קטגוריה: שיבוש החינוך

מעבר לקלישאות

מרבים להכריז שהתקשוב בחינוך מאפשר למידה בכל זמן ובכל מקום. אין ספק שיש מידה לא קטנה של אמת בטענה הזאת. באמצעות התקשוב אנחנו יכולים להוציא את הלמידה מהכיתה ולאפשר לכל אחד ללמוד היכן ומתי מתאים לו. אבל אין זה אומר שכל אחד ינצל את האפשרויות האלה. זאת ועוד: יש אנשים שמוסיפים שכתוצאה מהאפשרויות האלה, כבר אין צורך ללמוד במסגרת פורמאלית, ואפילו עדיף לוותר על הלימוד במוסדות להשכלה הגבוהה (שמן הסתם יקרים מאד וגוזלים זמן רב), ובמקום זה לפלס לעצמך דרך בעולם “האמיתי”, עולם העסקים, ותוך כדי כך להגיע למידע הדרוש לך באמצעות האינטרנט. במאמרון מלפני שבע אודרי ווטרס מנתחת את הטענה הזאת, ומראה למה היא אולי טובה עבור ביל גייטס וסטיב ג’ובס ומארק צוקרברג, אבל איננה יכולה להיות טובה עבור רבים שקו הזינוק הכלכלי והחברתי שלהם נמצא הרבה מאחריהם. ווטרס מסבירה שרוב אלה שטוענים שההשכלה הגבוהה מיותרת אינם מודעים לכך שעבור רוב האוכלוסיה ההשכלה הגבוהה איננה עוצרת את ההתקדמות שלהם, אלא פותחת עבורם הזדמנויות שאחרת לא היו זמינות להם. בנוסף, היא כותבת שמה שבדרך כלל מציעים במקום לימודים גבוהים הן הצעות נדושות ופשטניות:

And this is where the “don’t go to school” chorus can be quite tone-deaf. A veritable cottage industry has sprung up to pen the “don’t go back to school” books, blog posts, articles, and op-eds. But the advice — “don’t go!” — frequently comes with some trite recommendations of what to do in lieu of formal education: “Need a job? Invent it.” Or “Want to learn anything? Write a personal learning plan.” Or “budget $150 a month” to take smart and interesting people out for coffee. Or “open up 20 or so tabs in your Web browser.” “You can learn anything you want on the Internet!” — except, let’s be honest, you can’t. And even if you could, so what?
לאור הקולות הרבים שטוענים שהתקשוב יכול להחליף את ההשכלה הגבוהה, דבריה של ווטרס חשובים מאד. אבל דווקא מה שרציתי לכתוב עליו כאן הוא מאמרון של מרי בג’ריד (Marie Bjerede) שנחשפתי אליו בתגובה שהיא השאירה בבלוג של ווטרס. המאמרון של בג’ריד התפרסם לפני חודשיים באתר של EdSurge. בזמנו קיבלתי הודעה על פרסום המאמרון בדואר שקיבלתי מ-EdSurge, אבל לא הקלקתי על הקישור, ולכן הגעתי אליו רק עכשיו. אני מצטער שלקח לי זמן רב כל כך לקרוא אותו, אבל שמח שסוף סוף כן קראתי.

בג’ריד מציינת שכאשר מתייחסים לתקשוב בחינוך הדעות נעות בין אופטימיות בלתי-מרוסנת, לבין ציניות מוחלטת. יש מי שרואה בשיבוש החינוך מטרה, ואחרים שרואים בו איום. היא מנסה לאתר את שורשי השוני בגישות האלה, וכותבת:

At bottom, I find the question to be whether this new technology serves institutions in their teaching, individuals in their learning, or corporations in their missions.
לפי בג’ריד, באופן אידיאלי התקשוב בחינוך היה משרת כל אחת מהאוכלוסיות האלו, אבל המציאות אחרת:
The numerous interdependent stakeholders in education technology with their legitimate interests are in tension with each other. Even mission-driven companies need to make money, and non-profit foundations need to show short-term results to donors. The education system needs to demonstrate high test scores and college enrollment among all populations, and learners need to get good grades and get into a good college in order to support a middle-class life. This leads to the prioritization of profit over mission, trivial experiments over deep research, test preparation over critical thinking, and grades over learning.
בג’ריד מדגישה שעל אף נסיונות רבים לחולל שינויים בחינוך, התן-וקח בין בעלי האינטרסים השונים בחינוך מביא למצב של איזון סטטי. היא מונה מספר גורמים שמקבעים את מערכות החינוך ומונעים מהן להשתנות. בין אלה:

  • ההסתמכות על התוצאות של מבחנים סטנדרטיים כמדד להצלחה או לכשלון של בתי הספר, וכתוצאה מכך, לתקציבים שמגיעים לבתי הספר
  • הציפיות של הורים שהלמידה וההוראה של היום יתנהלו כפי שהתנהלו כשהם היו בבית הספר
  • חשיבות ההסמכה ממוסדות מעורכים כמדד של יכולת הלומד
  • הדגש על סטנדרטים, שבשם האחידות איננו משאיר מקום לשונות
  • המחקר, שבמקרה הטוב יוצר בסיס לעבודה חינוכית טובה ויעילה, איננו עומד בקצב ההתפתחות של הטכנולוגיה ולכן שינויים בחינוך אינם יכולים לחכות להתבססות מחקרית

היא מסבירה שאם רואים את החינוך כמערכת שמושפעת מכלל הגורמים האלה, אפשר להבין למה כל כך קשה לשנות אותו. בעיניה זה גם מסביר למה השינוי צריך לבוא מבחוץ:

If the education ecosystem is in a meta-stable state that resists change, and if the institutions of education have near absolute power in defining and awarding accreditation, and if the processes and outcomes of this system are sub-optimal for most students as compared to our aspirations, then disruption, as with the Web 2.0 shift elsewhere, is much more a matter of removing constraints and allowing organic evolution than it is of top-down reform.
לדעתה של בג’ריד, כל האוכלוסיות הקשורות לחינוך צריכות למלא תפקיד כדי ששינוי משמעותי באמת יתרחש. בסיום המאמרון שלה היא מתארת את מה שהיא מצפה מכל אחת מאלה – מקובעי המדיניות, מאנשי המנהל, מהיזמים, מהאזרחים, וגם מאלה שמבקרים את המערכת. ליזמים היא מזכירה שתפקידם הוא לתרום מרכיבים טכנולוגיים שיאפשרו שינוי של ממש. היא מתארת את השינוי המיוחל במשפט ארוך מאד, אבל מאד משכנע:
To disrupt education, focus on the products and services that shift power from institutions into the hands of individual students, parents, and teachers: online assessments that tell a student what she has learned and what she could learn next, knowledge maps that show how specific skills and understanding add up to expertise in a subject or field, guided tours that take a learner through the experiences that develop mastery of various subjects, collaboration platforms that support peer learning and peer standards of excellence, data collection engines that give learners deep insight into their learning: more, invent the tools and resources that give power to learners and to the teachers that guide, encourage, and inspire them in ways that have not yet been framed or considered.
למבקרים היא מדגישה שעליהם לזכור שהסרת מגבלות באמצעות הטכנולוגיה אמנם יוצרת תשתית לשינוי, אבל יש בכך גם פוטנציאל לשימוש לרעה. היא מפצירה בהם:
Point out the unintended consequences of what will be a stuttering, messy, disruptive force interacting with a massive, stable system already rife with its own abuses and consequences ….
יש הרבה שאנחנו יכולים ללמוד מהראייה המפוקחת שלה.

האם השיבוש יגיע גם לאקדמיה?

כדי לכתוב לבלוג לא מזיק קצת שקט. כמובן שדרוש גירוי לכתוב, ויותר מדי שקט איננו מועיל, אבל אף אחד לא יתלונן על השקט של ראש נקי מהרעשים הרבים שמסביב. לפעמים הרעשים האלה הם צרכי פרנסה, לפעמים עיסוקים משפחתיים, ולפעמים פשוט הסח הדעת ממגוון סיבות קטנות. הרעשים של השבוע האחרון הם אזעקות ופיצוצים, והדאגה שמתלווה אליהם. ללא ספק אלה מקשים על השגת השקט הדרוש לכתוב. קשה להתנתק מהחדשות (שממילא ימשיכו להציף אותנו) ולהתיישב לכתוב. ומתוך כל הרעש, ואולי בגללו, יש חשק להמשיך בשגרה (או לחזור אליה), ובמקרה שלי השגרה היא עיון בפרסומים בתחום התקשוב החינוכי, פרסומים שאינם מפסיקים להגיע אלי גם בעת מלחמה.

בשבועות האחרונים הנושא החם ביותר בתחום הזה הוא ה-MOOC – קורסים ענקיים, פתוחים, ומקוונים. ה-MOOC איננו חדש. כבר בשנת 2008 זכיתי להשתתף באחד הקורסים הראשונים במודל הזה, אם כי ההשתתפות שלי היתה מצומצמת למדי מפני שמצאתי שכלומד עצמאי ותיק המסגרת של ה-MOOC לא תרמה לי משהו ייחודי שלא יכולתי להשיג בלעדיה. אבל ה-MOOC של היום, ה-MOOC שזוכה לכיסוי עיתונאי נרחב, שונה מאד מה-MOOC שאני הכרתי לפני מספר שנים.

נדמה לי שהשוני הזה הוא שמקשה עלי לכתוב כאן על תופעת ה-MOOC. כאשר אני קורא על ההצלחה המסחררת של מיזמים כמו Coursera ו-Udacity, אני שואל את עצמי אם לזה הוגי ה-MOOC הראשונים התכוונו. אותם הוגים ראו ב-MOOC מסגרת המאפשרת למידה עצמית וגם קבוצתית שתהיה פתוחה לא רק מבחינת האפשרות ללמוד ללא תשלום, אלא גם של פתוחה בכך שכל משתתף יכול להשפיע על הלמידה הקבוצתית. קורסי ה-MOOC שבכותרות היום אמנם פתוחים במובן של כל אחד יכול להרשם, אבל ביתר מאפייניהם מדובר בקורסים די סגורים – תכני הלימוד נקבעו מראש ותפקיד הנרשם הוא בסך הכל לרכוש את הדעת המוצעת לו דרך הרצאות מוקלטות.

בגלל זה, גם אם מדובר בהצלחה כבירה (ומאות אלפי נרשמים לקורסים כאלה בהחלט יכול להחשב להצלחה) קיוויתי למשהו אחר. חשתי שההצלחה היא גם הצלחה של ההוראה המסורתית, הנצחת מודל של הוראה שאפשר היה לקוות שישתנה בעקבות התקשוב. אין זה השיבוש לו ייחלתי.

מאמרון ארוך חדש של קליי שירקי מעמיד את ה-MOOC בפרספקטיבה אחרת, ומצביע על זה שגם אם לא מדובר בשיבוש בדרכי הלמידה, יש בו, בכל זאת, היכולת לשבש באופן מאד משמעותי את כלל מערך ההשכלה הגבוהה.

שירקי חוקר את ההשפעות של התקשוב על מגוון מוסדות. בעבר הוא תיאר כיצד פורמט ה-MP3 ושיתוף קבצים דרך Napster הביאו לשינויים גורפים בתעשיית המוסיקה המוקלטת. כמו-כן, הוא תיאר כיצד נגישות המידע דרך ה-WWW מפרק את החבילה המוכרת לנו כעיתון היומי או השבועון, ויוצר מודל אחר של פרסום חדשות/ידיעות. שירקי טוען שכמו שתעשיית המוסיקה המוקלטת והעיתונאות המודפסת לא יכלו לשרוד בצורתם המסורתית מול התקשוב, כך יקרה גם להשכלה הגבוהה, והוא מצביע על ה-MOOC כגורם המרכזי בשיבוש הזה:

Once you see this pattern – a new story rearranging people’s sense of the possible, with the incumbents the last to know – you see it everywhere. First, the people running the old system don’t notice the change. When they do, they assume it’s minor. Then that it’s a niche. Then a fad. And by the time they understand that the world has actually changed, they’ve squandered most of the time they had to adapt.

It’s been interesting watching this unfold in music, books, newspapers, TV, but nothing has ever been as interesting to me as watching it happen in my own backyard. Higher education is now being disrupted; our MP3 is the massive open online course (or MOOC), and our Napster is Udacity, the education startup.

רבים מאלה המבקרים את ה-MOOC מדגישים שקורס רב משתתפים פתוח המבוסס לרוב על הרצאות באמצעות הווידיאו ועל מבחני רב-ברירה להערכת הישגי הלומדים לא יכול להשתוות לקורס אוניברסיטאי. שירקי איננו מכחיש זאת. אבל הוא טוען שהרוב המכריע של הקורסים שעבורם סטודנטים משלמים כסף טוב אינם באיכות משובחת, ודווקא קורס רב-משתתפים פתוח יכול לענות על הצורך, ובהרבה פחות כסף. בעצם, כאן נמצא היסוד של השיבוש אשר ב-MOOC.

שירקי מציין שהנסיון להשוות קורסי MOOC לקורסים אוניברסיטאיים כמו של הרווארד מופרך. הרווארד, ומוסדות יוקרתיים דומים, ימשיכו לשרת שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסיה, ובצורה מיטבית. אבל הוא מסביר ש-50 הקולג’ים הנחשבים ביותר בארה”ב משרתים בסך הכל רק 3% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. הוא מדגיש שהרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת לומדת בקולג’ים שסביר להניח שמעולם לא שמענו עליהם, קולג’ים שגובים סכומים מכובדים, אבל מעניקים השכלה שבמקרה הטוב היא בינונית. לפי שירקי, הסטודנטים בקולג’ים האלה ירוויחו מהאפשרות ללמוד ב-MOOC, ובגדול. הוא מסביר:

… the fight over MOOCs is really about the story we tell ourselves about higher education: what it is, who it’s for, how it’s delivered, who delivers it. The most widely told story about college focuses obsessively on elite schools and answers a crazy mix of questions: How will we teach complex thinking and skills? How will we turn adolescents into well-rounded members of the middle class? Who will certify that education is taking place? How will we instill reverence for Virgil? Who will subsidize the professor’s work?

MOOCs simply ignore a lot of those questions. The possibility MOOCs hold out isn’t replacement; anything that could replace the traditional college experience would have to work like one, and the institutions best at working like a college are already colleges. The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.

אפשר להעלות שורה ארוכה של “אבל”-ים. מערכות חינוך, וההשכלה הגבוהה בפרט, הן מערכות מורכבות. בנוסף להוראה בסיסית הן עוסקות בהסמכה, במחקר, במגוון היבטים חברתיים, ועוד. קשה לדמיין שמערכת כזאת יכולה לקרוס סתם מפני שמישהו מתחיל להציע קורסים בחינם. אבל רצוי לזכור שרק לפני מספר שבועות השבועון האמריקני Newsweek, שבועון בעל מוניטין וייחוס, הכריז שהוא מפסיק לצאת לאור במהדורה מודפסת. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של עיתונים שכבכר קרסו. השיבוש, כנראה, מסוגל להגיע מאד במפתיע.

טוב שזה כבר לא כל כך פשוט

בדרך כלל לא חסר לי על מה לכתוב כאן. תמיד משהו מעניין קורה בתחום התקשוב בחינוך שמצדיק התייחסות. על פי רוב ההתרחשויות, או ההגיגים, האלה מניבים לפחות מאמרון אחד או שניים לשבוע. יש שבועות שקטים שבהם קשה לי למצוא על מה לכתוב, אבל אלה המיעוט. לפעמים השבוע כל כך גדוש באירועים שקשה לבחור על מה לכתוב. בשבועות כאלה אני חש שהקוסמוס מהתל בי מפני שדווקא השבועות האלה מלאים במטלות הקשורות לפרנסה שדורשות זכות קדימה על הזמן שלי, כך שאינני מספיק לכתוב בכלל. השבוע האחרון היה שבוע כזה. כל יום סימנתי לעצמי משהו שעליו כדאי ורצוי לכתוב, ובמקום שהרשימה הזאת תצטמצם, בכלל לא הספקתי לכתוב, והיא הלכה ותפחה.

רגעים כאלה בדרך כלל מעוררים הרהורים כלליים – למה בכלל אני כותב, האם לדברים שנכתבים כאן יש הד שמצדיק להקדיש זמן לכתיבתם. נדמה לי שבגלל זה, כאשר אני סוף סוף מצליח להתיישב לכתוב אני בוחר להעלות כאן הרהורים במקום לכתוב על אירוע ספציפי. אינני יודע אם משהו דומה קורה למרטין וולר, אבל השבוע הוא גם העלה הרהור בנוגע לאמירות נפוצות בתחום התקשוב בחינוך.

וולר כותב על התהליך שבו טכנולוגיות חדשות, טכנולוגיות שרק לפני זמן די קצר הלהיבו אותנו, הופכות להיות מובנות מאליהן כך שאנחנו מפסיקים להתרגש מהן. הוא כותב שבימיהם הראשונים של כלים רבים, אנשי חינוך רבים הקשורים לתקשוב (כולל הוא עצמו) חטאו בהתלהבות יתר:

At the time, the combination of user generated content, wide connectivity, social networking, mobile devices seemed to open up possibilities. I still find it amazing that I have such a rich, global network of peers, all of whom are smarter than me, and most of whom I haven’t met. I would argue that this optimism, and slight discarding of critical powers we felt wasn’t a failing however, it was a necessity. By engaging in this new world whole-heartedly one could really get the benefits and also potentially shape the possible futures we were envisaging.
וולר מבהיר שבעיניו הוויתור הזמני על הביקורתיות לא נחשב כשל. במקום זה, הוא רואה בו שלב הכרחי מפני שרק דרך המעורבות האינטנסיבית בשימוש בכלים ובבחינתם אפשר היה להכיר את האפשרויות הגלומות בתקשוב.

ובכל זאת, ובאופן די צפוי, ככל שהתרגלנו למה שפעם היה חדש, ההתלהבות שלנו כלפיו דעכה. הדעיכה הזאת איננה שווה ערך לאכזבה, אלא ראייה מפוכחת יותר שבאה עם הכרות מקרוב ועם הנסיון. לפי וולר, אנשי חינוך שבטוחים שיש ערך בתקשוב צריכים ללכת על חבל דק – הם צריכים להזהר מלשלול את החדש (נטייה שבאה עם התחושה שבסרט הזה כבר היינו) אבל הם גם צריכים לא להגרר לפתרונות קלים או לסיסמאות שאינם מכירים במורכבות של הטכנולוגיה בחינוך, מורכבות שרק אחרי שנים של נסיון הם עצמם למדו להכיר.

וולר מצביע על שלוש אמירות בנוגע לתקשוב בחינוך שעשויות לזהות את המשתמשים בהן כנאיביים, או במקרה עוד יותר גרוע, כשרלטנים:

  • הטענה שטכנולוגיה זאת או אחרת כבר מתה – לפי וולר, סימן שמתכוננים למכור לנו משהו חדש במקומה
  • ההכרזה שמשהו חדש יביא לשיבוש החינוך – טענה שבדרך כלל רומזת שמי שטוען אותה רחוק מלהיות בקי במורכבות של ההיסטוריה של החינוך
  • ההכרזה (ההפוכה) שאין חדש תחת השמש – טענה שבאה על מנת למנוע כל שינוי

הוא מסיים בקריאה להכיר במורכבות וברב-גוניות:

So, I’ll make a plea here – we like simple answers, we like people who give us simple answers. They’re sexy. They’re convenient. They’re tweetable. But life isn’t like that, and actually the messy, nuanced, complex picture is more interesting. Be suspicious of those oh so sweet tasting simple answers on either side of the technology divide.
הנסיון מלמד שוולר צודק, אם כי אני חש שהוא נזהר מלהיות תקיף כלפי כמה מהמחדשים הבולטים של היום. כאשר הוא כותב שהיום יותר מתאים לנו להביע ספקנות כלפי התקשוב מאשר בעבר, הוא מציין שהיום קהל המשתמשים הרבה יותר גדול, והתקוות שתולים בתקשוב שונות מאשר בעבר. נדמה לי שהוא רומז כאן שבעבר הלא כל כך רחוק ההבטחה של התקשוב היתה סוג אחר של למידה מאשר המוכרת, ואילו היום יזמים רבים מבקשים להתעשר על ידי השימוש בתקשוב כדי לשרת את ההוראה הישנה, רק בצורה יותר יעילה. חסרה לי אמירה תקיפה יותר בכיוון הזה.

השיבוש יציל? או אולי צריכים להינצל מן המשבשים?

אם לפני יומיים יכולתי להקדיש מאמרון לנושא ישן מאד, עם קישורים לכתבה שהתפרסמה לפני שנה ולמחקר עוד יותר ישן, נדמה לי שאפשר עכשיו להקדיש מאמרון לאירוע שהתרחש רק לפני חודש. מבחינה מסויימת גם נושא המאמרון הזה ישן, אם כי מהיבט אחר אפשר להגיד שהוא אחד הנושאים הבוערים בתחום התקשוב בחינוך היום. אפשר גם להגיד שהמאמרון הזה הוא המשך למאמרון שהתפרסם כאן לפני חודש מבחינה זאת שגם הוא עוסק בנסיונות של יזמים בתחום האינטרנט לעלות על הסוס של התקשוב בחינוך שנראה בעיניהם כמרחב מבטיח מאד לרווחים.

לפני כשלושה שבועות מאות אנשים התכנסו בסן פרנסיסקו לכנס Disrupt של TechCrunch. TechCrunch הוא אתר מאד נחשב בעולם הסטרט-אפים. יזמים מעוניינים להשתתף בכנס Disrupt כי דרך ההשתתפות הזאת הם יכולים לזכות בחשיפה רחבה – במיוחד אצל משקיעים. מארגני הכנס מזמינים כוכבים מעולם הסטרט-אפ להרצאות ולהשתתף בפאנלים, ויזמים חדשים צמאים ללמוד מהנסיון שלהם. הכנס נחשב לאחד היעדים החשובים של חברות סטרט-אפ שמבקשים להיחשף לקהל הרחב, ובמיוחד למשקיעים שמעוניינים למצוא אפיקים חדשים לכסף שלהם. מפני שהכנס מהווה הזדמנות גדולה עבור סטרט-אפים קטנים, רבים מהם מוכנים לשלם בערך $3000 כדי להשתתף. אני מניח שמארגני הכנס בוחרים בכותרת “Disrupt” מפני שהיא מאפיינת את האתוס הסטרט-אפי – הסיכוי של סטרט-אפ להצליח קשור ליכולתו לשבש את התפקוד המוכר והרגיל של תחום מסויים. מי שמציע מענה לבעיה מוכרת יכול אולי להצליח, אבל סיכויי ההצלחה של מי שיכול לשכנע שיש לו מענה לבעיה שעד עכשיו לא ידענו שיש לנו, או של מי שיכול להראות שהמוצר שלו משנה את כללי המשחק בתחום מסויים, עוד יותר גדולים.

עוד לפני פרסום ספרו של קלייטון כריסטנסן Disrupting Class היו רבים שטענו שהחינוך בשל לשיבוש, ושטכנולוגיות דיגיטאליות הן האמצעי המתאים לשיבוש הזה. בארבע השנים מאז הטענה הזאת הפכה למוסכמה. היום גופים ויזמים רבים מזדרזים לצאת לשוק עם מוצר שיחולל את השיבוש המקווה, וכמובן גם להכניס כסף רב לכיסים שלהם. לאור זה, די מובן שפאנל אחד של הכנס של TechCrunch עסק בחינוך.

במושב של כ-25 דקות שלושה כוכבי תורן בתחום התקשוב החינוכי רואיינו על ידי מנחה מתוך עורכי TechCrunch: ג’ואל קליין, לשעבר המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק והיום ראש תחום החינוך של News Corps של רופרט מורדוך, סלמן חאן, יזם האקדמיה של חאן, וסבסטיאן תרון, עד לפני שנה פרופסור בסטנפורד והיום יזם Udacity שמציע קורסים מאסיביים ברמה אוניברסיטאית ללא תשלום.

אני עוקב אחר בלוגים רבים של אנשי חינוך, וגם אחרי מספר חיפושים לא מצאתי בבלוגים חינוכיים יותר מקומץ דיווחים על הפאנל שעסק בחינוך. בהתחשב במחיר, נדמה לי שזה די מובן. ספק אם אנשי חינוך יכולים להרשות לעצמם לשלם את המחיר הגבוה. אודרי ווטרס נכחה כעיתונאית בפאנל הזה (ולכן היא לא שילמה), וההתרשמות שלי היא דרך עיניה. (לשם האובייקטיביות, אפשר לצפות בווידיאו של כל 25 הדקות של הפאנל. נדמה לי שהדיווח של ווטרס, כולל נקיטת העמדה שלה, נאמן למתרחש.) כבר עם תחילת הדיווח שלה ווטרס חושפת את נטיותיה כאשר היא מציינת שהכנס נערך באותו הזמן של שביתת המורים של שיקגו, וכותבת:

Technology is a smokescreen here, I think, for other changes that are afoot in the American school system.

מנחה הפאנל שאל את ג’ואל קליין למה, נכון להיום, אין שיבוש של ממש בחינוך. קליין השיב שהחינוך הוא:
a state and government run monopoly which in essence doesn’t align incentives with outcomes.
והוסיף:
there’s no external incentive making you change
עם זאת, בזכות אימוץ הסטנדרטיים של Common Core, ואמצעי ההערכה שמתלווים אליהם, קליין צופה שינוי. ווטרס מעירה שהוא כנראה מתכוון ל-outsourcing של החינוך הציבורי לחברות למטרות רווח. קליין ממשיך שגם השוק, וגם התלמידים, מעוניינים בכשירויות שהסטנדרטים האלה מחייבים.

כאשר המנחה פונה לסלמן חאן הוא שואל אם אכן חאן ויזמים דומים נעשים למומחים בהוראה בהתאמה אישית. חאן משיב שהוראה כזאת היא האידיאל שאליו החינוך שואף, אבל הוא איננו מעשי מבחינה כלכלית. הוא מוסיף, במחווה למורים שכנראה נובע מהביקורת שהושמעה כלפיו לאחרונה מאנשי חינוך רבים, שאנשיו עובדים במשותף עם מורים. באופן כללי הדיון היה סתמי למדי, והמנחה לא הפגין בקיאות בחינוך (בלשון המעטה). במאמרון אחר מאותו שבוע בבלוג שלה ווטרס מהרהרת על כך שרוב הבלוגים הטכנולוגיים שהיא קוראת נוהגים להתרפס בפני מפרסמים ומשקיעים ויחסי הציבור שלהם, וזה מזכיר לה את המתרחש בכנס:

And really, that’s what much of the technology blogs do. It really struck me — no surprise — at Techcrunch Disrupt, watching speakers be handled with kid gloves by the moderators on stage as well as by the bloggers who wrote up the proceedings of each session. There were no tough questions. There was no context. No critique. It’s not journalism. It’s marketing.
אפשר להביא עוד קטעים מתוך הפאנל, ועוד הערות עוקצניות של ווטרס, אבל נדמה לי שזה מיותר. התמונה הכללית שמצטיירת מהפאנל היא של רצון רב לנגח את המורים, שעל פי רוב מזוהים כאחראים למצב החינוך. ובקהל היה רעב גדול למצוא דרך לחדור לשוק מבטיח, אבל הראייה החינוכית היתה רדודה וגבלה בבורות. אבל כמובן אין זה אומר שבעתיד הלא רחוק לא נהיה עדים לבתי ספר רבים שירכשו את אמצעי ההוראה החדשים שיזמים חדשים ישווקו, או למפקחים שידרשו מבתי הספר שלהם להעריך את תלמידיהם באמצעות כלי הערכה תקשוביים חדשים שבינם לבין החינוך אין כמעט כלום.

זה בוודאי מספיק. מי שקרא עד לכאן קולט היטב את הגישה שלי לכנס ה-Disrupt, ולתפיסה ה-“חינוכית” שביסוד שלו. אבל בשלבי העריכה לקראת פרסום המאמרון הזה התפרסם מאמרון נוסף של אודרי ווטרס שבעיני מאד רלוונטי לנושא. במאמרון החדש ווטרס מדווחת על ההכרזה של קבוצת הון-הסיכון Union Square Ventures לפתוח לציבור את המחקרים שהיא עורכת לקראת קבלת החלטות לגבי ההשקעות שלה בתחום החינוך. USV היא קבוצת הון-סיכון מאד מוערכת בתחום ההי-טק, ובאופן כללי היא כנראה די גלויה לגבי שיקוליה וקבלת ההחלטות שלה (אין לי נסיון בתחום ואינני יכול להעיד לכאן או לכאן). החברה איננה רק מדברת על פתיחות, אלא גם מיישמת אותה, ולפני מספר ימים היא פרסמה מסמך גוגל פתוח בו ניתן לעקוב אחר המחקרים והמאמרים שבהם עובדי החברה נעזרים לקראת גיבוש עמדה כלפי יזמויות תקשוביות בחינוך והכדאיות שלהן.

עד כאן, הכל טוב ויפה. הפתיחות הזאת בהחלט ראויה להערכה. אבל הבעיות מתחילות כאשר מעיינים במסמך עצמו. אפשר להגיד שהמסמך מהווה סקירת ספרות, אבל הוא רחוק מאד מלהיות סקירה מעמיקה, או אפילו רצינית. יש בו קישורים לכ-30 כתבות עיתונאיות, מאמרונים בבלוגים, והודעות לעיתונות, עם משפט או שניים של תיאור על כל קישור. בנוסף, יש קישורים לחמישה סרטונים – רובם הרצאות TED. אין פסול באף אחד מהמקורות האלה, ולגבי רבים מהם אני אפילו שמח לחשוב שהם אולי משפיעים על החשיבה של אנשי USV. אבל סביר להניח שמרצה במכללה שהיה מקבל סקירת ספרות כזאת כעבודה מסכמת של סטודנט בקורס על סוגיות בלמידה המקוונת היום היה מחזיר אותה עם בקשה להרחיב, וגם להעמיק מבחינת ערכו של כל אחד מהמקורות. ווטרס בהחלט צודקת כאשר היא פוסקת לגבי המסמך:

what Union Square Ventures has published isn’t “research.” It’s not a literature review. It’s not a history. There’s no explanation of the problem(s) of education — their causes and what online education can solve. It’s not even a particularly good overview of online education in terms of potentials for learning (LOL “learning”) or making money. It feels like the results of Googling “online education” — maybe “education technology disruptive innovation.”
ואפשר, כמובן, להוסיף, שמתקבל הרושם שהסקירה הזאת נעשתה על ידי אנשים ללא רקע חינוכי. אפשר אולי להבין את הרצון להסתמך על “מקורות” חדשים, אבל היכן ההתייחסות להיסטוריה של החינוך או של התקשוב בחינוך? המסמך נטול כל אזכור של תיאוריות חינוכיות, או אפילו של מטרות החינוך. הוא שטחי באופן מדאיג. ווטרס כותבת שהמשקיעים של USV, בעלי הנכונות לפתיחות, הם בין בין קבוצות הון הסיכון האיכותיים ביותר. אם כך הם עושים את שיעורי הבית שלהם לקראת חיפוש אחר הרווח הגדול בתחום החינוך, מפחיד לחשוב כיצד פועלים המשקיעים הפחות איכותיים.