נתונים לשם מה?

לקראת סיום שנת הלימודים, טים סטאמר סוקר את השנה במחוז בו הוא עובד. מאפיין אחד של השנה בולט מאד:
One thing that’s been very clear in working with our schools this year is that they just love their data. Data, data, and more data.
ההתלהבות הזאת כלפי איסוף נתונים על סטודנטים איננה מפתיעה אותו, אבל היא בהחלט מדאיגה אותו. הוא ממשיך:
An increasing amount of the precious little time available outside of actual teaching seems to be taken up with organizing and analyzing data on the kids. And to facilitate all that organizing and analyzing, our schools have adopted (or in a few cases, have been forced to adopt) the concept of “professional learning communities”.
“קהילות לומדים” הן דווקא מסוג הדברים שעשויים לשמח את סטאמר. הם תואמים את התפיסה החינוכית שלו. אבל מה שמובילי המחוז שלו מבינים כ-“קהילת לומדים” כנראה שונה מאד ממה שסטאמר מבין:
Much of the focus of their meeting seems to be not on learning (professional or otherwise), or collaborating, or on forming communities, but on building “common assessments”, a phrase that boils down to everyone teaching a particular grade level or course giving the same tests to their kids at the same time.

The better to gather more data with – a vicious and never-ending circle.

העובדה שהמחוז מקדיש יותר ויותר זמן של פעילות המורה לאיסוף נתונים, על חשבון פעילות חינוכית משמעותית עם התלמידים, איננה משהו חדש עבור סטאמר. מאמרונים רבים שלו עוסקים במה שהוא מזהה כסדר העדיפויות העקום של קובעי המדיניות החינוכית. על אף העובדה שעצוב לקרוא שזה קורה, ושאיסוף הנתונים נעשה מרכיב כל כך מרכזי של הנעשה בחינוך, קשה להגיד שזה מפתיע.

סטאמר איננו לבד בביקורת שלו. בלוגרים אחרים כותבים על הנושא. כאשר קראתי את המאמרון של סטאמר נזכרתי במאמרון שקראתי לפני כחודש בבלוג שעד אז לא הכרתי. רציתי אז לצטט מאותו מאמרון אך לא יצא לי. דבריו של סטאמר הזכירו לי לעשות זאת.

עד לפני זמן קצר לא הכרתי את הבלוג של טום ויטבי. נחשפתי אליו דרך קישור בבלוג של דייוויד ורליק, ואני שמח שזה קרה. אינני מסכים עם כל מה שוויטבי כותב (סיבה טובה בפני עצמו לקרוא אותו), ולגבי לא מעט ממה שהוא כותב אפשר להגיד “כבר קראתי את זה מספר פעמים” (דבר שאפשר, כמובן, להגיד על כל מי שכותב בלוג, כולל אותי). ובכל זאת, יש לו מה להגיד. ויבטי פתח את הבלוג שלו לפני שנתיים וחצי, ובממוצע הוא מצליח לפרסם בין 3 – 4 מאמרונים בחודש. העובדה שאני לא הכרתי אותו איננו אומר שהוא לא מוכר. מצאתי, למשל, שלבלוג שלו כמעט 1000 מנויים דרך Google Reader. ועכשיו, גם אני ביניהם. הוא מרצה לחינוך בקולג’ קטן במדינת ניו יורק, וחלק נכבד ממאמרוניו קשורים לתקשוב. לפני כחודש ויטבי כתב שהוא הוזמן להרצות בכנס של ה- Software Information Industry Association. הוא ציין שרבים מהאנשים שהוא פגש בכנס, כולל המשווקים, באו מתחום החינוך, ומתקבל הרושם שהוא מאד מעריך רבים מאלה שהוא פגש. עם זאת, הדבר שהרשים אותו יותר מכל היה הדגש על נתונים ששרר בכנס:

What was most evident to me was the driving force behind all of the great stuff being developed: DATA. In this world of monetizing education data is King. It is what business understands.
לפי ויטבי, היום הנתונים הם המניע של המתרחש בחינוך, העדשה שדרכה מובילי החינוך “מבינים” מה קורה. הוא מתאר קו ישר בין הנתונים שאוספים לבין המסקנות שמסיקים, כך שאם הנתונים אינם מצביעים על שיפור, צריכים למצוא מי אשם בכך. והחוליה החלשה בתהליך ה-“חינוך” הוא, כמובן, המורים. ויטבי מציע אלטרנטיבה לתפיסה הזאת:
Now before everyone gets their backs up, let us consider another possibility. Let us consider that maybe the merging of the mantras of education and business are not working out together. Maybe “Content is King” merged with “Data is King” does not add up to a learned individual. Maybe the focus on content, so that education can be easily assessed by Data is really the wrong thing that we should be analyzing. Maybe, how we teach, is a much more important element in learning than what we teach. Maybe the data is totally correct about what it is assessing, but what it is assessing is not what we should be looking at.
ויטבי חושש שהנתונים היבשים שנאספים אינם מספרים את הסיפור המלא, או את הסיפור החשוב, על החינוך. הוא מציין, למשל, שאם בסך הכל בודקים הישגי התלמידים מול מספר המחשבים שנמצאים בבית הספר, במקום לבחון כיצד משתמשים במחשבים האלה, או את מידת ההכשרה שהמורים קיבלו, קל מאד להסיק שהמחשב איננו מסייע ללמידה. הוא כותב:
The point is that the right questions and conclusions need to be applied to the data.
טענה כזאת, כמובן, נדושה. ויטבי הוא רק אחד מיני רבים שטוען אותה. הטענה הזאת איננה אלא ניסוח נוסף של המשפט הנצחי: Garbage In, Garbage Out.

אבל מה שחשוב לנו במאמרון של ויטבי, ובוודאי חשוב יותר מאשר הקביעה שצריכים לשאול את השאלות ה-“נכונות” בנוגע לנתונים, הוא ההצצה לתוך דרך החשיבה של אנשי השיווק שהוא פגש בכנס. את האנשים האלה הוא מכנה “data-driven leaders” ומדגיש:

They believe that we need Data to analyze, and adjust, so that we may move forward.
אינני שולל את החשיבות של נתונים (למען האמת, אני מתעניין מאד במה שניתן לעשות איתם). ובכל זאת נדמה לי שיש כאן דוגמה נוספת, ומדאיגה במיוחד, של “חוק הכלי” שהזכרתי כאן לפני שבוע. היום נעשה יותר ויותר קל לאסוף נתונים, כך שבעצם, איסוף הנתונים ו-“ניתוחם” הופכות להיות הפעולות המרכזיות של העבודה ה-“חינוכית”. אינני מבין כיצד המרוץ אחר עוד ועוד נתונים כדי לבחון את מידת ההצלחה של פעולה “חינוכית” זו או אחרת מתיישבת עם המיומנויות שנוהגים לזהות כאלה הדרושים ללומד של המאה ה-21 – יצירתיות, חשיבה ביקורתית, כישורי שיתוף פעולה, ועוד. אבל אני כמובן מיתמם. הרי אני בטוח שגם אוספי הנתונים האובססיביים אינם מבינים זאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *