נענע מכה שוב

דרך מאמרון נהדר של איריס, ההיא מ-"שחקי, שחקי על חלומות", הגעתי למאמר חדש באתר של נענע על דוח בריטי חדש שבוחן את "דור הגוגל" – "לא יודעים לגגל". קיבלתי קישור לדוח הזה, "information behaviour of the researcher of the future" ממשה חסיד לפני שבוע בדואר האלקטרוני, והתחלתי לעיין בו. אין בו גילויים מרעישים, אבל הוא בהחלט מעניין. חשוב לציין שהמטרה המרכזית של הדוח היא לבחון את ההתנהגויות המידעניות של בני נוער על מנת לעזור לספריות להערך לעתיד כך שהן ישרתו, בצורה יעילה, את החוקרים של מחר.

אבל מי שיקרא את המאמר בנענע יתקשה להבחין במטרה הזאת. כשקוראים את הדיווח של נענע, מקבלים את הרושם שהדוח הוא כתב אישום חמור כלפי הבורות של בני הנוער של היום. לפני כחודשיים התפרסמה כתבה של נענע/ערוץ 10, "ילדי הגוגל" בו למדנו שהנוער של היום אינם רוצים ללמוד, אלא רק להעתיק מהוויקיפדיה (וגם את זה לא בהצלחה מרובה), והמאמר החדש ממשיך את המאבק הזה בבורות הנוער. אך מה לעשות, וכדי ליצור את הרושם הזה, עורכי נענע עוסקים בקריאה מאד סלקטיבית של הדוח, וגם, כנראה, בהכרות דלילה ביותר עם החומרים שמתפרסמים בנושא.

במאמר אנחנו קוראים ש:

על פי המחקר, העובדה שמישהו יודע לבצע חיפוש בפייסבוק אינה הופכת אותו ל"אליל
חיפושים ברשת" …

מעולם לא שמעתי מישהו שטען שהיכולת "לבצע חיפוש בפייסבוק" מקנה למישהו יכולות מידעניות. למען האמת, אינני מבין את הכוונה במילים "לבצע חיפוש בפייסבוק". אבל זה בעצם לא חשוב מפני שאין, בשום מקום בדוח, שום איזכור של "חיפוש בפייסבוק". פייסבוק מוזכר ארבע פעמים, כאשר פעם אחת ההקשר הוא של הקושי של ספריות להתחרות עם החוויה של פייסבוק, ופעם אחרת מציינים שיש ספריות שמנסות להשתמש בפייסבוק וכלים דומים כדי למשוך מבקרים. מבחינת נענע, המילים "לבצע חיפוש בפייסבוק" הן כנראה מילות קוד שמראים לנו את דלות המחשבה של בני הנוער.

הדוח אמנם מציין שיש מידה של אמת בקביעה שמדובר ב-"דור ההעתקה וההדבקה", אבל הוא גם קובע שהטענה שבני נוער הם חסרי סבלנות כלפי צרכי המידע שלהם היא מיתוס:

We feel that this is a truism of our time and there is no hard evidence to suggest that young people are more impatient in this regard.

בצורה דומה, בדוח אנחנו קוראים שבני נוער לא מביעים רצון להשתתף בפעילויות של "רשתות חברתיות" שספריות יוזמות. אבל הדוח לא רק מביא נתונים על בני נוער, אלא גם על האוכלוסיה בכללותה, ומתברר שהאחוזים של בני הנוער שפתוחים לפעילויות כאלה גבוהים מאשר של הציבור באופן כללי.

בהתחשב בעובדה שהדוח עוסק בעיקר ב-"דור הגוגל", התמקדות המאמר בפגמים המידעניים של בני הנוער נראה הגיוני. אבל במספר מקומות בדוח אנחנו קוראים שבעצם, ההתנהגות של בני הנוער איננו שונה באופן מהותי מכלל האוכלוסיה. בעמוד 19 אנחנו קוראים:

CIBER deep log studies show that, from undergraduates to professors, people exhibit a strong tendency towards shallow, horizontal, `flicking’ behaviour in digital libraries. Power browsing and viewing appear to be the norm for all. The popularity of abstracts among older researchers rather gives the game away. Society is dumbing down.

מי שיקרא רק את המאמר בנענע לא יהיה מודע לתמונה הרחבה יותר שהדוח מראה.

אין זה סוד שהיכולות המידעניות של בני הנוער אינן מפותחות. כבר לפני יותר מעשור התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך שמיומנויות חיפוש של תלמידים לוקות בחסר, והתמונה לא השתנתה הרבה עם השנים. אני מרבה לצטט את ג'ויס ולנזה שבמאמר מלפני שנתיים (They Might Be Gurus) כתבה:

I’ve had to face it. Students don’t think like librarians. Despite their feelings of self-efficacy and the heavily-promoted information literacy thrust in our school libraries, young information seekers do not have the sophisticated skills or understandings needed to navigate complex information environments and to evaluate the information that they find.

אבל מאמרים, ומחקרים, רבים מצביעים על התופעה העצובה הזאת. אבל ולנזה, כמו ספרנים ומחנכים רבים אחרים, איננה כותבת את הדברים האלה על מנת לנגח, אלא כדי לנסות למצוא דרכים לתקן את המצב. הרושם שמתקבל מהמאמר בנענע אחר. הם רוצים שנזדעזע מהבורות של בני הנוער שאינם יודעים להעריך מידע, ורק מעתיקים ומדביקים. ואני מניח שהם מניחים שדור שגדל על תוכניות כמו "השרדות" שערוץ 10 מגיש להם לא ישים לב שנענע מעתיק ומשכפל את המאמרים של עצמו, ומעדיף את הכותרת הזולה על פני בחינה אמיתית של הנושא.

גלגול, בלבול, או סתם העתקה?

ראובן וורבר, במאמרון שהוא כתב באדורשת, פתח דיון חשוב סביב הגישה של בני נוער שגדלים לתוך המציאות הדיגיטלית של היום כלפי זכויות יוצרים. (אני שמח לציין שתוך כדי כתיבת המאמרון הזה החבר ה-100 הצטרף לאדורשת. בנוסף למספר המשמח הזה, היא גם זכתה לפעילות די רבה, ומבורכת, בימים האחרונים.) ראובן מצטט מאמר של דייוויד פוג שכותב על טכנולוגיה בניו יורק טיימס. פוג מדווח על פגישות שלו עם סטודנטים, ועל הרושם שהוא מקבל ששמירה על זכויות פשוט אינה מעסיקה אותם בכלל. אני מקווה שדיון על הנושא הזה יתפתח כתגובה למאמרון של ראובן (התייחסתי שם, ולכן לא אעשה זאת שוב כאן).

אבל כפי שאפשר היה לצפות, מספר בלוגרים חינוכיים מתייחסים למאמר של פוג, ותוך כדי ההתייחסות הזאת קרה דבר די מרתק. קודם כל, מצאתי את התייחסותו של סטיבן דאונס לנושא בבלוג האישי שלו. דאונס מעלה מספר נקודות שמנסות להראות ששאלות של שיתוף משתנות בעולם הדיגיטלי, והוא שואל כיצד קרה שהתנהגויות שפעם נחשבו מקובלות פתאום הפכו לאסורות:

But now we are required to 'avert our eyes' – to not view, to not listen, to not download – in certain cases (and somehow, to magically know what those cases are). Why is this? Why is it OK to listen to a song for free on the radio but not listen to the very same song on the internet? How does the one behaviour remain moral but the other, somehow, become immoral?

ההתייחסות של דאונס היא בעקבות מאמרון שהוא קרא בבלוג של דוג ג'ונסון. ובסגנון אינטרנטי די הגיוני, ג'ונסון הרהר על הנושא בעקבות מאמרון של איאן ג'וקס בבלוג שלו. אבל ג'ונסון "מצטט" את ג'וקס, ואילו ג'וקס מצטט את דייוויד פוג, אבל איננו מציין היכן הכתיבה שלו עצמו מסתיימת ושל פוג מתחילה. כך יוצא שבמאמרון של ג'ונסון הציטטות מג'וקס הן בעצם המילים של פוג.

מבלבל? אכן כך. כאשר אני קראתי את ההתייחסות של סטיבן דאונס היה נדמה לי שהוא מתייחס למאמר של פוג שעליו כתב גם ראובן, אבל הוא מקשר רק לג'ונסון. ובבלוג של ג'ונסון, לא מזכירים את פוג. טום הופמן נכנס לתמונה ובמילים די חריפות מנסה לסדר את העניינים. הוא מסביר שג'וקס איננו מצטט את פוג בצורה שאפשר להבין היכן פוג נגמר וג'וקס מתחיל. בתגובות למאמרון שלו הוא מוסיף:

I mean, if someone is making a statement about, say, copyright, and messing up the attribution of their source, I'd say that demonstrates that maybe one should question how much of a handle they really have on the issue. It is like a mechanic whose car won't start.

עלי להסכים. שמירה על זכויות איננה רק "אל תעתיק", אלא גם "בשם אומרו", ואם בלוגרים רוצים לבקר את התפיסה הערכית של בני נוער, רצוי שהם יבדקו גם את עצמם. סביר להניח שלא מדובר ב-"העתקה" אלא ברשלנות, אבל דווקא כאן הרשלנות מאד מזיקה. (אגב, ג'ונסון הוסיף הערה בראש המאמרון שלו בו הוא מציין שכאשר הוא כתב את המאמרון, הוא לא ידע שג'וקס מצטט את פוג.)

שאריות של מידע אישי ברשת, והסיכוי לקבל עבודה

בדרך כלל נושאים הקשורים לסכנות של האינטרנט אינם מעסיקים אותי במיוחד. אין זה אומר שאינני מודע לסכנות האלו, או שאני, חס ושלום, מקל בהן ראש. זה פשוט אחד התחומים שאני מוכן להשאיר לטיפולם של אחרים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מתייחס לנושא כמה פעמים כאן לאחרונה. נדמה לי שהסיבה לכך היא הצטברותן של ידיעות שעוסקות בהרגלי השימוש של האינטרנט אצל בני נוער – ידיעות שמדווחות שוב ושוב שנוכחות אינטרנטית, כולל פרסום של מידע אישי, נעשה לדבר שהוא מובן מאליו אצלם. הנושא של פרסום מידע אישי כתופעה נפוצה היום כן מעניין אותי, ומפני שהוא נחשב גם כמשיק לסכנות, העיסוק באחד הביא לעיסוק בשני.

בפברואר השנה כתבתי פעמיים על המאמר של אמילי נוסבאום, Kids, The Internet, and the End of Privacy (והנה, עשיתי זאת שוב). אותו מאמר בוחן את הרגלי ההתנהגות של צעירים באינטרנט, כאשר הוא מציין שאפשר להבחין בחוסר איכפתיות כלפי המידע האישי שמופיע, ונשאר נגיש, ברשת. לעומת הגישה הזאת של הצעירים, נשמעות טענות של מבוגרים שאומרים "אבל כאשר תחפשו עבודה, יבדקו מה העליתם על עצמכם -MySpace ותצטערו".

אכן, זה יכול לקרות. ובכל זאת, אין זה התסריט האפשרי היחידי. מאמר שהתפרסם השבוע ב-Wall Street Journal (לא פחות!) מתאר אפשרות אחרת. ג'ייסון פריי, שכתב את המאמר, מתאר אפשרות אחרת:

Will the kids who grew up with the Net (let's call them After Netters) become more like their elders (let's call them Before Netters) as they take on full-time jobs, relationships, children and the other stuff of adult life? Having once craved attention, will they now shun it? Or will they continue to live their lives in public, chronicling their ups and downs in ways their elders will find befuddling and disturbing?

Today, it's pretty obvious that having the HR guy at your prospective employer find photos of college beer bongs isn't a good idea. But that Before Net guy running HR isn't going to be in his job forever. Before too long he'll give way to an After Netter with an old MySpace page of her own out there for anyone to find. Will she conclude drunken snapshots are a sign of bad judgment and hire someone else? I very much doubt it.

במילים אחרות, העולם משתנה, ויש סיכוי די טוב שמה שהמבוגרים של היום רואים כחסרון ייחשב ליתרון אצל המבוגרים של מחר. אינני יודע, ובוודאי עדיין מוקדם מדי לקבוע. אבל אם עיתון כמו ה-Wall Street Journal, הקשור כל כך לעולם העסקים, יכול להתייחס ברצינות לסברה כזאת, נדמה לי שכדאי שגם בתי הספר יעשו זאת. הרי ממש לנגד עינינו הנורמות משתנות. פריי מציין, בצדק, למשל, שפעם השימוש בטלפון (נייח!) אצל בני נוער כדי לנהל שיחות חולין נחשב פסול או לפחות לא רצוי.

לקראת סוף המאמר, פריי כותב שבהחלט אפשר להבין את הרצון של אדם שהתבגר למחוק פרטים מחייו מתקופה מוקדמת יותר שמופיעים ברשת. אבל הוא מוסיף:

increasingly there's something odd about a person who seems to leave no Google trace.

וככל שההגדרה הציבורית של "פרטי" תמשיך להשתנות, יהיה יותר ויותר קשר לדבר עם בני נוער על הסכנות שבפרסום פרטים אישיים באינטרנט אם לא נכיר גם ביתרונות שבפרסום הזה.

ובכל זאת, יש דברים שכנראה פשוט אינם ברורים לבני נוער, כפי שבא לביטוי בתרומה של אחד הקוראים לפורום הדיון שנפתח בעקבות המאמר:

The problem is that the generation that has grown up with the Internet may have access to the world, but they still think parochially, either just about their high school or college campus. When my sister- in-law recently confronted her daughter about about some postings and photos on MySpace that might give some prospective employers the wrong idea about her, my niece was shocked and said, "but that's private!"

נדמה לי שתגובה כזאת ממחישה שיש צורך בלא מעט הסבר והדרכה, אבל בכל זאת (נכון, אני חוזר על עצמי), אין שום ספק שהגבולות מטשטשים, ואם ה-Wall Street Journal יכול להבחין בעובדה הזאת, כך גם החינוך יכול, וצריך, לעשות.

אלו השתמעויות יש כאן לחינוך?

קליי שירקי, אחד ההוגים המעניינים ביותר (לדעתי) בתחומים של דיגיטליות ורשתיות, כתב אתמול על היתרון של יזמים צעירים לעומת מבוגרים יותר:

The principal asset a young tech entrepreneur has is that they don’t know a lot of things.

שירקי מודע לכך שעל פניה, אמירה כזאת נראית לא הגיונית. לכן הוא מוסיף:

In almost every circumstance, this would be a disadvantage, but not here, and not now. The reason this is so, and the reason smart old people can’t fake their way into this asset, has everything to do with our innate ability to cement past experience into knowledge.

הוא מסביר שבעולם כפי שעד היום אנחנו מכירים אותו:

the people with the most experience know the most.

אבל היום, כל זה משתנה, מפני שבעצם, המאפיין החשוב ביותר של העולם שלנו היום הוא השתנות מזורזת ומתמדת:

When the world really has changed overnight, when wild new things are possible if you don’t have any sense of how things used to be, then it is the people who got here five minutes ago who understand that new possibility, and they understand it precisely because, to them, it isn’t new.

דבריו של שירקי מתייחסים לעדיפות של העדר הנסיון בתחום היזמות. אבל החברה שלנו היא במידה רבה חברה יזמית. לכן, אולי, יש כאן קביעה שהיא מתאימה לכלל החברה שלנו? לעומת היזמות, החינוך רואה בנסיון יתרון. הוא מבקש לבנות תשתית של ידע המבוססת על הנסיון הזה. ואולי בימינו זאת גישה מוטעית? אולי במקום לנסות להעביר את הנסיון של הדורות הקודמים אל הדור הצעיר, החינוך צריך להכשיר את התלמיד לראות כל יום כיום חדש? ואם הוא יעשה זאת, האם הוא עדיין יהיה חינוך?

זה כן למערכת החינוכית!

דנה בויד היא, ללא ספק, בין החוקרים החשובים של האינטרנט החברתי וההתנהגות של בני נוער בו. בשעה שרבים מתעקשים לראות רק סכנות, היא מזהה את הייחוד של הסביבה הזאת ומסבירה לנו למה קשה למבוגרים להבין אותה. היא בוחנת כיצד בני נוער הופכים אותה לשלהם. השבוע היא פרסמה מאמר שהוא כנראה נאום מכנס באוסטרליה (Social Network Sites: Public, Private, or What). יכול להיות שלמי שעוקב אחר הכתיבה של בויד אין הרבה חדש במאמר, אבל מדובר באחד המסמכים הבהירים ביותר שלה – שבעה עמודים שכדאי מאד לקרוא. מתחשק לי לצטט את הכל, אבל במקום זה, אביא רק ציטטה ארוכה אחת:

Today's teenagers are being socialised into a society complicated by shifts in the public and private. New social technologies have altered the underlying architecture of social interaction and information distribution. They are embracing this change, albeit often with the clumsy candour of an elephant in a china shop. Meanwhile, most adults are panicking. They do not understand the shifts that are taking place and, regardless, they don't like what they’re seeing.

This leaves educators in a peculiar bind. More conservative educators view social technologies as a product of the devil, bound to do nothing but corrupt and destroy today's youth. Utterly confused, the vast majority of educators are playing ostrich, burying their heads in the sand and hoping that the moral panics and chaos that surround the social technologies will just disappear. Slowly, a third group of educators are emerging – those who believe that it is essential to understand and embrace the new social technologies so as to guide youth through the murky waters that they present. This path is tricky because it requires educators to let go of their pre-existing assumptions about how the world works. Furthermore, as youth are far more adept at navigating the technologies through which these changes are taking place, educators must learn from their students in order to help them work through the challenges that they face.

הקריאה לאנשי חינוך היא בהחלט במקום. קל מאד להפריד בין בית הספר ליתר החיים, אבל תהיה זאת טעות לעשות כך. בית הספר צריך למצוא את הדרך לשלב את השימוש בטכנולוגיות החברתיות החדשות לא רק כדי לשפר את הלמידה בתוך בית הספר (ולא, הכוונה איננה לתוצאות טובות יותר במבחנים), אלא גם כדי שהיד המכוונת של המבוגר תוכל לעזור לתלמידים לפלס דרך בטוחה בעולם די מבלבל.

קולה של בויד הוא אולי הקול הבולט ביותר בכיוון הזה, אבל רצוי להזכיר גם את אנסטסיה גודסטין שכתבה את הספר Totally Wired ומפרסמת בלוג באותו שם. גודסטין כותבת על נושאים רבים הקשורים להתנהגותם של בני נוער ברשת (ויש לי רשימה די ארוכה של מאמרונים שלה שאליהם אני פשוט לא מוצא את הזמן להתייחס), והשבוע היא פרסמה משהו די ברוח של דבריה של בויד בשם The "Totally Wired" Message:

There has been a lot of headline grabbing coverage of online predators or stranger danger and what kids and teens are doing wrong online or with cell phones — whether it's bullying, stalking, or posting inappropriate content. There are predators out there, but the reality is most teens just ignore them or delete them like the creepy spam they are. And yes, teens make stupid choices sometimes (I'm sure we all remember a few poor choices of our own), they just have a more public forum to do it in. But the reality is that teens are using technology to do mostly benign stuff — listen to music, write on a blog (yes they're writing!), keep in touch with old friends, make plans, connect with other teens around similar interests or causes, decorate they're MySpace page or avatar as a way of expressing themselves.

הלוואי ויותר קולות כאלה היו נשמעים לעתים קרובות יותר אצלנו.

ואם כבר כותבים על הנושא של הבלבול בין הפרטי והציבורי שטכנולוגיות אינטרנטיות חברתיות יוצרות, יש אולי טעם לציין מאמר מ-Wired המעלה בעיות של פרטיות הנובעות מפרסומות באינטרנט, והיכולת לשרטט פרופיל של משתמשים דרך הרגלי הגלישה שלהם, והאפשרות לכוון פרסומות ישירות אל טעמם. המאמר מוסר לנו ש:

… anonymous or pseudonymous profiles can be readily connected to real world identity. While advertisers may not collect PII (Personally Identifiable Information), they do collect IP addresses, which can be traced to an individual most of the time. Also, Carnegie Mellon professor Latanya Sweeney has demonstrated that one can identify 87 percent of the U.S. population from ZIP code, birth date and gender alone.

ואם די בשלושה הנתונים הפשוטים האלה בלבד, יכול להיות שהנוער של היום הם האנשים המציאותיים ביותר בינינו כאשר הם כבר מבינים שאין טעם להסתיר שום דבר ברשת.

בני נוער והרשת – סיפור של אהבה זהירה?

לפני כשבוע, במדור האינטרנט של Ynet, התפרסמה סקירה קצרה מאת אהוד קינן על הסקר האחרון של מכון PEW (סקר: בני נוער לא מדברים עם זרים ברשת). קצת להפתעתי, עדיין לא מצאתי התייחסויות נוספות לסקר הזה בעברית, מלבד אזכור קצר בעלון השבועי של הקולקטיב. הסקר עוסק באמצעי הזהירות שבהם בני נוער נוקטים, או לא נוקטים, בפעולות האונליין שלהם. אולי אין זה צריך להפתיע שהוא לא זכה להתייחסות רבה, הרי לא עולים ממנו ממצאים שמאפשרים למישהו לנפנף באותם ממצאים ולהתריע על סכנות מיידיות, או, לחליפין, להראות שכבר אין שום סכנה. דווקא הרושם הבסיסי ביותר שעולה ממנו הוא שבני נוער מתנהגים כמו בני נוער – הם מוכנים להסתכן, אבל הם גם זהירים ומודעים למצב. בחרתי לצטט מהאנגלית, אבל אפשר למצוא לפחות טיפה מהמסקנות בתרגום במאמר של Ynet:

Most teenagers are taking steps to protect themselves online from the most obvious areas of risk. The new survey shows that many youth actively manage their personal information as they perform a balancing act between keeping some important pieces of information confined to their network of trusted friends and, at the same time participating in a new, exciting process of creating content for their profiles and making new friends. Most teens believe some information seems acceptable – even desirable – to share, while other information needs to be protected.

הדוח המלא (Teens, Privacy & Online Social Networks) מכיל פירוט די מדוייק של סוגי המידע שבני נוער מפרסמים ברשת. קשה להגיד שיש בו הרבה חדש, אם כי אני דווקא מופתע ללמוד שלפי הסקר 55% מבני הנוער שמרבים לבלות זמן רב ברשת פרסמו פרופילים אישיים אי-שם. לא ידעתי אם להוסיף את המילה "רק" לפני הנתון הזה – הרי, ציפיתי לאחוזים גדולים יותר. שני שליש מתוך אלה מדווחים שהם מגבילים את הגישה אל הפרופילים האלה בדרך כלשהי. הסוקרים שואלים:

Are today’s teens less concerned about their privacy because the internet gives them so many opportunities to socialize and share information?

קשה לשפוט אם אכן האמצעים שבהם נוקטים כדי לשמור על פרטיות או זהירות הם מתאימים או מספיקים. יתכן שיש להם תחושה של בטחון, אבל האמצעים שבהם הם נוקטים אינם מצדיקים את התחושה הזאת. יתכן, אבל הרושם הוא שבני נוער אלה חשים שכדאי להם להמצא ברשת, ובכל זאת הם אינם עוצמים את העיניים לסכנות שעורבות להם:

Our survey suggests that there are a wide range of views among teens about privacy and disclosure of personal information. Whether in an online or offline context, teenagers do not fall neatly into clear-cut groups when it comes to their willingness to disclose information or the ways they restrict access to the information that they do share. For most teens, decisions about privacy and disclosure depend on the nature of the encounter and their own personal circumstances. … Many, but not all, teens are aware of the risks of putting information online in a public and durable environment. Many, but certainly not all, teens make thoughtful choices about what to share in what context.

אז מה אפשר ללמוד מכל זה (והסקר המלא הוא בן 55 עמודים והוא גדוש בהרבה יותר נתונים מאשר רק אלה שהבאתי כאן)? אישית, נדמה לי שמצטיירת תמונה של בני נוער שמתמודדים בתבונה עם המציאות שלתוכה הם גדלים. אין לי ספק שלפעמים הם מועדים, אבל אם אני זוכר נכון, זה קרה גם לי מדי פעם.

אולי עצם העובדה שיש מעט תגובות למאמר מצביע על כך שרבים חשים שהיום אפשר כבר לסמוך על בני הנוער. תגובה אחת מתריסה "די עם ההיסטריה", והכותב מסביר שהרחוב יותר מסוכן מהרשת. אבל כלפי מי ההתרסה הזאת? אם אפשר ללמוד משהו מהסקר הזה הוא שבני הנוער, ואולי אפילו ההורים שלהם, כבר השכילו להבין את זה.

להתאים את הסטנטרטים לשימושים של היום

לפני כמעט שבועיים, סוזן מקלסטר, העורכת הראשית של TechLearning, פרסמה מאמר מקיף הבוחן את הדרכים שבהן תלמידי בתי ספר משתמשים בטכנולוגיות. שם המאמר: Technology Literacy and the MySpace Generation. מקלסטר פותחת עם תיאור של הבת שלה, בת ה-15, וכיצד היא משתמשת בכלים טכנולוגיים שונים (כולל, כמובן המחשב והאינטרנט), ומציינת:

This portrait of a digital native is particular to the year 2007. It is not what we would have seen 10 years ago, and it's definitely not likely to resemble what we'll be seeing a decade down the line. So when we, as adults, bandy about the concept of technology literacy, inherent within that is the knowledge that technology and the digital native are constantly evolving.

לטעמי, הקביעה הפשוטה הזאת היא סיבה מספקת להתייחס למאמר הזה כמאמר חשוב. לעתים קרובות מדי היחס של המערכת החינוכית, ושל מבוגרים באופן כללי, לטכנולוגיות חדישות הוא יחס המקובע בתפיסת הטכנולוגיה כדבר שהתהווה לפני בערך עשור, ומאז כמעט לא משתנה. בעיני המערכת, האינטרנט נשאר האינטרנט, למרות שלאמיתו של דבר, השינויים שהתרחשו בו בעשור האחרון גדולים על המאפיינים שנשארו כפי שהיו.

מקלסטר מציינת בסיפוק שלאחרונה הסטנדרטים לשימוש באינטרנט עוברים רענון. אם בעבר הסטנדרטים האלה התמקדו בשימוש בתקשורת אינטרנטית:

to "collaborate, publish, and interact with peers, experts, and other audiences," and "use a variety of media and formats to communicate information and ideas effectively to multiple audiences"

הדגש בגירסאות החדשות יותר של הסטנדרטים מרחיבות את הדגש בכיוון חשוב:

creativity and innovation now top the chart of standards identified as essential for students and that cultural understanding and global awareness have also been elevated to crucial skills.

המשך המאמר אולי מרשים פחות, אבל יש בו קריאה ללמוד מהדרכים שבהן בני נוער משתמשים בטכנולוגיות של היום, בלי להפקיר את השטח לאמירות ריקות דוגמת "הם לא צריכים את ההכוונה שלנו". באופן כללי, מאמר כדאי מאד.

האם ה-YouTube גורם לאדישות חברתית?

אנדי קרבין, בבלוג learning now (השייך ל-PBS האמריקאי) מדווח על סיפור מרתק שהתרחש אי-שם בבית ספר יסודי אמריקאי. מסופר בתלמידים שהכינו מצלמות טלוויזיה מקרטון ו-"הסריטו" את המתרחש בבית הספר, וכיצד ממצלמה אחת התופעה תפחה עד שכל בית הספר היה עסוק בדיווחים על "חדשות בית הספר".

קרבין גם מקשר לסרט אנימציה קצרה שממחישה את האירוע. הסרט מצויין, וממה שאני הצלחתי לגלות, לא ברור אם הסיפור צמח מהסרט (שהיה בדיוני מלכתחילה) או אם הסרט משקף אירוע אמיתי שהתרחש אי-שם. נקודת השיא של הסיפור היא קטטה בין תלמידים בבית הספר שכולם "מצלמים" ו-"מדווחים" עליה במקום להתערב ולעצור אותה. בסוף, כמובן, המורים אוסרים על הבאת ה-"מצלמות" לבית הספר.

שוב, מדובר בסרט אנימציה נהדר, וגם בסיפור מרתק, אפילו אם לא ברור שהוא מבוסס על אירוע אמיתי. קרבין מסיק מכל הסיפור מסקנה מעניינת:

It paints a fascinating, and for some people disturbing, portrait of the cultural difference that exists between teachers and today’s students when it comes to understanding the role of media in everyday life.

קרבין כותב שבעצם, די הגיוני שתלמידים ישחקו במשחק התפקידים של צלמי טלוויזיה – הרי משחק תפקידים הוא חלק אינטגראלי מתהליך הגדילה:

I keep thinking about how the students and the teachers reacted differently. Over the years, kids have acted out all sorts of playground role-playing games, from the cowboys and Indians of my parents’ generation to the Dungeons & Dragons adventures I used to play when I was that age. Kids always take their role-playing cues from iconic motifs of their surrounding culture, and today’s kids are thoroughly immersed in digital culture, including YouTube. So I can’t say I’m shocked that kids would want to play video journalist with cardboard camcorders.

הוא גם מציין שאין זה מפתיע אותו שהתלמידים המשיכו "להסריט" במקום להתערב ולעצור את הקטטה. בצדק הוא כותב שכך ילדים עושים – ועוד הרבה לפני שהיה YouTube. למען האמת, לא ברור לי למה הוא מציין את זה רק לגבי ילדים. זכור לי היטב הויכוח שהתעורר סביב הסרט Mondo Cane (משנת 1962, לא פחות). אחד הקטעים של הסרט מראה צבי ים, שיכולת הניווט שלהם נפגעה בגלל נשורת רדיואקטיבית, שאינם מצליחים לחזור לים אחרי הטלת הביצים שלהם בחוף. שאלו אז למה הצלמים לא כיוונו את הצבים חזרה לים במקום להמשיך להסריט.

קרבין גם שואל, במידה רבה של צדק, למה התגובה של בית הספר היה לאסור על הכנת המצלמות והבאתן לבית הספר. היה כאן, הרי, אירוע שהזמין למידה. אפשר היה ללמוד מהסיפור, לבחון את המקום של המדיה בחיים שלנו, את השפעותיה עלינו. אבל במקום להתמודד עם הנושא הזה, העדיפו להחרים את הטכנולוגיה שלכאורה "גרמה" לבעיה. וכמובן שלעתים קרובות מדי, זה בדיוק מה שקורה עם טכנולוגיות בבתי הספר.

אם מישהו כאן נגד "בטוח" … שיקום!

אם אינני מתייחס כאן ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, מישהו עלול לחשוב שאני דוגל באינטרנט לא בטוח. לכן, אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות לשם בכיסוי תחת, אכתוב כאן מספר התייחסויות.

בעוד רגע הילה תהיה בת 10. נדמה לי שאני חושש יותר שמתאונת אוטובוס בנסיעה הארוכה שלה אל בית הספר או בחזרה ממנו, מאשר משהו שעלול לקרות לה דרך האינטרנט. כמובן שחלק לא קטן מהסיבה לכך הוא שאני פוקח עין על מה שהיא עושה באינטרנט (ויש לי הרקע לעשות את זה), אבל נדמה לי שזה גם פונקציה פשוטה של סטטיסטיקה.

אבל למרות העין הפקוחה בנוגע לאינטרנט, המון דברים אחרים מצליחים לקרוץ לה. כל יום אני נחרד לגלות שדרך "השיר שלנו" היא לומדת שהרמטכ"ל מקדיש את רוב יומו ללהקה צבאית ולנינט. אני חושש שאחרי כמה עונות של התוכנית הזאת בני הנוער בישראל יחשבו שזה באמת מה שהרמטכ"ל אמור לעשות. נדמה לי שיש כאן סכנה המשתווה, לפחות, לסכנות שעורבות להם באינטרנט. אבל משום מה, אין יום לאומי לטלוויזיה בטוחה.

אם לא שום דבר אחר, היום הזה נותן לי הזדמנות להעלות מספר קישורים שיכולים להרחיב, ולו במעט, את התמונה הכללית על מה בני נוער וילדים עושים באינטרנט. נכון, כבר הזכרתי לפחות חלק מהדברים האלה בעבר, אבל אנצל גם את ההזדמנות הזאת.

בכנס SXSW שהתרחש השבוע, היה מושב שעסק ב: Under 18: Blogs, Wikis and Online Social Networks for Youth. השתתפו בו כמה מהאנשים הבולטים בהגות ובמחקר התחום. בבלוג Read/Write Web אפשר למצוא סקירה מעניינת של המושב. (סקירה נוספת, רחבה יותר, אך פחות ממוקדת, נמצאת כאן.) המשתתפים לא טענו שאין סכנות שעורבות לבני נוער ברשת, אבל הם גם הדגישו את יכולתם של אותם בני נוער להסתגל למציאות שהרשת מציגה. דנה בויד (הבלוג שלה דן בשאלות האלו לעתים קרובות) ציינה שבני נוער היום עסוקים באותן שאלות שבעבר העסיקו את האחים הגדולים שלהם ואת ההוריהם, אבל הסביבה בהחלט השתנתה:

14 – 17 year olds still yearn to participate and express themselves to society at large. The difference is that in the last few years they have begun doing it online. She pointed out 4 things that make this unique:

(1) Persistence – The fact that comments, posts, social network pages don't go away
(2) Searchability – The fact that anyone can find information about others easily. She commented that her mother would have loved to be able to easily search about her interactions, but when she was growing up this wasn't possible.
(3) Replicability – The fact that you can easily replicate a conversation (such as IM) in many other places (such as a MySpace Page)
(4) Invisible Audiences – The fact that you don't know who you're talking to.

אין ספק, המציאות האחרת הזאת יוצרת סכנות, או את התשתית לסכנות, שלא הכרנו. אבל כדאי בכל זאת לזכור שהרצון להביע את עצמם בחברה הרחבה הוא רצון שימשיך לחפש נתיבים לבוא לביטוי.

רגע! חשבנו שאנחנו נמצאים כבר בשנת 2007!

השנה החדשה נפתחה, בין היתר, עם מאמר מסקרן בהארץ על, בין היתר, בני נוער והשימוש שלהם באינטרנט: קווים לדמותו של הסרין-אייג'ר. למען האמת, אחרי כמה קריאות במאמר (דבר שעם כל קריאה מתגלה כפחות ופחות מוצדק) קשה לא להגיע למסקנה שכותב המאמר קיבל הנחייה מהעורך שלו נוסח "הביא לי 800 מילים על נוער והאינטרנט", ולכן הוא אסף טיפה מכאן, טיפה משם, ובסופו של דבר, הבליל הזה הגיע לדפוס (ולרשת). אמנם אומרים לנו שהמונח "סקרין אייג'רס" מתאר "הילדים שחייהם מתנהלים ממסך למסך", אבל קשה למצוא את הקווים לדמות" המובטחים. במקום זה אנחנו מקבלים אוסף כמעט מקרי של הגיגים (חלק מאלה מגיעים מהגליון החדש של פנים המכיל כמה מאמרים שכדאי לקרוא).

בין היתר, המאמר מספר על:

החוקר איוון גולדברג (ש)הגדיר סימפטומים להתמכרות לאינטרנט.

כדי לשמור על כתבה מאוזנת, בסיום אותה פיסקה על ההתמכרות כותב המאמר מוסיף:
אבל אנשי מחשב רבים סבורים שההתייחסות לשימוש מוגבר באינטרנט כאל מחלה, היא ניסיון דיכוי שמבצעת התרבות השולטת והנסוגה נגד התרבות החדשה והעולה.

אישית, אינני מתייחס ברצינות לנושא ההתמכרות לאינטרנט (ואני גם לא מגדיר את עצמי כ-"איש מחשב"). אבל נדמה לי שגם תיאוריית הקשר המזהה את נושא ההתמכרות כ-"נסיון דיכוי" של התרבות השולטת מופרכת. אבל השם "איוון גולדברג" הזכיר נשכחות, ובאינטרנט, די קל לאתר אפילו מה שנשכח די מזמן. מתברר שאותו חוקר כתב על ההתמכרות באינטרנט לפני יותר מעשור. זאת ועוד – גולדברג עשה זאת כבדיחה. אפשר לטעון, כמובן, שמה שהתחיל כבדיחה הפך להיות נושא רציני, אבל נדמה לי שבתחילת 2007 קשה להתייחס ברצינות לכתבה על השימוש של בני נוער באינטרנט שאיננה מסוגלת להבחין בין בדיחה ישנה לבין המציאות של היום. וחבל. יש הרבה שכדאי, וחשוב, ללמוד על הנושא הזה.

נכון לינואר 2007, אגב, כדאי אולי להתחיל מסקירה בשם Social Networking Websites and Teens שהתפרסמה ממש בימים האחרונים במסגרת פרויקט PEW.