כפי שציינתי יותר מפעם אחת כאן, כאשר אני בוחן את רשימת הכישורים שהמערכת רוצה להקנות לתלמידים אני מתקשה להבחין במשהו ששייך במיוחד למאה הזאת. נדמה לי שאנשי חינוך מהמאה ה-19, וגם מוקדם יותר, היו מזדהים ללא קושי עם הכישורים שמופיעים ברשימה של ה-Partnership for 21st Century Skills, רשימה שכנראה משמשת כבסיס למסמכים של המשרד. לא קשה להזדהות עם רשימת ה-Partnership היות והיא נקראת כמו רשימת מכולת שמכילה את הכל. אינני יודע מתי מונחים כמו “יצירתיות” נכנסו לתוך הפנתיאון של המטרות של החינוך, אבל היא רחוק מאד מלהיות חדשה במאה הזאת, וכך גם חשיבה ביקורתית, היכולת לפתור בעיות, שיתוף, וכמעט כל מונח נחמד אחר שאפשר למצוא בכרטיס ברכה של Hallmark.
אני מודה שאני מגזים. הרי אני מניח שמערכות החינוך של אירופה של החברה הפיאודאלית בימי הביניים לא שמו דגש על הסתגלות למצבים חדשים, או על גמישות. אבל אלה בוודאי אינם חדשים למאה ה-21. זאת ועוד: הרשימה של ה-Partnership פועלת בשיטה של הכל כלול. לא מציינים, למשל, שהחשיבה הביקורתית חשובה יותר מרכישת ידע כללי בתחומים רבים (או ההפך). לכן, גם מקצועות הליבה זוכים למקום של כבוד ברשימה. נדמה לי שהדרך היחידה לדאוג לכך שתלמידינו ירכשו את מלוא הכישורים שעליהם אנחנו עכשיו אמונים היא להאריך את יום הלימודים בכמה שעות ולבטל את חופשת הקיץ.
אנשי ה-Partnership אינם ממליצים על צעדים כאלה, אבל הצעות כאלו כן מתרוצצות בערים רבות בארה”ב, לצד ביטול ההפסקות, מחיקת אמנויות ומוסיקה מהמערכת, ועוד צעדים שיפנו מקום לנושאים החשובים באמת. זה אכן נשמע מגוחך, אבל בעצם יש גרעין של אמת בהצעות כאלה. הרי מערכת חינוכית צריכה לקבוע סדר עדיפויות. היא צריכה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר. גם אם אני משוכנע שהארכת יום הלימודים או ויתור על הפסקות וקיצוץ באמנויות ימיתו אסון על החינוך, לפחות מי שמציע הצעות כאלו מבין שאי אפשר לעסוק בכל, ושצריכים להחליט מה חשוב יותר ומה פחות. מפני שהיא מנסה לרצות את כולם, רשימת ה-Partnership, קוסמת או מושכת ככל שתהיה, איננה ישימה.
אני מניח שמה שגורם לאנשים להזדהות עם הרשימה של ה-Partnership או גורם להם לתמוך באימוצה בישראל איננו קשור לנקודות שהעליתי כאן. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמקור המשיכה הזאת הוא דבר פשוט מאד – הדגש שברשימה על כישורי מידענות ותקשוב. מסמכים חינוכיים שמדגישים את הכישורים האלה מתפרסמים כבר שני עשורים שלמים. אבל אם המשרד בארץ היה זקוק למסמך הלא מלהיב הזה של גוף שמורכב ברובו הגדול מחברות מסחריות היי-טכיות כדי להכיר בכמה עקרונות חינוכיים, אולי בכל זאת צריכים לברך שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא.
אבל במאמרון הזה לא התכוונתי לעסוק ברשימה זו או אחרת של כישורים, אלא להתמקד בכישור אחד, או ליתר דיוק, במיומנות ספציפית שבעיני היא חשובה ביותר, אך איננה זוכה להתייחסות (וכן, אני יודע שהמשרד צריך לעסוק במדיניות רחבה ולא לרדת לפרטי הפרטים של כל כלי וכלי). אין שום דבר מפתיע בחלק של רשימת ה-Partnership שעוסק באוריינות מידעית. הכישורים שמופיעים שם מופיעים כמעט בכל מסמך שעוסק במידענות: היכולת להגיע למידע באופן יעיל ולהעריך אותו בהצלחה, וגם להשתמש במידע שאליו מגיעים בצורה שתואמת את הצורך בו. שמחתי לראות שיש גם התייחסות לבעיה שהיא אופיינית לימינו: התלמיד צריך להיות מסוגל ל:
Manage the flow of information from a wide variety of sources
Use technology as a tool to research, organize, evaluate and communicate information
יתכן שאני מאד יוצא דופן בתחום הזה, אבל כאשר אני חושב על הצורך בניהול או בוויסות זרם המידע, אני חושב על RSS. כמות המידע שנוצר בנושאים שמעניינים אותי היא עצומה, ואין לי שום סיכוי להקיף את כולה. אבל ברור לי שאם היה עלי לחפש את מה שחשוב לי במקום להזמין אותו אלי לא יכולתי להשתלט עליו (ואין זה אומר שאני “שולט” עליו היום). אבל הנסיון מלמד אותי שבמערכת החינוך אין אפילו מס שפתיים ל-RSS. הרוב הגדול של אנשי החינוך שאיתם אני נפגש לא רק אינם יודעים במה מדובר, הם אפילו מתקשים להבין שהחיפוש בגוגל איננו הדרך היחידה “להגיע” למידע. הם אינם מבינים שעומדים לרשותנו היום אמצעים שמאפשרים למידע להגיע אלינו במקום שאנחנו נצטרך לצאת לחיפוש אחריו.
אם זה היה רק בעיה של רכישת מיומנות זאת או אחרת הייתי חושב שיש סיכוי שהמערכת תמצא דרך לשלב אותה לתוך מכלול המיומנויות שהיא מקנה לתלמידים. אבל נדמה לי שהבעיה אחרת. כדי ש-RSS ישרת אותנו עלינו להיות לומדים בעלי הנעה עצמית. עלינו להיות מסוגלים לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים לדעת, והמערכת צריכה לאפשר לנו ללכת אחר מה שמעניין אותנו. עלינו להבין שהאינטרנט איננו סתם מרחב שאליו אנחנו פונים כדי למצוא תשובות מהירות, אלא סביבה דינמית שממנה אנחנו ניזונים באופן תדיר, סביבה שממנו איננו רק לוקחים, אלא שאליו אנחנו גם תורמים. נעים לקרוא, מידי פעם, שהמערכת מכירה בזה (במסמך של ה-Partnership מזכירים, למשל, את הלומד שמכוון את הלמידה של עצמו). אבל ביסודו של דבר הרושם הבסיסי הוא שאין זה אלא מס שפתיים. ה-RSS הוא אמצעי. הוא בסך הכל כלי. אבל השימוש המוצלח בו דורש לומד עצמאי שלוקח (ומקבל) אחריות על הלמידה של עצמו. למרבה הצער, המערכת שלנו עדיין איננה מוכנה לראות לומד כזה כמרכיב מרכזי של החינוך.