התקווה שבבלוג – מבט על תלמיד

לפני כמה ימים כתבתי כאן על זריקת העידוד שקיבלתי מהקריאה במאמר של מורה באנגליה שלמרות חששותיו אימץ בלוגים והתחיל לשלב אותם בעבודה הלימודית של תלמידיו. הפעם, נשאב עידוד מהצד השני – מתלמיד שהציץ ונפגע, ומנסה לשכנע את חבריו שכדאי גם להם.

גם כאן, כמו עם המורה, רצוי לא להתלהב יותר מדי. מדובר בבלוג שקיים רק שלושה חודשים, ועד היום בעל הבלוג, תלמיד בן 15 בסקוטלנד, כתב רק כתבה אחת בכל אחד מהחודשים האלה. בימים ציניים יותר הייתי כותב שבעצם, מלבד ההבטחה, אין כאן שום דבר. אבל יש משהו בסגנון הכתיבה של הבלוגר הצעיר הזה שמעורר תקווה. בכתבה שלו מחודש דצמבר הוא מספר שתוך כדי שיעור מתמטיקה (שעליו הוא מדווח שהוא בוודאי ישכח מה שהוא למד בו), הוא פנה לחברו לספסל הלימודים וסיפר לו על הבלוג שלו:

I turned to the guy sitting next to me and told him about the Blog I wrote a couple of days before hand, and how there were people out there taking a serious interest in my opinion… which to be honest really surprised me. When I had finished the story there was a pause. He then asked me, “What’s a Blog??”… My only thought after that was if only he knew. If only he had discovered. Not just what a Blog is, but what a Wiki is, what an RSS or and Atom feed is. How it could benefit him. If only he had been taught…

המשך הכתבה ספוג בהתלהבות של גיל הנעורים, אבל למה לא? זה הרי לגיטימי, ואפילו הגיוני, לגמרי.

כזכור, מדובר בבלוג מאד חדש, וכידוע, בעולם הבלוגים, רבות ההתחלות על ההמשכים. יתכן ובעוד חודשיים הבלוגר הצעיר הזה יתלהב ממשהו (או אולי במישהי) אחר, וכבר ישכח מהבלוג. אבל משום מה, אין זאת התחושה הפעם. אהבתו העיקרית של הבלוגר שלנו היא גיטרה הבס, והוא אפילו פתח ויקי בו הוא התחיל (כן, גם כאן יש רק התחלה) לספר על נגני הבס שבעיניו ראויים לחיקוי. יש לו גם חשבון בדלישס (נכון, די ריק), וגם בפליקר (רק טיפה יותר פעיל), וניכר שהדחף לבדוק ולבחון את הכלים האלה די בוער בו. ולמה לא? הוא משוכנע שמה שמתחיל להיות טוב לו, יכול להיות טוב גם לאחרים:

I would like you to think about how it could be if school 2.0 was put into place… there are teenagers my age that could be in school not only learning about English, Physics or History, but gathering their own information about whatever aspect of that subject they need to know about, not only relying on that one person standing at the front of the class telling them how it is. They could be writing Blogs or making Wiki’s about what they have just learned about, and discussing it with others, not just from the same class as them, but from different parts of the world as them. What’s more is that it will all be there to refer to when exam time comes around. All the notes they’ve made, all the Blogs posts they’ve made and all the discussions they’ve had can all be accessed by typing in the URL.

אז אולי כל מה שדרוש הוא לחבר בין התלמיד הזה, לבין המורה מהמאמרון הקודם? ברור לי שזה לא כל כך פשוט, ושוב, קל מאד (ואולי אפילו מוצדק) להתייחס לכל זה בציניות. אבל מותר לפעמים גם לראות את חצי הכוס המלאה.

כשהבלוג החינוכי פוגש את המיינסטרים

מדי יום אני עובר בקורא ה-RSS שלי על רשימה ארוכה של בלוגים שעוסקים בשימוש בכלי ה-Web 2.0 בתהליכי הלמידה. כאשר בדרך כזאת צופים על הסביבה החינוכית, מקבלים את הרושם שכל העולם כותב בלוגיים, שמורים נמצאים בהתנסות מתמדת בשימוש בכלים האלה. אבל זה, כמובן, איננו המצב האמיתי. למרות שהשבועון “טיים” בחרה באדם שמעלה חומרים לאינטרנט כ-“איש השנה”, ולמרות הדיווחים על המספר העצום של בלוגים, ואתרי MySpace, ועוד, שנפתחים מדי שבוע, האמת היא אחרת – רוב המרחב החינוכי מתנהל כאילו מעולם לא שמעו על בלוגים או על כלים דומים. בעולם האמיתי, מחוץ לקורא ה-RSS שלי, רבים מאלה שכן שמעו על הכלים האלה, הגיבו בתגובה כגון “טוב, זה לא בשבילי” והמשיכו לעשות בכיתה את מה שהם עשו לפני-כן.

במידה מסויימת, אנחנו, הבלוגרים, אשמים במצב הזה. כאשר אנחנו מדווחים בהתלהבות על השינוי המהפכני בנוף החינוכי שהכלים האלה מחוללים, אנחנו אולי מעוררים התעניינות אצל מספר מורים, אבל אנחנו מצליחים להפחיד רבים אחרים. מהפכה? מי ביקש מהפכה! הם בסך הכל רוצים לעמוד בדרישות של המערכת – להקנות קצת דעת לתלמידים, ולקוות שהדעת הזאת תבוא לביטוי במבחנים.

לאור המצב הזה, מאמר של מורה באנגליה (שכנראה מתמחה, כבר 20 שנה, במחשבים), לאורנס בולטר, מעורר תקווה. כמעט לא ידוע לי דבר על בולטר, ולמען האמת, אינני זוכר כיצד הגעתי לאתר שלו. (לבולטר יש גם בלוג, אבל כמעט אין בו פעילות. כבר ארבעה חודשים שאין כתבה חדשה בו.) בולטר כותב שרעיון הבלוג קסם לו, אבל שהוא גם חשש ממנו. אך ככל שהוא בדק מה עושים תלמידים על אתרים ועל בלוגים שלהם, הוא השתכנע שאלה משקפים למידה אמיתית, ולכן הוא החליט שכדאי להעיז.

בוטלר כותב על בעיות טכניות בסיסיות – למשל על כך שתלמידים רבים אינם זוכרים את הסיסמאות שלהם. במידה לא קטנה הוא מופתע מהנכונות של התלמידים להשקיע באלמנטים גראפיים, אבל כנראה מבין שכדאי לעודד את זה, ואף ללמד את השימוש בכלים כאלה.

מקריאת המאמר של בולטר מתקבל הרושם שמדובר במורה שמרן, במסגרת לימודית שמרנית, אפילו אפורה. וזאת הסיבה שהקריאה כל כך מעודדת. הרי, אם מורה כזה כותב דברים כגון:

So now, a few months on how do we sit with blogging? The answer has to be, very comfortably. By any measure blogging is now a positive feature of all ICT lessons. It has given lessons structure where explanation and summary are regular components and the teacher instruction “post to your blog…” is eagerly responded to by pupils. Feedback is now embedded into lessons as pupils look forward to viewing teacher comments added to their posts.

אפשר להתעודד שמדובר בתופעה שאיננה שמורה רק לרודפי החדש, אלא עשויה לתפוס גם את המורה המסורתי יותר. נושאים כמו בקרה על הבלוגים, ושמירה על התנהוגות נאותה, חשובים מאד לבולטר. הוא מציין שסיבה חשובה להצלחת הבלוגים בבית הספר קשורה לבקרה הדוקה:

Here lies the key to successful class blogging. It is the fact that the blogs are conspicuous and that pupils know that they can be, and are, monitored and any abuse of the kind we saw in the first few weeks has, apart from the occasional transgression, subsided. This is partly through the routine viewing and marking by teachers, but also because pupils know any member of the school leadership team may view them. The fact that blogging and feedback from teachers is a regular part of pupil classwork has a regulatory affect.

אינני בטוח שאני רוצה לראות שוטר קטן בראשו של כל תלמיד שכותב בלוג, אבל אני משוכנע שככל שמסגרות לימוד מסורתיות יתנסו בשימוש בכלים האלה, נראה לא רק פיקוח צמוד על הנעשה בהם, אלא גם פתיחות הולכת וגדלה מצד בתי הספר והמורים שמגלים שמדובר בלמידה משמעותית.