לא בדיוק להלל, אבל גם לא לקבור

אני מודע לכך שרוב מה שפרסמתי כאן בנוגע לקורסי MOOC לא התייחס אליהם במיוחד בחיוב. דווקא בגלל זה חשוב לי להדגיש שלא רק שאין לי שום דבר נגד הקורסים האלה, אני אפילו מייחל להצלחתם. יש לברך על כל דבר שיכול לקדם הנגשת הדעת לכמה שיותר אנשים. וכמובן שעם פתיחה כזאת אפשר להיות בטוחים שכמעט מיד יגיע ה-“אבל”. ואכן, הוא מגיע.

בדרך כלל אחד הדברים הראשונים ששומעים מאלה שבאים להגנתו של קורסי MOOC הוא שאין זה מוצדק לשפוט את התופעה לפי ההבטחות המוגזמות של אלה שגייסו כסף רב בעקבות הבטחות מופרכות, ובנו את הפלטפורמות הראשונות. הרי, כמה פעמים אפשר להזכיר את הכתבה משנת 2011 ב-Wired על מייסד Udacity סבסטיאן תרון בה קראנו:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

למען האמת, פעמים רבות. וחשוב להזכיר את האמירה הזאת לא סתם על מנת להרגיז. חשוב להזכיר את האמירה מפני שהיא מצביעה על אי-הבנה בסיסית בנוגע לרכישת השכלה, ולמקום שמוסדות להשכלה גבוהה יכולות למלא בחברה. וכמובן שזה חשוב גם כדי להזכיר לנו שהתלהבות מוגזמת כלפי כל דבר שמציג את עצמו כדבר החדש הבא בחינוך, ללא התייחסות להיסטוריה של החינוך, עתיד להכזיב. חשוב ללמוד מהעלייה המטאורית של קורסי MOOC, ומהצנעתם, כמעט באותה מהירות, למגוון כלים (חלקם נחמדים, חלקם פחות) שבאמתחתה של ההשכלה הגבוהה.

כתבה מהשבוע של רולין מו (Rolin Moe) באתר Wonkhe מזכירה לנו לא רק שקורסי MOOC לא חוללו את השינוי המיוחל, אלא שהם גם לא חידשו הרבה. מו כותב:

On close inspection, however, there is nothing new about what MOOCs are doing in terms of teaching and learning. Online learning platforms as part of an institutional strategy are more than 20 years old, while the history of computer-aided instruction goes back well beyond 50 years. And for the duration of both concepts there has been research and criticism of the overly didactic learning experiences that result when learning design is considered in terms of platform ease, rather than learner need.

אפשר כמובן לטעון שמו מפספס כאן את שני החידושים הגדולים של קורסי MOOC – האפשרות להגיע להמונים וכך לאפשר השכלה גבוהה לכל מי שחפץ בה (ואם לא בחינם, אז לפחות מאד בזול) והניתוח של כמות אדירה של נתונים על מנת לשפר ולשכלל את תהליך ההוראה. אבל ההבחנה שמו עושה בין קלות פיתוח הפלטפורמה לבין הצרכים של הלומד קולעת היטב לבעיה של קורסי MOOC. זאת ועוד: הנסיון מלמד שבאופן עקבי אותו היצע להמונים (החידוש הראשון שבו חסידי ה-MOOC מתפארים) לא הושגה, והחידוש השני של שכלול באמצעות הנתונים עדיין רחוק מלהוכיח את עצמו.

וכאן (שוב?) המקום להדגיש שהרעיון של השכלה גבוהה לכל ראוי ומבורך. עוד ב-2012 קליי שירקי הגן על קורסי MOOC לפני המקטרגים. הוא הסביר שעל פי רוב אלה שבוחנים קורסי MOOC ומוצאים אותם נחותים משווים אותם לקורסים באוניברסיטאות יוקרתיות, ואילו חלק גדול מאד מההשכלה הגבוהה רחוק מאד מלהיות איכותי. זאת ועוד: ההשכלה הגבוהה היום באמת יקרה מדי והיא איננה משרתת רבים מאלה שעשויים להרוויח מלימודים מתקדמים. ובכל זאת, כמו שמו מציין, הקורסים האלה אינם ממלאים את הציפיות שתולים בהם.

הוא מדגיש שהיומרה של להגיע לאוכלוסיות מוחלשות לא התממשה:

The research on MOOCs is clear in that the key indicators for success are previous success in higher education: higher education experience/matriculation, previous exposure to congruent material, and gainful employment. The attributes of the successful student match the attributes of what sociologist Tressie McMillan Cottom calls the roaming autodidact, the visage of a self-motivated and previously articulated learner who happens to be white, male and from a Western country.

