מעשה בלעם בלוגי

לפני שבועיים, עם פרוס השנה האזרחית החדשה, טום הופמן פרסם בבלוג שלו מה שהוא כינה “ציטטת השנה“. הוא ציטט מפקח במערכת החינוך היפאנית שהתייחס לקצב השינוי של תוכנית הלימודים היפאנית:

We change the Course of Study about every ten years. But the truth is that ten years is too short a time to change classroom education. If we greatly changed the Course of Study every ten years, teachers would be turning their heads this way and that so often that their necks would break. So we make major changes in the Course of Study only every twenty years or so, and in between it’s just fine tuning.

אכן, צריכים לקרוא את המשפטים האלה פעמיים, ולגרד בראש. לשנות את תוכנית הלימודים פעם בעשור? בתקופה של שינוי טכנולוגי כל כך מהיר? הדבר אכן נשמע די אבסורד. אבל רגע – הוא טוען שאפילו הקצב הזה מהיר מדי ושבעצם עדיף לערוך שינויים כל עשרים שנה. קשה לא להרגיש שיש משהו די מגוחך באמירה כזאת. אבל זה לא הכל. הופמן מוסיף שבעצם, הציטטה איננה מהשנה החולפת, אלא משנת 2000.

היה לי די ברור שארצה להעביר את הקטע הזה הלאה – אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות כדי שאפשר יהיה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותו. ובכל זאת, חשתי צורך לבדוק את המקור ולהבין את ההקשר. מצאתי שהמקור הוא מאמר של Catherine Lewis, חוקרת חינוכית שצללה לתוך עולם ה-lesson study היפאנית, והביאה את הרעיון הזה (אולי בקיצור, ובוודאי בלי הכבוד הראוי לו – סמינרים של מורים סביב שיעורים לדוגמה) לארה”ב. המאמר עצמו הוא תעתיק של הרצאה על הנושא של lesson study בכנס של חוקרים חינוכיים משנת 2000, והקריאה בו … מרתקת.

אכן, הציטטה מופיעה במהלך ההרצאה (לקראת הסוף), אם כי קשה להגיד שהיא מהווה בה חלק מרכזי. לואיס מביאה אותה כחלק מטענה שבעצם הקצב היחיסת איטי של שינוי בתוכנית הלימודים היפאנית יוצר יציבות במערכת שמאפשרת למורים להתמקד בשינויים משמעותיים. לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר, היא הפתיחות שבתוכנית הלימודים הזאת. לואיס כותבת שהתוכנית איננה רשימה מפורטת של סטנדרטים שמנחים את המורה בכל שלב של ההוראה, אלא תיאור די אמורפי של מטרות לימודיות כלליות שמשאירות מרחב רב למורים לפרש אותן בשטח לפי ראות עיניהם:

The changes made to these documents (about once a decade) are often brief, abstract descriptions of new goals: “autonomy,” “initiative”, “desire to learn” “problem-solving capacity”. Although I initially found these vague goals – provided without accompanying concrete examples – frustrating, they may reflect an underlying assumption that policymakers cannot define good classroom practice.

לאור זה, במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

עלי להודות לטום הופמן שגירה אותי, אם כי כנראה לא בכוונה, לקרוא את המאמר המרתק של לואיס, וכך לאפשר לי להציץ טיפה לתוך המערכת החינוכית היפאנית (שעליה, אני חייב להודות, לא ידעתי דבר). דרך המאמר הזה נחשפתי לנושא המרשים של lesson study שמראה שמורים יכולים ללמוד בהצלחה זה מזה. ולמרות שתחילה באתי לקלל, אחרי קריאת המאמר, יצאתי מברך.

קליק ימין כמשל

במסגרת אחד הכובעים שלי אני נדרש לנסות, חזור ונסה, להרכיב רשימה של מיומנויות מחשב ואינטרנט שלהן תלמיד בית ספר זקוק, רשימה של מיומנויות שאם התלמיד ירכוש אותן, נוכל לקבוע שהוא אוריין מחשב. כל פעם שהדרישה/הבקשה הזאת עולה, אני מנסה להתחמק מתשובה מדוייקת. הרי אם אנחנו נכריז שעד סוף כיתה ג’ על התלמיד לדעת לשנות את גודלו או את צבעו של גופן, אנחנו עשויים לגלות בתי ספר שמקדישים שבועיים של שיעורים ל-“מיומנות” הזאת, ומרכיבים מבחן על מנת לבדוק אם אכן ה-“מיומנות” נרכשה כראוי. לכן, הגישה המתחמקת האהובה עלי היא להתייחס ל-“שיקולי דעת”: לקבוע שהדרישה איננה היכולת הטכנית לשנות גודל של גופן, אלא היכולת לזהות את הצורך בהבלטה או בהדגשה של חלק מסויים בטקסט. אם התלמיד יזהה את הצורך, הוא יוכל להדגיש את הטקסט בכל דרך שנראית לו, באמצעות מגוון הכלים שהתמלילן מציע לו.

אצל חלק מהמורים התשובה הזאת מתקבלת בהבנה. יש מורים שאפילו מקבלים אותה בברכה. ובכל זאת, יש לא מעט מורים שמהנהנים בראש ולכאורה מסכימים, אבל מיד שואלים “ומתי צריכים ללמד אותם להכין טבלה בוורד?

נכון, תגובה כזאת יכולה לגרום לי לבכות, או להתייאש. אבל עלי להודות שאני באמת מבין אותה. הרי בעולם של היום, תלמידים צריכים לדעת להשתמש במחשב, ולהבדיל מהעפרון, או ממכונת הכתיבה, המחשב (ודרכו האינטרנט) הוא כלי מורכב מאד, כלי שהשימוש בו מורכב מרשימה ארוכה ומתארכת של פעולות קטנות, שלא כולן מובנות מעליהן. אפילו אם התלמיד ילמד לשחק משחקי מחשב או לגלוש באינטרנט מהבית או מחברים, אין זה אומר שהוא רכש את המיומנויות הבסיסיות שמאפשרות לו להפיק מהמחשב תועלת לימודית ממשית. אך מה לעשות, וקשה לי להכין רשימה של מיומנויות שלפיה מורה יוכל לעבוד באופן שיטתי.

אין זאת בעיה חדשה, או קושי שהוא ייחודי לי. כבר פעמים רבות אנשים טובים ומוכשרים שעוסקים בהטמעת המחשב בתהליך הלמידה התיישבו כדי לגבש רשימה של מיומנויות שתוכל לסייע למורים בשטח לקדם את התלמידים שלהם. אין שום אפשרות שאפתור את הבעיה, וכל שאני יכול לעשות הוא להרהר עליה בפומבי.

הכרות עם שורת התפריטים של יישומי מחשב היא, בעיני, בין המיומנויות החשובות שתלמיד יכול לרכוש על מנת שהוא יהיה אוריין מחשב. אין, אמנם, אחידות בתפריטים האלה (וכל יום מופיע יישום חדש שמרחיב או מגוון את האפשרויות שבהם), אבל הידיעה שעל פי רוב יש עקביות בתפריטים חשובה מאד לחיזוק התחושה של התלמיד שהוא מסוגל לתפעל יישום זה או אחר. עם זאת, לא זכור לי שאי-פעם ראיתי “תוכנית לימודים” סביב הכרת שורת התפריטים. אבל אם אפשר “ללמד” להכיר עקביות מסויימת בשורות של תפריטים, נדמה לי שבלתי-אפשרי ללמד את ההקלקה על הכפתור הימני של העכבר, מיומנות שעשוייה להיות הרבה יותר שימושי. כאשר מקליקים על הכפתור הימני של העכבר, התפריט שנפתח לפני המשתמש מותאם ל-“סביבת” ההקלקה. בוורד, למשל, אם “בחרנו” בטקסט, אפשרות של העתקה תופיע, דבר שלא יקרה אם אנחנו מקליקים על טקסט שלא “נבחר”. אם נקליק בתוך טבלה, רוב פריטי התפריט יתייחסו לאפשרויות עיצוב של הטבלה, וכך גם עם הקלקה על אלמנט גראפי, או על קישור. אין שום טעם, וגם אין שום אפשרות, לנסות לערוך רשימה מפורטת של המצבים השונים בהם ניתן להקליק עם הכפתור הימני, אבל הכרות עם האפשרות הזאת היא בכל זאת חשובה ביותר. האם נוכל להגדיר אותה כ-“מיומנות”? הרי מגוחך לדמיין “שיעור מחשב” בו מאמנים תלמידים בקליקים ימניים במשך 45 דקות. הקליק עצמו נלמד בשניות, ואילו השימוש בו בעשרות המצבים השונים שבהם הוא זמין לנו איננו קשור למיומנות, אלא להבנה של כיצד המחשב מסוגל לסייע לנו במגוון פעולות.

הכפתור הימני של העכבר הוא כמובן רק דוגמה. אבל נדמה לי שבקלות ניתן להכליל ממנו לגבי רכישת “מיומנויות” נפרדות. אין ספק שהשימוש היעיל במחשב מורכב מרשימה ארוכה של מיומנויות בסיסיות, מיומנויות שבלעדיהן, התלמיד לא יוכל להפעיל את המחשב כראוי. אבל אם המטרה שלנו היא תלמיד שמשתמש במחשב בתבונה, אותן מיומנויות נפרדות אינן מספיק. נצטרך לעסוק גם בהבנה של הסביבה, בהכרות מעמיקה יותר מאשר שינוי גודל גופן כאן או מספור רשימה שם. נצטרך למצוא את הדרך לאפשר לתלמיד לגלות אפשרויות בעצמו, גם אם איננו יודעים כיצד למדוד את מה שהוא צריך ללמוד.

ועלי להודות שבתחילת כתיבת המאמרון הזה קיוויתי שאוכל להבהיר מספר עניינים לעצמי, ואילו בסופו, אחרי יותר מ-600 מילים, די ברור לי שלא הצלחתי. אז לפחות השתמשתי בתמלילן ככלי להבהרת המחשבה, אפילו אם התוצאה נשראת מאד מעורפלת.

והנמשל ברור

כולנו יודעים ששיעורים באמנויות תורמים לשיפור בהישגים לימודיים בתחומים עיוניים אצל תלמידי בית ספר. כיצד אנחנו יודעים זאת? בעצם, אנחנו פשוט ספגנו את הידיעה הזאת מאי-שם. בשנת 2000, אלן וינר ולויס הטלנד, שתי חוקרות מטעם Project Zero, פרויקט לחקר החינוך לאמנות של אוניברסיטת הרוורד, פרסמו מספר מחקרים בהם הן טענו שמה שכולנו יודעים פשוט איננו נכון. במחקרים שלהן הן לא מצאו קורלאציה בין לימוד האמנויות לבין הישגים לימודיים. הדבר עורר מחלוקת. הרי אם חוקרות הדוגלות בהוראת האמנות טוענות שהשיעורים האלה אינם תורמים לשיפור בהישגים, יבואו אנשי מנהל וידרשו לקצץ בתקציבים לתכניות האלו. וינר והטלנד המשיכו לטעון שתוצאות המחקרים שלהן לא הראו את הקשר המקווה. מאמר בניו יורק טיימס של השבוע מוסר לנו שבקרוב השתיים יפרסמו ספר חדש. בספר הזה, הן מגינות על המסקנות מהמחקרים הקודמים, אבל הן בכל זאת תומכות בתכניות לחינוך לאמנות בבתי הספר. כפי שנכתב במאמר בניו יורק טיימס:

In their view art education should be championed for its own sake, not because of a wishful sentiment that classes in painting, dance and music improve pupils’ math and reading skills and standardized test scores.

המאמר מצטט את וינר:

We feel we need to change the conversation about the arts in this country. … These instrumental arguments are going to doom the arts to failure, because any superintendent is going to say, ‘If the only reason I’m having art is to improve math, let’s just have more math.’ …

Do we want to therefore say, ‘No singing,’ because singing didn’t lead to spatial improvement? … You get yourself in a bind there. The arts need to be valued for their own intrinsic reasons. Let’s figure out what the arts really do teach.

ממש מתבקש לערוך ניסוי, ולהחליף את המילה “אמנויות” עם המילה “מחשבים” בהערות האלו. מעטים הם המחקרים שמראים שהשימוש במחשב או באינטרנט בבית הספר מוביל לשיפור בציונים (אם בכלל יש מחקרים שמראים זאת). ובכל זאת, אנחנו משוכנעים שלשימוש בכלים האלה יש ערך אמיתי, ערך שאיננו נמדד בציונים. במאמר אנחנו קוראים ש:

The researchers found that the visual arts classes did have broad indirect benefits, even if they were not directly related to quantifiable performance in other subjects. “Students who study the arts seriously are taught to see better, to envision, to persist, to be playful and learn from mistakes, to make critical judgments and justify such judgments,” the authors conclude.

נדמה לי שהמאפיינים האלה הם מרכיבים מרכזיים של תלמיד שלומד להתמודד עם העולם סביבו, של הבוגר שלקראתו אנחנו שואפים לחנך. אם נוכל להשיג תוצאות כאלה מהשימוש במחשבים ובאינטרנט בבית הספר, אישית, אהיה מוכן לוותר על שיפור בציונים.

היש אור בקצה המחקר על השימוש בבתי הספר?

אני יודע מעט מאד על מערכת החינוך הבריטית, ועוד פחות על הגופים הממונים על הערכה במערכת. השנה הוקם בבריטניה גוף חדש – Ofsted – המשרד לסטנדרטים בחינוך ושירותים לילדים. (בוש ונכלם, עלי להודות שאינני יודע להבחין בין אנגליה לבין בריטניה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.) השבוע, באתר ה-BBC, קראתי מאמר על מחקר של Ofsted שבדק את השפעת שילוב התקשוב על הישגים לימודיים. עלי להודות שלמרות שהדברים מעניינים מאד, כמעט לא הבנתי דבר.

אולי הבעיה היא בסגנון הדיווח הבריטי. נדמה לי שהמאמר נפתח אי-שם באמצע, כאילו פרטים לא מעטים אמורים להיות מובנים מאליהם. אבל אולי אני פשוט קשה הבנה. לא ברור אם המחקר נערך על ידי Ofsted וזכה לביקרות מצד Becta (הגוף הממונה על שילוב התקושוב במערכת החינוכית), או האם Becta ערכו את המחקר, ואילו Ofsted פרסם, באופן סלקטיבי, רק חלקים ממנו. מה שבטוח, יש ויכוח בין Ofsted לבין Becta על כיצד יש לפרש את הדווח. מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, קשה להבין מה קורה.

אבל למרות כל הבלבול הזה, טוב שקראתי עד הסוף. מתברר שיש בדווח מספר נקודות מעניינות מאד. על פי רוב, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהישגים לימודיים בין בתי ספר ששילבו תקשוב לבין אלה שלא, אם כי, בחינוך היסודי היתה עדיפות מסויימת לבתי הספר המתוקשבים. ומה יכול היה לגרום לעדיפות הזאת? במאמר אנחנו קוראים ש:

The report says one of the reasons for the greater gains in primary schools may be that there was more scope for flexibility in the curriculum.

אם אני מבין כאן נכון, יש כאן רמז לכך שכאשר המחשבים והאינטרנט שולבו לתוך הפדגוגיה, התלמידים למדו יותר טוב. אבל ב-Becta כנראה חששו שהשילוב הזה לא היה משהו שהבוחנים מ-Ofsted באמת ניסו לבדוק. שוב מתוך המאמר, כנראה כציטוט מטעם Becta:

“There was a pattern of inspectors disregarding the use of ICT as an integral part of learning across the curriculum and, in some cases, not accepting evidence presented through ICT,” the report said.

“Clearly, in ICT-rich schools ICT is no longer ‘merely’ a curriculum subject but a vehicle for learning across the whole curriculum and this needs to be built into inspection criteria.”

אז ללא ספק יש כאן סיפור די מורכב. שני הגופים רוצים להראות שההשקעה במחשבים ובאינטרנט כדאית, אבל הם כנראה אינם מסכימים על כיצד יש להגדיר את ההכדאיות הזאת. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות – מישהו שם מבין שיש לשלב את המחשב ואת האינטרנט לתוך המערכת החינוכית לא על מנת לשפר תוצאות במבחנים, אלא כדי שאלה יהיו חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה.

סטנדרטים? אי אפשר איתם, ואי אפשר בלעדתיהם?

אינני בטוח בדיוק מתי הדברים התחילו להתפרסם, אבל בשבועות האחרונים נתקלתי כמה פעמים בהתייחסויות שונות לסטנדרטים החדשים לשליטה בטכנולוגיה של ה-ISTE. הסטנדרטים האלה אמורים להתפרסם רשמית, כנראה, בכנס ה-NECC בסוף החודש הזה.

הסטדנרטים האלה הם גירסה חדשה לסטנדרטים שהתפרסמו לראשונה לפני קצת פחות מעשור. בסטנדרטים הקודמים הניסוח התמקד בשימוש בטכנולוגיות. כמעט בכל שש הקטגוריות שהוגדרו, ניסוח הסטנדרט התחיל:

Students use technology to …

לעומת זאת, הסטנדרטים החדשים מדגישים את השימוש בטכנולוגיה כחלק אינטגראלי של כלל מיומנויות הלמידה של התלמיד. דייוויד ורליק, שהשבוע כתב על הסטנדרטים האלה בבלוג שלו, מציין:

In the beginning, there was technology — and there was the urge to teach how to do technology. Possibly this came out of our own lack of confidence with the new information and communication tools, but a set of standards that itemized and specified machine-oriented skills was what we got, and it’s what we needed. They were clear, and it was easy to imagine teaching children how to boot up a computer and access the Web.

לטעמו של ורליק, שינוי הדגש הזה הוא דבר חיובי מאד. אבל השינוי הזה גם מעורר אצלו אי-נחת מסויים:

The problem that’s been scratching at my nerves is “What does this look like in the classroom?”… Well, picturing some of this in the classroom is not difficult. But some of it is hard. It sounds too big!

במילים אחרות, כאשר המורה בכיתה מנסה ליישם את הסטנדרטים האלה, הוא עשוי לשאול: “אבל באיזו כיתה התלמיד צריך ללמוד ליצור טבלה בוורד?“.

כאדם שבאחד הכובעים שלו נגע, יותר מרק נגיעה קלה, בהכנת סטנדרטים בשימוש במחשב, אני יכול להבין את הקושי הזה. מצד אחד המטרה היא השילוב של טכנולוגיות בלמידה בהתאם לצרכים, והצרכים האלה אינם נקבעים לפי גיל או כיתה. אבל מצד שני, שוב ושוב המורים מבקשים הנחיות ברורות בנוגע להקניית מיומנויות שונות. בתגובות למאמרון של ורליק מורה אחת כותבת:

I, too, have been referencing the new standards and also feel that they are difficult to digest. I have spent time with the draft version, trying to note in the things we are currently doing with kids so they’ll make more sense to teachers. I have my fingers crossed that ISTE will be releasing grade level indicators for the refreshed standards, as were available with the previous version.

אבל אולי יותר מעניין מההערה הזאת עצמה, היא התגובה שעליה שנשלחה על ידי גרי סטייגר, כנראה אחד ממנסחי הסטנדרטים החדשים:

With all due respect, why are you looking to an anonymous committee to tell you what to teach, especially at grade levels? Do you really require such granularity?

Any such proclamation is bound to be deliberately vague (to work everywhere) and arbitrary. If some set of standards says that digital video is a 6th grade activity does that mean that kindergarteners cannot make movies prior to learning to write, despite the evidence that it may be a beneficial tool for storytelling?

It’s time for us to take responsibility for what we teach without depending on buying random lists of stuff from others.

(לפני כשבוע התפרסם ראיון שסטייגר ערך עם דון קנזק, מנכ”ל ה-ISTE, בו הם דנים על תהליך הכנת מסמך הסטנדרטים החדש. בראיון מתייחסים לשינוי בסביבות הטכנולוגיות והמידעיות שהובילו לצורך בניסוח מחודש של הסטנדרטים. הדיון בהחלט מעניין ומעמיק. בסיומו מעלה מספר התייחסות אישיות לסטנדרטים החדשים.)

אני מודה, קשה לי עם התגובה של סטייגר לאותה מורה, ולא מפני שאינני מסכים איתה, אלא דווקא מפני שאני משוכנע שהיא נכונה. אם מישהו מצייר קוים כלליים לקידום השימוש במחשב אצל תלמידים, עצם הכלליות של הקווים האלה פותחת את האפשרות, אולי אפילו החובה, של כל מורה “לקחת אחריות” על מתי להקנות את השימוש בכלים שונים. אבל אם מישהו טורח לכתוב סטנדרטים, הגיוני לחשוב שאותם סטנדרטים לא יהיו “קוים כלליים” אלא הרבה יותר ברורים וממוקדים. לכן, אם כל הכבוד לסטייגר, שעשה עבודה יפה מאד, קשה לי להבין שהתוצאה (הנוכחית) היא באמת “סטנדרטים”. (וחשוב אולי להוסיף שסטייגר שואל למה מורים פונים לוועדה אנונימית כדי לקבל הנחיות, אבל נדמה לי שזאת בדיוק מה שה-ISTE מתכוונת שמורים יעשו.)

ורליק, מצידו, מנסה לבחון כיצד הניסוח החדש מתחבר לאורינויות החדשות שעליהן הוא מרבה לכתוב. ורליק מתאר ארבעה מיומנויות יסוד שלדעתו נגזרות מהניסוח החדש של הסטנדרטים, כאשר כולן מתחילות באות e (לעומת שלוש המיומנויות המסורתיות באנגלית הקשורות לאות r) :

  • Exposing the value of information is very closely aligned with Information Fluency.
  • Employing information requires the creative use of information tools, inventing solutions to new problems, and thencritically examining the results.
  • Expressing ideas is entirely about communication.
  • Ethics is responsibility, and, in my mind, that’s what digital citizenship should be about – learning to use information responsibly.

None of this happens without the tools. They are not the outcome, but the avenue, and the avenue is constantly changing.

אני בטוח שקיימות לא מעט דרכים נוספות לנסח את הדברים, אבל אין ספק שהניסוח הזה של ורליק מאפשר לנו לשים את הדגש ביכולת של התלמיד להתמודד עם הנוף המידעי החדש שלתוכו הוא גדל. עם או בלי סטנדרטים, זאת תרומה חיובית.

אין לנו, כנראה, במה להתבייש

לפני כמה ימים דייוויד ורליק פרסם מאמרון, תחת הכותרת What About Computer Applications בו הוא מדווח על ביקור שערך בבית ספר, ועל דיון שהתרחש שם סביב השאלה כיצד ללמד את השימוש במחשב:

One of the issues in contention there is a course called Computer Applications, where students learn to use the Microsoft Office suite (sans Access, thank goodness) and keyboarding. The question that nags at me this morning, as I get ready to catch my ride over to the school, is this, “Are computer applications something that should be taught in a class, or something that should be learned by the students, independent of a class curriculum?“ I guess what keeps tugging at my thoughts is the idea that anyone who can figure out how to play World of Warcraft or The SIMS can probably figure out how to use a word processor. They probably will not learn all of the features that they might be taught in a class, but if you can figure out the basics, then any other specific feature is only as far away as a little time at figuring it out.

אינני מכיר את המערכת החינוכית האמריקאית. ממה שאני קורא, אין לנו, כאן, סיבות רבות מדי לקנא בהם. ובכל זאת, כאשר מדובר בשימוש במחשבים בתוך בתי הספר, יש להם כסף רב, והרושם הוא שיש גם שימוש נרחב. נכון, הבלוגרים שאני קורא בוכים על כך שהמורים חוששים להשתמש בכלי Web 2.0, אבל מכאן אפשר להתרשם שפרויקטים רבים עם הכלים האלה קיימים בשטח, ושהתלונות נובעות ממצב של שפע, לא של חסר.

אבל התמונה שמצטיירת מדבריו של ורליק היא של מעבדות מחשבים בבתי הספר בהן הקניית השימוש ביישומי מחשב בסיסיים נעשית בנפרד ממקצועות הלימוד. אחרת, קשה להבין את השאלה של ורליק – הרי, אם לא היה כך, לא היה צורך לשאול בצורה הזאת. שאלות כאלו אכן נשאלות גם אצלנו, אבל נדמה לי שאפילו אם בבתי הספר יש עדיין הפרדה, ברמת המדיניות הגישה ברורה. הרי, במסמך מדיניות של האגף לחינוך יסודי אנחנו קוראים שאחד העקרונות הפדגוגיים של אותה מדיניות היא:

רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך

אין ספק שבארה”ב, כמו בישראל, קיימות מגוון גישות בנושא הזה. למאמרון של ורליק (ולמאמרון נוסף שהוא פרסם בעקבות התגובות) יש כמעט שלושים תגובות. רוב המגיבים מצדדים בשילוב הקניית המיומנויות לתוך נושאי הלימוד, אם כי כמה קוראים מדגישים שללא הדרכה מסודרת, תלמידים ילמדו להשתמש רק במינימום האפשרויות שבכלים כמו התמלילן. יש גם הסכמה לגבי החשיבות ברכישת מיומנות ההקלדה. אבל שוב, מה שמפתיע כאן הוא עצם השאלה של ורליק, המראה שבעצם, הגישה הרווחת בבתי הספר בארה”ב היא הקניית מיומנויות כמקצוע נפרד. על זה קוראת אחת מגיבה:

How to use computer classes bore me to tears. Technology is a tool we use to acquire, process, and communicate knowledge. It can’t be taught in isolation.

אני כמובן מסכים. אני גם שמח לציין שאצלנו בארץ, על פי רוב הנושא כבר הוכרע. גם אם בשטח המצב לא אחיד, על פי רוב אנחנו משלבים את רכישת מיומנויות המחשב לתוך נושאי הלימוד. כמו שצריך.

להתאים את הסטנטרטים לשימושים של היום

לפני כמעט שבועיים, סוזן מקלסטר, העורכת הראשית של TechLearning, פרסמה מאמר מקיף הבוחן את הדרכים שבהן תלמידי בתי ספר משתמשים בטכנולוגיות. שם המאמר: Technology Literacy and the MySpace Generation. מקלסטר פותחת עם תיאור של הבת שלה, בת ה-15, וכיצד היא משתמשת בכלים טכנולוגיים שונים (כולל, כמובן המחשב והאינטרנט), ומציינת:

This portrait of a digital native is particular to the year 2007. It is not what we would have seen 10 years ago, and it’s definitely not likely to resemble what we’ll be seeing a decade down the line. So when we, as adults, bandy about the concept of technology literacy, inherent within that is the knowledge that technology and the digital native are constantly evolving.

לטעמי, הקביעה הפשוטה הזאת היא סיבה מספקת להתייחס למאמר הזה כמאמר חשוב. לעתים קרובות מדי היחס של המערכת החינוכית, ושל מבוגרים באופן כללי, לטכנולוגיות חדישות הוא יחס המקובע בתפיסת הטכנולוגיה כדבר שהתהווה לפני בערך עשור, ומאז כמעט לא משתנה. בעיני המערכת, האינטרנט נשאר האינטרנט, למרות שלאמיתו של דבר, השינויים שהתרחשו בו בעשור האחרון גדולים על המאפיינים שנשארו כפי שהיו.

מקלסטר מציינת בסיפוק שלאחרונה הסטנדרטים לשימוש באינטרנט עוברים רענון. אם בעבר הסטנדרטים האלה התמקדו בשימוש בתקשורת אינטרנטית:

to “collaborate, publish, and interact with peers, experts, and other audiences,” and “use a variety of media and formats to communicate information and ideas effectively to multiple audiences”

הדגש בגירסאות החדשות יותר של הסטנדרטים מרחיבות את הדגש בכיוון חשוב:

creativity and innovation now top the chart of standards identified as essential for students and that cultural understanding and global awareness have also been elevated to crucial skills.

המשך המאמר אולי מרשים פחות, אבל יש בו קריאה ללמוד מהדרכים שבהן בני נוער משתמשים בטכנולוגיות של היום, בלי להפקיר את השטח לאמירות ריקות דוגמת “הם לא צריכים את ההכוונה שלנו”. באופן כללי, מאמר כדאי מאד.

הטכנולוגיה לא תמיד משרתת אותנו כפי שהיינו רוצים

ויל ריצ’רדסון, שלטעמי מקדיש יותר מדי מהכתיבה בבלוג שלו לדברי הלל סתמיים לבלוגים ולכלים דומים, כותב הפעם דברי טעם מאד מעניינים. ריצ’רדסון מספר שהוא קיבל מכשיר TiVo כמתנת חג המולד, ועכשיו הוא לומד להשתמש בו, לא תמיד לשביעות רצונו:

But to be honest, the whole TIVO thing has been a bummer on one level in that I find myself watching more television, which is something I really don’t want to do. I mean, this is the Age of Participation, right?

הוא מקשר את אי-הנוחות שלו מהמכשיר החדש הזה לדיווח על מחקר על כיצד צפון-אמריאיים הופכים יותר ויותר למבזבזי שמנם, מחקר שהתפרסם לפני זמן קצר. הוא מצטט את החוקר הקנדי שערך את המחקר:

It’s easier to procrastinate now than ever before. We have so many more temptations…. It’s never been harder to be self-disciplined in all of history than it is now.

עד כאן, אפשר להגיד שכבר קראנו הרבה מאמרים דומים. קל מאד להסכים, אבל אין כאן שום דבר חדש. אבל ריצ’רדסון ממשיך, ומקשר בין היכולת שלנו לדחות למחר את מה שהיה עלינו לעשות היום לבין אותם גירויים שהוא בדרך כלל מתאר במילים כל כך חמות. הוא מדווח על אירוע שהוא צפה בו כאשר הוא היה עם בתו:

The other day I was up at the farm watching my daughter ride her pony, and also in the ring was an older girl who was atop her horse, walking slowly, all the time texting messages into her cell phone. I found that to be a pretty unsettling sight. I mean, the whole zen of participation takes on a totally different meaning in that respect.

זאת אומרת, השימוש בטלפון סלולארי כדי לשמור על קשר עם חברים הוא דבר מאד חיובי, אבל לא בכל מצב. לפעמים, כאשר אנחנו “שומרים על קשר”, אנחנו בעצם מנתקים את עצמנו מהחוויה שהיתה צריכה להיות במרכז התודעה שלנו. כלל לא קשה לחשוב על עוד דוגמאות שבהן כלים שיכולים לתרום ליצירה ולקשר אינם מנוצלים כראוי. (בני נוער רבים, למשל, “משתמשים” ב-YouTube לא כחלק מפעילות יוצרת שבה הם מדווחים לעולם על החיים שלהם, אלא סתם כדי לצפות קעטי וידיאו סתמיים.)

לאור המציאות הזאת, מציאות שנדמה שריצ’רדסון נעשה יותר ויותר מודע לה, ראוי לחזור לסטנדרטים של השימוש במחשב בחינוך היסודי בישראל המתוארים בחוברת “למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי“, מסמך מדיניות של האגף לחינוך יסודי. שם אנחנו קוראים:

על המורה לדאוג שהתלמיד יבין כי:
  *  המחשב הוא מכשיר טכנולוגי שנבנה בידי האדם, אשר ממשיך לפתחו ולשדרגו לצרכיו, ולכן הפונקציות שלו מתפתחות, משתנות ומתעדכנות כל הזמן.
  *  קיימים צרכים שעליהם המחשב מסוגל לתת מענה וצרכים שעליהם המחשב אינו נותן מענה. שימוש מושכל במחשב מבוסס, בין היתר, על היכולת להבחין בין המצבים הללו.

תמיד רצוי שאלה מאיתנו הפועלים לשילוב המחשב והאינטרנט בתהליך הלמידה נזכור את המילים האלו.