לנצל את הסחת הדעת ללמידה

במשך החודשים האחרונים עקבתי בעניין רב אחר הבלוג של mollybob, מסטרנטית אוסטרלית בתחום החינוך והתקשוב בחינוך. היא מרבה לכתוב על סביבות למידה אישיות (PLEs), ולטעמי ההתייחסויות שלה בנושא הן בין המעניינות ביותר שאני פוגש. כבר זמן מה אני רוצה להביא כמה מההערות שלה בנושא, יחד עם מספר התייחסויות נוספות שאספתי לאחרונה. אבל משהו אחר ש-mollybob כתבה בבלוג שלה השבוע, בנושא ה-multitasking, מאד הדהד אצלי, וראיתי לנכון לכתוב על זה עכשיו, ולדחות את הטיפול ב-PLEs להזדמנות אחרת.

מידי פעם אני מדווח כאן על מחקרים שלכאורה מוכיחים שבעצם אין דבר כזה “מולטיטסקינג”. למען האמת, אין חדש בטענה הזאת. אני נוהג לצטט את לינדה סטון שטוענת שאיננו עוסקים במספר מטלות בעת ובעונה אחת, אלא שבאופן קבוע אנחנו מפזרים את הקשב שלנו על גבי מספר רב של נושאים. היא מכנה את ההתמקדות המפוזרת הזאת continuous partial attention. לאחרונה ציטטתי דברים שכתבו קתי דייווידסון והוארד ריינגולד בנושא הזה. אולי מפני ש-mollybob כותבת על הנושא גם מהיבט הלומד וגם מהיבט המציג, היה נראה לי שחשוב גם להביא את דבריה. כמבוא להצגת שני ההיבטים האלה היא מכריזה שלדעתה לא מדובר בבעיה של ממש:

I have a different take on it, I don’t consider it a problem, I just consider it the way the world is, and [it’s] our responsibility in either of the below roles to deal with it in the way that’s most productive for us.
היא כותבת שהרבה לפני התקשוב היה לה קשה להקדיש את מלוא הריכוז שלה למתרחש בשיעור או בהרצאה בלבד, ושמחשבותיה תמיד גלשו לעניינים אחרים (לרוב לאוכל). דווקא היום, התקשוב עוזר לה להשאר קרובה יותר לנושא הנידון:
Now, even though I have more things to multitask with, I tend to make my multitasking more efficient, and less about food. If I am multitasking during a presentation, there is a greater likelihood that those other tasks actually pertain to what’s going on in the room than anything else.
אני יכול להזדהות איתה. אישית, אין לי מחשב נייד, ולכן לא היו לי הרבה הזדמנויות לגלוש או לעסוק ב-backchanneling כאשר נוכחתי בהרצאות. אבל אני יכול להעיד שכאשר כן היו לי הזדמנויות כאלה, ניצלתי אותן לבדוק נושאים שעלו תוך כדי ההרצאה. גם אם לא הקדשתי את מלוא תשומת הלב למרצה, התקשוב אפשר לי לעסוק בנושא ההרצאה בצורה מורחבת ומעשירה. mollybob מודה שזה לא תמיד מה שקורה – לפעמים היא מנצלת את התקשוב לצרכים פחות כשרים. אבל זה לא שונה בהרבה מהתקופה הקדם-תקשובית בה לא פעם השעמום השתלט עליה והמחשבות טיילו.

היא מודה שכאשר היא מציגה או מדרכיה, המראה של “מאזינים” שמביטים יותר במחשבים שלהם מאשר בה די מאיים. אבל היא רואה בזה סימן שהיא כנראה לא מצליחה להחזיק את תשומת הלב של הנוכחים, ולכן מדובר במשוב חשוב. בנוסף, היא כותבת ש-backchannel פעיל (ולא גלישה מתוך שעמום) יכול לכוון אותה להתמקד בצרכים של האנשים שהיא מדריכה. (נכון להיום, נדמה לי שבארץ, או לפחות בקהילה החינוכית בארץ, כמעט אין נסיון בשימוש ב-backchannel, אבל סביר להניח שנפגוש אותו בקרוב.) היא מכריזה:

I don’t find a backchannel rude. I don’t even find other multitasking rude, I find it symptomatic of needing what we learn to be relevant and engaging in an already too busy and distracting world.
אין ספק שהעולם שלנו מלא בגירויים שיכולים להסיח את הדעת, והתקשוב בהחלט מוסיף לגירויים האלה והופך אותם לנגישים ביותר. אבל לא מדובר רק בגירויים שמסיחים את הדעת, אלא גם בכאלה שמושכים אותה, ולא פעם לטובה. קל מדי לשלול את גירויים האלה, ולהגדיר אותם כהפרעות. אבל אם בכוונתנו לשרוד בעולם המתוקשב, כדאי לנו ללמוד לקבל אותם, ולהתמודד איתם בדרך מועילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *