מה? שוב עוסקים כאן במסרונים?

אינני בטוח שנושא ה-SMSים וחדירת “תרבות המסרונים” לתוך הכתיבה הבית ספרית של תלמידים הוא נושא כל כך חשוב. רק לפני מספר ימים התייחסתי לנושא, והנה אני עושה זאת שוב. האם זה באמת נחוץ? יתכן שלא. אבל כאשר חוקר בעל שם מתבטא על הנושא, יש טעם להביא את דבריו – וכמובן גם לנצל את ההזדמנות להתייחס טיפה לנושא.

לפני מספר ימים הופיע באתר האינטרנט של ה-BBC כתבה (תחת הכותרת הדי צפוייה: Expert says txt is gr8 4 language) בה מצטטים את פרופ’ דייוויד כריסטל, בלשן בעל מוניטין בין לאומי. (כריסטל כתב ספרים רבים, ביניהם The Cambridge Encyclopedia of The English Language שתוך כדי הכנת המאמרון הזה רצתי לספריה כדי להוציא אותו. מדובר בספר יפהפה, מלא דוגמאות המוגשות בצורה גראפית שממש מזמינה דפדוף. אני מודה שהתקשתי לסיים את הכתיבה של המאמרון הזה מפני שהספר משך אותי שוב ושוב לעיין בו.) כריסטל אינו חושש שהמסרונים יהרסו את השפה. הוא מכנה את הטענה שהעבודות של סטודנטים ושל תלמידים גדושות בשפת המסרונים כמיתוס וטוען שהם יודעים היטב להבחין בין המצבים שבהם כתיבה “מסרונית” מתאימה לבין המצבים שאין להשתמש בה. הוא מוסיף:

The panic about texting and its effects on language is totally misplaced.

It adds a new dimension, enriches language, gives you a new option.

טרי פרידמן כותב על אותו נושא במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מצטט מאמר באתר של הטיימס הריטי שגם מצטט את כריסטל. וגם כאן הגישה היא חיובית – שהשימוש במסרונים בעצם מעשירה את השפה:
People have always used abbreviations. … They do not actually use that many in texts but when they do they are using them in new, playful and imaginative ways that benefit literacy.
במאמרון שלו פרידמן סוקר את המחלוקת סביב המסרונים, מחלוקת שנמשכת כבר שנים. הוא מביא טקסט משנת 2003 שתלמידה בת 13 הגישה כחיבור לבית הספר על חופשת הקיץ שלה:
My smmr hols wr CWOT. B4, we used 2go2 NY 2C my bro, his GF & thr 3 :- kids FTF. ILNY, it’s a gr8 plc.

תרגום, עבור מי שזקוק, נמצא במאמרון של פרידמן.
פרידמן כותב שאזהרות דוגמת “אל תשתמש בשפת המסרונים כאשר מגישים בקשה למשרת עבודה” אינן נחוצות, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעות. הוא מסביר שאם, למשל, פונים לקבל עבודה הדורשת תקשורת עם בני נוער, השימוש בשפת המסרונים יכול להיות דווקא יתרון. בנוגע לאותה תלמידה שהוא מצטט, הוא מציין שאפשר לטעון שהיא הבינה היטב את קהל היעד שלה:
given that the real audience for such a mundane piece of work would probably be her friends, writing it in texting language seems to me to be completely appropriate from that point of view. Where she “failed” was in not recognising that, in order to demonstrate her writing ability to her teacher, she needed to use a form of expression that her teacher would understand.
להביא את התלמידים לזהות סוגות לשוניות שונות, ולהתאים את השפה שלהם לקהל היד, הן מטרות חשובות של החינוך הלשוני. מהבחינה הזאת, פרידמן בוודאי צודק שהכתיבה של אותה תלמידה היתה מאד מוצלחת. וכמו פרופסור כריסטל, אני מניח שהבהלה כלפי השימוש הבלתי-מרוסן של שפת המסרונים בבית הספר מיותרת. אכן, מדובר במיתוס. הרוב הגדול, אם לא המכריע, של התלמידים מסוגל לזהות את התנאים המתאימים לסוגי כתיבה שונים.

במקום להחרים, לנצל בשיעור!

דרך הבלוג של קרל פיש הגעתי לסיפור נהדר שטרי סייל מספר בבלוג שלו. סייל, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, כותב על כך שבמסגרת שיעור כישורי לשון אחד הוא השמיע שיר (“Everything You Want” של הלהקה Vertical Horizons [המילים כאן / הקליפ כאן]) בציפייה שיתפתח דיון ער על משמעות מילות השיר. אך משום מה, זה לא קרה. סייל כותב:
Just came from my first period English 10 class, and in the spirit of the instantaneous pouring forth of thoughts favored by the modern world, I thought I’d share something. On many Fridays, for our warm up, I give the class what I call a poetry song. Today the song was Vertical Horizon’s “Everything You Want,” which I like to use because its ambiguity usually sparks some discussion. Today the class stared at the lyrics mystified for a long time. Nothing. I finally asked, what sort of song is this – is it about politics? Relationships? Sports? A couple of brave souls ventured guesses: yes, it’s about a relationship. Maybe it’s about God. A brief discussion, then more silence. I asked, How could we figure this out? Their answer: Google. Meanwhile, I had a Macbeth assignment for them to work on, so I said, Maybe we can google this later in the class.
הרעיון לחפש פירושים לשיר דרך גוגל איננו מקורי במיוחד. הרי בימינו, אנחנו מחפשים כמעט כל דבר דרך גוגל. סייל כותב שהוא לא דחה את הרעיון, אלא הציע שאפשר יהיה לערוך חיפוש מאוחר יותר באותו שיעור. אבל …
And then, from the back of the room came the voice of Steve saying, “I already have.”

Steve had fired up his iPhone or equivalent and searched for the song. He said he only found a couple of comments, and they just seemed to be someone’s opinion, not a definitive answer (such as, say, the band itself revealing what they really meant).

ראוי לציין כאן שאותו תלמיד אכן היה זריז, ושבידיו היתה הטכנולוגיה המתאימה לערוך חיפוש. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שהתלמיד לא קיבל את תוצאות החיפוש שהוא ערך כ-“תשובה” לפירוש השיר. הוא הרי ציין שמדובר, כנראה, רק בדעה של מישהו.

סייל אכן התרשם מזריזות התלמיד, אבל הוא הסיק “מסקנה” לא פחות חשובה:

On the way back to the English office, several thoughts populated my mind:

Good thing I didn’t see Steve fiddling with his phone and take it away before he could contribute to class.

אין ספק שהנוף המידעי של היום שונה מאד מזה שהכרנו רק לפני עשור. היום אנחנו מצפים שכמעט כל מידע שנרצה יהיה זמין לנו, ושלא נצטרך לחכות עד שנגיע לספרייה, או הביתה, כדי לבדוק משהו (אם בכלל נזכור לבדוק). עצם העובדה שאנחנו מוצאים מידע איננו אומר שאותו מידע אמין או עונה על הצורך שלנו, אבל ברור שהתלמיד של סייל אכן הבין את זה. היכולת לערוך חיפוש מהר, ולבחון את התוצאות של אותו חיפוש, היא ללא ספק מיומנות חשובה שבית הספר חייב לטפח.

תוספת קצרה מתבקשת כאן. אינני קורא את הבלוג של סייל. (למען האמת, סייל מנהל מספר לא קטן של בלוגים, אבל רובם משרתים את הקורסים שהוא מלמד בבית הספר. הסיפור שהבאתי כאן הוא מהבלוג האישי/מקצועי שלו.) הגעתי לסיפור הנהדר הזה רק מפני שקרל פיש קישר אליו. אין לי ספק שיש מורים רבים אחרים שמביאים סיפורים מעניינים וחשובים בבלוגים שאינני קורא, או אפילו יודע על קיומם. בלתי-אפשרי, כמובן, לקרוא את הכל. ובכל זאת אני יכול לקוות שיותר מורים בישראל יפתחו בלוגים וידווחו בהם על הנעשה בכיתות שלהם. אין לי ספק שפנינים חינוכיים רבים, כמו זה של סייל, מחכים, וראויים, להגיע לעיני ציבור רחב יותר.

וכמובן שהטכנולוגיה אשמה

דרך חשבון הדלישס של סוזן (אהה! יש לי רשת למידה אישית!) הגעתי למאמר באתר של העיתון הבריטי, Daily Mail. אתר האינטרנט של ה-Daily Mail גדוש ברכילויות האחרונות על כוכבי קולנוע ומוסיקה, אבל יש בו גם, כנראה, קצת מקום ל-“חדשות”, והחדשות המרעישות התורניות הפעם הן שאזרחי אנגליה אינם יודעים לאיית כהלכה. המאמר מדווח על המסקנה של סקר שנערך:
Millions of adults are unable to spell basic everyday words, a study suggests.

Of 2,500 surveyed, 40 per cent could not spell “questionnaire”, 38 per cent were stumped by “accommodate” and 37 per cent were defeated by “definitely”.

אינני משוכנע שהמילים questionnaire או accommodate הן באופן וודאי מילים “יום-יומיות”, אבל אני בהחלט מסכים שרצוי שהאנגלים יידעו לאיית אותן נכון.

עיתונים כמו ה-Daily Mail (וכמובן גם אתרי האינטרנט שלהם) אוהבים לעסוק בנושאים כאלה. בדרך כלל מגלים שהרמה התרבותית של דור הצעיר הולכת ודועכת, ואם אפשר לקשר את הירידה הזאת לטכנולוגיות חדישות, עוד יותר טוב. הפעם, לא מדובר רק בנוער – אחוזים מכובדים של כלל האנגלים כנראה אינם יכולים לאיית. וכן, הטכנולוגיה כנראה אשמה. מתוך המאמר:

Two-thirds blamed their inability to get words right on the predictive text function on their mobile phones.
הנסקרים, כמובן, תרמו הסברים נוספים. היו משיבים שטענו שאיות נכון בכלל איננו חשוב, או ששגיאות איות פשוט אינן מפריעות להם. אבל פונקציית האיות המהיר של הטלפונים הסלולאריים זכתה אפילו לכותרת המאמר:
יש משהו די תמוה בהסבר הזה. אם הטלפון הסלולארי מסוגל לנחש את המילים שאנחנו רוצים להקליד (וכמובן גם לאיית אותן נכון), נדמה לי שהיה בזה פתרון לאותו העדר יכולת לאיית. את אותו הדבר אפשר להגיד לגבי בודק האיות של התמלילן – אולי איננו יודעים לאיית, אבל הטכנולוגיה, במקום להחריף את הבעיה הזאת, דווקא מאפשרת לנו להתגבר עליה. אינני מתנגד לכך שאנשים יידעו לאיית כהלכה, אבל אם, בעזרת הטכנולוגיה, אפשר להפיק מסמכים נקיים משגיאות איות, מה זה משנה אם הכותב שגה וזכה לתיקון באמצעות הטכנולוגיה, או אם לא שגה בכלל?

לנושא הזה יש, כמובן, השתמעויות חינוכיות. כן, אני בעד זה שתלמידים יידעו לאיית, כמו שאני גם בעד זה שהם יידעו את לוח הכפל. אבל אני גם רוצה שתלמידים ילמדו לנצל את מלוא השירותים שהטכנולוגיה מציעה להם. העובדה שאינני צריך לזכור מספרי טלפון מפני שהם שמורים בתוך הסלולארי שלי איננה יוצרת אצלי פגם, אלא משחררת את הראש שלי לעניינים מעניינים יותר מאשר המספרים האלה.

ה-Daily Mail, כדרכו, מצא טרף קל, נושא זול שאפשר לנצל כדי לבכות על דעיכתה של התרבות. אי-אפשר להתגאות בתלמידים שאינם יודעים לאיית, אבל לא יהיה זה אסון גדול אם הם לא יידעו לקרוא את העיתון הזה.

נדמה לי שיש צורך בעוד הערה כאן. אני קורא (הפתעה?) בלוגים רבים. אני מניח שרוב הבלוגרים שאני קורא יודעים לאיית נכון, וכמובן גם להשתמש בבודק איות. ובכל זאת אני פוגש שגיאות לא מעטות. בדרך כלל אני משייך את השגיאות האלו לעובדה שמאמרונים לבלוגים נכתבים מהר, ולכך שכאשר ממהרים, לא מקפידים לבדוק, או לערוך, את מה שכותבים לפני ההקלקה על “פרסם”. זה קורה גם לי – יותר מאשר רק “מידי פעם”. יד על הלב, הייתי מעדיף לא לפגוש שגיאות. אין לי ספק שהן גורמות לתחושה של אי-נוחות, לשאלה של “אם הוא לא בודק את מה שהוא כותב, אולי אין הוא ממש מתכוון למה שאני קורא”. אבל למדתי שהכתיבה הכמעט יום-יומית לרשת אפשרית רק אם הכותב מוכן לפעמים להגיד לעצמו “זה מספיק טוב” במקום “זה בדיוק מה שרציתי להגיד”. אפילו אם זה לפעמים צורם, אני מוכן לסלוח שגיאות איות.

לא צריכים סלולארי כדי לרמות במבחנים

הבלוג של ג’ודי באראק, Golden Swamp, עוסק לרוב בשימוש במכשירים ניידים, ובמיוחד בטלפונים סלולאריים, בתהליך הלמידה. לא פעם, כשאני קורא את המאמרונים שלה אני חש שהיא דומה למפענחי הצופן התנכ”י שמצליחים למצוא רמזים לגישה שלהם בכל אות ופסיק. לפעמים מתקבל הרושם שהלהט שלה לשכנע ולקדם את השימוש בכלים ניידים גורם לה לראות בתהליכים נדושים הוכחה לשינוי הגדול והמיוחל שעומד להתרחש בחינוך. בקיצור, נדמה לי שלא פעם היא מגזימה. אבל לפעמים היא קולעת בול, כמו במאמרון שלה מאתמול.

בראק מביאה וידיאו מיו-טיוב – The ultimate way to cheat on a test – המציגה דרך מתוחכמת להחביא תשובות במבחן מבלי שאלה יתגלו. (יתכן שהוידיאו הזה מסתובב כבר זמן רב. הגירסה הספציפית הזאת הועלתה ליו-טיוב לפני כשלושה חודשים, אבל היות ובדרך כלל אינני בין הראשונים לראות סרטים כאלה, אולי כל העולם כבר ראה אותו, ואפילו השתמש בשיטה, ואני האחרון לראות את זה.) בראק כותבת:

This video is the best argument I have ever seen against the schools that forbid students to have digital devices with them in class, because the school thinks the kids will cheat.
אכן, אפילו אם כלים דיגיטליים פותחים עבור תלמידים דרכים חדשות ומקוריות לרמות במבחנים, הדיגיטליות איננה הבעיה. במקרים רבים מדי היא השעיר לעזאזל, והטלפונים הניידים הם הקורבן. בארק מוסיפה:
Disciplining kids is an age-old problem. The mobile in their pockets today is a brand new and awesome opportunity to put them in touch with knowledge.
נדמה לי שהפעם היא באמת צודקת. חבל אם ננסה “לפתור” בעיה שכבר דורות רבים מנסים, ללא הצלחה יתרה, להתמודד איתה, בכך שנאסר את השימוש בכלי בעל פוטנציאל כל כך גדול.

לא על הכל דרוש מחקר

עם כנס צ’ייס ומספר המחקרים העצום שעליהם דווח בו (רבים מהם באמת מעניינים) עוד טרי בזכרוני, קישור שמצאתי בחשבון הדלישס של סוזן הזכיר לי שהשינוי לא בא בהכרח מהחוקרים, אלא שגם לשטח יש מה להגיד. מדובר במאמרון בבלוג של דין שרסקי, בקנדה. שרסקי מספר על ביקור שערך אצל כיתה ט’ בבית ספר אחד בעקבות הזמנה שהוא קיבל מהמנהל. מתברר שהמנהל ואחת המורות ניסו לערוך ניסוי בשימוש בטלפונים סלולאריים בכיתה. לפני כשלושה שבועות שרסקי קיבל דואר מהמנהל, והעלה אותו לבלוג שלו:
I’m sure we are not going insane, but some would probably disagree. Carla and I tried something new and, well a little bit rebellious today. We invited the grade 8/9 ELA class/students to bring their cell phones into class (if they didn’t have one we used mysask for text). Our goal, using cell phones for learning. Our objectives, appropriate use of cell phones (manners and ethics), using the calendar/scheduling, using text to discuss literature (lit circles), tracking progress and assignments/projects, and engaging the new learner. Guess what, it worked like a charm and the kids are peeing themselves with enthusiasm. Welcome to Web 2.0!!!! I needed to share.
שרסקי קיבל הזמנה לבקר באותה כיתה, ובמאמרון מלפני כמה ימים הוא מדווח על מה שהוא ראה. מדובר, כמובן, בנסיון מצומצם, ובוודאי אי אפשר להסיק ממנו על השימוש בטלפונים סלולאריים בכיתות אחרות. ובכל זאת …. שרסקי מונה חמישה תחומים שבהם הוא התרשם ממה שהוא ראה. כולם מעניינים, אם כי עבורי הראשון הוא אולי המעניין ביותר. המנהל והמורה אמנם רצו לעשות משהו חלוצי, אבל הם גילו שהתלמידים התמקדו בלמידה, ולא בטכנולוגיה. שרסקי מסביר:
As Carla and Gord pointed out, the cellphone novelty will soon pass, the engagement was with the ideas and sharing. Students were not really dazzled by their phones, they simply used them to share ideas, pictures, sounds and videos. The real engagement was with each other and the story. The cellphones were almost seamless.
אין ספק שיש כאן עוד עדות לחשיבות של המעורבות של המנהל בתהליכי הטמעת הטכנולוגיה לתוך הכיתה. אבל מעבר לכך, נדמה לי שאנחנו רואים, בצורה משכנעת, שבעידן האינטרנט (והטלפון הסלולארי, כמובן) השינוי מתרחש מהשטח, מהנכונות לבדוק דברים חדשים. תמיד נעים לפגוש דיווחים מהסוג הזה.

הטכנולוגיה לשרות המשפחה, עם טיפה של מידענות לצידה

על פי רוב, הילדים שלי לא מוצאים סיבה להקשיב לאבא שלהם, ואני מניח שגם אני אינני מרבה להקשיב להם. אי לכך, אני אולי לא האדם הנכון להתייחס לנושא הזה. ובכל זאת, אני מוצא טעם רב בטכנולוגיה לשם חיזוק התקשורת המשפחתית. (ולא מדובר רק ב-“צלצל אלינו אם עד 00:30 עדיין לא הגעת הביתה”.) אם שיעורי הבית של הילדים שלי, למשל, היו מגיעים אלי דרך הודעות SMS, או בדואר אלקטרוני, או היו רשומים באתר של הכיתה, שיחות קצרות ומוכרת כמו:

     אני: יש לך שיעורי בית?
     הילד: לא.

היו אולי מוחלפות ב-“שיחה” הרבה יותר יעילה כמו:

     אני: ראיתי ב-SMS שעליך לסכם את הפרק בגאוגרפיה עד יום שלישי. מתי אתה מתחיל?

כל הפתיח הזה איננו אלא הסבר להתעניינות שהתעוררה אצלי מקריאת הכותרת שקראתי באתר של רויטרס לפני כמה ימים:

Technology has parents and teenagers talking

המאמר מספר על השינויים שמתרחשים בתקשורת הפנים משפחתית בהשפעת הטכנולוגיה. יש בו ציטטות רבות מפי ריצ’רד וולפסון, פסיכולוג הילדים שערך את הסקר שעליו מבוססת הכתבה:

Sitting round the table together for a meal was once the bedrock of family life. It is now becoming a thing of the past but Woolfson stressed that was not the end of the world.

“Now we have today’s high-tech family where family communication takes place by email, internet, webcam and mobile phone as well as face-to-face of course,” he said.

משפטים כאלה בהחלט מעודדים. הרי בדרך כלל אנחנו קוראים על הכוח ההרסני של טכנולוגיות, על כיצד הן גורמות לפירוקן של מערכות מסורתיות כמו המשפחה. והנה, הפעם אנחנו קוראים על התרומה של הכלים האלה לחיזוק הדבק החברתי. אבל מהו הדיווח הזה? בכתבה של רויטרס (הוא התפרסם במספר אתרים, אבל בכולן היא קצרה, וחוזרת על אותן הנקודות) מציינים שנערך survey, וגם מציינים שאותו פסיכולוג ילדים שערך את ה-survey גם ערך:

a study of how family communication has evolved

המילה “study” בדרך כלל מתייחסת למחקר, וללא ספק נושא כמו התפתחות התקשורת בתוך המשפחה הוא נושא שדורש מחקר מעמיק. אבל מתברר שזה לא בדיוק מה שקרה במקרה הזה. בעצם, מדובר באותו survey, וראו זה פלא – הוא הוזמן על ידי החברה הסלולארית T-Mobile. לא קשה לחוש שריח של “מטעם” נודף מתוצאות הסקר, והתחושה הזאת מתחזקת כאשר אין שום קישור בכתבה למחקר, או לסקר, או לשום מקור אחר שיוכל לאמת את התוצאות.

חיפוש בגוגל הביא אותי לאתר של פסיכולוג הילדים הבריטי ריצ’רד וולפסון, ושם למדנו שבין היתר הוא מציע את עצמו כיועץ למבצעי פרסום. אין זה מעודד במיוחד, אבל יש כתובת דואר אלקטרוני, ולכן, גם פונים בשאלה.

תשובה לא איחרה לבוא. וולפסון מסר לי, בלי היסוס, שהסקר:

was an unscientific survey of around 1000 people. It was done solely for PR purposes and attracted a lot of publicity

אינני מופתע. לא שהדברים היו טובים מדי להיות אמת, אלא שהיו שטחיים מדי להיות משהו מעבר לחלק ממבצע פרסומי. דווקא בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים שמדגישים את החשיבות של הארוחה המשפחתית בעיצוב אופיו של הילד. אישית, אין לי ספק שדיונים סביב השולחן בשעת ארוחת ערב תרמו רבות לפיתוח החשיבה הביקורתית. נדמה לי שהיום קשה יותר לשמור על שעה שבה המשפחה מתיישבת יחד, ואשמח ללמוד שטכנולוגיות כמו הטלפון הנייד או כלים למסרים מיידים דרך האינטרנט, ממלאות תפקיד דומה לשולחן האוכל. אבל מהכתבה הספציפית הזאת, קשה להגיד שהשתכנעתי.

באמת, לשם מה הכלים האלה?

זה קורה לכולנו. אנחנו מדברים עם אלה שמסכימים איתנו, שומעים את הדעות שמחזקות את הדעות שלנו, ומתחילים לחשוב שכולם חושבים כמונו. אישית, אין לי נסיון עם שילוב טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה, אבל אני קורא, ומתייג, די הרבה דיווחים על שימושים כאלה. ומפני שהחומרים בנושא הזה שאני פוגש רואים את הנסיונות האלה בעין יפה, אני מקבל את הרושם שמדובר במגמה אמיתית שתופס תאוצה. אי לכך, הופתעתי לקרוא היום, בניו יורק טיימס, מאמר של סמואל פרידמן המדווח על מגמה נגדית. פרידמן מספר על מרצה בקולג’ מכובד במדינת וירג’יניה שביים הפרעה של טלפון סלולארי בשיעור שבעקבותיו הוא החרים, וניפץ, אותו לעיני כיתה שלמה. פרידמן כותב שהמעשה המבויים הזה:

attested to the exasperation of countless teachers and professors in the computer era. Their perpetual war of attrition with defiantly inattentive students has escalated from the quaint pursuits of pigtail-pulling, spitball-lobbing and notebook-doodling to a high-tech arsenal of laptops, cellphones, BlackBerries and the like.

הוא ממשיך:

The poor schoolmarm or master, required to provide a certain amount of value for your child’s entertainment dollar, now must compete with texting, instant-messaging, Facebook, eBay, YouTube, Addictinggames.com and other poxes on pedagogy.

אין ספק שהפרעות כאלה יכולות לעצבן (ואני משוכנע שתלמידים וסטודנטים חייבים ללמוד כמה כללים יחסית פשוטים בנוגע לשימוש במחשבים, בניידים ועוד בשעת שיעור) אבל שוב, מהמקום שאני נמצא, ומהחומרים שאני קורא, חשתי שידם של אלה שטוענים שמקומם של כלים כאלה הוא כן בכיתה נמצאת על העליונה.

עד כמה שהדבר ידוע לי, פרידמן איננו מתנגד לשילובן של טכנולוגיות בחינוך. הוא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, והוא כותב מאמרים רבים לניו יורק טיימס. במשך השנה האחרונה נדמה לי שהוא לא התייחס למחשבים, לאינטרנט או לטכנולוגיות אחרות במאמרים האלה, ובכל זאת, מקריאה במאמרים שלו מתקבל הרושם שהוא רואה חיוב רב באלה. מהבחינה הזאת, הוא שונה מאד מהמפיקים בערוץ 10 שהכינו כתבה על “ילדי הגוגל” שבמקום לבחון את השימוש במחשב ובאינטרנט בחינוך מצייר ציור הזוי של ילדים שיכולותיהם השכליות יורדות לטמיון בעקבות החשיפה לכלים האלה. (דיון מעניין על הסרט התפתח באדורשת.)

אבל דווקא מפני שפרידמן הוא עיתונאי רציני, צריכים לא לבטל לגמרי את דבריו. בתוך המאמר הוא מצטט את פרופ’ מיכאל בוג’ילה, מאוניברסיטת מדינת איווה, גם הוא בתחום העיתונאות. בוג’ילה המצביע על הבחנה חשובה בין הסטודנטים של היום לבין ההורים שלהם:

The baby boomers seem to see technology as information and communication. Their offspring and the emerging generation seem to see the same devices as entertainment and socializing.

נדמה לי שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. אבל כמובן התפקיד של הדור שלי הוא לעזור לדור הבא להכיר ביכולות הנפלאות של הטכנולוגיות של היום להעשיר אותנו מבחינת המידע והתקשורת, ולא רק לשם הבידור.

בין שתי ערים

שתי כתבות, שהתפרסמו באותו היום, משקפות באופן די זועק הבדלים בגישות חינוכיות כלפי טכנולוגיות “חדשות”. ב-CNN (ובמקורות נוספים) קראנו שכמעט הושגה פשרה במשבר סביב הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר בניו יורק:

After months of outrage over a ban on cell phones in the nation’s largest school system, officials are now signaling that there may be room for compromise.

They are exploring whether to install special lockers outside schools to store the devices, a development that delayed recent court arguments on the ban.

אולי קשה להאמין, אבל הנה, הדברים כתובים באופן די ברור. עד היום, אסור לתלמידים בבתי הספר של ניו יורק להביא טלפונים סלולאריים איתם לבית הספר. מפני שברור לכולם שלתלמידים יש טלפונים כאלה, בודקים את האפשרות שאלה יינעלו מחוץ לבית הספר במשך שעות הלימודים.

לעומת ניו יורק, בסיאטל וושינגטון, בבית ספרו של טים לאואר (בית ספר יסודי), היחס שונה מאד. לאואר, המנהל, מדווח על כך שהוא ראה תלמידים בבית הספר שלו מתקשרים להוריהם ומקבלים מהם הודעות SMS. בעקבות המקרים האלה הוא מתייחס לנושא באופן כללי:

I already have teachers using cell phones to call parents and or have students call parents regarding homework of forgotten band instruments. (This in a school where we have only 3 outside lines and none of them available from a teacher’s classroom…) I think it is only a short time before my teachers realize that by using some pretty unobtrusive (email to SMS gateways…) tools they will be able to connect with their students/families to remind them of assignments or inform them of events related to class work. I must say I’m very proud of my staff. They embrace the change because many are parents themselves, and they see the benefit of this type of communication. Of course there will be issues and concerns, but there are with just about anything. Teach responsible use and deal with those that are irresponsible just as you would do with any other rule or procedural violation. I’m also proud of my students. To date we have not had any issues with inappropriate mobile phone use.

אין ספק שתנאיי הפתיחה בשני המקומות שונים מאד, ומה שקל וטבעי בסיאטל לא יכול להיות מובן מאליו בניו יורק. ובכל זאת, קשה לחשוב על התייחסויות קוטביות יותר. מצד אחד עיר המשדרת לתלמידיה שהחיים שלהם נעצרים כאשר הם נסנסים דרך שערי בית הספר, ומצד שני, עיר שכנאה מבינה שתלמידי בית הספר צריכים ללמוד להשתמש בטכנולוגיות חדשות (אם אפשר לקרוא לטלפון סלולארי “חדש”) ורווחות, ומעודדת את המורים לשלב את הטכנולוגיות האלו בעבודה החינוכית שלהם.

רק כאשר לא רק יהיה מותר להכניס את הטלפון לתוך בית הספר, אלא גם ימצאו דרכים להעזר במכשיר הזה בתהליך הלמידה, נוכל להגיד שהחינוך שלנו מתחיל להבין את המשמעות של לחיות במאה ה-21.