביר יותר להניח שמדובר בפולקלור, או במיתוס שהצליח לחדור לתודעה הציבורית. אבל בכל זאת יש לפחות מקום אחד שבו קשה מאד למצוא ילדים שמשחקים בחוץ – בית הספר. בעולם המערבי שעות המשחק החופשי במהלך יום הלימודים הולכות ומצטמצמות, וקובעי המדיניות במערכות חינוך רבות רואות במשחק החופשי בזבוז זמן יקר, זמן שאפשר היה לנצל טוב יותר בישיבה בכיתה ב-"למידה". מול הקריקטורות שהזכרתי אפשר להעמיד צילומים אמיתיים של כיתות – חלקן מקושטות וצבעוניות, וחלקן אפורות ותכליתיות למדי – שבהם כל תלמיד יושב מול מכשיר אישי וזוכה לשיעור שהוכן במיוחד עבור הצרכים הספציפיים שלו. והכל נעשה, כמובן, בעזרת אמצעים מדעיים מתקדמים. בעיני קברניטי החינוך הלמידה היא עסק רציני, ויש צורך לנצל כל רגע אפשרי על מנת להקנות לילדים עוד ועוד דעת.

מפליא שבעידן שבו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור תנאים אופטימליים ללמידה המותאמת באופן אישי לכל תלמיד מערכות החינוך מתעלמות מנתון חשוב ביותר שהמחקר החינוכי מעלה: תלמידים שזוכים לזמן למשחק חופשי במהלך יום הלימודים מצליחים להתרכז טוב יותר בשעת השיעור מאשר תלמידים שאינם משחקים. כך קורה שבסופו של דבר כאשר יש זמן למחשק חופשי הזמן בכיתה מנוצל טוב יותר עבור אותה "למידה" הכל כך נחשקת.

לפני שלושה חודשים הבעתי כאן אופטימיות שיתכן שמערכות החינוך מתחילות להכיר בחשיבות של המשחק החופשי. במסגרת שביתת מורים בעיר סיאטל המורים דרשו חצי שעה של משחק חופשי כל יום עבור תלמידי כיתות היסוד. ציינתי בסיפוק שהדרישה הזאת נכללה בהסכם שנחתם עם המורים. הבעתי אז את התקווה שזה איננו המקרה היחיד. ואכן, כתבה באתר Today של חברת המדיה NBC מדווחת על פרויקט נרחב להגדלת שעות המשחק החופשי בבתי הספר של מחוז אחד במדינת טקסס.

הכתבה עוקבת אחר הנעשה באחד משישה בתי ספר שבהם תלמידי כיתה א' מקבלים ארבע הפסקות של רבע שעה למשחק חופשי בחוץ. מציינים שמדובר בשלוש הפסקות ביום יותר מאשר בעבר, כאשר הזמן למשחק גדל מעשרים דקות לשעה שלמה. בתחילת הפרויקט מורה של כיתה א' הביעה חששות, אבל:

Some five months into the experiment, McBride's fears have been alleviated. Her students are less fidgety and more focused, she said. They listen more attentively, follow directions and try to solve problems on their own instead of coming to the teacher to fix everything. There are fewer discipline issues.

"We're seeing really good results," she noted.

ד"ר דבי ריי, פרופסורית בתחום הקינסיולוגיה (החקר המדעי של התנועה האנושית) ב-Texas Christian University, יזמה את הפרויקט, בין היתר בעקבות ההתרשמות שלה מביקור בבתי ספר בפינלנד. הפרויקט אמנם התחיל עם הכיתות הנמוכות, אבל הכוונה היא להרחיב אותו עד כיתה ח'. כתבה נוספת מלפני בערך חודש באתר של ערוץ המדיה הציבורי של טקסס, מביאה התייחסות של בוב מורי, מרצה לרפואת ילדים ב-Ohio State University. מורי טוען שהדמיה מוחית מראה שילדים לומדים טוב יותר אחרי הפסקות לפעילות גופנית ולמשחק חופשי. בנוסף:
Murray says kids with regular recess behave better, are physically healthier, and exhibit stronger social and emotional development. Still, academic policymakers have been taking it out of the school day.

”They want more academic time, they want more time to do the core subjects," Murray says. "Under the attitude that more is better, they have pretty much carved away anything that got in the way of those minutes for teaching."

ההתעלמות מהתרומה החיובית של המשחק החופשי ליכולת הלמידה מעמידה בספק את האובייקטיביות של הפנייה לנתונים על מנת לשפר את החינוך. דווקא אלה שרואים בחיוב את השימוש בנתונים כדי להשיג "למידה" טובה יותר מדגישים את האובייקטיביות של הנתונים. מפני שהנתונים אינם אינטרסנטיים, ואינם מושפעים מגישה חינוכית זאת או אחרת, הן יכולות לעזור למפות את מצבו האמיתי של כל תלמיד ולסייע בבניית תכנית פעולה יעילה ומתאימה עבורו. אבל מאחורי מעטה ה-"אובייקטיביות" מסתתרת תפיסה חינוכית שרואה בתהליך הלמידה עבודה קשה שדורשת מאמץ והשקעה. לא בכדי בארה"ב היום שוקדים על פיתוח של grit (המתורגם אצל Morfix כ-"כוח סבל"). לפי התפיסה הזאת מי שמצליח בלימודים הוא זה שמתמיד לשבת בכיסא ומפנים עוד ועוד "חומר". עבור בתפיסה הזאת אין מקום למשחק החופשי. לא קשה להבין שיכולת הריכוז של תלמידים שמרשים להם לשחק במקום רק לשבת ליד שולחן כל היום גדלה. אבל אם היו ספקות, דף אחד באתר הפרויקט בטקסס מביא מספר סקירות, כולל מידע מחקרי, על תרומת ההפסקות ללמידה. למען האמת, אין בזה הרבה חדש, אבל משום מה על אף העובדה שהתרומה של המשחק החופשי לאותה למידה נחשקת ידועה, קברניטי החינוך ממשיכים לצמצם את שעות המשחק בבתי הספר.

כאשר מדובר בטכנולוגיה יקרה שבתי הספר צריכים לרכוש היא נחשבת כנחוצה לחינוך. וכאשר בתי הספר רוכשים, היזמים מרוויחים. לעומת זאת, הטכנולוגיה הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים משחק חופשי במגרש המשחקים די מינימלית, ועל אף העובדה שאפשר להראות שהיא תורמת רבות ללמידה רבים מקובעי המדיניות החינוכית מעדיפים להתעלם ממנה. עם זאת, כאשר תוך שלושה חודשים הנושא עולה לפחות פעמיים ממקורות שונים, יש מקום לאופטימיות.