לא בדיוק "סיכום" ביניים

על פי רוב הידיים שלי מספיק מלאות עם עיסוקים של היום-יום שלי ושל חומרי הקריאה החדשים שאני משתדל לקרוא, כך שאינני מוצא סיבה לעיין במאמרונים ישנים של הבלוג הזה. אבל משום מה, לפני מספר ימים הצצתי, ומצאתי שהמאמרון הראשון שמופיע כאל פורסם בדיוק לפני חמש שנים. במשך חמש השנים האלה פרסמתי מעל 750 מאמרונים. האמת היא שלא חסרים לי נושאים שעליהם אפשר להמשיך לכתוב, כך שאינני זקוק לרפלקציה על הבלוג הזה כדי למלא את הבלוג בעוד כמה מאמרונים (וממילא מידי פעם אני מוצא הזדמנות לכתוב על תהליך הכתיבה).

עם זאת, יש זמנים שבהם הרפלקציה בלתי-נמנעת, וצירוף המקרים של חמש שנים לבלוג הזה ומספר מאמרונים שהתפרסמו בבלוגים אחרים מביאים לכך שזה אחד מהזמנים האלה.

לפני שבוע ד'ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, דיווח שלפני חצי שנה הוא הפסיק לעקוב אחר הכניסות לבלוג שלו, והעובדה שאין הוא מתעניין במספר הקוראים שלו יוצרת אצלו לתחושה של שחרור:

I can’t let myself play egocentric mind games with numbers. I can’t delude myself into believing this space is Important, or cringe popular because those things aren’t real, and don’t matter.
במילים אחרות, על אף העובדה שדרך הבלוג שלו הוא מפרסם את מחשבותיו ברבים, ביסודו של דבר הוא כותב בשביל עצמו. אני, כמובן, טענתי דברים דומים מאד בעבר, אם כי אני תמיד שאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לזה. הרי אם אני באמת כותב בשביל עצמי, למה אני חש צורך להקליק על כפתור הפרסום במקום פשוט לכתוב למגירה.

התשובה שאני נותן לעצמי קשורה לנושא אחר שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות: אני חש את עצמי חלק מרשת של לומדים עצמאיים. הלומדים שמרכיבים את הרשת הזאת אינם לומדים לבדם, אלא תוך שיתוף עם לומדים אחרים. אי-לכך, מחובתי "לחשוב בפומבי" כדי שההרהורים שלי יוכלו לסייע לאחרים. כמו-כן, אני מעודד אחרים לכתוב בלוגים כך שגם החשיבה שלהם תהיה פומבית, ואני ואחרים נוכל להרוויח מהחשיבה הזאת. כאשר נורמן כותב שמספרים אינם חשובים לו, נדמה לי שהוא מתכוון לכך שההשפעה של הבלוג איננה נמדדת במספר הקוראים, אלא במאגר המתהווה של התייחסויות, מאגר שמאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת הנסיון שלנו מול הנסיון והחשיבה של אחרים.

לא קל להתמיד בכתיבה הזאת, ולא פעם אני משוכנע שאני זקוק להפסקה. גם אסתי דורון מרגישה כך. לפני יומיים היא כתבה שהיא מתלבטת אם אולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג שלה (בלוג שהיא מנהלת כבר מספר שנים). זאת באמת התלבטות. הכתיבה דורשת מאמץ רב, אבל קשה לה לוותר על הבמה שהיא יצרה לעצמה. אם הבנתי אותה נכון, היא החליטה לצמצם את הכתיבה, אבל לא להפסיק – עדות לכך שהבלוג הפך לחלק בלתי-נפרד ממנה. אני מבין את אסתי, ושמח שהיא תמשיך לשתף אותנו במחשבותיה על התקושב החינוכי. ומגיע לה תודה נוספת על כך שהיא מקשרת למאמרון שהוא כנראה האחרון בבלוג של נעמי פורת. בקורא ה-RSS שלי המאמרון הזה של נעמי מופיע עם כוכבית לידו, עדות לכך שגם אני רציתי לכתוב עליו אבל (עד היום) לא הספקתי.

פורת פתחה את הבלוג שלה במסגרת הלימודים שלה לתואר שני בתקשוב בהוראה. שמחתי לעקוב אחר הבלוג שלה, וכמה מהבלוגים האחרים של עמיתיה ללימודים. הם העלו סוגיות משמעותיות בתקשוב החינוכי, וההתייחסויות שלהם העירו נקודות שהשפיעו על התובנות שלי. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם ימשיכו לכתוב לבלוגים שלהם אחרי סיום לימודיהם. ובנקודה הזאת יש תקווה – על אף העובדה שמדובר במאמרון מסכם, פורת רומזת שאפילו אם היא זקוקה עכשיו לפסק זמן, היא עוד תמשיך לכתוב לבלוג. ומהתיאור של כיצד הכתיבה לבלוג השפיעה עליה אפשר להבין למה:

הצורך בכתיבת פוסט שבועי הביאה אותי ל"דייט" שבועי עם מחשבותי, הגיגי ומסקנותי מהקורסים השונים. הכתיבה איפשרה לי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש לעצמי תובנות ותפיסות חינוכיות. מצאתי את עצמי בכל שבוע "יולדת" פוסט, כמשמעו כן הוא, החשיבה, הכתיבה, התיקונים, השוטטות ברשת אחר סרטון או מאמר המתאים לנושא, כל אלה הביאו אותי לידי כך שלאחר כתיבת הפוסט ופירסומו, הרגשתי כלאחר לידה.
הרפלקציה הזאת איננה מתרחשת רק באמצעות הבלוג. כזכור, הפרסום הפומבי אולי מסייע, אבל איננו הכרחי. דבר "פשוט" כמו דיון עם עמיתים גם יכול להוביל לתוצאות דומות. לא פעם המקלחת מוכיחה את עצמה כמקום יעיל מאד לזיקוק המחשבה. אבל לא רק אני אלא רבים אחרים שכותבים בלוגים מזדהים עם דבריה של פורת, ולכן יש סיבה לחשוב שיש בכל זאת משהו מיוחד בכלי הפשוט הזה.

כתבתי כאן שמספר הקוראים איננו מה שחשוב, אלא הווצרות של מאגר זמין של נסיונות ומחשבות. זמינותו של המאגר איננו רק ענין של תאריך פרסום, אלא גם של ההבנות והנסיון של הקורא כאשר הוא פוגש את הטקסט. הרי משהו שהתפרסם לפני זמן רב עשוי פתאום לצלצל אצל מישהו שהנסיון שלו נע על ציר זמן אחר מאשר הנסיון של כותב המאמרון המקורי. עדות לכך אפשר אולי למצוא בשתי התגובות שהמאמרון הראשון בבלוג הזה קיבל. התגובה הראשונה הופיעה כמעט שנתיים אחרי פרסום המאמרון. היא נכתבה על ידי מידענית בספרייה שהתחילה לכתוב את הבלוג שלה בערך באותו הזמן שאני התחלתי את הבלוג הזה. במהלך השנים אני עוקב, אם כי רק מידי פעם, אחר הבלוג שלה, ואני מניח שהיא מבקרת אצלי בערך באותה תדירות נמוכה. והתגובה השנייה? התגובה הזאת הופיעה, באופן מפתיע, לפני שלושה שבועות. היא נכתבה על ידי סטודנטית בבית ברל שהעירה, די בצדק, שלעומת מה שטענתי אז, היום הבלוג החינוכי שונה מאד מאיך שאני תיארתי אותו, ושהוא באמת ממלא תפקיד לימודי וחינוכי. אחרי חמש שנים אני מניח שהגיוני, ולגיטימי, שמספר דברים השתנו.

שחרור דיגיטאלי?

ליסה ליין מלמדת היסטוריה, וכאדם שעוסק בתחום הזה, הגיוני שיש לה זיקה מיוחדת למסמכים ולמקורות. ואכן, היא מודה שהיסטוריונים אוהבים לשמור דברים. ובכל זאת, היא מהרהרת שאולי אנחנו מגזימים באגירת חומרים בקורסים מתוקשבים. היא כותבת:
We say it’s about creating something entirely new in an online environment, but we want to save it like it was India ink on parchment. We seek flow, yet end up with geological strata.
התחושה שאנחנו טובעים בפריטי מידע איננה תחושה חדשה. עוד במאה ה-16 היו מלומדים שהתריעו שאנחנו זקוקים לאמצעים שיאפשרו לנו להתמודד עם ים המידע שמציף אותנו. ומאז הבעיה כמובן רק החריפה, בין היתר מפני שהדיגיטאליות מאפשרת לנו לשמור כל דבר בלי שום מאמץ. ליין מציינת שמיד עם ההודעה שקהילות Ning יפסיקו להיות חינמיים, צצו אלטרנטיבות שהציעו דרכים להעביר את כלל הקבצים שנוצרו בקהילות האלו. ותוך החיפוש הזה אחר אכסניה חדשה, כמעט ולא שאלנו אם אנחנו באמת זקוקים לכל הקבצים שהצטברו. בצורה דומה, אנחנו מקליטים את הוובינרים שלנו ושומרים אותם ברשת. אבל על אף העובדה שנעים לנו לדעת שהם זמינים, ספק אם מישהו מאזין להקלטות האלו. ובאמת, בקצב שבו חומרים חדשים מופיעים, למי יש זמן לישנים? (עוד מימי ה-VCR נאמר לנו שכמעט אף אחד לא חזר לצפות באותם אירועי הספורט שהוא דאג להקליט.)

אבל קשה להתכחש לעובדה שחלק גדול מהפעילות הלימודית שלנו מתבסס על שמירת מידע. לפי ליין:

We want our students to keep “blogfolios” for their whole lives, archiving all their stuff to show future employers as they bounce through those 15 careers they’re going to have.

Our pedagogy shifts to student-created content, student connectivist exploration. We focus on storing that learned content in bookmarking sites and RSS readers, to be accessed later. Some of us now spend more time stashing than reading.

ליין כותבת שלעתים קרובות משתתפים בסמינרים שואלים אם השקפים של המצגות יועלו לאתר הקורס – כאילו שהשואלים באמת ימצאו את הזמן לעיין במצגות האלו שוב. ואפילו אם לא כל כך נעים להודות בכך, הנסיון מלמד שחומרים רבים שנשמרים דומים מאד לחומרים אחרים. פעמים רבות, כאשר אני מעיין במצגת דרך Slideshare אני נתקל במספר לא מבוטל של מצגות נוספות שמכילות פחות או יותר את אותו המידע. וכולן שמורות ומחכות למישהו שיש לו הזמן לעיין בהן. המצב הזה מביא את ליין להרהור נוסף:
Maybe what we need to let go of is saving everything. If the scarcity of information, the storing of knowledge in books and libraries, is what made education so exclusive, let’s stop worrying about hoarding the goods.
תחילה מצאתי את עצמי מהנהן בראש בהסכמה. אין צורך לשמור, ובוודאי לא לאגור. אבל במחשבה שנייה משהו צרם לי. יתכן שפעם החינוך היה מאד אקסקלוסיבי מפני שמידע היה מצרך נדיר, והגישה אליו היה מוגבל. אבל לא נראה לי שהשמירה הכמעט אובססיבית של חומרים של היום היא אגירה שמקורה בחשש שהם יגיעו לציבור הרחב. ההפך הוא הנכון. כאשר אנחנו שומרים, אנחנו עושים זאת לא רק לעצמנו, אלא גם כדי להפיץ לאחרים. (לדעתי, השמירה במקומי בנוסף לעותק שנמצא ברשת נובעת מקשיי ההסתגלות שלנו לשימוש בענן, ולא מפני שאנחנו חשים צורך לאגור משהו נדיר.) ליין כותבת שאם נלמד לעסוק פחות בשאלות של שמירה, נוכל לשנות את מוקד הלמידה:
The pedagogy could then change from content storage, regardless of method, to content experience. Or just experience. To be in a classroom, or an online session, is an experience.
רבים מאיתנו בוודאי יסכימו שזה באמת העיקר. אבל נדמה לי שעל מנת שנוכל להתמקד בחוויית הלמידה עלינו ללמוד להתייחס אחרת לאין-ספור הקבצים שאנחנו יוצרים. במקום לראות את הקבצים האלה כעבודות גמורות, המוכנות להגשה או המוכנות לתלויה בלוח הכיתה (או מוכנות להפצה במרחבי האינטרנט), עלינו לראות אותם כביטוי של החשיבה שמתרחשת אצל הלומד. עלינו להבין שרבים מקטעי המחשבה הדיגיטאליים שלנו הן בסך הכל שווי ערך לפתקאות ולשרבוטים שאנחנו רושמים. יתכן שאפשרויות הפרסום ברבים שהאינטרנט פותחת עבורנו סוחפים אותנו להרגיש שכל הגיג דיגיטאלי ראוי לפרסום, וגם לשמירה. אבל ברוב המקרים הוא איננו אלא עדות מוחשית לתהליך החשיבה. ואם נוכל ללמוד להתייחס אל הדיגיטאלי בדרך הזאת, נוכל גם להשתחרר מחלק הגדול מהדחף לשמור את הכל.

גם וגם, אבל לא לגמרי

בריאן קלי הוא בלוגר בריטי שמתמקד בשימושים של כלי Web 2.0, וחוקר את הנושא הזה במכון מחקר בו הוא עובד באוניברסיטה בעיר באת. מידי פעם הוא מוסיף כלים לבלוג שלו ובוחן אם וכיצד אלה משפיעים על ההתעניינות בבלוג ובהפצתו. השבוע קלי כותב על מונה קטן שהוא הוסיף לבלוג שלו – כלי שמדווח על מספר הפעמים שציוצים שלו זוכים להפצה חוזרת (retweet) במשך השבוע. קלי מדגיש שהוא דוגל בשימוש ב-RSS כדי להפיץ מאמרונים חדשים, אבל הוא מודע לכך שאנשים רבים אינם מסתגלים לשימוש ב-RSS, ולכן הוא בודק שיטות אחרות – כמו עדכון דרך הדואר. לאחרונה הוא שם לב שה-retweet נעשה לאמצעי נפוץ להעברת מידע, ולכן הוא ממליץ עליו. הוא כותב:
My question, therefore, is for a blog which has an important dissemination role, can the blog survive without Twitter? Or if the word ’survive’ is felt to be too strong, perhaps I should ask ‘Can your blog thrive without considering how Twitter can help to enhance the traffic to your content?’
על פניו התשובה היא שאכן יש הגיון בניצול כוח ההפצה של Twitter. סטיבן דאונס מקשר למאמרון של קלי ומציין שעבורו, מונה כמו זה שקלי התקין לא היה ממלא תפקיד חשוב – בין היתר מפני שאין דרך אחת בה הוא מפרסם את הידיעות ב-OL Daily שלו. אבל יש סיבה נוספת שבגללה הרעיון לא כל כך נראה לו:
Because, for me, it's not about amassing an audience but rather forming connections. … People who focus on size of audience … are working with an old-media paradigm, which is about broadcast rather that network. They see their influence as measured by echo or repetition – things like retweets, for example – rather than through participation in things that are genuinely larger (and more important) than themselves.
בתגובה לידיעה של דאונס קלי מביא נתונים שמראים שכניסות רבות לבלוג שלו מגיעים דרך Twitter, ולכן היום חשוב להשתמש בכלי הזה. לזה דאונס משיב:
Interesting observation. It now puts to test my longstanding claim that I blog for my own purposes, and not to create and drive an audience.
אני מניח שלקוראים המעטים של הבלוג הזה ברור היכן אני נמצא בוויכוח הזה. אבל אני גם מודע לכך שבמידה רבה מדובר בוויכוח סרק. אפילו אם אני דבק בגישה הטוענת שהערך הגדול ביותר של בלוג נמצא ביכולתו לאפשר לכותב הבלוג להבהיר דברים לעצמו (ולגלות, אם זה לא היה מובן לפני-כן, שדעותיו אינן עקביות אלא נמצאות בהשתנות מתמדת), עצם העובדה שאני מפרסם ברבים מעיד על כך שאני מעוניין בקהל קוראים. ואם כך, אין סיבה לא לאמץ אמצעיי הפצה חדשים ויעילים. אבל נדמה לי שיש מתח בלתי-נמנע בין ההבהרה העצמית לבין הרצון לזכות בהכרה, וריבוי הכלים והתוספות לבלוגים שמיועדים להגדלת ההפצה מסכן את האיזון שקיים בין השניים. היום נדמה לי שהמטוטלת נעה חזק לצד ההפצה לשם הפרסום, עד שהחשיבה לעומק, וההתמודדות הקשה עם "מה אני באמת חושב על זה", נבלע.

אבל כזכור, אחד איננו שולל את השני. לפני יומיים סטיבן דאונס הוסיף טיפת קוד שמפיץ ידיעות על פרסומים ב-OL Daily שלו דרך Twitter.

כיצד ללמוד לזהדהות עם תלמידים

אני די בטוח שלו דבן בלאק לא היה נוסע לכנס ה-NECC לא הייתי נתקל בבלוג שלו. בלאק הוא מורה בעיר ניו יורק שהשנה סיים חמש שנות הוראה במסגרות של חינוך מיוחד בבית ספר ציבורי בשכונת מצוקה. הוא התחיל ללמד יחסית מאוחר, והיום הוא כבר בשנות ה-50 לחייו. בלאק פתח את הבלוג שלי לפני בערך חצי שנה. הוא כותב על תלמידיו ועל כיצד הם לומדים, ועל היבטים נוספים של חייו כמורה, וקצת על חייו באופן כללי. אבל הוא כמעט לא כותב בכלל על תקשוב. בעצם, הוא נסע ל-NECC כי הוא רצה להחשף לעולם התקשוב החינוכי יותר מקרוב.

החוויה היתה חזקה מאד. השפע של מה שהוא פגש ממש הציף אותו, ושכנע אותו שהוא רוצה להמשיך להכיר את התחום וללמוד מה הוא יוכל לשלב לתוך עבודתו. אבל החוויה המרכזית שלו לא היתה קשורה לתקשוב, אלא לתובנה שמה שקרה לו בכנס דומה מאד למה שתלמידיו חשים בכיתה כאשר הם אינם מבינים מה קורה סביבם או מה רוצים מהם. בלאק כותב:

I was going to write about some of the incredible people I’ve met, the learning sessions I’ve attended, the skills I have gained, the hardware I’ve played with, the software I’ve seen demonstrated and the websites I’ve been turned onto, but somewhere in the paragraph above I got insight into what my students experience in their classes and to why writing this blog is so valuable to me that I will continue to do it whether or not anyone else ever reads it.

My students are easily distracted. So am I as I wander the exhibit hall and my eyes are drawn left, right, up, down, right again, wait – what was that I just walked by on the left?

בלאק מודה שהוא לא מצליח לעשות סדר בראש מכל מה שהוא ראה. הוא כותב שאם בעבר הוא כינה את עצמו "מורה לחינוך מיוחד", במשך הכנס הוא הרגיש שהיה צריך לכנות את עצמו "תלמיד לחינוך מיוחד". הוא מציין שאחרי הכנס הוא יהיה מורה יותר טוב לא מפני שהוא למד כל כך הרבה על טכנולוגיות לימודיות, אלא מפני שהוא למד כל כך הרבה על תלמידיו ועל עצמו. הוא מסכם את המאמרון עם תובנה חשובה ביותר בנוגע לכתיבה לבלוג:
That’s why I write this blog. I don’t write to communicate with an audience. I write this to communicate with myself, to do the reflection and self-assessment inherent in learning from experience. You’re welcome to listen in, especially if it stimulates that same cognitive activity in you.
ומפני שהתקשורת שהוא מצליח ליצור עם עצמו מוצאת ביטוי מושך ומרתק, אני די בטוח שאענה בחיוב להזמנה שלו, ואמשיך לעקוב אחריו.

הרהורים על רפלקציה

קורא ה-RSS שלי מכיל מספר די רב של בלוגים שאחריהם אני עוקב. הבלוגים האלה משקפים מגוון די רחב של דעות וגישות חינוכיות, ואני משתדל לשמור על הגיוון הזה. עם זאת, אני יודע שרבים מהבלוגרים החינוכיים שאני קורא קוראים רבים מהאחרים, כך שבאופן כמעט בלתי-נמנע הדעות שאני פוגש דרך הבלוגים האלה די הומוגניות. כדי לנסות למנוע את המצב הזה, אני גם מנוי על מספר פידים של מונחים חינוכיים. בדרך הזאת אני פוגש כותבים שאינם מוכרים לי שמתייחסים לנושאים שמעניינים אותי. אחד הפידים האלה הוא PLE – ראשי התיבות של "סביבת למידה אישית".

הפיד הזה מביא לי מספר די רב של מאמרונים, ובדרך כלל הצצה חטופה בהם מספיקה לי כדי לזהות מה כדאי לי לקרוא ועל מה אפשר לפסוח. מאמרונים רבים מדי, למשל, הם של סטודנטים בקורסים לתקשוב חינוכי שהמרצים שלהם הנחו אותם לפתוח בלוג ולהתייחס לרעיון של ה-PLE. ברוב המקרים האלה אני קורא דברים נוסח "הקמתי את ה-PLE שלי אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות איתו".

כל המבוא האריך הזה בא על מנת לציין שלפעמים אני נתקל בבלוג שלא הכרתי שממש תענוג לקרוא. היום, למשל, הגעתי לבלוג של אלן קאן, מרצה לביולוגיה באוניברסיטה באנגליה שעוסק גם בחקר הפדגוגיה. במאמרון חדש קאן כותב על רפלקציה אצל הסטודנטים שלו. ליתר דיוק, הוא שואל: Who needs reflection?. קאן מסביר שבקורסים שלו כל סטודנט אמור לבנות פורטפוליו דיגיטאלי, ולכן עליו להנחות את הסטודנטים לגבי מה שצריך להופיע בו:

… what is clear just one week into the term is that while collection of evidence is easy, reflection is hard.
קאן כותב על התכתבות בנושא הרפלקציה בינו לבין דייוויד אנדרו, מרצה בתחום הלמידה באוניברסיטה בלונדון. הוא מצטט את סיומו של מאמר של אנדרו ואחרים משנת 2002 בנושא שאנדו שלח לו:
Reflection as a concept should be abandoned in management educational practice because of:

  • Lack of consistent definition
  • Lack of operational value – we can't tell students how to do it
  • Some minor, but potential dangers if we could tell students how to do it
  • Lack of necessity – we do not see how such an ill-defined concept is necessary for helping students to learn.
אני חש שקאן איננו רוצה לקבל את הקביעה הזאת של אנדרו, אם כי הוא מודה שהסטודנטים שלו אינם מבינים מה עליהם להכניס לתוך הפורטפוליו, והם אינם מרוצים מאי-הבהירות הזאת.

מרטין וולר מגיב למאמרון של קאן. הוא מדגיש שקשה מאד להגדיר מה זאת רפלקציה. הוא מוסיף שסטודנטים לומדים מהר כיצד לשחק את המשחק:

Students get fed up with this, and feel it is playing a game – they know if they say 'I think I could have done better at this', then they'll get marks. Whereas if you said 'I think I did everything right' you won't.
בתגובה נוספת, בלוגר חינוכי מניו זילנד שמזדהה רק בשם easegill, מעלה היבט מעניין נוסף – העובדה שרפלקציה איננה דבר שאפשר להתיישב ולעשות באופן מוצהר:
We don't sit down at a keyboard and go "Um, time to reflect". In fact we mull things over, move thoughts about in our heads, have ideas (and forget them) at the most mundane times – making tea, driving the car, walking to the shops. Recording these reflections, at least for me, becomes a set of notes or memos. It is later that they come together into a way of thinking about something and I may or may not have a reason to write it down more coherently – often it is just stored in the head.
כבר פעמים רבות כתבתי כאן שבשבילי הבלוג מהווה את הסביבה שבה אני יכול לשחק עם הרעיונות הרבים שאני פוגש – אם בקריאה, אם בעבודה, אם בסיור מקצועי, או בכל דרך אחרת. גם כאשר הכתיבה שלי כאן פסקנית וכאילו נוקטת עמדה ברורה, העיקר הוא הבחינה של רעיונות, הנסיון (שלעתים קרובות איננו מוצלח) לבחון לעומק את הסוגיות החינוכיות והתקשוביות שמעסיקות אותי. על פי רוב, אינני מסיק מסקנות, אם כי נדמה לי שיש מסקנה אחת שאני חייב להסיק, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך: מהנסיונות הרבים שלי לעודד אחרים לאמץ את הבלוג כדי לקדם, ואולי למסד, את הרפלקציה של עצמם, אני חייב להסיק שספק אם אפשר ללמד איך עושים את זה.

עיתוי מתאים

במהלך השבוע האחרון נאספו אצלי בערך עשרה מאמרונים מבלוגים שונים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות – מאמרונים שעוסקים במבחר נושאים חשובים שראויים ליותר מאשר רק הנהון ראש והסכמה כללית לפני שעוברים הלאה לעוד משהו חדש. אני מקווה שעדיין אמצא זמן לכל אלה, אם כי הנסיון מלמד שעם חלוף הזמן, לפחות כמה מהם יידחו הצידה עד שאשכח אותם, או ארגיש שלעומת נושאים אחרים (אם כי, לא בהכרח חדשים) הם כבר אינם כל כך רלוונטיים. ולפעמים, מאמרון בבלוג של מישהו מתפרסם בדיוק בזמן, כמו שקרה היום בבלוג של ג'ף אוטכט.

משום מה, דווקא היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:

You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
אוטכט מצטט את דייוויד המילטון, מנהל בית ספר (K12) בטורונטו, קנדה, שממש החודש התחיל לכתוב בלוג, וכיאה לתחילת התהליך, כותב על … רפלקציה:
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
אוטכט מודע לקושי הזה. הוא יודע שרפלקציה דורשת ריכוז ומאמץ. הוא ממליץ למורים להקדיש חלק מיום העבודה שלהם לרפלקציה. עם זאת, הוא מכיר בכך שלא כמו מורים אחרים, העבודה שלו איננה כרוכה בשעות כיתה רבות. לכן, הוא יכול לסגור את דלת משרדו, ולחשוב ולכתוב. אחד המגיבים למאמרון של אוטכט מציין את הנקודה הזאת. ביל פריטר, מורה לכיתה ו' במדינת צפון קרולינה (שאת הבלוג שלו קראתי לראשונה רק לפני כשבוע) מסביר שקשה לו מאד לפנות זמן לרפלקציה:
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
אין לי ספק שפריטר צודק, ונדמה לי שיש עוד נקודה שהוא איננו מציין שבוודאי נמצא בראשיהם של מורים שמעוניינים לפתוח בלוג שישקף את הרפלקציות שלהם על עבודתם המקצועית. אין מה לעשות – הבלוג הוא יומן ציבורי, וכדי שרפלקציה תהיה משמעותית, היא צריכה להכיל ביקורת, ביקורת עצמית, כמובן, אבל גם ביקורת כלפי הסביבה שבה המורה פועל. אני בהחלט יכול להבין כל מורה שמהסס לפרסם את הרפלקציות שלו בציבור, כאשר הוא יודע שהממונים עליו עשויים לקרוא את מה שהוא כותב, וכאשר אותם ממונים לא בהכרח יודעים לראות את הרפלקציה הזאת כחלק מתהליך של למידה עצמית.

מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך … זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.