הטכנולוגיה היא לא תמיד העיקר

אולי שוב זה עניין של הקיץ. חלק גדול מהבלוגרים שאני קורא נמצאים בחופשה, ואין הרבה חדש שדורש התייחסות. מה גם, מפני ש-"התייחסות" היא לעתים קרובות "הרמת גבה", אני לא צץ לעשות זאת. אין חובה להיות תמיד ביקורתי.

מצד שני, אולי זה ענין של אופי – אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי. כך קורה שאני מוצא את עצמי מגיב למאמרון של ויל ריצ'רדסון מלפני קצת פחות משובע. ריצ'רדסון דיווח על מושב בכנס בו הוא השתתף, ועל התרשמותו העמוקה מאחת ההרצאות:

The keynote by Marco Torres was phenomenal I thought. And I loved the message, which was basically to tell educators that we have tools now that just about every type of learner can flourish with, and we need only to find the creativity within us to make it happen. The examples of student work he showed were nothing short of amazing, and worth sharing to every educator audience out there. His kids come from the most undereducated and poverty stricken areas of LA and yet they are succeeding in multimedia. The big question that we’re going to have to deal with is whether we can teach the fundamental literacies through the media that kids are most motivated and driven by.

כהרגלי, הקלקתי על הדוגמאות של עבודות הסטודנטים. אולי הפעם, חשבתי, להבדיל מיותר מדי פעמים קודמות, אגלה שאני מסכים שאכן מדובר בעבודות מדהימות.

מה אני יכול להגיד? מדובר במאגר גדל ממדים של סרטים קצרים (ואנימציות) שהוכנו על ידי תלמידי תיכון בשכונה ענייה צפונית ללוס אנג'לס. חלק מהסרטים אכן די מרשימים. חלק … הרבה פחות (ואני בטוח שריצ'רדסון, כמוני, לא צלל לתוך כולם לפני שהוא הגיע למסקנות שלו לגביהם). אינני בטוח, אבל נדמה לי שמדובר במאגר מצטבר של מספר שנים. זאת ועוד, קשה לזהות באיזה גיל התלמידים, או את מידת הנסיון שלהם בשימוש במדיום. האם מדובר בסרטים ראשונים? האם מה שמוצג באתר עבר עריכה ואולי טיפול של יד מקצועית יותר?

דווקא מעניין אותי לדעת כמה זמן התלמידים עבדו על הסרטים שלהם, כמה עריכות הם עברו, כיצד החליטו מה גמור ומה לא. לא מצאתי באתר התייחסות לשאלות כאלה. מפני שאינני חושב שכתיבה חד-פעמית, טובה ככל שתהיה, היא מטרה בפני עצמה, גם במקרה של סרטים כאלה, חשוב לי התהליך יותר מאשר התוצאה (לפחות מבחינה חינוכית).

ואולי באופן קצת פרדוקסלי, מה שאולי מרשים ביותר בפרויקט הזה איננו, לטעמי, השימוש בטכנולוגיה, אלא הגיבוש הקהילתי שבא לידי ביטוי בכמה סרטים הסברתיים באתר. למרות שריצ'רדסון מתלהב מהשימוש בטכנולוגיה, נדמה לי שמה שאנחנו רואים בפרויקט מהסוג הזה הוא שקהילה שבוחרת לבחון את עצמו, ומעודדת תלמידים לעשות זאת – באמצעות כל כלי שהוא – יכולה להגיע לתוצאות לימודיות חשובות. בעצם, יש לנו כאן עדות לכך שהטכנולוגיה צריכה לשרת את הלמידה, ולא ההפך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *