מעבר לשיקול הכלכלי

לפני שלושה שבועות שאלתי כאן אם הנוף התעסוקתי העתידי באמת מצביע על צורך בהוראת התכנות לכלל התלמידים בבתי הספר. ציינתי שיש תחזיות שמראות שהאוטומציה והרובוטיקה יגרמו לביטול מקומות עבודה רבים. בנוסף, להבדיל מלפני דור כאשר הפגיעה היתה במשרות של הצווארון הכחול, היום האוטומציה מאיימת על משרות של הצווארון הלבן. לא טענתי שאין בכלל צורך במתכנתים, אבל הדגשתי שהדרישה שכל תלמידי בתי הספר ילמדו לתכנת כדי שהם יוכלו למלא משרות העתיד איננה מעוגנת בצורך אמיתי של השוק העבודה.

השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. גורדון, פרופסור מוערך מאד במדעי החברה באוניברסיטה Northwestern, טוען שמאה השנים בין 1870 ל-1970 ראו עלייה מתמדת ברמת החיים בעולם המערבי, אבל סביב 1970 העלייה הזאת נבלמה. לפי גורדון, על אף העובדה שנוהגים להתפעל מההישגים הטכנולוגיים של ימינו, כאשר בוחנים את השפעתם על רמת החיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו לפריחה הטכנולוגית של חמישים השנים האחרונות חשובות ומשמעותיות יותר. ההבדל בין שתי התקופות בא לביטוי בשאלה שקובן שואל בכותרת של המאמרון שלו:

הרמז ברור. הסמטרפון נפלא, אבל השפעתו על רמת החיים פחותה לעומת השינויים שקדמו לו. קובן מסכם את הנושא:
In past decades, new technologies have clearly expanded communication and entertainment, making life far more instantaneous, convenient and pleasurable. But social media, immediate communication, and constant access to photos, video clips, and films have not increased the standard of living as had the decades between 1870-1970.
יש סיכוי טוב שגורדון אכן צודק (בספר שלו הוא מנסה להוכיח זאת). אבל קובן איננו מביא מספרו של גורדון כדי לנהל ויכוח על מתי התרחשו השינויים המשמעותיים ביותר ברמת החיים, אלא כדי לבחון טענה חינוכית.

קובן מזכיר לנו שהדוח המפורסם על החינוך האמריקאי – A Nation at Risk – הוגש לנשיא רונלד רייגן בשנת 1983. ה-"סיכון" שאליו התייחס הדוח היה החשש שפגמים במערכת החינוך האמריקאית גורמים לכלכלה האמריקאית לפגר אחרי כלכלות אחרות בעולם. בלשון הדוח:

the educational foundations of our society are presently being eroded by a rising tide of mediocrity that threatens our very future as a Nation and a people. What was unimaginable a generation ago has begun to occur–others are matching and surpassing our educational attainments.
קובן מציין שהדוח דרבן רפורמות במערכת החינוכית על מנת לעודד צמיחה כלכלית ולאפשר לכלכלה האמריקאית להתמודד עם יריביה. רפורמות אלה היו בעיקר במספר תחומים – קביעת סטנדרטים, הגדלת מספר המבחנים, ומסגרות של אחריותיות שכללו תגמול וענישה של מורים ושל בתי ספר – רפורמות שהן מוכרות לנו עוד היום. קובן כותב:
Linking school reform to economic growth and competition, the Report spurred a generation of reformers to raise curriculum and performance standards for both students and teachers, increase testing, and create accountability frameworks that included rewards and penalties in subsequent decades.
קובן בוחן את פרסום הדוח, ואת הנסיגה הכלכלית בארה"ב באופן כללי, לאור התזה של גורדון. הוא מדגיש שהדוח הוגש לנשיא רייגן בתקופה אשר בה הורגשה הדעיכה של מאה השנים של העלייה ברמת החיים. אבל בעצם, על אף העובדה שמכיני הדוח הצביעו על הכשלים של מערכת החינוך כגורם של הבעיות הכלכליות, למתרחש במערכת החינוך לא היתה השפעה ממשית על הדעיכה הזאת. הוא כותב:
In other words, reforms aimed at getting U.S. students to perform better on international tests for the past three decades–think No Child Left Behind, expanded parental choice in schools, more computers in schools, and Common Core state standards–was of little influence on growing a strong economy, raising median income, or lessening inequality.
בימינו, דור שלם אחרי הדוח, רבות מהרפורמות הרווחות במערכת החינוך האמריקאית (ולא רק האמריקאית) עדיין יונקות את הצדקתן מאותו רצון לשמור על רמת חיים גבוהה ולהבטיח התמודדות בזירה העולמית. הפריחה של בתי ספר הצ'רטר, אשר טוענים שביכולתם לקדם את הרמה הלימודית של תלמידיהם, נובעת גם היא מהרצון הזה. וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהדגש הנוכחי על תקשוב בתי הספר, והדרישה ללמד תכנות. שוב, אם גורדון אכן צודק בהערכה ההיסטורית שלו, הדעיכה הכלכלית שאליה כותבי הדוח התייחסו לא היתה קשורה לכשלונות המערכת החינוכית. אבל קשורה או לא, התוצאה היתה עגומה. – הרפורמות האלו יצרו התמקדות כמעט בלעדית בפן הכלכלי של החינוך – בהכנת התלמיד לשוק העבודה. ויחד עם אותה התמקדות באה התעלמות מייעדים אחרים, חשובים לא פחות ואפילו יותר, של החינוך.

קובן מצביע על הבעיה הזאת. הוא כותב שהוא וגורדון:

see schools as crucial in a democracy for many reasons. But one of them is not better schools leading to economic growth, an enhanced standard of living, and workplace productivity especially since that standard of living had dramatically improved between 1870-1970.
בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית.

מה באמת צריכים ללמוד היום?

כאשר תומכי הוראת התכנות בבתי הספר מסבירים למה התכנות היא מקצוע כל כך חשוב עבור התלמידים של היום הם מקפידים להדגיש שהתכנות מסייעת בפיתוח החשיבה. במהלך השנים נוצרה רשימה ארוכה של מקצועות שזקפו להם תכונה מיוחדת זאת. אמנם בחייהם היום-יומיים מבוגרים כמעט אינם משתמשים במתמטיקה, אבל רבים עדיין דוגלים בהוראתה בבתי הספר מפני שהיא מאמנת את המוח ומאפשרת ללומד לרכוש דפוסי חשיבה שאין לרכוש בדרך אחרת. בעבר היותר רחוק אמרו את אותו הדבר לגבי הוראת הלטינית. אבל אלה שמחייבים את הוראת התכנות (ה-coding) אינם מסתפקים בסגולה של פיתוח החשיבה. מהר מאד הם נוטשים את קלף החשיבה ומתמקדים בקלף הפרנסה.

סרטון YouTube שהופץ על ידי code.org ב-2013 מהווה דוגמה טובה. הסרטון נושא את השם:

הסרטון אמנם פותח עם דגש על ללמוד לחשוב, ובהמשך הוא מציין שידיעת התכנות ממש מגניבה. אבל די מהר הדגש עובר לסיכוי למקום עבודה מפתה. ויש בו גם אזהרה – הן אישית והן לאומית (של ארה"ב):
1 million of the best jobs in America may go unfilled because only 1 in 10 schools teach students how to code
מתברר שמדובר בצורך לאומי שפותח גם הזדמנות אישית. הצירוף הזה מופיע גם בסרטון YouTube נוסף של code.org, גם משנת 2013. בסרטון הזה הנשיא אובמה פונה אל תלמידי בתי הספר ומעודד אותם ללמוד תכנות. אובמה מכריז:
Learning these skills isn't just important for your future, it's important for our country's future.
גם בקנדה מדגישים את פן הפרנסה. כתבה באתר של רשות השידור הקנדית מלפני שנה פונה להורים ומעודד אותם לכוון את ילדיהם ללמוד תכנות. הכתבה מציינת שהפרנסה איננה הסיבה היחידה שבגללה כדאי ללמוד תכנות, אבל הפרנסה בהחלט זוכה למקום של כבוד:
Learning to code prepares kids for the world we live in today. There are tons of jobs and occupations that use code directly, like web designers, software developers and robotics engineers, and even more where knowing how to code is a huge asset—jobs in manufacturing, nanotechnology or information sciences.
כמו הכתבה הקנדית, כתבה של ה-BBC איננה מדגישה רק את הפרנסה. הכתבה פונה לסטודנטים ואומרת שלימוד תכנות יכול לעזור להם בלימוד מבחר נושאים אחרים. אבל הסיבה הזאת היא האחרונה אשר ברשימה שבכתבה. לעומתה, הסיבה הראשונה ברשימה היא הפוטנציאל העתידי לשכר מכובד. כתבות אחרות מתמקדות כמעט באופן בלעדי בפן הכלכלי. אחת, למשל, מציינת את הסיכוי למקום עבודה מגניב, וגם מסבירה שהתכנות פותחת מספר בלתי-מוגבל של הזדמנויות לקריירה – כולן עם הכנסות מכובדות, כמובן. כתבה מפברואר השנה מדגישה שידיעת התכנות היא המפתח לבטחון תעסוקתי:
Studies have shown that the Internet has created 2.6 jobs for each lost to technology-related inefficiencies. This indicates that possessing coding know-how can help future-proof your ability to find work in the modern economy.
וכאן בצעם הדברים מתחילים להיות מעניינים. הקישור אשר במשפטים למעלה מוביל לדיווח על מחקר שנערך על ידי חברת מקינזי שהתפרסם בשנת 2011. אינני יודע אם הנתון של 2.6 משרות חדשות לכל אחת שאבדה בגלל הטכנולוגיה היתה נכונה ב-2011 (אני נוטה לחשוב שלא) אבל אני כן יודע שמאז התפרסמו מאמרים רבים, וגם מספר ספרים, שמתייחסים לבעיה ההולכת וגדלה של אבדן מקומות עבודה רבים לרובוטיקה ולדיגיטאליות. אין ספק שיש עדיין צורך באנשים שיודעים לתכנת, אבל מתכנת אחד עשוי לפתח רובוטים שיוציאו אנשים רבים מחוץ למעגל העבודה. לפי תחזיות עדכניות, סביר מאד להניח שרבים מאלה שלומדים תכנות יגלו שיש יותר משרות בהגשת מזון מהיר מאשר בבתי תוכנה. אם המציאות האחרת הזאת היא אשר תתגשם, ספק אם יש באמת טעם ללמד את התכנות בבתי הספר, ובוודאי לא לכל התלמידים. ואם לא תכנות, מה כן?

במאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים דייוויד וורליק מתייחס לשאלה הזאת. וורליק מביא מספר דוגמאות (מתוך רבות אחרות) שמצביעות על כך שהתקשוב והרובוטיקה עשויות להביא לצמצום משמעותי במספר מקומות העבודה שבוגרי בתי הספר יצטרכו, או יוכלו, למלא. אם נכון להיום אחת המשימות של בית הספר הוא להכשיר תלמידים למשרות העבודה שהם ימלאו בעתיד, על מה בית הספר יתמקד בעידן שבו אין צורך בעוד עובדים? המצב האפשרי הזה מעורר אצל וורליק הרהור שעד לפני זמן לא רב בוודאי היתה נראית לא הגיונית:

All this is to suggest that the job of schools, sooner than later, may be to educate our children to be unemployed.
הוא שואל אם לא יהיה צורך להנחיל הכנסה מובטחת לכלל האוכלוסיה ללא קשר לכך שמישהו עובד לפרנסתו או לא. ובהמשך הוא שואל:
What I do want to ask is, “What would you say to a student who says, ‘I don’t need to know this because I don’t need a job?’” What if he is absolutely right? The next question is “What would he or she need to know for a future that does not require employment?” and “How might preparing our children for productive leisure change the WHY, WHAT and HOW of formal education?”
למיטב ידיעתי, הנושא של הכנת התלמידים של היום לא לשוק העבודה של מחר אלא למציאות אחרת של העדר תעסוקה כמעט איננו מופיע בספרות החינוכית. (אני הזכרתי את הנושא הזה לפני שנה במסגרת דיון על השפעת האינטרנט של הדברים – IoT – על החינוך.) כמובן שאם בעולם כזה לא יונהג הכנסה מינימלית מובטחת אחד הדברים שיהיה חשוב ללמוד יהיה כיצד לנבור לאוכל בתוך פחי האשפה. אבל יש סיבה לצפות שרעיון ההכנסה המובטחת כן יתפוס תאוצה – בעולם שבו אפשר יהיה לייצר מוצרים עם מעט מאד פועלים עדיין יהיה צורך למכור את המוצרים שמייצרים, וללא הכנסה אי אפשר לקנות. לכן חשוב שוורליק מעלה את הנושא של חינוך לפנאי איכותי. זה מדרבן אותנו לראות את החינוך כיותר מאשר פס יצור לפועלים עתידיים ומזכיר לנו שיסוד הומניסטי שרואה באדם יותר מאשר רק יצור שעובד כדי להתקיים (גם אם המשכורת מכובדת) חייב להיות מרכיב מרכזי במערכת חינוך אמיתית.