ואני חשבתי שהדיון כבר נעשה רציני יותר

שמתי לב (אינני זוכר אם זה היה בעיתון או בחדשות בטלוויזיה) שהסרט The Bling Ring מגיע לישראל. בזמנו קראתי את הכתבה העיתונאית המרתקת שעליה הסרט מבוסס – The Suspects Wore Louboutins – ואשמח לראות את הסרט. אבל לא בסרט מדובר כאן, אלא במאמרון בבלוג של טרי פרידמן שהתפרסם לפני כחודש, מאמרון שסימנתי לעצמי אז, אבל נזכרתי בו רק עכשיו בעקבות הפרסום על הסרט בארץ. במאמרון שלו פרידמן מגיב לכתבה בטלגרף הבריטי שהתייחסה לסרט ושאלה: "?Is the Facebook generation anti-social".

הכתבה בטלגרף מציינת שרבות מהפעולות המזוהות עם בני הנוער המתוקשבים של היום אינן ייחודיות לנוער של היום, אלא היו גם מנת חלקם של בני נוער בדורות קודמים. ההערה הזאת גורמת לפרידמן לציין שהכתבה נראית לו די הוגנת. ובכל זאת, הביקורת שלו לא מאחרת להגיע. הוא חולק על נקודה מרכזית שבכתבה – שהדיווחים התדירים על מעשיהם שבני הנוער מעלים לרשתות חברתיות היום גובלים בתנהגות כפייתית. פרידמן מזכיר לנו שלא רק בני נוער, אלא גם מבוגרים רבים, מדווחים כך על עצמם. הוא גם מעיר הערה חשובה בנוגע לבזבוז הזמן שמרבים לייחס לרשתות חברתיות:

… so many people appear to implicitly assume that all social media, but especially Facebook, is for time-wasting and trivia. My view is not only is that not altogether true, but that time-wasting and trivia are important.
הגישה המאוזנת הזאת מאפיינת את התייחסותו של פרידמן לנושא. מצד אחד, אין ספק שבני הנוער מחוברים מאד (אולי אפילו מדי?) לרשתות, אבל מצד שני, לא מדובר רק בבני נוער; מצד אחד נכון הדבר שיש בזבוז זמן לא קטן בעיסוק ברשתות, אבל מצד שני כולנו מבזבזים זמן, ולא רק ברשתות.

פרידמן גם מביע ספק כלפי כמה מהנתונים על בני הנוער שהכתבה בטלגרף מביאה. לפי הכתבה השימוש של בני נוער ברשתות חברתיות מתמקדת בעיקר בהעלאת צילומים והערות קצרות. הרמז ברור – אין לבני הנוער דברים מקוריים, או בעלי עומק, להגיד. פרידמן, שמכיר היטב את הדרכים שבהן משתמשים בתקשוב בבתי הספר (באנגליה) איננו מסכים עם הטענה הזאת:

In my experience teens are hugely original and have lots of things to say and share – and that is in school where you’d think their creativity would be least in evidence (sad to say)! There are tons of examples all over the web of kids blogging, writing fiction, and creating stuff. So, I don’t think much of these so-called studies.
הוא מגיב לנתון מעניין נוסף – שבני אדם ששולחים יותר ממאה מסרונים ביום נוטים להיות יותר אדישים לנושאים אתיים מאשר אנשים ששולחים פחות מ-50 מסרונים ביום (בכתבה הנטייה הזאת אפילו זוכה לביטוי באחוזים!). פרידמן מהרהר אם במחקר שבודק נתון כזה יש התייחסות לכיוון הסיבתיות, ומוסיף:
But what a ridiculous criterion anyway! Maybe the people who text only less than 50 times a day have so little contact with other human beings that all they can think about is how ethical they are. Or maybe people who are relentlessly self-righteously ethical have alienated themselves from so many people that they have hardly anyone left who they can send texts to.
כשקראתי את המאמרון של פרידמן (ובעיקר את הכתבה בטלגרף שאליה הוא מגיב) הרהרתי לעצמי שדווקא עבר די הרבה זמן מאז שנתקלתי בהכללות פשטניות בנוגע לבני נוער והרשת מהסוג הזה. ומפני שעבר זמן רב חשבתי שאולי חל שינוי בסגנון הדיון, ועכשיו הדיון בנושא התנהגות בני הנוער באינטרנט נעשה לרציני ולמעמיק יותר. סביר להניח שהקרנת The Bling Ring, סרט שעוסק בהערצה העיוורת של בני נוער לכוכבים ולעולם הזוהר הריק שעופף אותם, מעוררת כתבות כמו זאת בטלגרף שפרידמן מבקר. אם כך, יכול להיות שהדיון היום אכן יותר רציני. אבל יתכן גם שאני פשוט לא קורא את המקורות ה-"נכונים".

היתכן גם זה וגם זה?

לפני מספר ימים פורטל מס"ע פרסם תקציר מעניין שהתייחס לעמדות של תלמידים כלפי למידה מקוונת דיגיטאלית. התקציר התייחס לכתבה שהופיעה ב-THE Journal, כנראה חודש לפני-כן. הכתבה עצמה דיווחה על סקר של גוף בשם Speak Up.

לפי הדיווח של מנהלת הגוף שערך את הסקר, ג'ולי אבנס, המצוטטת בכתבה, הסקר נערך בקרב אלפי, ואפילו עשרות אלפי, תלמידים במטרה לברר את היחס שלהם לספרי לימוד דיגיטאליים, וללימוד באמצעות התקשוב באופן כללי. הממצאים אינם מפתיעים. לפי אבנס אפשר לזהות תסכול הולך וגובר אצל התלמידים …:

not just with the lack of technology in their schools, but by the lack of sophisticated use of that technology
אנחנו קוראים שצוות החוקרים שאל שאלות ממוקדות בנוגע לצרכים ולרצונות של התלמידים בנוגע לתקשוב בלמידה שלהם:
"For example," she said, "we asked students to tell us what their ultimate e-textbook would look like," including all the features and functionality they would hope to see. According to the results, students are looking for materials that are interactive, relevant, collaborative, and personalized.
אין ספק שהתארים "אינטראקטיבי", "רלוונטי", "משתף" ו-"מותאם אישי" מתקשרים להלכי הרוח של רבים מאיתנו המעורבים בענייני תקשוב בחינוך, תלמידים ומורים כאחד. אבל מותר לציין שתשובות כאלה צפויות ביותר, וקשה לראות כיצד הן נובעות מ-"שאלות ממוקדות" (specific questions). בדיקה מעמיקה של ממצאי הסקר אולי היתה עוזרת להבין אותם טוב יותר. אבל הגישה לממצאים מוגבלת לבתי הספר שהשתתפו בסקר, כאשר כל בית ספר יכול לקבל את התוצאות שלו, או לשלם כדי לקבל את התוצאות של בתי ספר אחרים. גופים חיצוניים שרוצים לעיין בממצאים יוכלו לעשות זאת עבור תשלום לא מבוטל. אני העדפתי להסתפק בכתבה שאיננה מרשימה, או משכנעת, במיוחד.

ובכל זאת, מעניין לקרוא על הרצונות של התלמידים של היום. הבעיה היא שעמדות התלמידים, כפי שאלה באות לביטוי בסקר של Speak Up נראות, כפי שנהוג להגיד באנגלית, too good to be true. ויכול להיות שזה באמת המצב. לפני כעשרה ימים, באתר האינטרנט של רשות השידור הקנדי, התפרסמה כתבה על שינויים צפויים בהשכלה הגבוהה באונטריו. בין יתר ההצעות הנידונות נמצאת הצעה ששלושה מתוך חמישה הקורסים שבהם הסטודנטים אמורים ללמוד בסמסטר יילמדו בצורה מקוונת.

עד כאן, אין הרבה חדש. אפשר למצוא הצעות דומות בארצות רבות (אם מטעמים חינוכיים, ואם מטעמים כלכליים). אבל התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים מעניינת ביותר. מתברר שלהבדיל מהתלמידים בסקר של Speak Up שרוצים יותר ויותר תקשוב, הסטודנטים הקנדיים מתנגדים לקורסים מקוונים. הכתבה מצטטת את נשיאת ארגון הסטודנטים שחוששת שההצעה תגרום נזק:

"The fact that they're talking about such a massive overhaul without having reached out to faculty or students is cause for concern," said president Sandy Hudson.

"To think that three in five of all courses — the majority of courses in a year that students would be doing — would be online, that is definitely harming the quality of education," she added.

כיצד ניתן להסביר את הפער בין ממצאי הסקר של Speak Up לבין התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים? אין, כמובן, חפיפה ברורה בין השניים. הסקר של Speak Up נערך אצל תלמידי בית ספר, ואולי אלה מתלהבים יותר מיכולות התקשוב מאשר אחיהם הגדולים באוניברסיטאות. כמו-כן, השימוש בספרי לימוד דיגיטאליים איננו זהה לקורסים מקוונים. לכן, בהחלט יתכן ששני הסיפורים האלה משקפים מציאות רב-גונית ולא חד-ממדית. ובכל זאת קשה להשתחרר מהתחושה שהסקר של Speak Up "גילה" את מה שהוא ביקש לגלות. ביסודו של דבר, ממצאי הסקר משרתים מו"לים דיגיטאליים ויצרני חומרה ותוכנה שמבקשים לשכנע את בתי הספר שהיליד הדיגיטאלי איננו מיתוס, אלא יצור אמיתי שאליו צריכים לכוון את תקציבי החינוך. הממצאים כל כך קולעים לדעה הרווחת שמתבקש לעצור ולשאול אם אולי הם גם הגיוניים. על אף הרצון לקדם את התקשוב בחינוך, רצוי, ואפילו הכרחי, שכך נעשה.

אוי! המבוגרים האלה!

אם אפשר, אני מעדיף לקרוא מאמרים מאשר לצפות בהרצאות מוקלטות. יתכן שמדובר בהרגל שהשתרש בתקופה שבה הצפייה לא היתה כל כך זמינה כמו היום; יתכן שההעדפה הזאת נובעת מקשיי ריכוז. כאשר אני קורא, קל לי לעצור היכן שמתחשק לי כדי לרשום הערות ומחשבות, או פשוט לבדוק משהו שצץ בראש. לעומת זאת, כאשר אני צופה בהרצאה מוקלטת הכל זורם מהר מדי וקצת מסובך להקליק על pause ולצאת למשהו אחר, ולזכור את רצף הדברים כאשר אני חוזר. כך או כך, מבחינתי האישית, אם אפשר, אני מעדיף לקרוא.

זאת הסיבה שכאשר סילביה מרטינז המליצה בחום על וידיאו של הרצאה של ד"ר דייוויד פינקלהור על בני נוער והסכנות שבאינטרנט תחילה חיפשתי גירסת טקסט של ההרצאה. כאשר לא מצאתי, החלטתי להקדיש שעה לצפייה. היתה זאת אחת השעות הכדאיות ביותר הזכורות לי.

