כדי לפתח את הטענה שלו ארינה מביא סרט וידיאו קצר של דרן בראון. הסרט נמצא ביו-טיוב כבר שנתיים וחצי, אבל ארינה משתמש בו לצרכים קצת שונים מאשר היעוד המקורי שלו. בראון הוא קוסם מאד ידוע (אם כי, אינני מכיר אותו) שבדומה לג’יימס רנדי מנסה להראות שתופעות שאצל רבים נחשבות לאל-טבעיות הן בעצם תופעות שיש להן הסברים די פשוטים. בסרט שארינה מביא בראון מבקש משני אנשי פרסום לפתח עבורו הצעה לפרסום של מוצר שהוא מציע להם, ואחרי שהם עושים זאת הוא מראה להם שהוא כיוון אותם, באמצעות רמזים סמויים, לקראת הצעה די צפוייה. (הוא מסביר שבעצם, הוא עושה לפרסומאים מה שהם בדרך כלל עושים לנו.)
ההתייחסות של ארינה לסרט איננה ברמה של אחיזת העיניים, או של הרמזים הסמויים, של הפרסום, או אפילו של איך עושים קסמים. הוא מדגיש שהרמזים שבראון שתל לפרסומאים עזרו להם, באופן בלתי-מודע, לחשוב בדרכים מסויימות, והוא מסיק שהפתיחות לרמזים מהסביבה מאפשרת פיתוח מוצלח של רעיונות. הוא כותב:
This (המסקנה שלו מהסרט) is exactly why those people who use RSS readers to scan through thousands of feeds, read blog posts from various decentrally connected sources and who engage themselves into assembling multiple unrelated sources of information into one (probing connections between them) have much greater ability to sense and respond to changing conditions in increasingly complex environments than those who read only the major newspapers, watch only the major news networks and don’t put themselves into a difficult situation of being hammered with a lot of stuff at once.
… information overload is an opportunity for pattern recognition and thus leads to better abilities to sense what is going on and how to respond to it. Therefore, information overload is actually a good thing.
אני מסכימה עם הגישה של ארינה. כשאני מסבירה לאנשים למה כדאי להם להשתמש ב-RSS, אני אומרת שזו הדרך הכי נוחה לגרום למידע לבוא אלינו, במקום שאנחנו נצטרך לצאת למצוא אותו.הנושא של סינון מידע בא אחר כך, ואגב, הוא קיים גם כאשר אנחנו בוחרים את המקורות שלנו בקפידה.