יתכן שהקורסים האלה אפילו מגדילים פערים. אחד המגיבים לכתבה של מו מחזק את הטענה הזאת כאשר הוא מוצא הצדקה בפנייה לבעלי ההנעה העצמית:

The people who go ahead in life are the intrinsically motivated ones, and MOOCs’ stats just make this fact more obvious. If you need someone else to motivate you, constantly remind you to be organized, take you by your hand all the time, you’re going nowhere in any case. This is true for MOOCs and for traditional/formal education as well, and we can see it in the high rates of unemployed and underemployed people with a formal degree.

גישה כזאת מתעלמת, כמובן, מהעובדה שהמוטיבציה היא תכונה שבמקרים רבים נרכשת עם הרמה הסוציו-אקונומית של המשפחה. במילים אחרות, קורסי MOOC פונים, כמעט באופן מוצהר, לאלה שפחות זקוקים להם.

מו איננו חוסך בביקורת שלו. הטענה המרכזית שלו היא שעל אף השקעה אדירה הלמידה בקירוסי MOOC איננה במיוחד מוצלחת:

the learning phenomenon catalysed by the founders of Udacity and Coursera has not been shown to better affect the learners it has identified, despite significant financial and labour investment.

אבל הוא גם מוכן להצביע על כיוון שיכול להוביל לקורסים מקוונים יותר מוצלחים. מו מזכיר את ההבחנה של טרי אנדרסון במאמר שלו “Towards a Theory of Online Learning” (פרק מתוך ספר שהוא ערך “The Theory and Practice of Online Learning” – המהודרות השנייה משנת 2008). הוא מזכיר ששם אנדרסון מציין שלושה סוגי אינטראקציה בקורסים מקוונים (ובכלל): בין סטודנט לסטודנט, בין סטודנט למרצה, ובין סטודנט לתוכן הנלמד, כאשר בקורס מוצלח לפחות אחת מאלה צריכה להיות ברמה מאד איכותית. מו מסביר שקורסי MOOC מתמקדים באינטראקציה בין הסטודנט לתוכן הנלמד, אבל עד היום הם עושים זאת בצורה די ירודה, ומבלי ללמוד מההיסטוריה של שילוב טכנולוגיות שונות בחינוך.

כותרת הכתבה של מו היא:

The MOOC is not dead, but maybe it should be

אבל על אף הכותרת, נדמה שמו עדיין חושב שאפשר ללמוד מההיסטוריה ומהנסיון, ועל ידי כך ליצור קורסי MOOC שיהיה טעם ללמוד בהם. אפשר לקוות.

3 תגובות בנושא “לא בדיוק להלל, אבל גם לא לקבור”

  1. בזכות המוק.
    מבלבל וזה כנראה טבעי לכותרת כמו “לא זה אבל גם לא …”. אבל הבלבול לא נובע מהפוסט המעורר מחשבה. הפוסט משקף היטב ובחוכמה את המבוכה והפנים השונות של ה mooc עצמו. אפשר כנראה להסכים על כמה דברים ברורים,
    א. המוקים לא צמצמו פערים
    ב. המוקים – שכפי שנאמר ממוקדים באינטראקציית תלמיד-תוכן לא כוללים בתוכם מספיק ולמעשה כמעט ולא אינטראקציות תלמיד-תוכן שבהן התלמיד אקטיבי- סימולציות, הפעלות שונות, משחקי תפקידים ואפילו תרגול קצת מעבר לשאלות רבות ברירה שונות.
    ג. ברור גם שהמוקים אינם מניעי מוטיבציה ברמת המורה או סטודנט עמית.

    אבל…..אני מרגיש בכל זאת שייתכן שלמוקים תרומה משמעותית.

    1) בצורה הכללית הם מארגנים תוכן בצורה הרבה יותר יעילה ו”לימודית” מאשר מידע אחר באינטרנט. אנחנו יודעים שלתת לתלמיד לגלוש באינטרנט לא גורם לנפלאות למרות שבאינטרנט יש “הכל” וכמובן בניגוד לאמירות חסרות אחריות כמו “תנו לתלמידים לגלוש ולמדו אותם אנגלית והכל יפתר”. למרות שהציפיה המופרכת הזאת לא מתממשת גם באמצעות המוקים, עדיין המוקים מציגים מידע וידע ואפשרויות למידה הטובים ברמת מדרגה אחת ויותר מצורות הצגת הידע האחרות באינטרנט. זה אומר שהמוקים הם כמעט בבחינת גן עדן למי שמסוגל ללמוד עצמאית בצורה מסוימת ואפילו חלקית למטרות מקצועיות או סתם סקרנות (ויש 5% כאלו שזה המונים).
    2) המוקים תורמים ומשפיעים בנושא של ארגון והעברת החומר. הצגת נושא באמצעות הרבה מסרים קצרים בני 5 דקות זה בהחלט שינוי דרמטי מהמקובל באקדמיה. המעבר מהרצאה של שעה ואפילו 20 דקות ל-4 הרצאות של 5 דקות איננו מיידי וכרוך בעיבוד וארגון נוספים של החומר. האוניברסיטה הפתוחה “התמרמרה” בעבר מהבאז המוקי, בטענה שאצלהם היו קורסים מתוקשבים כבר מזמן (זה נכון ולא רק אצלהם). אבל הם לא היו המוקים של ימינו שהדבר הייחודי שבהם זו החלוקה לפיסות הקטנות. אפשר כמובן לטעון נגד הפיסות הקטנות שהן משטיחות את התוכן (לא נכון), שהן מפנקות יותר מדי את התלמיד ולא מספיק מאלצות אותו לעבד מידע בעצמו (נכון אבל הפתרון הוא לא באמצעות הרצאות ארוכות).

    אני חושב שהמוק הינו ספר לימוד באדרת חדשה. אבל אדרת נהדרת שמאפשרת להרבה יותר אנשים ללמוד בהשוואה לספר הלימוד הקונוונציונלי. זה תרומה לחלוטין משמעותית

  2. יופי של כתבה. אני רוצה להסכים עם דבריו של גיל. האמת שאני צורכת המון מוקים ברמה מקצועית. מה דעתכם על שילוב מוקים בתוך קורסים מסורתיים באקדמיה? לאחרונה ערכתי ניסוי באחד הקורסים שלי שכלל מפגשים מקוונים והזמנתי את הסטודנטים לבחור מוק (הצעתי עוד אלטרנטיבה) בתוכן הקשור לנושא הקורס. הרבה סטודנטים לקחו את ההצעה והתלהבו. אצל כמה מהם התעוררה התנגדות. הטענה היתה שהם אינם מעוניינים בלמידה העצמית ושהמסגרת האקדמית הנתונה בסד של שעות, דווקא היא מאפשרת להם להקדיש את הזמן להקשבה להרצאות (בסדר היום העמוס שלהם). כמו כן הם מעוניינים לשמוע מפי המרצים שהם מכירים ופוגשים. אני יכולה להבין את ההתנגדות הזו. בעצם ‘זרקתי’ אותם ממני למישהו אחר שיהיה אחראי על הלמידה שלהם בטענה שאם תלמידים לומדים כך בבתי ספר, הם צריכים להתנסות ולהכיר. אני גם מבינה שהם רגילים ללמוד מהרצאות בכיתה, מה שמזכיר את המחקרים אודות התלמידים שמבקשים שיכתיבו להם במחברת. לקחת אחריות על הלמידה של עצמך היא לא דבר פשוט כנראה. אבל זה מעורר תהיות לגבי יכולתם של מורים לעתיד אלה ללמוד באופן עצמאי בהמשך וללמד את תלמידיהם להיות כאלה.

  3. בהחלט ליאת,
    אל המוקים לא צריכים להתייחס ככן/לא הכל/כלום. לפני כמה שנים שהרציתי על מוקים טענתי שאינני בטוח שהם יחליפו אקדמיה ובטח לא את כולם אבל שהם יתמרצו הופעת כל מיני שילובים ושינויים באקדמיה הקיימת. אני הרגשתי שהשינויים יבואו בגלל ההרגשה האדיוטית שלי כמרצה להגיד אותם דברים שמישהו במוק אומר אותם פעמים רבות טוב יותר ממני -ותחסכו ממני את ההסתיגויות של מה זה “טוב” ולמי ומתי וכו וכו- ההרגשה שלי היתה אדיוטית למרות שהבנתי את השוני ממרצה חי למרצה מוקי. הרגשת ה-“אדיוט” סברתי תביא מרצים לחשוב מהם צריכים להוסיף ולשנות בהרצאותיהם כדי לתרום יותר מאשר חזרה על דברים מוכרים, למשל למידה הפוכה היא מין דבר כזה. בדיעבד אני מרגיש עדיין קצת “אדיוט” אבל נראה שאחרים מרגישים עדיין מצויין למרות שאי שם מישהו מאוד חכם ומוכשר אומר את אותם דברים ובכמעט אותה יעילות.
    עדיין אני חושב שאפשר וצריך לרכב על רוח המוק ולשלב באקדמיה על ידי שימוש בהם ולא כקורס עצמאי, למידה שלהם באופן עצמוני בשיעור עצמו ואחר דיון על זה וכד’ וכו’..או מעבר לחללי למידה גדולים שם ממקדים את התלמידים ב1-3 קטעי מוק שעליהם ניתן תרגיל/מטלה וכד’ כאשר המרצה/אסיסטנט עובר בין הסטודנטים ומסייע. אני מאוד מתחבר לטעמות התלמידים על למידה בשיעור (ופחות בבית בגלל אילוצי הזמן) לגמרי לא מתחבר לטענותיהם על הכתבה ולגמרי משוכנע שאפשר בלי להכתיב ותוך הפעלה של התלמידים בכיתה. המכשול בהפעלות כאלו אינם בתלמידים – שיתיישרו באין ברירה – אלא בתשומות הזמן הנדרשות מהמרצה.

להגיב על גיל עמית לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *