קטגוריה: רשתות חברתיות

The whole notion of the universal encylopedia is one example: Wikipedia bursts triumphantly on the scene just as everyone had pretty much abandoned hope for the memory of Mortimer Adler’s grand project to revive the encyclopedia.

Obviously, without NPOV you’d fill Wikipedia with advertisements and polemics and propaganda; NPOV is a useful club with which to chase the cranks and the cooks. But the New Journalism is about to celebrate its fiftieth birthday, and I think it’s been a full generation since people really believed that a neutral point of view was either possible or desirable.

One consequence is that links on wikis tend to be nouns, noun phrases, or commands…. Because the link always leads to what it names, wikis are attracted to transparent sincerity: what you see is where you go, and what it means is just what it says.

Another consequence is that it’s hard to use links ironically, lyrically, or metaphorically in a wiki. A link to SomePage goes to that page; it can’t easily lead to a commentary or a rebuttal or an alternative or an analogy or an anecdotal illustration of your point.

If these arguments were true, we’d expect wikis to thrive in pedagogical environments, where clarity/brevity/sincerity rule the day and where irony and lyricism might confuse students. We’d also expect wikis to thrive in areas where meanings ought to be univalent, such as product reviews, employee policy handbooks, and project management reports. On the other hand, we’d expect wikis to be less suitable for fiction, poetry, scholarship, and science.

לפחות פעם אחת בעבר הבעתי כאן את האמביוולנטיות שלי כלפי רשתות חברתיות. נסיון של די הרבה שנים ב-“קהילות אינטרנטיות” למיניהן שכנע אותי שהיחידה הבסיסית של כל פעילות אינטרנטית היא המשתמש היחיד – המשתמש שגולש לאן שנראה לו נחוץ או רצוי, שמגיב בבלוגים או בקבוצות דיון אם וכאשר הדבר מתאים לו, ושמסיק מסקנות אישיות (אופרטיביות או לא) מהמידע הרב שאליו הוא מגיע במהלך הפעילות שלו ברשת. ואם הטענה שהיחידה הקובעת ברשת היא האדם היחיד נכונה, קשה לא להסיק את המסקנה ש-“קהילות” או “רשתות” יצליחו להתקיים רק אם הקהילות האלו יענו על הצרכים של מספיק יחידים בהן כדי שהמסגרות ימשיכו להתקיים (או אם גורם חיצוני יחייב את ההשתתפות בהן).

הרהורים אלה נובעים מתקופה של כמעט שבועיים שבה לא נרשמה שום פעילות ב-אדיורשת, רשת חברתית אינטרנטית לאנשי חינוך שמתמקדת במיוחד בבדיקתם של כלי Web 2.0 בסביבות חינוכיות. בחודשיים האחרונים לא היתה פעילות רבה באדיורשת, אבל נדמה לי שהשבועיים האחרונים היו הפעם הראשונה מאז הקמת הרשת לפני כשמונה חודשים ששנים-עשר ימים עברו בדממה מוחלטת. (נכון, היתה גם חופשת פסח, ואי אפשר לבוא בטענות לאלה שהעדיפו לבלות עם המשפחה במקום עם המחשב, אבל בכל זאת, מדובר בתקופה ארוכה, ושקטה, מאד.) לאדיורשת מעל 170 “חברים”, אם כי בכלל לא ברור מה מאפיין החברות במסגרת הזאת. כמו בכל מסגרת חברתית, ולא רק אינטרנטית, יש פעילים יותר, ופעילים פחות. יש אנשים שהצטרפו לא על מנת ליטול חלק, אלא רק על מנת לצפות מן הצד, ואחרים שהציצו לרגע והחליטו שזה לא בשבילם ועזבו, אך שמותיהם עדיין מופיעים ברשימת החברים.

אני מאד מודע לעובדה שבחודשים האחרונים צמצמתי את הפעילות האישית שלי באדיורשת. יכול להיות שבטעות בחרתי לסגל לעצמי תפקיד של מגיב, במקום של יוזם. היה כאן, כמובן, שיקול אישי לגבי משאבי הזמן שעומדים לרשותי. במילים פשוטות יותר – היו לי דברים אחרים לעשות. וכמובן שאם זה היה נכון עבורי, יתכן מאד שזה נכון עבור אחרים. הבעיה היא שכאשר אנחנו נכנסים לאתר של אדיורשת ואיננו מזהים שם שום פעילות, אנחנו יוצאים מהר. נוצרת תופעה של כדור שלג הפוך – אי-פעילות גוררת עוד פחות פעילות. כאשר מצרפים לדינאמיקה הזאת את הנוסחה מפורסמת של 90-9-1, המציינת שרק אחוז קטן מאד מהאנשים ששייכים לקהילה כלשהי באמת פעילים בה, אפשר להסיק שהסיכוי להצלחה של קהילה המונה כ-170 חברים די קטנה. (ל-Classroom 2.0, קהילה “מקבילה” באנגלית, יש מעל 7500 חברים. אין לי ספק שהרוב הגדול של אותם חברים פסיביים למדי, אבל די לזכור שאחוז אחד של 7500 הוא 75 על מנת להבין שהסיכוי שכל יום חבר כלשהו יכתוב משהו, ושכמה אנשים יגיבו לאותו משהו, די גדול.)

האמביוולנטיות שלי כלפי מסגרות כמו אדיורשת נובעת גם מכך שאינני משוכנע שיש צורך במסגרות “ממוסדות”. אם נכונה הקביעה שיחידת הפעילות האינטרנטית היא היחיד, אז עלינו להכיר בעובדה שרבים מהשירותים שמסגרת כמו אדיורשת יכולה לספק מסופקים גם על ידי מגוון כלים שאינם מצריכים השתייכות לקהילה פורמאלית. מידע איכותי רב על נושאים הקשורים לאינטרנט וחינוך הצטבר בתוך אדיורשת, ורבים מהדיונים שהתרחשו שם היו לא רק מעניינים אלא גם מועילים. אך עם זאת, גולשים יחידים יכלו להגיע למידע דומה, ולאיכויות דומות, באמצעות קוראי ה-RSS שלהם, או דרך קריאה בבלוגים (ואולי אפילו כתיבת בלוג). לא חסרים היום כלים שמאפשרים שיתוף מידע עם אחרים. הזכרתי בעבר שאני עוקב אחרי חשבונות הדלישס של מספר חברים, ולמרות שאינני משתמש ב-Shared Items בקורא ה-RSS של גוגל, זאת גם אופציה. ויש, כמובן, אפשרויות רבות נוספות. יתכן והאפשרויות האלו מבטלות את הצורך בקהילה כמו אדיורשת. כמו שכתבתי בעבר, אין צורך שכולנו ניפגש באותו המקום כדי שיתרחש בינינו שיתוף פעולה.

אני מקווה שאני טועה, אבל שנים די רבות של נסיון שכנעו אותי שבקהילה האינטרנטית החינוכית ארץ אין תרבות של שיתוף. יכול להיות שהעדר התרבות הזאת נובע מההרגשה שאין מה ללמוד מאחרים, ויכול להיות שהוא נובע מהחשש שמישהו “יגנוב” את הרעיונות שלנו. כך או כך, הרושם הכללי הוא שלא מרבים לשתף. אבל אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להקמת אדיורשת היה הרצון ליצור תשתית שעליה אפשר יהיה ללמוד לשתף (במיוחד באמצעות כלי Web 2.0). אדיורשת שמה לה למטרה לסייע לאנשי חינוך לפלס לעצמם דרך בתוך ההיצע הרב כל כך של כלים אינטרנטיים חדשים, היצע שעשוי לאיים ולהרתיע.

לא קשה לחשוב על מספר רב של סיבות שבגללן מפעל כמו אדיורשת עשוי להכשל. אבל ברור לי גם שיש סיבה טובה אחת שבגללה רצוי לא לתת לזה לקרות: נכון להיום, היא המסגרת האינטרנטית הפתוחה והזמינה ביותר בה אנשי חינוך יכולים ללמוד, ללמד, להתדיין, להרהר, לתרום, ולפלס את דרכם בנוף האינטרנטי העכשיווי. לדעתי, באמת צריכים אותה.

לשם שינוי, אני מפרסם את המאמרון הזה גם באדיורשת. אשמח אם קוראים ימשיכו את הדיון שם.

השבוע סטודנט באוניברסיטה בטורונטו שבקנדה זכה לפרסום די רב בעקבות האיום של ועדת המשמעת של האוניברסיטה בה הוא לומד להרחיק אותו מהלימודים. ומה גרם לאיום הזה? לא אחר מאשר קבוצה לעבודה על שיעורי בית שהוא הקים במסגרת של Facebook.

הסטודנט למד בקורס לכימיה, ולטענתו, הקבוצה שהוא יצר פעלה באותה דרך שקבוצות לימוד מסורתיות יותר פועלות כבר שנים רבות – התלמידים נפגשים ומשוחחים על התשובות לשיעורי הבית, ועל ידי כך, לומדים זה מזה. אבל האוניברסיטה טוענת שבעצם, אותו סטודנט סייע ל-146 סטודנטים שהצטרפו לקבוצה לרמות. היא טוענת שבעקבות הפעילות של הקבוצה הסטודנטים לא הגישו את הפתרונות האישיים שלהם לתרגילים שהיו בשיעורי הבית. לפי אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו על הפרשה, הטענה המרכזית של האוניברסיטה היא שההגדרה הפומבית של הקבוצה ב-Facebook:

בניגוד לטענה הזאת, סטודנטית אחת שראוינה הסבירה שמדובר בתרגילים שמרכיבים בסך הכל 10% מהציון הסופי של הקורס. לפי דבריה, לא מדובר במשהו יוצא דופן:

איימי ג’וסל, בלוגרית שכותבת על השפעת השיווק על בני נוער, שואלת שאלה מאד מתבקשת:

היא מוסיפה:

אולי הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה הזאת הוא המידה שבה הגישה של האוניברסיטה הזאת שונה מהגישה של אוניברסיטאות רבות אחרות. קיימות דוגמאות רבות של אוניברסיטאות המעודדות את הלימוד המשותף באמצעות התקשוב. אפשר אפילו לקבל את הרושם שמוסדות רבים ממש הפנימו שצריכים לאמץ כלים טכנולוגיים בכל שלבי הלימוד – גם הפורמאליים וגם הבלתי-פורמאליים. אבל כפי שאפשר להתרשם מהפרשה הזאת, יש, כנראה, גם מוסדות רבים שעדיין חשים מאוימים על ידי התקשוב, שאחרי כל נסיון להשתמש בתקשוב בסביבה הלימודית רואים רק רמאות.

בעוד מספר ימים וועדת המשמעת של האוניברסיטה אמורה לפרסם את החלטתה בעניין הסטודנט הזה. אישית, למרות שאני בדרך כלל מנסה להמנע מלנבא את העתיד, אני משוכנע שבסופו של דבר הסטודנט יזוכה. יכול להיות שהאוניברסיטה הזאת עדיין לא מבינה עד כמה התקשוב נעשה לחלק אינטגראלי מהחיים של הסטודנטים, אבל קשה להאמין שהיא באמת רואה אותו כאויב.

בימים אלה, באתר של השבועון הבריטי הידוע The Economist, מתנהל דיון סביב הטענה שלטכנולוגיות של רשתות חברתיות יש השפעה חיובית ומשמעותית על החינוך (בתוך, וגם מחוץ, לכיתה). הדיון מתנהל לפי הכללים של Debate, וליתר דיוק, הכללים הדי קפדניים של Oxford Union. נהוג אצלנו להתייחס למילה debate כמילה נרדפת ל-“ויכוח”, אבל במקרה הזה מדובר במסגרת די נוקשה. בסיום (אם כי, גם במהלך) הדיון נערך הצבעה, והצד שישכנע את מירב המצביעים יוכרז כמנצח, אם כי לא ידוע לי על פרס שהמנצח יקבל. לכל צד שלוש הזדמנויות להציג את עמדתו – פתיחה, תגובה, וסיכום. יש, כנראה, הגבלה על מספר המילים שאפשר לכתוב.

את העמדה בעד שילובם של רשתות חברתיות בחינוך מייצג איאן מקינטוש, בלוגר חינוכי ידוע מסקוטלנד. מיכאל בוגיג’ה (Michael Bugeja), פרופסור לעיתונאות מארה”ב מייצג את העמדה הנגדית. נכון להעלאת הדיווח הזה לאתר, כל צד הציג את עמדתו הפותחת, אבל התגובות של הצדדים עדיין לא פורסמו.

בדיון ב-Economist, כפי שמספר בלוגרים ציינו, ההגדרה של הנושא די מעורפלת, ולא ברור אם הצדדים באמת מדברים על אותו הדבר. בכותרת של הדיון מופיעות המילים social networking technologies, אבל בשלב הראשון של הדיון נדמה היה שאיאן מקינטוש מתייחס לכלים אינטרנטיים שלהם היבטים חברתיים, ואין זה אותו הדבר. לעומתו, בוגיג’ה, כאשר הוא טוען שאין לכלים האלה מקום בכיתה, מתייחס באופן ספיציפי ל-Facebook ול-MySpace.

אין לי חשבון בפייסבוק, ולא ב-MySpace, ואני מתקשה להבין את הערך הלימודי/הבית-ספרי של אלה. אין זה אומר שאינני מוצא בהם שום טעם, אלא רק שבמסגרת הבית-ספרית קשה לי לראות מה עושים איתם. אבל דוגמאות כמו אלה שוויקי דייוויס מביאה בבלוג שלה – דוגמאות של למידה משמעותית בין כיתות רחוקות זו מזו, למשל, הן דוגמאות שבהן רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב, ואף חיוני, מאד. לכן, אינני “בעד” או “נגד” אלא דוגל בהתנסויות רבות שדרכן נוכל ללמוד מה מתאים ומה עובד. אני מניח שלרוב הגדול של הבלוגרים החינוכיים (מלבד אלה שרודפים את החדש רק מפני שהוא חדש) יש גישה דומה. הבלוגוספירה החינוכית מעניינת, ואפילו תוססת, מפני שבמקום קוטביות שיוצרת מצב שבו כל צד צועק על הצד האחר, יש נסיון כן להבין את המשמעות של הכלים האלה לעומק, תוך ליבון ובדיקה עם עמיתים שהם בעלי מגוון דעות בתוך מחנה יחסית מאוחד.

הדים על הדיון הזה נשמעים בפינות רבות של הבלוגוספירה החינוכית. כמעט עם כל רענון של קורא ה-RSS שלי אני מגלה שעוד מישהו התייחס לדיון בבלוג שלו. בין אלה שכתבו על הדיון, דבריה של דנה בויד זוכים, בצדק, לציטוט חוזר. בין היתר, בויד כותבת:

אבל כזכור, ויקי דייוויס מביאה דוגמאות שמראות בכל זאת, שיש מקום לכלים כאלה בכיתה.

בוגיג’ה, בפתיחה שלו, מתאר מצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על הפדגוגיה:

אם הבנתי את בוג’ג’ה נכון, נדמה לי שכאשר הוא כותב על “טכנולוגיה” הוא מתכוון ל-“טכנולוגיות חדישות”. כאשר הוא מתייחס להשפעות של הטכנולוגיה מתקבל הרושם שהוא טוען שההשפעה הזאת ייחודית לטכנולוגיות חדשות, ולא לכל טכנולוגיה שהתפתחה במהלך ההיסטוריה. אבל השאלות שהוא מעלה כלפי הטכנולוגיות של ימינו יכלו להשאל, ואולי נשאלו, בנוגע לטכנולוגיות ישנות יותר, בעבר הרחוק והלא כל כך רחוב.

זאת ועוד, בוגיג’ה בוודאי צודק שמטרה מרכזית של רשתות חברתיות היא למכור לנו משהו, אבל אין זה ייחודי לרשתות חברתיות. זאת אולי המטרה המרכזית של כלל החברה שלנו, ואם כך, אולי מה שמפריע לבוגיג’ה איננו תכונה של הרשתות, אלא של החברה כולה. גם המו”לים הגדולים של ספרי לימוד מעוניינים למכור, אולי הרבה יותר מאשר הם רוצים “לחנך”. ורק עד לפני זמן קצר מקדונלדס חילקו פרסים (ארוחות, כמובן) לתלמידים מצטיינים, ולא “רק” כי הם רצו לעודד את הלמידה, אלא מפני שהם רצו לקדם מכירות. (רצוי להוסיף כאן שלא הכרתי את בוגיג’ה, ועיינתי ברשימת הספרים שהוא כתב, ומאד התרשמתי. הוספתי כמה מהספרים הרבים שהוא כתב לרשימת הספרים שאני מקווה לקרוא.)

כזכור, הדיון גלש מאתר ה-Economist לבלוגוספירה החינוכית. אפילו בוגיג’ה הגיב בבלוג של דנה בויד – ודי באריכות. אבל יותר מאשר הוא מתווכח עם הטיעונים של בויד, הוא מציין שקשה היה, במסגרת כללי הדיון שנקבעו על ידי ה-Economist, להציג את כל הטענות שלו. הוא ממליץ לחכות עד לסיום הדיון כדי להסיק מסקנות. במסגרת קצת שונה בבלוג האישי שלו, מקינטוש מציע את אותו הדבר.

שתי ההערות האלו – שכדאי לחכות עד לסוף, ושהכללים של ה-Economist מגבילים את הדיון – בהחלט מקובלות עלי. אבל בעקבותיהן, קשה לא להרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן. אני מניח שהרצון של ה-Economist לשמור על כללי Debate מגובשים נובע מהרצון של העיתון הוותיק הזה לשמור על הילת הרצינות שהיא רכשה במהלך הדורות. אבל אם בוגיג’ה מעיר לדנה בויד שהיא מסיקה מסקנות מוקדם מדי, מה נגיד על ה-Economist עצמו שממש מעודד הבעת דעות עוד בשלבים המוקדמים של הדיון. נדמה לי שהכללים הנוקשים פשוט אינם מתאימים לעידן האינטרנט, והראייה לכך היא שהחלק של הדיון שהוא באמת מעניין לא מתרחש באתר ה-Economist עצמו, אלא בבלוגים האישיים של המגיבים.

דיונים דומים, על נושאים דומים, מתרחשים לעתים קרובות בבלוגוספירה החינוכית. אבל כאשר בלוגרים מכובדים פחות או יותר חוגגים כאשר עיתון “רציני” ומכובד מחליט, אפילו בצורה די צולעת, לטפל בנושא הקרוב לליבם, קשה לא להרגיש שעדיין קיימות אצלנו תחושות נחיתות כלפיו.

לפני מספר ימים ריצ’רד ננטל פרסם מאמרון נחמד ובו הוא מנה Four Dumb Thing I Do Out Of Habit (But Plan To Stop). ננטל התייחס להרגלים תקשוביים שהוא סיגל לעצמו במהלך השנים שפשוט אינם נחוצים היום. הוא כתב, למשל, שאין שום סיבה להמשיך לסחוב את המחשב הנייד שלו לכל מקום, או לשלוח מסמכים דרך הדואר האלקטרוני כאשר אפשר להכין מסמך ב-Google Docs ולקשר אליו. התרשמתי במיוחד מהנקודה הרביעית: ננטל כתב שהוא צריך להזכיר לעצמו שבמקום ליצור תדריך כדי ללמד כיצד לבצע פעולה (לרוב מתוקשבת) עבור מישהו, הוא צריך ללמוד קודם כל לחפש אם מישהו כבר הכין תדריך על אותה פעולה והעלה אותו לרשת. גם אני מנסה ללמוד לעשות את זה.

אבל דווקא הנושא הראשון שאליו ננטל התייחס, נושא שנכון להיום עדיין איננו מעשי עבורי, הוא זה שעורר אצלי את הצורך בהתייחסות כאן. ננטל כתב שהוא צריך להפסיק להקליד טקסט לתוך התמלילן שלו. הסיבה לכך מאד פשוטה – היום יש במחשב שלו יישום שהופך את הדיבור שלו לטקסט, והוא כל כך מוצלח שפשוט אין סיבה להמשיך להקליד:

אחד הנושאים שלעתים די קרובות עולים כאן הוא השאלה אילו מיומנויות מחשב אנחנו צריכים ללמד בבית הספר. במשך השנים קראתי מסמכים רבים על הנושא (ואפילו כתבתי כמה כאלה). משום מה, הרוב הגדול של המסמכים האלה מתייחסים למחשב ככלי סטטי, ככלי שהשימוש בו אינו משתנה או מתפתח. מקריאה במסמכים האלה מתקבל הרושם שקיימת דרך אחת נכונה להפעיל את המחשב, ושאת הדרך הזאת אפשר, לצריך, להקנות לתלמידים.

במשך העשור האחרון, במיוחד עם ההשתלטות המוחלטת של חלונות על מערכות ההפעלה, התגבשו כמה יסודות בשימוש במחשב – הקליק בעכבר, השימוש בתפריטים, ועוד. לפעמים, קשה אפילו לחשוב שהדברים יכולים לעבוד אחרת. כאשר אני מנסה להסביר לקבוצת מורים שהשמירה לתיקיות איננה נחוצה היום, הם מתקשים להבין אותי. וכמו שהם מתקשים בנוגע לתיקיות, אני בטוח שאני מקובע ביכולת שלי לחשוב על דרכים חדשות לבצע פעולות שונות. לאור זה, ההערה של ננטל מאד נחוצה לנו. יכול להיות שהוא צודק, ולא רחוק היום שבו המקלדת בכלל לא תהיה חלק אינטגראלי של המחשב, לא יהיה נחוץ להפעלתו. האם נמשיך להנחות תלמידים להקליד כאשר לא יהיה בזה צורך? דווקא יש סיכוי טוב שהסטנדרטים שלנו ימשיכו ליישר קו עם השימוש במחשב כפי שהיה, ולא כפי שהוא מתהווה, וחבל.

אחרי כמעט שנה של כתיבה, אנסטסיה גודסטיין סגרה השבוע את הבלוג שלה “Totally Wired” (נכון לעכשיו, הוא יישאר נגיש, אבל גודסטיין לא תמשיך לכתוב בו). גודסטיין כותבת במספר מסגרות אחרות, ולכן הקול שלה לא ייעלם. זאת ועוד, היא בעצם התחילה את הבלוג הזה כדי לעזור בשיווק הספר באותו השם שהיא כתבה. ולמרות כל זה, אני מצטער על סגירת הבלוג – גודסטיין היתה בין המעטים שהטיפה בהתמדה לגישה שקולה ונבונה בנוגע לשימוש באינטרנט אצל בני נוער.

לפני שבועיים, במאמרון האחרון לבלוג לפני ההודעה על סגירתו, גודסטיין התייחסה לתזכיר של איגוד המורים במדינת אוהיו שבו המליצו למורים באיגוד לא לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות דוגמת MySpace ו-Facebook. ב-eSchool News הופיע מאמר שמצטט מהתזכיר שנשלח על ידי האיגוד למוריו. בין היתר נכתב:

באילו סכנות מדובר? מציינים שלוש: שהמורים יציגו את עצמם בצורה שאינה הולמת למקצוע, שתלמידים יתיידדו עם מורים מחוץ למסגרת בית הספר, והחשש שתלמידים יעלו פרופילים בדויים ופוגעים של המורים.

אכן, יש כאן סכנות. אפשר היה לקוות שמורים שמציגים את עצמם במסגרות האלו היו משתמשים במידה סבירה של שיקול דעת, אבל הימים שבהם אסור היה למורה אפילו להתחתן עברו די מזמן, ולמורים של היום יש כבר הזכות לחיים פרטיים (ואולי גם הזכות לכתוב עליהם). בנוגע להתיידדות עם תלמידים, גם כאן אין ברירה מאשר לקוות שהם יפעילו שיקול דעת. ואם תלמידים יחליטו להעמיד פרופיל בדוי של מורה על מנת לפגוע בו, הם בוודאי יוכלו לעשות את זה גם אם לאותו מורה אין חשבון משלו.

אבל גודסטיין מביטה על הנושא הזה מזווית אחרת. מבחינתה, יש סיבה אחת מרכזית שבגללה כן חשוב שלמורים יהיה נסיון ברשתות חברתיות:

הגישה המפוכחת הזאת אפיינה את הכתיבה של גודסטיין לכל אורך הבלוג שלה. היא מסיימת את המאמרון האחרון הזה במשפט:

ובדיוק בגלל הערות שקולות מהסוג הזה אתגעגע לקול שלה.

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד – עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-“עובדה”, ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד’ ו-ה’ במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.

(אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)

הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט “חברים” באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש “מבפנים”. במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו “פרטית”, והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.

מאמר מעניין שהתפרסם במדור החינוך של הגרדיאן הבריטי מעלה שאלה חינוכית חשובה. המאמר מציין שלהבדיל מחברות בשוק הפרטי שאוסרים על השימוש ברשתות חברתיות ממקום העובדה, מסגרות חינוכיות (המאמר מתייחס להשכלה הגבוהה) מעודדות אותו, ומחפשות דרכים לשלב את השימוש הזה בתהליכי למידה.

עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:

אבל ההמשך קצת יותר מפתיע:

יכול להיות שאין זה כל הסיפור. סטודנטים רוצים את מגוון הכלים שהאינטרנט מציע להם לשם צרכים חברתיים, אבל ידוע שאותם סטודנטים גם מצפים שהאינטרנט ישמש כלי להפוך חומרי לימוד לנגישים יותר, וגם לשמירה על תקשורת עם מרצים. אבל גם בעידן של התקשורת המתמדת, אין זה צריך להפתיע שסטודנטים מחלקים את חייהם למדורים נפרדים, ומנסים להפריד בין לימודים לבין בילוי. האתגר החינוכי, בכל הרמות של ההשכלה, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, הוא לעזור לתלמידים ולסטודנטים להבין שאותם כלים שמשרתים את חיי החברה שלהם יכולים לשרת גם את הלמידה שלהם. במאמר אנחנו קוראים שמחקרים מראים שרוב הסטודנטים:

ואם כך, יש טעם להדריך אותם בשימוש הספיציפי הזה בכל הרמות הלימודיות. אבל במידה. רוב התלמידים והסטודנטים אינם רוצים להיות “חברים” עם המורים או עם המרצים שלהם, וזה כנראה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות.

בשבועות האחרונים זכיתי למספר לא מבוטל של הזמנות להציץ בפרופילים של ידידים ושל מכרים בפייסבוק. אינני יכול להגיד שלא מסקרן אותי להציץ, אבל נכון להיום, אני די מוכן לוותר. אני, כמו רוב האנשים שאני מכיר, די עסוק במספר רב של פרויקטים, ונכון לעכשיו, לא נראה לי שיש משהו בפייסבוק שיוכל לסייע לי בפרויקטים האלה יותר מאשר כלים אחרים שאני כבר עמוס בהם. אבל אינני יכול, כמובן, להגיד שכלים מהסוג הזה, או רשתות חברתיות באופן כללי, אינם מעניינים אותי, ולכן נדמה לי שיש טעם טיפה להרחיב.

אולי זה יישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי, אבל מספר כלי ה-Web 2.0 שאינני בוחן עולה בהרבה על אלה שאני בודק. קשה, כמובן, שיהיה אחרת. כמעט מידי יום צצים מספר כלים חדשים, ולו הייתי בודק את כולם, הייתי מוצא את עצמי קופץ מכלי לכלי הרבה לפני שאני מספיק להכיר אותם, או להסיק מסקנה כלשהי לגבי כדאיותם. אין לי ברירה אלא לבחור קומץ כלים, אפילו באופן אקראי, ולנסות לצלול לתוך השימוש בהם על מנת לבחון אם הם עונים על צורך אצלי או לא. וכמובן שהשאלה איננה רק אם הכלי עונה על צרכים אישיים, אלא, ואולי בעיקר, האם יש לו מה לתרום לסביבה הלימודית או לתהליך הלמידה.

מבחינתי, יש עוד נתון שדי חשוב. אינני אוהב שמכריחים אותי לפתוח חשבון בכלי מסויים רק על מנת לבחון אותו. נכון, זה לא תמיד אפשרי. אבל למרות שיעילותם האמיתית של דלישס ושל פליקר, למשל, נעשית ברורה רק אחרי שפותחים חשבון, מאפשרים לנו להציץ בהם ולראות מה הכלים האלה מציעים לנו עוד לפני פתיחת החשבון. פייסבוק איננו מאפשר לזאת (להבדיל מרוב הקהילות של נינג שהן פתוחות לבדיקה בלי הרשמה).

בנוסף להזמנות לפייסבוק שהגיעו אלי בזמן האחרון, התפרסמו כמה מאמרים בעיתונות העברית אודות הכלי. לפני כשבועיים התפרסם ב-The Marker מאמר מתורגם מהאקונומיסט הבריטי תחת הכותרת: הבועה החברתית של פייסבוק. (המקור באנגלית נמצא כאן.) במאמר הזה אנחנו קוראים משפט שבעיני חשוב ביותר:

רק אתמול, סטיבן דאונס, בבלוג האישי שלו, הרחיב על הנקודה הזאת, והדגיש שבדרך כלל, ככל שרשת גדלה, איכות הקשרים שבתוך אותה רשת נעשית דלה יותר:

אם כך, לא בטוח שיש טעם בלהיות חלק מרשת המונית. אישית, אני יכול לתאר לעצמי שרשת בעלת משתתפים רבים מפזרת את עול אחזקת הרשת על גבי יותר מקומץ פעילים שנשרפים מהר מדי כי הם מחזיקים אותה לבדם. אבל מלבד היתרון הזה, קשה לי לזהות אחרים. למען האמת, אינני יודע מה אמור לקרות בתוך רשת כמו פייסבוק. האם אני והחברים שלי אמורים ללבן סוגיות שונות שמעסיקות אותנו, או האם אנחנו פשוט אמורים להיות “שם”, ולהפגין נוכחות. הרושם שאני מקבל מוויכוח על פייסבוק (משתמש אחד בעד, ומשתמש אחר נגד) שהתפרסם ב-Ynet לפני כמה ימים, היא שהנוכחות היא מטרה בפני עצמה. שני המתווכחים מנסים להסביר מה הם עושים בפייסבוק. כצופה מבחוץ, נדמה לי ששניהם עושים (או לא עושים) את אותו הדבר, וההבדל היחיד ביניהם הוא שאחד חושב שזה כייף וכדאי, והשני חושב שזה כייף, אבל בזבוז זמן. אישית, אני מסוגל להנות מבזבוז זמן לפחות כמו כל אחד אחר, אבל ממה שתיארו באותו “ויכוח”, לא הבנתי למה כדאי לי לבזבז את הזמן שלי דווקא בפייסבוק. זאת ועוד: עדיין לא הצלחתי להבין מה מתרחש שם.

במאמר ב-The Marker מופיעה תרשים המראה שנכון להיום, עדיין יש ב-MySpace בערך פי שלוש המשתמשים מאשר בפייסבוק. אם כך, אולי יש טעם לשאול למה בארץ מתלהבים כל כך מפייסבוק, ואילו על MySpace בקושי שומעים. לפני חצי שנה דנה בויד כתבה מה שבעיני היה חלק משמעותי מהתשובה לשאלה הזאת. במאמר שנשא את השם Viewing American Class Divisions through Facebook and MySpace בויד ציינה שבני נוער מהמעמד הבינוני ומעלה (כולל אלה שבעבר היו להם חשבונות ב-MySpace) נמשכו לפייסבוק, ואילו בני נוער עניים יותר היו המשתמשים העיקריים של MySpace. השבוע בויד חזרה לנושא הזה וכתבה על מחקר (לא שלה) שהתפרסם לאחרונה שחיזק את הטענה שלה. אין לי נתונים בנוגע לישראל, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנהירה לפייסבוק בארץ היא לרוב אצל שכבות מבוססות המבקשות להפגין את שייכותם לאליטה.

אחרי כל זה, אני בכל זאת שב ומדגיש שאין לי שום דבר נגד פייסבוק. אני פשוט בוחר להתמקד בכלים אחרים, ומבקש לפרוס את העבודה הרבה של בדיקת כלים למיניהם על גבי כמה שיותר אנשים. אני מבטיח להמשיך לבחון את הכלים שלדעתי הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לתרום לקידום הלמידה. (בעבר ציינתי שאני מעדיף להתמקד בבלוגים, אבל אני מאד מעוניין ללמוד מאלה שבוחנים את השימוש בוויקיים, למשל.) בנוגע לרשתות חברתיות, אני אמשיך להשקיע באדורשת, וברשתות קטנות וממוקדות כמו אלו שנינג מציע. אבל אשמח מאד ללמוד מהנסיון של אחרים – לא רק בפייסבוק, אלא במסגרות דומות נוספות.

מידי פעם אני מהרהר כאן על ההבדל בין קהילה לרשת, ועל המקומות שאלה יכולים למלא בתהליכי למידה. טענתי שביסודו של דבר כל אחד מאיתנו מעמיד את עצמו במרכז הלמידה שלו, ועוסק בתן וקח עם הסביבה שלו בהתאם לצרכיו. ואם כך הדבר, השאיפה להיות חלק מ-“קהילה לומדת” מוגדרת היא, לטעמי, מיותרת. בשבילי המונח “רשת” מתאר את הקשרים המזדמנים, הלעתים חזקים ולעתים רופפים, שמגדירים את ההשתייכויות ואת המחוייבויות שלי לעצמי ולאחרים. אבל אין זה אומר שאין קסם, וגם כדאיות, ב-“קהילה”, במסגרת מוגדרת שאליה מצטרפים על מנת להיות בקשר עם אחרים, לעזור ולהעזר בהם. יכול להיות שההבדל בין “רשת” לבין “קהילה” היא סמנטית בלבד. הרי, היום, מרבים להגדיר “קהילות” כ-“רשתות חברתיות”.

לאור זה אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להכיר, ואפילו להצטרף, לרשת חברתית חדשה, על תשתית מעוברתת של נינג: edureshet. קהילה/רשת זאת היא סביבה אסתטית ועשירה בכלים מעולם ה-Web 2.0 המאפשרים ומזמינים חשיבה משותפת של אנשי חינוך שרוצים לקדם את השימוש באינטרנט בבתי הספר. בכך היא דומה מאד למספר רשתות חברתיות שכבר קיימות ב-Ning שעוסקות בחינוך, אבל עם הבדל משמעותי ביותר: היא בעברית. edureshet נוצרה על ידי סוזן צעירי (היא iTeachr, שבזמן האחרון כמעט אינה כותבת לבלוג שלה בגלל העבודה הרבה שהיא מקדישה לעברות של Ning), ומורגש שהיא דאגה עד לפרטים הקטנים כדי שהסביבה תסביר פנים לבאיה.

נכון לשבוע הזה, edureshet יוצאת מתקופת ההרצה, מתקופת הביתיות שבה ההצטרפות היתה רק לפי הזמנה. וכמובן שכך צריך להיות. הרי, אין טעם ש-“רשת חברתית” תישמר בסוד. המבחן האמיתי של edureshet איננו ברעיונות המבריקים שקבוצה היושבת בגן סגור מעלה לעצמה, אלא ביכולת למשוך מורים אחרים שעוסקים בשאלות דומות, ולעורר אצלם הרצון להיות שותפים פעילים בגיבוש דרכי עבודה עם האינטרנט בחינוך. יתכן מאד שרשת חברתית כמו edureshet יכולה להוות סביבה חמה ותומכת למורים שחוששים לפתוח לעצמם בלוג, אך רוצים להתנסות בכלי Web 2.0. ובוודאי לא יזיק שמורים יתנסו בכלים דומים לאלה שרבים מתלמידיהם כבר מכירים.

אי לכך, אינני מתבייש לחרוג טיפה מהסגנון הרווח של הבלוג הזה. הפעם אינני רק מדווח ומקשר, או מבקר, או מהרהר, אלא אני גם ממליץ.

אגב, ל-edureshet יעוד חינוכי מוצהר. התשתית של Ning בעברית יכולה, כמובן, לשרת רשתות חברתיות סביב נושאים אחרים. המעוניינים לבחון כיצד לפתוח קהילה על התשתית הזאת מוזמנים לפנות לסוזן.