קטגוריה: פני החינוך

כבר לפני חודשים רבים קליי בורל המליץ לקוראיו לעקוב אחר הבלוג של מיכאל דוייל, Science Teacher. אינני יודע למה לא פעלתי לפי ההמלצה הזאת אז, אבל לפני כחודש התחלתי לקרוא אותו באופן קבוע … ואני נהנה מכל מאמרון. דוייל מצליח למצוא את השירה, ואת המופלא, אשר במדע, והוא משוכנע שבעזרת עיניים מדעיות אפשר לעזור לתלמידים לפתח גישה בריאה לעולם שלהם. קשה להתנגד ליעד כזה. בדרך כלל דוייל מביא סיפורים קטנים מעולם הטבע, ודרך המבט הממוקד הזה הוא מאפשר לנו לראות עד כמה סדר העדיפויות החינוכי שלנו התרחק מהדברים החשובים באמת.

השבוע דוייל כותב על המטרות של החינוך. (נדמה לי שכמעט תמיד הוא כותב על המטרות של החינוך, ופשוט עושה את זה כל פעם מזווית אחרת, ובעזרת מטפורות שונות.) הוא מוסר לנו שהסיסמה של המחוז בו הוא עובד היא:

הסיסמה הזאת איננה יושבת יפה אצלו. הוא מסביר שהאמירה הזאת אופיינית ל-“committee-speak”, והוא מציין שמעטים בעיר שלו “קונים” אותה. הוא מדגיש שהעיר שלו היא עיר די טיפוסית:

מדבור בעיר נחמדה, מקום נעים לגור בו, אבל לא בהכרח עיר שמכשירה מנהיגים. אבל לא רק שזה איננו מפריע לו, זה אפילו מקור לגאווה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר. מול הסיסמה של המחוז דוייל מביא את הסיסמה שמתנוססת על קיר בבית הספר בו הוא מלמד. והוא מעמיד את הגישה של בית הספר מול הגישה שבאה לביטוי בסיסמת המחוז:

היום, בבלוג A Plethora of Technology, ברי בכנהיימר מצטט את שר החינוך האמריקאי החדש ארני דונקן מתוך דברים שהוא אמר בביקור בבתי ספר בניו יורק:

דונקן ללא ספק רוצה להכשיר את המנהגים של מחר, ועל סמך הרצון הזה הוא קבוע את סדר העדיפות של ההשקעות הכספיות של משרדו. הגדלת השימוש במבחנים (ללא ספק סטנדרטיים) היא בעיניו מרכיב תקציבי חשוב לשם השגת המטרה הזאת. דוייל, לעומתו, בוודאי היה משתמש בכסף בדרך אחרת.

ביום ראשון השבוע נוכחתי ביום עיון משותף למכון מופ”ת ולאגף לחינוך יסודי שעסק בנושא שיעורי בית. ציפיתי שאפגוש הרבה אנשי חינוך הסבורים שאין תועלת רבה בשיעורי בית, אבל הופתעתי לגלות (לפחות כך התרשמתי) שכמעט כל הנוכחים בכלל לא מצאו בשיעורי בית ערך חינוכי.

אליעזר יריב ביסס את רוב הרצאתו על ספרו של אלפי קון The Homework Myth. (מצאתי שלפי הקטלוג המאוחד של הספריות בארץ יש רק שני עותקים של הספר בספריות אקדמיות. ציפיתי שיהיו יותר.) אינני כותב את זה כביקורת – טוב שהטענות של קון זוכות לבמה, ודבריו של יריב היו רהוטים ומשכנעים. עפרה מייזלס תיארה כיצד שיעורי בית מסייעים בפיתוח תרבות של אי-ציות לסמכות. היא טענה שכאשר מורים נותנים שיעורי בית בלי לבדוק אותם, וכאשר הורים שואלים את ילדיהם אם הם עשו שיעורים בציפייה לשמוע “כן” ולא לבדוק שום דבר נוסף, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרמות.

נדמה לי שדני בן-צבי לא דיבר על שיעורי בית, אלא על הצורך במטלות איכותיות, בכיתה ומחוץ לכיתה, כאמצעי ליצירת תרבות למידה חדשה. בן-צבי הדגיש שאם אנחנו רוצים לטפל בשיעורי בית, עלינו לטפל קודם בחינוך באופן כללי. נדמה לי שבקהל היתה הסכמה רחבה עם הקביעה הזאת. ניבה פרי המשיך את הקו הזה כאשר במושב המקביל בו נוכחתי היא תיארה כיצד היא משתמשת בבלוגים בבית הספר בו היא מלמדת. במקום התייחסות ממוקדת לשיעורי בית, היא שמה דגש בלמידה באופן כללי.

בקיצור, יותר מכל בלטה ביום העיון תחושה שאי אפשר לדבר על שינוי בגישה לשיעורי בית מבלי לבחון מהן המטרות של בית הספר באופן כללי. גם בתחום התקשוב הטענה הזאת עולה פעם אחר פעם. כדי להעריך את ערכו של עוד “לוח חכם” בכיתה, למשל, אנחנו חייבים לבדוק אם מדובר ביצירת אינטראקציה לימודית חדשה, או בהנצחת השיעור הפרונטאלי. בצורה דומה, באותה מידה שבלוג יכול להוות בסיס לפורטפוליו אישי ולרפלקציה משמעותית בלמידה של התלמיד, ללא שינוי בתפיסה החינוכית, סביר להניח שהוא לא ישמש ליותר מאשר אמצעי דיגיטאלי להגשת שיעורים.

הבדיקה שנערכה ביום ראשון לגבי כדאיותם של שיעורי בית, כמו הבחינה המתמדת של מקום התקשוב בבית הספר, הראה שאין מנוס מעריכת בחינה מעמיקה בנוגע למטרות החינוכיות שלנו.

סת גודין נחשב לגורו בעולם השיווק. ספריו מאד פופולאריים מזמינים אותו להרצות בכנסים מכובדים רבים. למיטב ידיעתי, אין לו רקע בחינוך, ואני מודה שעל פי רוב אין לי סבלונות רבה כלפי אנשי עסקים שפונים אל החינוך ומציעים פתרונות קלים לתחלואיו – פתרונות שבדרך כלל אין להם קשר של ממש לעולם בית הספר. במידה מסויימת זה מה שגודין עושה עכשיו – אבל משום מה, הפעם זה מוצא חן בעיני.

במאמרון חדש בבלוג שלו גודין מונה 27 תשובות לשאלה “לשם מה בית הספר?”. לפעמים התשובות שלו רציניות ולפעמים הן קלילות. על פי רוב הן נשארות פחות או יותר ברובד של סיסמאות. מתוך עיון ברשימה מורגש שהוא איננו מתבייש להגיד דבר והיפוכו. כדי להמחיש את סגנון הרשימה אני מביא כאן את התשובות הראשונות בה. לפי גודין, אלה התכלית של בית הספר:

האם אנשי חינוך יכולים ללמוד משהו מהרשימה הזאת? נדמה לי שכן, ונדמה לי שמה שאפשר ללמוד די חשוב. ברור שגודין משתעשע, יותר מרק טיפה, עם פרסום הרשימה. ובכל זאת, רוב הנקודות בה רציניות, או לפחות נחשבות ללגיטימיות אצל לא מעט אנשים. וזה עדות לכך שכמעט בלתי-אפשרי לדבר על “התכלית” של בית הספר. בית הספר אמור לשרת מטרות רבות, ולא פעם המטרות האלו סותרות זו את זו. וכך גם בנוגע לתקשוב. התקשוב יכול אולי לסייע בפיתוח אזרח העתיד, אבל עבור מי שרואה במיגורם של רעיונות מסוכנים תכלית של בית הספר, אותו תקשוב עשוי להיות לרועץ.

הגעתי לרשימה של גודין דרך מאמרון של טים סטאמר. סטאמר מציין שלפני שבוע הוא השתתף בכנס שבו נשאלה אותה שאלה לגבי התכלית של בית הספר. אין זה צריך להפתיע שגם בכנס לא הגיעו להסכמה על “תשובה”. אבל רשימה כמו זאת של גודין, שבאופן כמעט תמים מעלה סיסמאות ריקות לצד מטרות כבדות משקל, יכולה לעזור לנו להכיר בכך שאפשר אולי להכניס את התקשוב לתוך בית הספר, אבל לא נוכל לבחון את מידת ההצלחה שלו אם הוא לא יהיה קשור למטרה חינוכית מוגדרת.

בשבועות האחרונים התנהל דיון ער מאד בבלוגוספירה החינוכית של ארה”ב סביב המועמדים האפשריים למשרת שר החינוך בממשל של אובאמה. אישית, אינני מכיר את הנפשות הפועלות. בגלל זה, למרות שרבים מהנושאים שעלו בדיון הזה אינם זרים לדיון החינוכי בארץ – סטנדרטים, עתיד NCLB, האפקטיביות של מורים והזכות של מפקחים לפטר מורים לא מוצלחים – לא יכולתי להביע דעה או העדפה לגבי המועמדים. עם זאת, התרשמתי מאד מכך שאנשי חינוך שהעיסוק העיקרי שלהם הוא בדרך כלל בתקשוב הרגישו צורך להתייחס לשאלות חינוכיות רחבות יותר.

הרבה ממה שקראתי בדיון הזה (שבוודאי יימשך, למרות שהבחירה של אובאמה כבר פורסמה) עזר למקם את התקשוב בתוך שאלות חינוכיות כלליות יותר. ואכן, אין ספק שהשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך איננו רק שאלה של טכנולוגיה, אלא של שאלות בנוגע למטרות החינוך, של גישות חינוכיות, של סדר עדיפויות בתקציבים, ועוד הרבה. מתוך הדיון הזה, התרשמתי במיוחד ממאמרון של סילביה מרטינז שכתבה על מס השפתיים שמשלמים למונחים כמו “אוריינויות המאה ה-21” ועל כך ששימוש היתר במונח הביא להוזלה שלו. היא כותבת:

מרטינז מסבירה שאין זה צריך להפתיע שמרוב שימוש המילים האלו נעשות ריקות מתוכן. בראשו של הקורא, או השומע, הן מעלות אסוציאציות של כיתות עתירות טכנולוגיה, מבלי שהטכנולוגיה הזאת תהיה קשורה לתהליכי למידה. במילים די פשוטות מרטינז מתארת כיצד היא רואה את השימוש בטכנולוגיה בהוראה:

המטרה איננה “לוח חכם” בכל כיתה (ומרטינז מוסיפה שהיא ביקרה בכיתות רבות שבהן אותו “לוח חכם” שימש לא יותר מאשר מסך למקרן), או תוצאות טובות יותר במבחנים סטנדרטיים, אלא התמקדות באותם מרכיבים של למידה שהיו מוכרים לנו גם במאה הקודמת, ועוד לפני-כן. כבר קראנו, כמובן, אמירות כאלה פעמים רבות בעבר, אבל בכל זאת נעים מאד לקרוא אותן מנוסחות באופן כל כך ברור.

דייוויד ורליק מתרשם מפרויקט חדש של יוזם Technorati דייוויד סיפרי – מדריכי טיולים מותאמים אישית. הרעיון די פשוט, ויש בו, בוודאי, כדאיות מסחרית. במקום לרכוש מספר מדריכי טיולים שבכל אחד מהם יש מספר דפים על היעדים שאליהם בכוונתך להגיע, למה לא להזמין מדריך שמקבץ את מלוא המידע המתאים, ממקורות רבים (ושגם מדלג על המידע שאיננו שייך ליעדים שאינם מעניינים אותך), ולכרוך אותו לתוך חוברת אחת? נדמה לי שסיפרי עלה על משהו שבאמת יהיה לו ביקוש.

ורליק מסביר שהחברה של סיפרי מבקשת לדעת לאן אתה מתכוון לנסוע ומתי, והיכן אתה מתכוון ללון. בנוסף, כדי להתאים את ההמלצות שיימצאו בחוברת האישית, החברה רוצה לדעת פרטים עליך – את ארץ המוצא שלך, למשל. אני מניח שתתבקש למסור את גילך, וגם פרטים על תחומי ההתעניינות שלך, על טעמך באוכל, ועוד. לא קשה לנחש שהחברה דולה פרטים מתוך מאגר נתונים עצום, ומתאימה בין הפרטים האלה לבין הנתונים האישיים שמסרת, במגמה למסור לך כמה שיותר מידע על המתרחש במקומות שבהם תבקר בזמן שתבקר בהם – מידע שיקלע בול לאופי שלך. סביר להניח שאפשר לקבל את רוב המידע הזה בעת הביקור עצמו – שולחנות הקבלה במלונות מלאים בעלוני פרסום – אבל אין ספק שלקט מרוכז של ידיעות שנמצא בידיך עוד לפני הנסיעה שווה קצת כסף.

אבל האם מה שמתאים לתיירות נכון גם לחינוך? ורליק רומז שהוא חושב שכן. הוא כותב:

ורליק צודק שהרעיון של “individualized content generators” די קוסם, אבל הוא איננו בהכרח מתאים לחינוך. לדעתי, הנסיון להפיק “תוכן מותאם אישי” באמצעות מאגרי מידע למיניהם מפספס אחד היסודות החשובים של החינוך.

אין לי שום דבר נגד תוכן מותאם אישי – אני דווקא משוכנע שמערכת החינוך צריכה להשתדל להתאים את תכני הלימוד ליכולות, ואפילו להתעניינויות, של כל תלמיד. אבל נכון להיום בתי ספר אינם שואלים את התלמיד מה הוא רוצה ללמוד, אלא קובעים עבורו מה חשוב לו ללמוד. הם עושים זאת לא מפני שיש להם רצון להשתלט על התלמיד, או מפני שרצון הילד איננו חשוב בעיניהם. זה פשוט באופי של בית הספר כשליח של החברה הסובבת – בין התפקידים של מערכת חינוכית היא לנסות להעניק לתלמיד מה שהחברה קבעה כחשוב בעיניה. מצב כזה איננו משאיר מקום רב להתאמה אישית. מורים טובים מצליחים להתאים את תכני הלימוד לרמות וליכולות השונות של התלמידים, אבל הם אינם נוהגים להגיש לתלמיד תפריט ולבקש ממנו לעיין בו ולהזמין מנה מבין המנות הראשונות ומנה אחרת מהמנות האחרונות, ולהרכיב לעצמו ארוחה. ואי לכך, לא ברור לי כיצד מפעל כמו זה של סיפרי ל-“הפקת תוכן מותאם אישי” יכול להשתלב לתוך מערך של לימודים.

ורליק כותב שלא רק תלמידים יכולים להיות קהל היעד של חוברות כאלה. בעיניו, הן יכולות לסייע גם למורים. אפשר להבין למה הוא חושב כך. אם יכולנו להזין נתונים מסויימים לתוך מאגר מידע וכתוצאה לקבל חוברת לימוד שמותאמת לרמה ולאופי של כל תלמיד זה היה אולי צעד חשוב לקראת יחס אישי לכל תלמיד בבית הספר. עם זאת, נדמה לי שיש בפעולה הזאת התכחשות לצורך במיומנויות מידעניות אצל המורים. חשבתי שאנחנו רוצים מורים שיכולים לאתר מידע אמין ושימושי, ולזהות מידע שמתאים לצרכים שונים, לא מורים שיודעים רק להקליק על כפתור ולקבל תוצר מוכן לשימוש בכיתה. חוברות כאלה דווקא מזכירות מאד את מכונות ההוראה שלפני יותר מדור בישרו על teacher-proof education באמצעות המחשב, אבל היום ידועות רק לשמצה. אני מוכן לשקול הזמנת חוברת מותאמת אישית לקראת טיול עתידי, אבל בבית הספר של העתיד נדמה לי שאני אעדיף לוותר עליה.

למידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת – לא רק בבית הספר, וללא ספק יש חשיבות רבה ללמידה בלתי-פורמאלית. אבל מה שמבדיל בין למידה באופן כללי לבין למידה בבית הספר היא קיומה של סביבה מובנית שנותנת כיוון וקצב, וכמובן גם תוכן, ללמידה. במילים אחרות, בית הספר הוא מערכת של שיעורים שמחולקים לפרקי זמן קבועים, של מקצועות שנלמדים בסדר מסויים, ושל מקורות שקיבלו אישור לשימוש. הרכבם הספציפי של המאפיינים האלה משתנה מחברה לחברה, אבל בלי סביבה מובנית עם המרכיבים האלה, אין בית ספר. אין זה אומר שלמידה איננה יכולה להתרחש בלעדיהם, אלא רק שאותה למידה לא תהיה במסגרת בית ספרית.

ההרהורים האלה התעוררו אצלי בעקבות מאמרון בבלוג ReadWriteWeb שהתפרסם לפני יומיים – Is Online Noise Really Bad for You?. (ליתר דיוק, המאמרון התפרסם שוב עכשיו – עורכי הבלוג החליטו, בצעד קצת יוצא דופן, לפרסם אותו שוב, עם כמה עדכונים. הוא התפרסם לראשונה לפני מספר חודשים). המילים חינוך, או בית ספר, אינם מוזכרות במאמרון, אבל נדמה לי שיש לו השתמעויות חשובות לנושא החינוך בעידן האינטרנט.

המאמרון מציין את חשיבותם של כלים אינטרנטיים שבעזרתם ניתן לצמצם את היחס בין התוכן שאנחנו מבקשים למצוא באינטרנט לבין כמות ה-“רעש”, המידע שאיננו קשור, או איננו חשוב, שמגיע אלינו. מוזכרים בו כמה כלים די מוכרים דוגמת RSS, או מעקב אחר האתרים שמסומנים בתג פופולארי בדלישס. אבל כפי ששם המאמרון רומז, השאלה המרכזית איננה כיצד לסנן, אלא האם הסינון באמת פועל לטובתנו. כפי שכתוב שם:

כזכור, הסינון הוא מרכיב בלתי-נמנע, אפילו אינהרנטי, של בית הספר. במאמר שפרסמתי לפני תשע שנים הרהרתי אם הפתיחות, שהיא מרכיב מרכזי באינטרנט, עשויה לאיים על קיום מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה (וכמובן שלא הייתי היחיד לשאול שאלה כזאת). נדמה לי שמאז למדתי שלא כל מה שמאיים על מערכת החינוך יגרום לה להעלם. האינטרנט לא יביא לביטול בית הספר, אבל בית הספר חייב להכשיר את תלמידיה לתפקד בעולם עם הרבה פחות מסננים מסורתיים מאשר בעבר. נכון להיום זה לא קורה.

המאמרון ב-ReadWriteWeb מדגיש את החיוב ב-“רעש”. הוא טוען שככל שאנחנו נחשוף את עצמנו לקולות רבים, גדל הסיכוי שניתקל במשהו בלתי צפוי אך חשוב או מועיל לנו:

אין חדש בטענה הזאת, אם כי בשלב הנוכחי של עידן האינטרנט השמעתה די מרעננת. בזמן האחרון התרגלנו לשמוע טענות על כך שאנחנו מוצפים במידע, ושמענו מעט מאד התייחסות חיובית לחשיפה המרובה הזאת. סביר להניח שבחינוך נמשיך לסנן מידע לפני שהוא מגיע לידי התלמיד. היה עדיף לעזור לתלמיד ללמוד לסנן מידע בעצמו, או לעודד אותו לא להרגיש מאויים על ידי כמויות גדולות של מידע, אבל נכון להיום, אין זה קורה.

אם אחד התפקידים של המערכת החינוכית היא להכשיר את התלמיד לעולם בו הוא חי, אז היא חייבת לעזור לתלמיד להתרגל למצב של הצפת מידע. שני הוגים חשובים, בספרים החדשים שלהם, מזהים את הצפת המידע כמאפיין מרכזי של עידן האינטרנט, והם טוענים שזמינות המידע מחייבת שינוי בהתייחסות שלנו כלפיו. בספרו Everything is Miscellaneous דייוויד ויינברגר קובע שבעידן האינטרנט אחד מעקרונות ארגון המידע החשובים הוא Filter on the way out, not on the way in (עמ’ 102), וקליי שיקרי, בספרו Here Comes Everybody מכנה את הרעיון הזה Publish, then Filter ומקדיש לו פרק שלם (עמ’ 81). הם מסבירים שבעבר, כאשר אמצעי הפרסום היו יקרים, סינון האיכותי מהטפל היה דרך הגיוני לחסוך בהוצאות, ואילו היום, כאשר הפרסום דרך האינטרנט כמעט איננו עולה דבר, אין הצדקה במניעת הפרסום. וכמובן, כתוצאה, הסינון נעשה אחרי הפרסום, והוא בידי הקורא עצמו, ולא בידי המו”ל או העורך.

עבור מי שגדל במערכת חינוכית שמקפידה לסנן עבורו מידע, יש משהו מאיים ב-“רעש” שאופף אותו בעידן האינטרנט. אם במהלך לימודיו תמיד קובעים למה תלמיד ייחשף ומה לא, כאשר הוא פוגש “רעש” מחוץ לבית הספר, הוא מתקשה להתייחס אליו בחיוב. אבל היום אי-אפשר למנוע מפגש עם ה-“רעש”, וכדי שבית הספר ימלא את תפקידו כראוי, הוא צריך לפעול על מספר מישורים. בית הספר צריך ללמד את השימוש בכלים שמאפשרים סינון מידע, הוא צריך להקנות את ההבנה שמלאכת הסינון נמצאת היום בידי הפרט שקולט מידע ולא בידי מי שמפיץ אותו, והוא צריך לפתח אצל התלמיד יחס חיובי כלפי ה-“רעש” שממנו תובנות חדשות והקשרים חדשים יכולים לצמוח.

במהדורה החדשה של edutopia, קלייטון כריסטינסון ומיכאל הורן מפרסמים מאמר בשם Disrupting Class: Student-Centric Education is the Future. המאמר מתמצת את עיקרי הספר שהם כתבו, בעל השם הדומה (Disrupting Class: How Disruptive Innovation Will Change the Way the World Learns) שהתפרסם לפני מספר חודשים. כפי שמצאתי לנכון להעיד כבר מספר פעמים בזמן האחרון, גם את הספר הזה עדיין לא קראתי, אם כי מהביקורות הרבות שכן קראתי, ומהמאמר הזה, נדמה לי שאני מצליח להבין את עיקר הטענה שלהם.

כריסטינסון הוא פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, והוא בעל שם עולמי בתחום חידושים בעסקים, ובעיקר בדרכים שבהן טכנולוגיות יכולות לחולל שינויים. קל להבין שהנסיון שלו לבחון את היכולת של טכנולוגיות להשפיע על החינוך מעורר עניין רב אצל אנשי חינוך. בלוגרים רבים כבר כתבו ביקורות חיוביות מאד על הספר.

במאמר שלהם, כריסטינסון והורן טוענים שלמרות הכניסה המסיבית של מחשבים ואינטרנט לתוך בתי הספר, הכיתות של היום עדיין נראות, ומתפקדות, בצורה דומה מאד לצורה שבה הן תפקדו לפני שלושים שנה (אם לא יותר). המסקנה ברורה – הטכנולוגיה עדיין לא השפיעה על החינוך. הם מייחסים את העדר ההשפעה לכך שהטכנולוגיה לא נוצלה על מנת לעשות את הדברים שבהם היא יכולה להצטיין. הם כותבים:

אינני בקיא במנהל עסקים, אבל אני מתקשה למצוא מה מקורי בניתוח הזה. נדמה לי ששמענו, וגם השמענו, את הטענה הזאת פעמים רבות בעבר. לא ברור לי למה אנשי חינוך רבים כל כך צמאים לשמוע את הטענה הזאת דווקא מפני שעכשיו איש מנהל עסקים מדופלם משמיע אותה.

אבל מעבר לתמיהה הזאת, יש עוד משהו מוזר בקבלת הפנים החגיגית שלה דבריו של כריסטינסון זוכים. כריסטינסון והורן טוענים שהמערכת החינוכית צריכה לנצל את הטכנולוגיה לענות על צרכים שעליהם בית הספר בצורתו המסורתית איננו עונה. הכוונה היא להתמקד בלמידה של התלמיד כיחיד, ולא לנסות ללמד כיתה הטרוגנית באמצעים הומוגניים. גם כאן, קשה למצוא משהו חדש. אבל שוב, העדר אמירה חדשה איננו הדבר המדאיג. מדאיגות יותר הן הדוגמאות שכריסטינסון והורן מביאים על מנת להצביע על השימוש הנכון של הטכנולוגיה בכיתה. בדוגמאות שלהם הם מבקשים להראות שכל תלמיד יכול ללמוד בקצב ובצורה המתאימים לו, אבל מה שהם מתארים מזכיר יותר כיתה שבה כל תלמיד “זוכה” למנת ההכוונה הדרושה כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים אחידים שנקבעו מראש. מתקבל רושם של “למידה”, אבל למרות שאין רג’ימנטציה בהוראה הפרונטאלית, יש ויש בציפיות מהתלמיד.

במאמרון חדש בבלוג שלה, אריאלה מתמקדת בהיבט הזה של המאמר של כריסטינסון והורן:

אכן, יש משהו קודר ב-“חזון” הזה. אבל מעודד לקרוא בתגובה בעברית התייחסות ערכית, התייחסות שלא מצאתי בבלוגים באנגלית שכותבים על כריסטינסון והורן. יתכן והאמריקאים כל כך מתרגשים מהנכונות של אקדמאים ממנהל העסקים להתמודד עם בעיות החינוך שהם אינם מרשים לעצמם לבדוק אם באמת מדובר בבשורה, או פשוט במיחזור של רעיונות שבלבוש אחר הם היו מזהים כפסולים.

לפני כחודשיים כתבתי כאן שהראיון שדניאל פינק ערך עם תומס פרידמן מצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל כמעט מידי יום אני קורא משהו שבעיני ראוי להתייחסות אך מפאת הזמן, ומאמרונים ראויים אחרים, אני מוותר עליו. ואם כך, לא נראה לי שכדאי להקדיש מאמרון שלם לראיון ההוא רק מפני שהוא הרגיז אותי.

השבוע למדתי שפינק הוציא ספר חדש, וחשבתי שאולי זה מעניק לי הזדמנות טובה להתייחס לספרו הקודם, A Whole New Mind, וגם לראיון עם פרידמן. אבל למזלי, לפעמים מלאכתם של צדיקים באמת נעשית בידי אחרים (אפילו אם אני בוודאי אינני צדיק). אתמול סילביה מרטינז, ב-Generation YES בלוג כתבה ביקורת חריפה, ולדעתי מצויינת, על הספר הקודם של פינק (תחת הכותרת הנהדרת “Why Does Daniel Pink Hate Me?“). ובמקום שאצטרך לכתוב, אני יכול לצטט, ולתמצת את דבריה.

מרטינז מייחסת את הפופולאריות של הספר של פינק למציאות העגומה של בתי הספר של היום:

היא מדגישה שלאור זה, כל קריאה לעידוד היצירתיות של תלמידי בתי הספר מבורכת. אבל היא מוסיפה:

הטענה של פינק היא שאפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים – אלה שמשתמשים בתכונות של הצד השמאלי של המוח, ואלה שמשתמשים בתכונות של הצד הימני. מרטינז מיטיבה להסביר, באופן מאד נאמן לפינק, את ההבדלים בין שני הסוגים האלה (ולכן אני שמח לצטט אותה, במקום לנסות לתרגם בעצמי …):

הכל נשמע טוב ויפה, אבל גם פשטני למדי, ורחוק מאד מ-“מדעי”. אבל יש בעיה עוד יותר חמורה. פינק מרחיק לכת ומחלק את תחומי העיסוק השונים בין שתי הקטגוריות, של צד ימין, ושל צד שמאל, ולא קשה לזהות שמדובר בחלוקה מלאכותית, ומטעה, למדי. מרטינז כותבת:

זאת ועוד. היא בוודאי צודקת כאשר היא מוסיפה:

אין ספק שעולם החינוך צריך לינוק ממקורות רבים, ולא רק המחלקות לחינוך או לפסיכולוגיה באוניברסיטאות. אך משום מה, אנשי חינוך רבים רוצים לא רק לינוק, אלא ממש לגמוע, מדבריהם של שורה ארוכה של סופרים פופולאריים ופופוליסטיים בתחום העסקים. וכמובן שאותם סופרים שמחים מאד להשקות אותם. התוצאה היא שגישות פשטניות הארוזות במילים נוצצות אך די ריקות מתוכן חודרות לתודעה הציבורית החינוכית. אני משוכנע שבתי הספר של היום מקדישים מאמץ רב מדי לשינון, ורצוי מאד היה לעודד את היצירתיות. אבל יש לא מעט הוגים חינוכיים שיכולים להראות לנו כיצד לעשות את זה הרבה יותר טוב מאשר טיפוסים כמו פינק.

This project was created to inspire teachers to use technology in engaging ways to help students develop higher level thinking skills. Equally important, it serves to motivate district level leaders to provide teachers with the tools and training to do so.

What Would You Have Them Say?