פינקלהור, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר ומומחה בתחום של פשעים נגד ילדים, איננו מתכחש לעובדה שהאינטרנט חושף ילדים לסכנות. אבל הוא מבקש להבחין בין קיומן של סכנות לבין הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות שבהן ילדים נתונים בלאו הכי. הוא מציג נתונים רבים שמצביעים על כך שלהבדיל מהדעה הרווחת, ילדים ובני נוער היום דווקא בטוחים יותר מאשר לפני שהם נחשפו לאינטרנט.

אחרי שהוא מראה שמחקרים אינם מחזקים את הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות, פינקלהור שואל למה בכל זאת הדעה הזאת כל כך רווחת. הוא שואל:

Why in the absence of clear evidence that the internet has increased risk, why has that idea had such tremendous hold on people, why have they gotten so anxious about it?
את התשובה לשאלה הזאת הוא מכנה Juvenoia: חדרה מוגזמת בנוגע להשפעה של תמורות חברתיות על ילדים ובני נוער. חדרה כזאת, כמובן, איננה חדשה, ולא נוצרה עם האינטרנט. כמעט כל דור רואה בתמורות חברתיות, ולעתים קרובות בטכנולוגיות, איום על שלומם של ילדיו. עם זאת, לאור הנתונים שהוא מביא שמראים שהסכנות עצמן אינן גדולות כל כך (פינקלהור איננו טוען שהסכנות פחתו בעקבות האינטרנט), ההסבר הזה בהחלט משכנע.

פינקלהורן נעזר במצגת סתמית למדי, מצגת טקסטואלית ברובה המכריע. אפשר אפילו לקבוע שמבחינה ויזואלית מדובר בהרצאה די משעממת. ואולי זה דווקא הקסם שבה – התוכן מדבר בעד עצמו.

ללא ספק, שווה שעה של צפייה.

אוי, הנוער של היום!

מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. מסבירים לנו שמה שאיננו מוגש במנות קטנטנות איננו נקלט אצלם. במידה לא קטנה נוצר הרושם שהיוזמות לתקשוב מערכת החינוך נובעות פחות מאמונה עמוקה ביכולת של התקשוב לסייע בלמידה, ויותר מתוך כניעה לכושר הריכוז המוגבל של הנוער של היום.

לפני כעשרה ימים ה-New York Times פרסמה כתבה ארוכה שעסקה בבעיה הזאת, וכצפוי, כבר בכותרת מצביעים על הסח הדעת כחשוד המרכזי:

לא רק השימוש במונח "הסח הדעת" משמעותי כאן. גם המילה "wired" מאד טעונה. היא רומזת על שינוי מבני במוח, שינוי שמבשר רעות. בדרך הזאת, כבר מפתיחת הכתבה מכינים אותנו למסר האימתני שהילדים שלנו אינם כמונו, שהעולם הדיגיטאלי שלתוכו הם גדלים פוגע בכושר הריכוז שלהם, ושההשלכות של הפגיעה הזאת בלתי-הפיכות.

כמובן שההמשך הוא אוסף של סיפורים שאמורים לאושש את הטענה הבסיסית הזאת. הבעיה היא שהסיפורים האלה בכלל אינם משכנעים. אנחנו קוראים, למשל, על נער בן 17 בשם וישאל שאיננו מצליח לסיים לקרוא ספר שהוא אמור לקרוא לבית הספר. וישאל עסוק מדי ב-Facebook וב-YouTube, ולכן הוא זונח את הלימודים שלו. אבל מתברר שיותר מאשר הוא עסוק ב-Facebook וב-YouTube, הוא עסוק בתחביב שלו – צילום ועריכה של סרטי וידיאו. לקראת סיום הכתבה וישאל מכריז:

I’m spending two hours to get a few seconds just right.
משפט כזה איננו הכרזה של אדם שאיננו מסוגל להתרכז, אלא ההפך. זאת עדות לכושר ריכוז כמעט עילאי. באופן כללי, אני מתרשם שה-"בעיה" של התלמידים בכתבה (ולא רק של וישאל) איננה שהם אינם מסוגלים להתרכז, אלא שקורצים להם דברים הרבה יותר מעניינים מאשר בית הספר ושיעורי בית.

אין כאן כל חדש. סינדי גאוטייה, היום המנהלת של בית ספר אקסטרני בוונקובר שבקנדה, ממחישה את זה בבלוג שלה. היא משכתבת את התחלת הכתבה של הטיימס, אבל בגירסה שלה, התלמיד בסיפור היא סינדי עצמה, לפני יותר משלושים שנה. בתקופה ההיא לא היה לה מחשב, אבל לא חסרו לה גירויים שמשכו את תשומת ליבה יותר מאשר שיעורי בית. אחרי שהיא מתארת חלק מהגירויים האלה (בגוף שלישי) היא מוסיפה:

She grew up analog, became immersed in digital, but irrespective of the technology of the day, has always been wired for distraction. She considers this to be an asset for her as an educational leader in the very disruptive field of online learning.
קתי דייווידסון כותבת משהו דומה, אם כי ממבט פחות אישי:
The point is we measure our kids' deficits by our glowing and often inflated idea of how much better "we" (our entire generation, of course) were. This is not really a discussion about the biology of attention; it is about the sociology of change.
דייווידסון מדגישה שאין מדד נכון של כושר ריכוז או של קשב שלפיו ניתן לקבוע שכושר הריכוז של בני הנוער של היום ירוד לעומת זה של דורות קודמים:
Our attention is shaped by all we do, and reshaped by all we do. That is what learning is.
הכתבה בטיימס עוררה תגובות רבות בבלוגוספירה החינוכית. ג'ונתן מרטין מגיב בבלוג הקבוצתי Connected Principals. הוא מתקשה למצוא משהו חדש בהתנהגות המתוארת בכתבה:
Do we think that before technology, most students avoided distraction? Do we think they spent school-days sitting in lecture consumed with fascination for listening to a teacher talk about the Smoot Hawley tariff? Have you seen Ferris Buller’s Day Off, a film made before cell phones and laptops?
מגן גרבר, באתר של ה-Nieman Journalism Lab של אוניברסיטה הרווארד, איננה משוכנעת שהסח הדעת היא ה-"בעיה" האמיתית. היא מכירה בכך ש-Facebook יכול להסיח את הדעת, אבל אין זה ברור שמדובר בבעיה:
The question, though, is: distraction from what? And also: What’s inherently wrong with distraction? It seems to me that the real dichotomy here — to the extent, of course, that it’s fair to break any complex problem into reductive dualities — is less a matter of focus vs. distraction, and more a matter of the digital age’s spin-off opposition: interest vs. non-interest. Caring vs … lack of.
גרבר טוענת שהנגישות הדיגיטאלית פותחת עבורנו אפשרויות שעליהן לא יכולנו לפעול לפני-כן. במציאות הדיגיטאלית של היום איננו צריכים "להתעניין" במה שמגישים לנו. היום, כל נקודה שמהווה עבורנו ניצוץ של עניין יכולה להיות קרש קפיצה למבול של מידע:
And the digital era is bringing a new kind of empowerment not just to interest, but to aversion. The web is a space whose very abundance of information — and whose very informational infrastructure — trains our attention to follow our interests. And vice versa. In that, it’s empowering information as a function of interest.
לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה.

אין לאף אחד מונופול על ההתנגדות לשינוי

במסגרת אחרת התייחסתי טיפה למאמרון של סילבי נואל שהתייחסה לטענה של דון טפסקוט שמוחותיהם של בני הנעורים פועלים אחרת מאשר אלה של ההורים שלהם. המאמרון של נואל צמח כתגובה לקטע שכתב טפסקוט. טפסקוט (בוודאי כזכור) טוען שהעובדה שבני נוער גדלים עם הדיגיטאליות גורמת למוחות (minds) שלהם לעבוד בדרך אחרת מאשר של דורות קודמים. נואל מגיבה:
No, no, no, no, no. No.

I am willing to accept the idea that the young generation is used to a different way of interacting with information and with each other and that this may have an impact on what they expect from university. But to claim that their minds work differently? Jeez, Louise!

נואל כותבת שטפסקוט טוען שבני הדור שלה לא התנגדו לשיעורים שבהם המרצה עמד לפני הכיתה והרצה מפני שהשעות הרבות שבהן הם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בה באופן פסיבי הכינו אותם לשבת בשקט בהרצאות באוניברסיטה. נואל מגיבה שדווקא גם אז עבורה שיטת ההוראה הזאת היתה משעממת. היא כותבת שאם היו נותנים לה, ולעמיתיה לספסל הלימודים, אפשרות ללמוד באופן אינטראקטיבי יותר, היא בטוחה שהם היו עטים על האפשרות. לכן, אפילו אם היא איננה מסכימה עם טפסקוט בנוגע לתפקוד המוח, היא מקווה שבני הנוער של היום יצליחו לשנות את דרכי ההוראה המקובלות.

אני כמובן מזדהה עם הביקורת של נואל על טפסקוט, וגם אני זוכר לא מעט הרצאות משעממות. אבל אני גם זוכר הרצאות שריתקו אותי ועוררו אצלי מחשבות ושאלות. אולי בגלל זה אחת התגובות למאמרון של נואל הרשימה אותי במיוחד. דניאל למיר, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קוובק במונטריאל מגיב שהוא רחוק מבטוח שסטודנטים רוצים אינטראקטיביות:

I remember several years ago, when I was assistant professor at Acadia University, I decided that students could be responsible, so I chose to be flexible about assignment deadlines. Sure, students could still give me their homeworks every week, but they could also rearrange their schedule. Well… I got crap over it… from the students. I am still flexible over the assignments, and I still get unusual drop-out rates. I no longer get bad reviews for it because I no longer tell my students that I am flexible.
למיר מוסיף שסטודנטים, בכל הדורות, רוצים להיות לומדים פסיביים:
They don’t want to have to “interact”, they want to be told what to do. Of course, it is not entirely the result of how they were educated, because it is just plain harder to take charge of your life… but I don’t think Tapscott realizes how our current system relies strongly on student expectations. It is not University management that is resisting to changes… students are just plain not asking for changes. Students want the country-club-like campus with old-school lectures. Even if it is useless, even if it is boring.
בהערה נוספת, מעניינת ביותר, למיר מציין שבסרטי מדע בדיוני, סרטים שיש בהם המצאות טכנולוגיות מדהימות, הלמידה שמוצגת בהם היא דווקא למידה מסורתית למדי:
Have you ever noticed how “Star Trek Academy” is depicted? Exactly like any current-day school. Zero progress. In the recent Star Trek movie, you even have the large lecture hall.

If you have the technology to fly to the stars, why would you cram 500 students in a classroom for a lecture?

Progress will start happening when scifi movies represent schools differently.

אולי בהשפעת המאמרון של נואל, למיר כותב בבלוג שלו על לימודיו, ובמיוחד על מבחנים. הוא מוצא את עצמו מסכים עם בלוגר אחר (מרצה באוניברסיטה באנגליה, שהוא מצטט) שמבחנים אינם מודדים את הדברים שבעיניו הם באמת חשובים:
But wait… as a professor, why would I care about how my students do on a 3-hour exam? Does it measure what I care about? Jon Dron said it best: ”So, I have been thinking about what exams taught me:(…) that the most important things in life generally take around three hours to complete.

We need novelists, NASA engineers, and researchers. People who can work for days, weeks, months, on the same project. What I want from my students is an ability to sit down for hours and days, and work out difficult problems. I see no evidence that training specifically for exams is the right type of training.

בסיום המאמרון שלו למיר מכריז שמתחילת שנת הלימודים הקרובה כל המבחנים שלו יהיו מבחנים שאפשר לבצע בבית. אבל גם כאן אין בהכרח סיום – סטיבן דאונס, למשל, מגיב למאמרון (בבלוג של למיר) שמפני שכתיבת מבחן בבית התנגשה עם העבודות שהיו עליו לעשות כדי להתפרנס, כאשר הוא היה סטודנט הוא העדיף מבחנים בכיתה על מבחנים שאפשר היה לכתוב בבית.

והנה, התחלתי לכתוב על כך שסטודנטים שגדלו עם הדיגיטאליות אינם בהכרח אלה שלא רוצים הרצאות ושיעורים פרונטאליים, וכמעט באופן בלתי-נמנע גיליתי שכל קורא מגלגל את הנושא לנושא צדדי טיפה שונה. התחלתי עם מאמרון, ומצאתי עניין בתגובות. כתבתי פעם שאני אוהב בלוגים?

אז מי באמת מאמץ ראשון?

רייאן הילי מנהל בלוג בשם Employee Evolution, ובתיאור הבלוג הוא מסביר שמדובר ב-"קולו של דור המילניום בעבודה". אינני עוקב אחר הבלוג הזה, אבל ממה שאני הצלחתי להבין, הוא עוסק במה שארגונים וחברות צריכים לעשות כדי לגייס בני דור ה-Y למשרות אצלם.

קשה לי להגיד שתחום העיסוק של הילי מעניין אותי, אבל כתבה שהוא פרסם באתר Social Computing Journal משך את התעניינותי. בתקציר של הכתבה אנחנו קוראים שהיא:

explores an interesting dichotomy: the generation that grew up with the web are not the biggest or fastest adopters.
הילי מביא נתונים עבור מספר כלים – Facebook, Twitter, ו-LinkedIn, וטוען שעבור כולם הנתונים רומזים שלעומת בני דורות מבוגרים יותר, בני דור ה-Y אינם המאמצים הראשונים, או המשתמשים המרכזיים של אותם כלים. הוא כותב:
But Generation Y is not inventing the new web. Older people are. The new web is all about hyper-connectivity, real-time updates, and living your life online. And mainstream twenty-somethings aren't buying into it.
לא ברור שהנתונים שהילי מביא מוכיחים את הטענה שלו, והילי עצמו מודה שאין לו הסבר לתופעה שבעיניו מוזרה ומנוגדת לציפיות שלו. הוא מסכם:
… whatever the reason is, the numbers show that mainstream Gen Y is not latching on to the newest social media tools, and for a group of people who are supposed to be the trend setters, this is a strange phenomenon.
כמה מהתגובות לכתבה מתעמתים עם הנתונים של הילי ועם הניתוח שלהם. יש שטוענים, למשל, שפחות בני דור ה-Y נמצאים בין המאמצים החדשים מפני שהם כבר "מאמצים ישנים", ואילו המשתמשים החדשים באים מדורות מבוגרים יותר. כמו-כן, אחרים טוענים שכלי כמו LinkedIn מתאים לאנשי עסקים, ורוב בני דור ה-Y עוד לא נכנסו למערך העבודה ואין להם צורך בכלי הזה.

כזכור, תחום ההתייחסות של הילי הוא עולם העסקים. אבל נדמה לי שהשאלה של הראשוניות הטכנולוגית של בני דור ה-Y נוגעת גם לחינוך. יש הרי אלה שטוענים שאין צורך ללמד את השימוש בכלים חדשים מפני שתלמידים רוכשים את השימוש בהם הרבה לפני אלה שלכאורה אמורים ללמד אותם. אחרים תולים את התקווה במימוש חזון בית הספר המקוון במורים חדשים שגדלו לתוך הסביבה המתוקשבת. אם הילי צודק, ובני דור ה-Y אינם המובילים באימוץ כלים מתוקשבים, הבסיס לשתי הטענות האלו מתערער, ובעצם, המערכת החינוכית לא תוכל להתחמק מהתפקיד המכריע של הקניית השימוש הנבון בכלים אינטרנטיים לתלמידיו.

עוד על הדלת שכבר אי-אפשר לסגור

שאלות של מידת החשיפה הרצויה בעידן האינטרנטי מעסיקות אותנו עוד מהימים הרחוקים שבהם אתר אינטרנט בית ספרי נחשב לצעקה האחרונה. עד אז מורים היו רגילים למצב שבו לא נכנסו לכיתה שלהם ללא אישורם או ידיעתם. אבל כאשר לאתר הבית ספרי היתה כתובת שכל אחד יכול היה לדעת, הכיתה חדלה להיות מקום סגור.

מאז, כמובן, הפתיחות הזאת רק גדלה, עד שרבים רואים בו הרבה מעבר לפתיחות. היום, במיוחד בזכות טלפונים סלולאריים המצוידים במצלמות, הפתחים הזעירים של אתמול הפכו לפרצות של ממש. אם לפני עשור הפתיחות נראתה לרוב כברכה שאפשרה למורים ללמוד זה מזה, ואילו הבעייתיות שבחשיפה הזאת היתה יחסית מזערית, היום נדמה שהמטוטלת זזה לקצה הנגדי. היום אין זה בטוח שהיתרונות שהפתיחות מעניקה לנו מצדיקים את מחיר החשיפה.

אבל לא בטוח שמדובר במטוטלת שעוד צפויה להתנדנד חזרה. וכמובן שזה איננו נושא הקשור רק לבתי ספר. מאמרים רבים נכתבו על כך שבני הנוער של היום גדלים לתוך מציאות שבה החשיפה היא עובדה של החיים. אין כאן שום דבר חדש. כבר מספר פעמים כתבתי כאן על מאמר בשבועון "ניו יורק" שהתפרסם לפני שנה בחצי – Kids, The Internet and the End of Privacy. אם הטענה של כותבת אותו מאמר נכונה, בני הנוער של היום אינם מרגישים צורך בחיץ בין האישי לבין הציבורי. ואולי הם מכירים את המציאות טוב יותר מאשר אלה מאיתנו שנאחזים באותה הפרדה. כפי שנכתב באותו מאמר:

Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.
אני מהרהר בנושא הזה (שוב) בעקבות מאמר שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג MediaShift שבאחריות הרשות לשידורים ציבוריים (PBS) האמריקאי. אלנה טיילור, שלומדת לתואר ראשון בעיתונאות בניו יורק אוניברסיטה, כתבה על אחד הקורסים שלה, קורס שעוסק ב-"אמצעי מדיה חדשים". הקורס שעליו כתבה לא בדיוק מצא חן בעיני טיילור. היא הרגישה שלמרצה לא היה נסיון עם הנושא שהיא היתה אמורה ללמד.

להפתעת טיילור, גם לסטודנטים האחרים לא היה נסיון בתחום:

Professor Quigley begins by explaining how blogs are becoming more important and asks if any of us have a blog.

One hand slowly rises. It’s mine. None of the other students in the class have a blog. It comes as a shock to me that the students in a class about “how our generation is very much invested in the Internet” are not actually as involved. Again, perhaps I am an exception to the norm, but I like to think that having a blog is as normal as having a car.

אבל שאלת הטבעיות של הבלוג איננו מה שמעניין כאן, אלא התגובה של המרצה של הקורס למאמר של טיילור אחרי שהוא התפרסם. מארק גלייזר, האחראי ל-MediaShift כותב על המשך הפרשה:
Not surprisingly, Quigley was not happy with the story and was upset that Taylor had not sought permission to write her first-person report about the class, and told Taylor it was an invasion of privacy to other students in the class. By Taylor’s account, Quigley had a one-on-one meeting with Taylor to discuss the article, and Quigley made it clear that Taylor was not to blog, Twitter or write about the class again.
קשה לא להרגיש שיש כאן משהו די מוזר. בסך הכל, טיילור כתבה על קורס שבו היא לומדת, מעשה שעל פניו נראה לגיטימי לחלוטין. גלייזר ראיין מספר אנשים ב-NYU, כולל המרצה של הקורס. אותה מרצה טוענת שהיא איננה מסכימה שהסטודנטים יכתבו לבלוגים שלהם בשעת השיעור, אך הם חופשיים לעשות זאת מחוץ לשיעור. יתכן, אם כי זה איננו הרושם שמתקבל מהדיווחים על הפרשה. רצוי אולי להוסיף שהכתבה של טיילור אמנם היתה ביקורתית כלפי הקורס, אבל היא בוודאי לא קטלה אותו, והביקורת היתה, בעיני, די מוצנעת.

אני מניח שהפרשה הזאת מורכבת יותר מאשר היא נראית מהדיווח שלי כאן. זה בוודאי איננו עניין של הגבלת חופשה הכתיבה של סטודנטים בלבד. עם זאת, קשה לא לגרד בראש ולתהות – כיצד קורה שבשנת 2008, בפקולטה לעיתונאות מוערכת של אוניברסיטה מכובדת, עוד חושבים שאפשר למנוע מסטודנטים לכתוב את מה שהם רוצים בבלוגים שלהם? טים סטאמר (ומספר לא קטן של בלוגרים נוספים) מדווח על הפרשה הזאת בבלוג שלו. הוא שואל האם אנחנו, המורים, היינו רוצים שהתלמידים שלנו יכתבו על מה שקורה בכיתות שלנו, ומוסיף:

The question is relevant even if you teach in K12 and not college, because the issue is coming to your school very soon, if it hasn’t arrived already.
ודווקא זה מה שמפתיע. לי היה נדמה שמורים בבתי ספר מתמודדים עם הנושא הזה כבר מזמן.

בא לשכונה בלוג חדש (וטוב)

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן למונח המיוחס למארק פרנסקי, "ילידים דיגיטליים". לפי פרנסקי, בני הנוער, שגדלים ממש לתוך המציאות הדיגיטאלית, לומדים בדרך אחרת מאשר הנוער של דורות קודמים. אי-לכך, בתי הספר צריכים להתאים את דרכי ההוראה שלהם לדרכי הלימוד האלה. אבל מפני שהמורים אינם "ילידים", אלא "מהגרים דיגיטאליים", הם מתקשים להסתגל למציאות הלימודית החדשה, ואינם מצליחים ללמד כך שבני הנוער ילדמו.

המונח של פרנסקי תפס תאוצה אצל אנשי חינוך שמנסים לקדם את התקשוב, והפך לפופולארי מאד. אבל פופולאריות לחוד ועובדות לחוד. בני נוער אכן גדלים לתוך מציאות טכנולוגית שהוריהם לא הכירו, והזמינות של התקשוב בוודאי משפיעה על ההסתגלות המהירה שלהם אל כלים חדשים. אבל פרנסקי טוען שהמוחות של בני הנוער פועלים אחרת מאשר מוחות הוריהם, וכאן הוא ממש גולש למדע בדיוני.

אין טעם לחזור כאן על הטענות שלי כלפי המונח. בעיני הוא גם מוטעה, וגם מיותר – הרי באמצעות ההבחנה בין ילידים למהגרים איננו לומדים משהו על הרגלי הלמידה של אותם "ילידים" שיכול ממש לעזור לנו לעצב טוב יותר את סביבות הלמידה בהם הם אמורים ללמוד. לפני כשנה וחצי כתבתי (באנגלית) על הנושא הזה. תוך כדי הכנת אותו מאמר הופתעתי שמעט מאד אנשי חינוך הביעו ספקנות כלפי הטענות של פרנסקי. מאז, אני שמח לדווח, המצב הזה השתנה. היום, גם כאשר כותבים שהחינוך צריך לאמץ את הכלים שהם נפוצים בתרבות שלנו, מעטים מוסיפים שזה מפני שהמוחות של בני הנוער פועלים בצורה שונה מאשר המוחות של הוריהם.

לפני כשמונה חודשים ג'ורג' סימנס כתב מאמר מקיף על הבעיות שהוא זיהה בהבחנה בין ילידים ומהגרים דיגיטאליים נוסח פרנסקי. הוא כתב שהטענה של פרנסקי, שבתי ספר צריכים להתאים את עצמם לדרכי הלמידה של בני הנוער די פשטני מבחינה חינוכית. לפי סימנס, גישה כזאת מתעלמת מאחד התפקידים החשובים של החינוך – לעורר יכולות חבויות בתלמידים שהם עצמם אינם מודעים להן. בין היתר סימנס כתב:

… education plays a role in society that goes beyond reacting to emerging trends. Education's role is one of preparing people for life, for engagement in academic discourse, for awakening and nurturing talents learners are not yet aware of, for critical dialogue on "big trends" and how we should conduct ourselves in relation to these. Quite simply, education utilizes the tools and manner of expression and dialogue of a particular culture in order to transform learners into citizens capable of tackling the increasingly complex problems of the world. Prensky neglects this vital distinction.
לפי סימנס, הגישה של פרנסקי יוצרת אוזלת יד חינוכית. היא מיישרת קו עם "מציאות" שכלל לא הוכח שהיא קיימת. בנוסף, היא מניחה שבני הנוער יודעים הרבה יותר על השימוש הנבון בכלים שברשותם מאשר הם יודעים באמת.

כזכור, סימנס איננו היחיד שמבקר את פרנסקי. למרות שהתפיסה שלו עדיין די מקובלת, יותר ויותר אנשי חינוך מרימים גבה כלפיה (וגם מוחים על הדימוי של המורים כ-"מהגרים" שאינם מצליחים להפנים את המציאות הטכנולוגית החדשה). אבל אפילו אם פחות ופחות אנשי חינוך מאמצים את ההבחנה של פרנסקי, היא עדיין די רווחת. לכן, שמחתי היום לגלות (דרך סטיבן דאונס) בלוג חדש (בסך הכל בן חודשיים) שיש לו מטרה אחת מרכזית – להפריך את הטענה שיש דבר כזה "ילידים דיגיטליים", או במילים של הבלוג, של-"net generation" יש תכונות מיוחדות בנוגע לדרכי חשיבה. ב-"אודות" של הבלוג (בעל השם התקיף Net Gen Nonsense) אנחנו קוראים הצהרת כוונות מאד ברורה:

This blog is dedicated to debunking the myth of the net generation, particularly as it relates to learning, teaching and the use of technology. By using this forum I hope to start a conversation around this issue and promote an informed discussion of strategies that postsecondary institutions can use to harness the power of Web 2.0 and other learning technologies that is based in fact not rhetoric.
לא מדובר באנשי חינוך שמתנגדים לתקשוב, אלא אנשים שחושבים שהתקשוב יחדור לחינוך באופן מוצלח רק אם השימוש בו יתבסס על עובדות, ולא על דיבורים ריקים מתוכן. לבלוג ארבעה כותבים – שניים בקנדה, אחד בניו זילנד, ואחד שאינני מצליח לזהות/למקם. אבל הם גם מלקטים מידע חשוב ממקורות נוספים. במאמרון אחד, למשל, הם מצטטים מהבלוג של מארק ניקולס (גם הוא נוי זילנדי) שמתרעם על התייחסות לפרנסקי כסמכות בספר החדש של טרי אנדרסון. ניקולס כותב:
Prensky! Never mind the far more authoritative and – dare I say it – scholarly (and contrary) voices of, say, Knowles, Ramsden and Mezirow! For me, this is further evidence of how edubloggers and e-learning theorists have become a very cloistered bunch who believe that everything is new and are suspicious of anything published before the year 1995!
אכן, הופעתו של הבלוג הזה מאד מבורך. התקשוב יצליח להשתלב בחינוך רק עם הוא יידע להשתחרר מתפיסות שהן אולי מאד קוסמות, אך בסופו של דבר מופרכות.

היכן שכואב?

מריאן קאמפו, בבלוג Blended Learning, מפרסמת קטע של שיחה בין מספר אמהות צעירות שהיא שמעה תוך כדי נסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק:
"…I don't take TV away from my kids for punishment when they do something wrong. I take away their nightly computer time, and their IM ing- -oh they live for IMing their friends- and for my oldest- I take away text messaging on her cell phone…. I don't take away TV because my kids dont watch TV at all…."
קאמפו כמעט איננה מוסיפה הערות, וכלל לא ברור אם יש כאן צורך לפרש. ברור שהכוונה של אותה אמא היא להעניש, ואם להעניש, אז היכן שזה כואב.

אינני זוכר אם אני, כילד, נענשתי על ידי שלילת הצפייה בטלוויזיה. סביר להניח שזה קרה, עם כי, יכול להיות שכאשר הייתי ילד הטלוויזיה עדיין לא הספיקה לחדור לתוך חיי הבית, ואיסור על צפייה בה לא נחשב לעונש כואב. והיום, אותו עונש כבר יצא מהאופנה.

מידי פעם אני מדווח כאן על סקרים חדשים של חברת PEW. אם לא ידענו זאת בלי הסקרים האלה, הם מראים בצורה ברורה שכמעט כל בני הנוער מחוברים לאינטרנט באופן תדיר. והנה, שיחת האמהות הזאת ממחישה, בצורה מאד משכנעת, שהאינטרנט, והתקשורת האינטרנטית, ממלאים מקום מרכזי של ממש בחיי בני הנוער של היום.

מאשימים את השליח?

אתמול הגעתי למרכז למו"פ של אורט ליום העיון "'חיים בסרט' ו'אוכלים סרטים'" במסגרת שבוע המודעות לאינטרנט בטוח. בסיום היום, מארגנת הכנס, טל בר-מעוז, ומנהל פיתוח טכנולוגיות אינטרנט של המו"פ, שרון גרינברג, הדגישו שהמסר שלהם הוא קודם כל שהאינטרנט הוא דבר חיובי. אני מסכים. עם זאת, נדמה לי שממה שהתרחש במהלך יום העיון היה קשה להסיק שזה אכן היה המסר.

במהלך יום העיון צפינו במספר סרטים שתלמידי בתי ספר העלו לאתרים כמו YouTube ו-Flix, וכצפוי, הזדעזענו. בסרטים רואים התנהגות של תלמידים שהמילה "בלתי-הולמת" בקושי מתקרבת לתיאור מתאים. מדובר בהתנהגות דוחה, חסרת מעצורים, וגם מוחצן. לא פעם, המצלמה והידיעה שסרט מופץ בציבור, יכולות לרסן התנהגויות בלתי-מקובלות. במקרה של הסרטים האלה, נדמה לי שקרה ההפך – הן עודדו אותן. מהבחינה הזאת, אפשר לטעון שהאינטרנט מילא תפקיד חשוב, ושלילי, בפומביות של התופעות האלו.

אך עם זאת, קשה לא להרגיש שיש כאן מקרה של "להאשים את השליח". אפילו אם האינטרנט מעודד התנהגות מוחצנת כמו זאת שרואים בסרטים, קשה לטעון שהוא גורם להתנהגות הזאת. נמסר לנו שאחד מהסרטים שראינו ינק השראה מסרט אמריקאי של החודשים האחרונים, American Pie 6. ממה שהצלחתי לדלות, מדובר בסרט כל כך גרוע שאפילו רוב המבקרים אינם מוכנים לסקור אותו. קהל היעד שלו הוא, כנראה, תיכוניסטים. (אני מבקש סליחה מראש. בוודאי אין כאן שום כוונה להכפיש את שמה של אוכלוסייה שלמה.) אבל אם, בהשראת סרט הוליוודי גרוע, קבוצה של תיכוניסטים "מפיקים" סרט משפיל על המורה שלהם, או על המתרחש בכיתה, האם האינטרנט אשם?

רבות נכתב על כך שלאינטרנט זכרון ארוך, ושאנחנו – מבוגרים ובני נוער כאחד – עדיין לא הסתגלנו למציאות הזאת. במציאות הזאת, איננו ערים לכך שמעשה קונדס שאנחנו מעלים לאתר כלשהו היום עשוי להזיק לנו בעתיד – כאשר נחפש עבודה, למשל. אנחנו נמצאים בתקופה של טשטוש הגבולות בין האישי והציבורי, ואני מניח שהקלות שבה תלמידים מעלים חומרים מבישים לאתרי סרטים איננה נובעת מאמות מידה מוסריות ירודות בלבד, אלא מתוך הבלבול שמלווה את הטשטוש הזה. אם אנשים מבוגרים מהתלמידים האלה אינם מתביישים מהדרך שבה הם מציגים את עצמם בתוכניות של "Reality TV", על מה יש להם להתבייש?

יכול להיות שהטשטוש הזה איננו גורם משמעותי בהתנהגות שרואים בסרטים האלה. אבל אפילו אם לא, מוזר היה בעיני שבכלל לא היתה התייחסות לנושא הזה ביום העיון. התבקשנו להביע זעזוע, ואת זה כמובן עשינו. אפילו התרעמנו. אבל מעבר לזה, לא חשתי שהיה נסיון למקם את הנושא בראייה תרבותית רחבה יותר, או להבין את המציאות כך שנוכל לפעול לשנות אותה. וחבל.