ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ’רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):

One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ’רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ’רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ’רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ’רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ’רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-“Wow” שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי “החדש” הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ’רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ’רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ’ 22):

It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ’ 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ’ 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ’רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ’רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *