בכל דור ודור

ארבע פעמים בשנה האחרונה (באפריל, ביוני, ביולי, ובפעם האחרונה לפני כשבועיים) אודרי ווטרס ציטטה קטע מתוך The Children’s Machine מאת סימור פפרט. מדובר בקטע שבו פפרט טוען שבעבר המחשב בבית הספר מילא תפקיד “חתרני” ובישר על שינוי מהותי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל עם הזמן הוא אולף על ידי המערכת (עמ’ 39 לפי העותק המודפס שנמצא על מדף שלי). בעקבות השימוש של ווטרס בקטע בלוגרים לא מעטים ציטטו אותו, אבל גם לפני-כן הוא זכה לפרסום. נתקלתי בו מספר פעמים בעבר. בין היתר מצאתי אותו בספר שהתפרסם לפני כמעט עשר שנים, ואפילו טיפה אחרי פרסום הספר הקטע צוטט בכתבה ב-Education Week. די ברור שדבריו של פפרט קולעים לתחושה של אנשי חינוך רבים שבדרך לשילוב המחשב בבתי הספר משהו מהחזון החינוכי השתבש.

בקטע שאני מביא כאן הרחבתי טיפה את הציטוט. הוא מתחיל שלושה משפטים לפני תחילת הקטע שהווטרס מצטטת:

From an administrator’s point of view, it made more sense to put the computers together in one room – misleadingly named “computer lab” – under the control of a specialized computer teacher. Now all the children could come together and study computers for an hour a week. By an inexorable logic the next step was to introduce a curriculum for the computer. Thus, little by little the subversive features of the computer were eroded away: Instead of cutting across and so challenging the very idea of subject boundaries, the computer now defined a new subject; instead of changing the emphasis from impersonal curriculum to excited live exploration by students, the computer was now used to reinforce School’s ways. What had started as a subversive instrument of change was neutralized by the system and converted into an instrument of consolidation.

באותה פיסקה, מספר משפטים מוקדם יותר, פפרט גם מתאר לנו את התהליך של מיסוד השימוש במחשב בבית הספר. הוא מסביר שתחילה מתייחסים אליו ככלי קצת מוזר אבל לא מאיים. ובגלל הדימוי הזה אפשר היה להשאיר אותו בידיהם של המורים שנמשכו אליו. לפי פפרט, אותם המורים שהתעניינו במחשב וניסו לשלב את השימוש בו בכיתות שלהם זיהו במחשב אמצעי לחולל שינוי חינוכי:

When there were few computers in the school, the administration was content to leave them in the classrooms of teachers who showed greatest enthusiasm, and these were generally teachers who were excited about the computer as an instrument of change.

אני די בטוח שאותם מורים ראו את עצמם כסוכני שינוי וקיוו שאפשר יהיה להפיץ את השימוש במחשב לתוך המערכת כולה. האם היה סיכוי שהגישה של אותם מורים היתה מתפשטת לתוך המערכת כולה ומשפיעה על החינוך באותם כיוונים שלהם פפרט ייחל? היום, כאשר על אף קיומם של כיסים של התנגדות התקשוב הפך לחלק אינטגראלי מיום הלימודים, נדמה לי שהמחשב התבסס כך שהסיכוי שהוא ימלא תפקיד חתרני שייך רק להיסטוריה. המסקנה ברורה – פפרט צדק כאשר הוא טען שהמערכת ניטרלה את המחשב.

אבל עם כל הכבוד לראיית הנולד של פפרט, הקטע הזה שמרבים לצטט הוא בן יותר מעשרים שנה. הוא איננו שייך למציאות התקשובית של ימינו, ויש אפילו מידה מסויימת של הטעייה בכך שמביאים אותו עכשיו. אין זה אומר שגם היום פפרט איננו צודק, אבל לא יהיה זה נכון לראות את הדרכים שבהן משלבים את התקשוב לתוך בית הספר היום כחלק מרצף שהתחיל כאשר פפרט כתב.

פפרט היה, כמובן, הרוח החיה מאחורי פיתוח הלוגו (Logo), שפת תכנות שאיפשר לתלמידים להפעיל “צב” ובדרך הזאת להחשף לעולם התכנות, ולחשיבה הלוגית שמתלווה אליה. הלוגו פותח בשנת 1967 וזכה לשימוש נרחב בבתי הספר של שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. אבל ב-1993, כאשר פפרט פרסם את The Children’s Machine, ימי הזוהר של הלוגו כבר היו מאחוריה. בקטע המצוטט למעלה פפרט הביע את אכזבתו מהעדר היכולת של הלוגו (ובגלל זה של המחשב באופן כללי) להשפיע על דרכי ההוראה בבתי הספר. כבר אז היה ברור שהוא מצליח רק למלא נישה קטנה בבתי הספר. הקביעה של פפרט שהאופי החתרני של המחשב נשחק, כך שהוא איננו משפיע על מערכת החינוך, בוודאי היתה נכונה.

אבל חשוב לשים לב ששנת 1993 היתה לפני פריצת הדרך של ה-WWW. החדירה של הווב לתודעה הציבורית עוררה שוב את הציפיה אצל אנשי חינוך שהמחשב יחולל שינוי משמעותי, ואולי אפילו חתרני, למתרחש בבתי הספר. תקופת הפריחה של האינטרנט היא תקופה שונה מתקופת הלוגו, והשימוש בתקשוב היה שונה מאשר תכנות על ידי תלמידים באמצעות הלוגו.

מה שבעייתי לגבי הציטוט הזה איננו שהוא איננו נכון – הרי, למרבה הצער גם היום, כמו אז, ההיבטים החתרניים של התקשוב ממוגרים על ידי המערכת כך שהוא איננו פועל כסוכן של שינוי. בנוסף, על אף העובדה שהשימוש העכשיווי בציטוט תלוש מהקשרו ההיסטורי, זה רק חלק מהבעיה של השימוש בו. ללא ספק העוצמה של הקביעה של פפרט קשורה לכך שמה שהוא כתב במציאות היסטורית מסויימת תקף שוב בימינו. אבל בעצם, זה בדיוק שורש הבעיה. כאשר אנחנו מצטטים את פפרט מבלי להתייחס להקשר ההיסטורי שבו דבריו נכתבו, אנחנו עשויים לחשוב שהוא תיאר רצף, שקיים תהליך שהתחיל לפני לפחות ארבעים שנה והמשיך עד ימינו. אבל האמת היא אחרת. אין כאן “תהליך” אלא נקודת זמן מסויימת שבה התקשוב הציע אלטרנטיבה למקובל בבתי הספר והוכרע על ידי שילוב התקשוב בדרך אחרת … ונקודת זמן נוספת, מאוחרת יותר, שבה התקשוב שוב מציע אלטרנטיבה, ושוב מכריעים אותו.

בעצם, יש כאן עדות לוויכוח מתמשך שמתעורר בכל נקודת זמן סביב הכלים שעומדים לרשות החינוך והשימוש בהם בבתי הספר. בחינוך קיימות גישות שונות ומנוגדות ובכל דור אלה באות לביטוי סביב השאלה של כיצד להשתמש בכלים האלה בכיתה. דבריו של פפרט נכתבו כתגובה להשתלטות ה-CAI על המחשבים, השתלטות שדחקה את הלוגו לפינה צדדית ומצומצמת. היום אנחנו רואים את אותו התהליך, אבל עם נפשות פועלות אחרות. רק לפני מספר שנים התקשוב, שבאמצעות הגישה הבלתי-מוגבלת למידע וכלים של Web 2.0, איפשר יצירה של חינוך ממוקד-לומד. אבל היום הגישה הזאת מוצאת את עצמה נדחקת הצידה על ידי כלים שעוקבים אחרי כל פעולה של כל תלמיד ועל ידי הטענה שאפשר ליצור תכנית לימודים “אישית” עבור כל תלמיד. אני בוודאי אינני מתנגד לכך שנמשיך לצטט את פפרט (וגם, כמובן, ללמוד ממנו) אבל השימוש תלוש ההקשר בציטוט הספציפי הזה מקשה עלינו לראות את התנאים הספציפיים של היום, תנאים שבהם יש להאבק. חשוב שנהיה ערים לכך שהעימות בין גישות חינוכיות שונות איננה עימות שכבר הוכרע לפני ארבעים שנה, אלא עימות שמתעוררת כל פעם מחדש.

Post Views: 131

תגובה אחת בנושא “בכל דור ודור”

להגיב על אנונימי לבטל