קטגוריה: סלולארי

הדיווח בניו יורק טיימס בנוגע לכנס על למידה באמצעות טלפונים סלולאריים שעליו כתבתי לפני מספר ימים לא הלהיב אותי (בלשון המעטה). תוכנית הכנס, כמו גם הדף באתר הכנס שעוסק באפשרויות של מתן חסות, רק הוסיפו לתחושה שמדובר הרבה יותר בעסקים מאשר בלמידה. ובכל זאת, כאשר נתקלתי בשמו של אליוט סולוואי (Soloway) ברשימת המרצים בכנס, חשבתי שאולי בכל זאת יש בו משהו.

סולוואי הוא פרופסור באוניברסיטה של מישיגן שבנוסף לפעילות בתחום הפיתוח הטכנולוגי מעורב מאד במתרחש בבתי הספר בעיר דטרויט. כבר שנים רבות הוא מעורב בעניינים הקשורים לתקשוב בחינוך, ובמשך רבות מאלה הוא טוען שמחשבי כף-יד הם הכלי המתאים לקידום התקשוב בחינוך. (מומלץ להאזין להרצאה שסולוואי נשא בשנת 2002 ב-MIT על ערכם החינוכי של מחשבי כף-יד.) אין זה פלא שסולוואי מעורב בכנס כמו Mobile Learning ’09, ועצם העובדה שהוא כן מעורב בו נותן (בעיני, לפחות) מידה של כבוד לכנס שאחרת נראה כלא יותר ממהלך שיווקי.

לאחרונה, בסמוך לכנס, התפרסמו, כנראה שלא במקרה, מספר כתבות (די קצרות) בעניין סלולאריים בחינוך. כתבה אחת, ב-Campus Technology מספרת על פיתוחים חדשים שבהם סולוואי מעורב:

בהמשך מצטטים את סולוואי:

אפילו אם הגורם המניע של כנס Mobile Learning ’09 הוא הרצון של חברות הסלולאר למכור יותר מכשירים, קשה להתווכח עם הקביעה הזאת. בכתבה נוספת ב-Physorg.com (שכנראה ניזונה מאותם מקורות של הכתבה ב-Campus Technology) מורה בתיכון מתאר כיצד בעזרת טלפונים סלולאריים הוא יכול לעודד את הלמידה. גם כאן מצטטים את סולוואי:

אם באמת נוכל לשים בידי כל תלמיד “עפרון” אישי שיעשה כל מה שמחשב נייד יכול לעשות, אולי באמת נראה את השינויים שלהם ייחלנו, אבל לא ראינו, כאשר הצעדנו את התלמידים שלנו למעבדת המחשבים של בית הספר לשיעור מול המחשב. כמו-כן, כאשר כל תלמיד יגיע לבית הספר עם “עפרון” אישי כזה, ציפיותיו הלימודיות יהיו אחרות, ודרכי ההוראה שלנו יצטרכו להשתנות.

כל פעם שטכנולוגיה כלשהי נכנסת לחינוך מישהו מרוויח. במשך שנים רבות המוציאים לאור של ספרי הלימוד הרוויחו, וכבר התרגלנו לרווחים הגדולים של יצרני החומרה והלומדה למיניהן. אז אפילו אם אינני מתלהב מהרעיון שחברות ענק יחדרו לתוך בתי הספר, חברות הסלולאר הן רק האחרונות בשרשרת ארוכה של גורמים פרטיים שמזהים שוק נאה ומנסים לנצל אותו. ולפחות יש ערך חינוכי אמיתי במה שיש להם למכור.

מאמרון חדש של טים סטאמר מהווה המשך מעודד לדברים שכתבתי כאן לפני יומיים בעניין יוזמה חינוכית של חברות הסלולאר. סטאמר מספר על שני אנשי הנהלה בכירים במחוז בו הוא מלמד שקיבלו מתנה לחגים – מכשירי iPod Touch. המנהלים התלהבו מהמכשירים החדשים והתחילו לשאול כיצד אפשר להשתמש בהם בתהליך הלמידה. הם אפילו הקימו צוות שאחראי להכנת פרויקט נסיוני שיכניס את המכשירים האלה לתוך בתי הספר.

סטאמר משוכנע שמדובר בכלי בעל פוטנציאל אדיר, אבל בכל זאת הוא חושש שהדרך שבה מתייחסים לכלי, ולבדיקת היעילות שלו בחינוך, לקויה. הוא כותב שהוא מתרשם שהאנשים שאיתם הוא עובד אינם מתייחסים אליו כמשהו שונה ממחשב נייד:

לעומת זאת, סטאמר משוכנע שיש הבדל חשוב – שלכלי הזה יש ייעוד אחר:

בנוסף, בעיניו הצוות שהוקם כדי לבחון את שילוב הכלי בבית הספר בעייתי מאד – אין בו מורים או תלמידים. זאת בעיה, אבל לא בעיה שאי אפשר לתקן:

סטאמר מתאר גישה שהיא שונה במהות מהגישה של היוזמה של חברות הסלולאר. המטרה, אמנם, אותה מטרה – שימוש נרחב במכשירים סלולאריים בבתי הספר. (ה-iPod Touch איננו טלפון, אבל נדמה לי שהדמיון רב מספיק כדי להצדיק השוואה בין הגישות.) אבל כאשר סטאמר מציע ללמוד על השימושים האפשריים של הכלי מהאנשים שבאמת ישתמשו בו בכיתה, הוא מראה שמה שמנחה אותו הוא החינוך, ולא השיווק.

כתבה בניו יורק טיימס מאתמול מדווחת על יוזמה חינוכית של ארגון הגג של החברות שעסוקות בתקשורת אלחוטית ובטלפונים סלולאריים (CTIA). מטרת היוזמה היא להראות כיצד טלפונים סלולאריים יכולים לסייע בתהליך הלמידה. בכנס שנערך השבוע בחסות הקואליציה – “Mobile Learning ‘09” – ידווח על תוצאות של מחקר שמומן על ידי יצרנית השבבים לסלולאריים Qualcomm. המחקר כנראה מראה ש:

הטענה שטלפונים סלולאריים יכולים להפוך תלמידים לחכמים יותר היא בוודאי הגזמה יומרנית. עם זאת, אני כן משוכנע שיש מקום למכשירים האלה בכיתה. אי לכך, אפשר היה לחשוב שאברך על היוזמה הזאת. הרי אם היוזמה תביא לנסיונות מקוריים בשילוב טלפונים סלולאריים בחינוך, אינני יכול להתלונן. ואם המגזר העסקי רוצה להזרים כסף לחינוך – אז לפחות בדרך הזאת תגיע יותר טכנולוגיה לכיתות. ובכל זאת, קשה לי להתלהב.

עבור אלה שמתנגדים לשימוש בטלפונים סלולאריים בבית הספר, אין צורך לחפש סיבה לפסול את היוזמה. רבים כאלה מגיבים לכתבה בטיימס, ונדמה שהם לא רק שוללים את השימוש בסלולארי בבית הספר, אלא היו מעדיפים גם להוציא את המחשבים שכבר נמצאים שם. אבל נשמעת ביקורת גם מאנשים שהם בעד שילוב טכנולוגיות חדישות לתוך היכתה. המבקרים האלה רואים ביוזמה תכסיס שבאמצעותו אפשר לחדור לתוך שוק החינוך. אולי בשלבים הראשונים חברות הסלולאר יתרמו מכשירים, או זמן אוויר, לבתי הספר. אבל בהמשך, כך הם טוענים, בתי הספר יגלו שעליהם לרכוש את המכשירים החדישים, והיקרים, ביותר. הכתבה מוסרת, למשל, שאחד מחברי קואליציית הסלולאר:

גם בלי הפירוט הזה היה הגיוני לחשוב שתוכנית כזאת איננה סתם נסיון תמים לבחון כיצד טלפונים סלולאריים יכולים לסייע ללמידה. ברור שיש כאן נסיון לפתוח שוק חדש שבמהלך השנים יניב רווחים יפים ליצרני המכשירים. אבל למען האמת, מהלך כזה מצד חברות הסלולאר איננו שונה באופן מהותי מנסיונות השיווק של חברות המחשבים שאליהם בתי הספר כבר מזמן התרגלו. ואפילו אם מדובר במכשירים היקרים ביותר, סביר להניח שהמחיר הדרוש כדי לצייד את כל התלמידים בבית ספר במכשירים ניידים מתקדמים נמוך בהרבה מהמחיר של בניית מספר מעבדות מחשבים באותו בית הספר.

ומה לגבי המחקר שעליו ידווח בכנס? בשלב הזה קשה להתרגש ממנו. לפי הכתבה בניו יורק טיימס, מדובר בסך הכל ב:

לפי המחקר, נרשם שיפור ברור בציוני התלמידים. אבל שיפור בציונים במקצוע לימוד אחד בארבעה בתי ספר בלבד איננו מסוג התוצאות שבדרך כלל מגיעות לניו יורק טיימס ללא גיבוי של מערך שיווק נרחב.

וזה מה שמדאיג אותי. כבר היום לא מעט בתי ספר, ללא תמיכה של המגזר העסקי, מתנסים עם מכשירים סלולאריים ובוחנים כיצד אלה יכולים לסייע להוראה וללמידה (לפני מספר ימים כתבתי כאן על נסיון כזה באנגליה). הנסיונות האלה צומחים מהשטח. תמיכה כספית מבחוץ בוודאי לא היתה מזיקה, אבל נדמה לי שאין תחליף לעצמאות של בתי הספר, עצמאות שמאפשרת להם להתנסות ולמצוא מה מתאים לצרכים שלהם. אם נעודד מורים ותלמידים לבחון את היכולות החינוכיות של המכשירים האלה, גם אם לא מדובר בדור שלישי, או במכשירים החדישים ביותר, הסיכוי שהם ימצאו שימושים אותנטיים, הקשורים לצרכים האמיתיים של בתי הספר, גדול בהרבה מהסיכוי שיוזמה עסקית חיצונית תעשה זאת.

דרך מאמרון בבלוג Open Education הגעתי לדוח של Becta הבריטית על השימוש בטלפונים סלולאריים בבית הספר. בעמוד הראשי של הדוח (28 עמודים בקובץ PDF) מופיע מרץ 2008 כתאריך הפרסום, אם כי ההודעה לעיתונות של Becta הופיע רק בינואר השנה. נדמה לי שעל אף התאריך בדוח, הוא הופיע רק עכשיו. לא זכור לי שראיתי אזכורים או התייחסות אליו בשנה הקודמת.

הדוח הוא סיכום של הנסיון של שלושה בתי ספר תיכוניים שלמרות שהדבר מנוגד למדיוניותם, הרשו למורים ולתלמידים להשתמש בניידים בשיעורים. כמה מאות תלמידים השתתפו בניסוי, והסיכום הכללי היה חיובי מאד:

בדוח מופיעה רשימה של 15 “דברים מועילים” שהתלמידים עשו עם הניידים שלהם (עמ’ 9):

בדוח מדגישים שהפעילויות האלו פותחו גם על ידי התלמידים וגם על ידי המורים. הן זכו לעידוד מצד המורים מפני שהם ראו שיש בהן ערך לימודי.

מעניין לציין שלפני הניסוי, תלמידים רבים לא חשבו שיש לטלפון הסלולארי מקום בבית הספר, וגילוי הפוטנציאל הזה היה עבורם הפתעה:

יש משהו בריטי למדי בדוח. למרות שהתוצאות מצביעות על כך שהטלפונים הסלולאריים סייעו מאד ללמידה, הדוח עצמו מאופק מאד. המילים “אוריינויות חדשות” מופיעות מספר פעמים, אבל הרושם הכללי הוא של התמקדות במיקרו, בשימושים האמיתיים בתוך הכיתה, ולא על הסקת מסקנות מרחיקות לכת שמתבססות יותר על אידיאולוגיה מאשר על מעשים בשטח. וללא ספק זה חלק ממה שכל כך מרשים בדוח.

כל פעם שאני כותב כאן על ג’ודי בראק ועל הבלוג שלה, אני חש אי נוחות מסויימת. כמעט כל פעם שאני מתייחסת לדבריה, אני מציין שאני מתקשה למצוא את הקשר בין ההתלהבות שלה כלפי הדברים שעליהם היא כותבת, לבין תהליכי הוראה או למידה. אבל אז אני שואל את עצמי – אם אינני מצליח להתייחס לדבריה ברצינות, לשם מה אני ממשיך לקרוא אותם, ולא רק זה, אלא גם לדווח עליהם.

אבל יש, בכל זאת, סיבה. עבורי בראק מהווה דוגמה של התלהבות היתר שממנה אני חייב להזהר. אלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב בחינוך נמצאים בסכנה מתמדת – סכנה שעם כל יישום או כל כלי חדש אנחנו נכריז “הנה, זה מה שיציל את החינוך”. רק אם נהיה מודעים לנטייה שלנו להגזים, נוכל לעצור את עצמנו מלעוף רחוק מדי על כנפי הדמיון, נוכל להשאר קרוב לקרקע. כאשר אני קורא את ג’ודי בראק, אני נזכר עד כמה קל להפליג רחוק מדי.

לא שיש לי משהו נגד הדמיון – אין לי ספק שהוא נחוץ ביותר. אבל לא פעם הקשר בין החינוך לבין הדוגמאות שבראק מביאה הוא דמיוני בלבד. ונדמה לי שכך גם הפעם. בראק מדווחת על רופא בריטי שבעת ביקור בקונגו נתקל בנער שהיה זקוק לניתוח דחוף – כריתה מסובכת. אם הכריתה לא היתה מתבצעת הנער היה בסכנת חיים של ממש. הרופא ידע מה צריכים לעשות, אבל הוא לא ידע כיצד לבצע את הכריתה. הוא שלח SMS למומחה בתחום, וקיבל חזרה הנחיות מפורטות, גם הן ב-SMS, ובעזרת ההנחיות האלו הוא ביצע את הניתוח בהצלחה. כתבה קצרה על הסיפור, וגם וידיאו קצר, נמצאים באתר CNN.

הסיפור הוא ללא ספק מרשים מאד. הוא מצביע על הערך, ועל היופי, שבזמינות המידע שהטלפון הסלולארי מאפשר. אבל לטעמי המסקנות שבראק מסיקה מוגזמות למדי:

בראק קופצת מ-“saving lives” באמצעות מידע של מומחה (וכמובן גם בעזרת התושייה של הרופא שידע למי לפנות), ל-“saving minds” של בני נוער על ידי “שידור” הידע שהם זקוקים לו. אין ספק שמדובר ברעיון קוסם – אבל הקשר בין הסיפור על הרופא והניתוח בעזרת ה-SMS לבין השימוש בטלפונים סלולאריים בתהליכי הוראה ולמידה נמצא, לצערי, בראשה של בראק בלבד.

אין ספק שתחום התקשוב בחינוך הוא תחום דינאמי. לעתים קרובות, מורים רבים שמנסים לרכוש מיומנויות בתקשוב טוענים שעד שהם לומדים להשתמש ביישום אחד, מגלים שאותו יישום כבר מיושן, ושהם צריכים ללמוד כלי חדש. המצב הזה נכון לא רק לגבי כלים. כמעט מידי יום גוגל מכניסה שינויים ושיפורים לתוך דף החיפוש הבסיסי וה-“פשוט” שלה, ומעטים הם המורים שלומדים לנצל את השיפורים האלה. וכמובן שהמחשבים עצמם מתחדשים בקצב מסחרר, ואחרי שנה (או פחות) בתי ספר חשים שהחומרה שבידיהם כבר מיושנת ושדרושה חדשה.

אבל למרות הקצב המסחרר הזה של התחדשות הטכנולוגיה החינוכית, אני בדרך כלל חש שמאמרונים שאני כותב כאן נשארים תקפים לפחות מספר ימים אחרי שהם מתפרסמים. אבל לא תמיד. לפעמים קורה שעד שאני מספיק לסיים את הכתיבה על נושא מסויים, צץ משהו חדש שהופך את מה שכתבתי ללא רלוונטי. כך קרה הבקר כאשר קראתי מאמרון חדש בבלוג של טים סטאמר על שולחנות לימוד אינטראקטיביים.

כבר אתמול בלילה ארגנתי לעצמי מספר פיסקאות על הנושא של לוחות לבנים אינטראקטיביים. רציתי לדווח על דיון בנושא הזה שמתקיים באדיורשת משך השבוע האחרון. חשבתי שמדובר בדיון רציני ומעניין, דיון שיכול לעניין אחרים, וגם חשבתי שיהיה נכון מצידי לציין שדיונים דומים בוודאי נערכים על גבי פלטפורמות אחרות שאינני מכיר. הדיון באדיורשת העניק לי הזדמנות גם להגיד מילה טובה על גוף שמצליח לבחון נושא בצורה רצינית, וגם להדגיש את הביזור שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף האינטרנטי. הרי אין שום אפשרות שאדע על כל דיון מעניין שמתקיים, אבל חשבתי שאוכל לבקש כאן שקוראים ידווחו על דיונים כאלה שהם מכירים. בסך הכל, לא המאמרון המרתק ביותר שמתפרסם כאן, אבל בכל זאת משהו חשוב.

ואז המאמרון של סטאמר הופיע בקורא ה-RSS שלי, וחשבתי לעצמי “מה? אתה עדיין עוסק בלוח לבן אינטראקטיבי?”. (אין ספק: קל יותר לכתוב פשוט “לוח חכם”, אבל המחשבה שאכבד חומרה עם תכונה אנושית, אפילו לשם הנוחות, ממש צורמת.)

סטאמר כותב על מאמר מהבקר בגארדיאן הלונדוני על פיתוח חדש – שולחן לימוד אינטראקטיבי (interactive school desk). הוא מצטט מהמאמר שמנסה לתאר את השולחן:

במאמר בגארדיאן מופיעה רשימה ארוכה של תכונות של השולחן החדש הזה, ולמען האמת, ממה שאני קראתי, הכלי בהחלט קוסם. (ביסודו של דבר, הטכנולוגיה שעליה מבוססת השולחן דומה מאד לזו שג’ף האן הדגים בסרט המוכר ב-Ted Talks מלפני שנתיים.) אבל קוסם ככל שיהיה, נדמה לי שאני חייב להסכים עם סטאמר שבתגובה לטענה במאמר שהשולחן פותח אפשרויות נפלאות של למידה פעילה ומשתפת כותב:

אבל מעבר לספקנות, אולי אפשר לזהות כאן מגמה – מגמה שעבור אנשים כמוני שבאמת חושבים שטכנולוגיה בשרות הפדגוגיה יכולה לחולל שינוי בחינוך היא די עגומה ועצובה. הרי רק לפני כמה ימים השתתפתי בדיון על השימוש בלוח לבן אינטראקטיבי בכיתה, והנה, עוד לפני שהלוח הזה נדרש להוכיח את עצמו, הוא כבר הופך לטכנולוגיה מיושנת, ונדרש לפנות את מקומו לזעקה האחרונה. ובוודאי שלפני שההמצאה הנהדרת החדשה הזאת תצליח (או תידרש, תלוי בגישה שלך לעניין) להוכיח את עצמה, המצאה עוד יותר חדשה תירש את מקומה. כמובן שגם עם כלי Web 2.0 המצב הזה מוכר. אבל לזכותם של כלי ה-Web 2.0 אפשר לציין שהם זולים ואפילו חינמיים. לכן, אפילו אם היה רצוי להתמקד במספר מצומצם של כלים ולבדוק אם הם באמת מסייעים ללמידה, גם אם נקפוץ על כל כלי חדש, לא מדובר בהשקעה ענקית שמשעבדת את הכיתה (ואת בית הספר, ואת המערכת כולה) לטכנולוגיה יקרה מאד.

סטאמר מתייחס למציאות הזאת. הוא כותב שהוא מתרשם שהשימושים של שולחן הלימוד הזה כפי שהם מתוארים במאמר דומים למדי לדוגמאות הדי צולעות שאנחנו מכירים בנוגע ללוח הלבן האינטראקטיבי (הפשוט). לדעתו, אם אנחנו רוצים טכנולוגיה שבאמת תשפיע על החינוך, עדיף לחפש אותו בכיוון אחר:

נדמה לי שאותם חברי אדיורשת שהשתתפו בדיון על הלוח הלבן האינטראקטיבי יסכימו. אפילו אם, נכון להיום, הטכנולוגיה שעוררה את הדיון שם כבר נעשה לטכנולוגיה של אתמול, הדיון עצמו, שהדגיש את הפדגוגיה שצריכה להנחות את הטכנולוגיה, עדיין עדכני מאד.

דרך הבלוג של אלן לוין הגעתי לכתבה בעיתון אוסטרלי המדווח על בית ספר תיכון בעיר סידני שעורך ניסוי בו מאפשרים לתלמידות (מדובר בבית ספר לבנות) להעזר בטלפונים סלולאריים וב-iPodים במבחנים. הכתבה מביאה את דבריה של דידרה קולמן, מורה בבית הספר שמסבירה שבית הספר מעודד את התלמידות למצוא מידע דרך האינטרנט, ואפילו לצלצל לידידה כדי לקבל עזרה. כדי להבטיח שהתלמידות אינן מעתיקות, עליהן להביא מראי מקומות למקורות שלהן. לפי קולמן, השיטה הזאת מתאימה למציאות שהבנות ייפגשו אחרי בית הספר:

כריס בכטה, מורה בבית הספר, מרחיב על הניסוי הזה בבלוג שלו. הוא כותב שעל פי רוב הכתבה נאמנה למתרחש בבית הספר, אם כי היא יוצרת את הרושם (המוטעה) שבית הספר משחרר את הבנות להתייעץ עם חברות, במקום שהוא יעסוק בהוראה של ממש. בכטה כותב:

בטכה מדגיש שאם בעבר מידע היה מצרך נדיר, אין זה המצב היום, ולכן היכולת להגיע למידע, ולהעריך את מהימנותו, הן מיומנויות חשובות ביותר. לוין, בבלוג שלו, מעיר:

אין הרבה חדש כאן, לא בדבריו של בכטה, ולא באלה של לוין. אבל הם מבטאים היטב את ההגיון אחרי הרעיון של מבחנים שמאפשרים את השימוש בטלפון הסלולארי. ועוד יותר חשוב, דרך המאמרונים האלה אנחנו עדים לבית ספר שאיננו סתם משלם מס שפתיים לשינוי בדרך שבה עורכים מבחנים, אלא גם מנסה ליישם את השינוי הזה.

כפי שדיווחתי כאן לפחות פעם בעבר, הבלוג של ג’ודי בראק עוסק בשימוש בטלפונים סלולאריים בתהליך הלמידה. אני משוכנע שלכלים האלה פוטנציאל עצום בחינוך, ולכן אני עוקב אחר הבלוג שלה, והרעיונות המעניינים שהיא מעלה, אפילו אם פעמים רבות מדי אני חש שבראק מתלהבת הרבה מעבר למוצדק בעניינים שעליהם היא כותבת. פעמים רבות, התפתחויות שנראות לי די בנאליות נחשבות אצלה לדבר הגדול הבא. וכך קרה הפעם.

בראק כותבת על שרות חדש של גוגל – Goog-411. מדובר בשרות לטלפונים סלולאריים. מחייגים את המספר, מציינים את מקומך הגיאוגרפי (בתוך ארה”ב וקנדה) וגם את השרות המבוקש (הדוגמה של בראק היא “פיצה”) ומקבלים רשימה של עסקים שמספקים את השרות המבוקש באותו איזור גיאוגרפי. בוחרים מהרשימה אחד מאלה, וגוגל מחבר אותנו אליו טלפונית. בראק מתלהבת ומיד מוצאת שימוש חינוכי:

קשה לי להבין כיצד השרות המסחרי הזה של גוגל יתפתח להיות שרות חינוכי. כבר היום החיפוש בגוגל, או דרך מחשב נייח, או דרך טלפון סלולארי, מהר מאד – בוודאי מהר יותר מאשר הזמן שדרוש לקבל פיצה. ולא ברור למה המיקום הגיאוגרפי, שהוא חלק מרכזי בשרות Goog-411, נחוץ בתנאיי למידה. נכון, אם אנחנו זקוקים למידע אסטרונומי יש טעם לקבל את המידע הזה מותאם לשמיים שמופיעים מעל המיקום הגיאוגרפי הספציפי שלנו. אבל במקרה הזה המיידיות לא נראית לי נחוצה, ואילו מסך גדול כן נחוץ. לכן לא ברור שהשרות מתאים לצרכים חינוכיים. אין לי ספק שמדובר בשרות נחמד, אבל ההתלהבות כלפיו נראית לי מוגזמת למדי.

אבל יכול להיות שגם בראק לא מתלהבת עד כדי כך מהשרות הזה. היא הרי כותבת שמדובר בשרות חדש, אבל גוגל כבר השיקה אותו לפני יותר משנה. יתכן שיותר מאשר היא רצתה ליידע את קוראיה על כלי חדש, היא פשוט חששה שהבלוג שלה רדום מדי במשך חופשת הקיץ. יכול להיות שכדי להתגבר על השקט הזה, היא נברה לתוך מאגר הנושאים שעליהם היא דילגה, מפני שהם לא נראו לה עד כדי כך מעניינים, ושלפה ממנו משהו. מבחינתי, לא הייתי כועס עליה אם היא פשוט היתה נהנית מהחופשה.

לאור העובדה שמבול של משחקי טריוויה טלוויזיוניים ממשיך להציף אותנו, הפרסומת החדשה של פלאפון שראיתי הערב ראויה לציון לשבח. המסר הסמוי של משחקי הטריוויה הוא ש-“ידע” אינו אלא היכולת לשלוף מהזכרון – במהירות, ותחת תנאים מלחיצים – עובדות שהן תלושות מכל הקשר. לעומת המסר הזה, הפרסומת הזאת אומרת שה-“ידע” נמצא בהישג ידינו – אם ניטיב להצטייד בטכנולוגיה המתאימה.

כמובן שבשני המקרים, גם הפרסומת, וגם המשחקים הטלוויזיוניים, הדגש הוא בעובדות יבשות. אין התייחסות לשאלות של “למה”, של מציאת הקשרים בין תופעות, או הבנתן. היחס של הפרט לעולם המידע שסביבו נשאר יחס של פריטי מידע תלושים. אבל במקום שנידרש לזכור את הכל, עכשיו הזכרון החיצוני, והגישה למידע הדרוש, הם העיקר. נדמה לי שבסיום הפרסומת הסטודנט מסתיר את הטלפון הסלולארי שלו כדי שלא יראו שבצעם אותו נייד הוא המקור לבקיאותו. חבל. היה עדיף לו הוא היה מראה לכולם שהחוכמה שלו נמצאת ביכולתו להגיע לתשובות. הרי, איזהו חכם? היודע לנצל את הטכנולוגיה לשרת את צרכיו.

מספר פעמים בעבר ציינתי את ההגזמות של ג’ודי בראק בבלוג שלה Golden Swamp. אי לכך, ראוי שאציין אותה לטובה כאשר זה מתבקש. וכך קורה השבוע. בראק מדווחת שהשבוע היא רכשה iPhone, ובעקבות הרכישה היא מהרהרת על השינוי ברשת החינוכית שהתרחש במשך העשור האחרון. היא כותבת שהגישה לתכנים לימודיים דרך המכשירים הניידים שעומדים לרשותנו היום יעילה וטובה יותר מאשר הגישה שהיתה לנו דרך מחשבים נייחים לפני עשור. היא כותבת:

נדמה לי שהיא צודקת, וזה מה שקוסם כל כך בפרסומת החדשה של פלאפון.

אני מקווה שבקרוב אמצא את הזמן לסכם לפחות מספר היבטים של כנס “גולשים באינטרנט 7” של מכון מופ”ת. זה בהחלט מתבקש, אבל (כרגיל) יש מספר מטלות דחופות יותר. עם זאת, נדמה לי שיש טעם לדווח על הרצאה אחת (למרות שאני בכלל לא נוכחתי בה) משום שהיא זכתה כבר לכיסוי עיתונאי.

מדובר במחקר של ד”ר נימר ביאעה וד”ר וגיה דאהר על השימוש בטלפונים סלולאריים בלימוד המתמטיקה בחטיבת הביניים. מספר פעמים בעבר ציינתי שהטלפון הסלולארי, מכשיר שנמצא בידיהם של רבים מאד מתלמידי בתי הספר, יכול לשמש כלי לימוד רב עוצמה. כמו-כן, הבאתי מספר דוגמאות שמראות כיצד מורים מגייסים את הכלי לצרכי לימוד. לכן, שמחתי ללמוד על ניסוי/מחקר שנערך בישראל שמשלב את הטלפון הסלולארי לתוך הכיתה. מעניין לציין שבמאמר שהופיע ב-nrg ביום הכנס נכתב:

הניסוח הזה אמנם מצלצל יפה בכתבה עיתונאית, אבל היא רחוקה מהאמת. הרי בכתבה עצמה מצטטים את נימר שאומר:

אין אלה משפטים של מישהו שמרים ידיים מול מציאות בלתי-נמנעת (“מאבק אבוד”) אלא של מי שמזהה הזדמנות ומבקש לנצל אותה. יש מספיק דוגמאות שבהן המערכת מגיבה בהכנעה למציאות, כך שלא צריכים לתאר מהלך כזה, מהלך שבו יוזמים התייחסות חיובית למציאות החדשה, ככניעה.

בתקציר המחקר שהתפרסם לקראת כנס גולשים אנחנו לומדים שהתלמידים בניסוי משתמשים ביישומים מתמטיים שמותקנים על הניידים שלהם (אפשר לבדוק, ולהוריד, באתר של Math4Mobile שאמנם מופיע באנגלית, אבל מדובר בפיתוחים של אוניברסיטה חיפה). ממה שהצלחתי להבין, רוב הפעולות הלימודיות של התלמידים אינן אלה חישובים והמחשות המבוצעות בעזרת היישומים הזעירים שבניידים, אבל אנחנו גם קוראים ש:

ציון ההיבט השיתופי הזה בהחלט מעודד. כמובן שאינני מתנגד לכך שיישומים מתמטיים רבי-עוצמה יימצאו בידיהם של תלמידים. אין ספק שיישומים כאלה יכולים לתרום הרבה ללמידה. עם זאת, נדמה לי שהכוח האמיתי של שילוב הטלפון הסלולארי בתהליך הלמידה נמצא ביכולתו להרחיב את מרחב הלמידה ולפתוח אפיקים חדשים לחקר מעבר לכותלי הכיתה. ואם זאת הכוונה ב-“פעילות מתמטית שיתופית אותנטית בשטח”, יש בהחלט סיבה לאופטימיות. נעים לדעת שבישראל נערכים פרויקטים כאלה. אני מנחש שבלא מעט כיתות יש מורים שמזמינים את תלמידיהם לבחון כיצד אפשר להשתמש בסלולארי כחלק מהלמידה בכיתה, וחבל שמידע על ניסויים כאלה איננו מגיע לכלל ציבור המורים. אם אלמד על עוד נסיונות כאלה, אשמח לתרום את תרומתי הצנועה בכך שאפרסם אותם כאן.