מעניין לציין שמעולם לא ביקשתי מהתלמידים שלי, בכיתות הגבוהות של כיתות היסוד, להעתיק את הלוח. הם כנראה “למדו”, אי-שם בכיתות אחרות, שכך הם אמורים לעשות. אם פעם הם פתחו את המחברות שלהם כדי לעבור על החומר ה-“נלמד” אינני מודע לכך. אני זוכר שבאותן שנים הצעתי (או ביקשתי) שכל אחד ירשום לעצמו מה שבעיניו חשוב באותם שיעורים, אבל היום אני מבין שבקשה כזאת, ללא אימון של ממש בתהליך הרישום ובחשיבה שמתלווה לאימון הזה, נידונה מראש לכשלון.
כל פעם שאני קורא כתבות ומאמרונים בנושא רישום במהלך השיעור (note taking) אני נזכר בשנים הדי-רחוקות ההן. בתדירות יחסית קבועה מתפרסמות כתבות שמסבירות לנו שהרישום בכתב יד הרבה יותר יעיל מאשר הרישום דרך ההקלדה לתוך מחשב או טאבלט. על מחקר שהוא כנראה החדש ביותר בתחום הזה קראנו לפני כחודש וחצי. כתבה ב-Harvard Business Review מדווחת על מחקר של פאם מולר מפרינסטון ודניאל אופנהיימר מ-UCLA שהסיק ש:
when you only use a laptop to take notes, you don’t absorb new materials as well, largely because typing notes encourages verbatim, mindless transcription.
בבלוג שלו, פול מונהיימר מבקר את המחקר הזה. הוא איננו טוען שהרישום באמצעות ההקלדה בהכרח אפקטיבית יותר. במקום זה הוא טוען שההצלחה הגדולה יותר שברישום בכתב היד נובעת מסיבה אחרת – סטודנטים רבים כבר מכירים שיטות רישום בכתב היד והתאמנו בהן מספיק על מנת להשתמש בהן בצורה יעילה. הוא מסכים שלעתים קרובות סטודנטים מנסים לרשום כל מה שנאמר בשיעור, ולכן חשוב לעזור להם ללמוד שיטות אפקטיביות שיתאימו לסביבה הדיגיטאלית. הוא מציין:
Learning to take notes requires practice and frequent reminders from instructors, teachers, and coaches. Educators already know we need to teach how to highlight material in texts. Left to their own devices, younger students develop the habit of highlighting anything they don’t know. They often try using different colors of highlighters for different pieces of information. Students tell me they use blue for new vocabulary, yellow for new facts, pink for new dates, etc. While their texts are quite colorful at the end, students don’t really absorb material and have no clue how to use the highlighted passages to study for quizzes or tests.
Taking notes on a laptop is far more useful than longhand if taught and practiced correctly. Laptop notes can be annotated, tagged, re-used, shared with study groups, and, when cited correctly, become the basis for research articles, class papers, and essays. Electronic notes also encourage reorganizing, further research, etc., that both enhance and extend learning.
ציינתי שהנושא הזה עולה לעתים די קצובות. מעניין לציין שעל אף העובדה שהכתבה ב-Harvard Business Review התפרסמה רק לפני חודש וחצי, המחקר של מולר ואופנהיימר שאליו היא מתייחסת התפרסמה לפני יותר משנה, ודיווחים על המחקר הופיעו ברשת לפני יותר משנה (ראו, למשל, באתר של Scientific American). יתכן שפתיחת שנת הלימודים בחצי הצפוני של כדור הארץ מעוררת את הנושא מחדש, ומספר מאמרונים וכתבות ברשת מתייחסים לנושא.
כתבה באתר It’s About Time סוקרת מבחר די רחב של הצעות של מורים במקצועות ה-STEM לרישום בשעת שיעור. בכתבה הזאת מופיעה הבחנה בין note taking לבין note making, כאשר השני מוגדר כפעילה יותר – לא רישום פסיבי של הנאמר בשיעור, אלא נסיון להתמודד עם החומר הנלמד, לחבר אותו למה שהסטודנט כבר יודע, להדגיש את הנקודות המעניינות, ועוד. זה תואם את מה שמונהיימר כותב, אם כי הוא מדגיש שעל מנת לעוסק ב-note making בצורה מוצלחת חשוב ללמוד את המלאכה הזאת.
לפני כשבועיים ג’ורג’ קורוס התייחס לנושא בבלוג שלו. מה שהתניע את ההתייחסות שלו היה צילום שלפי דבריו הוא פגש לאחרונה (ולא בפעם הראשונה) דרך Twitter. בצילום רואים סטודנטים מצלמים באמצעות הטלפונים שלהם את הלוח של כיתה, כאשר בכיתוב לצילום אנחנו למדים שהמרצה מסר לסטודנטים שהם יכולים לרשום הערות (“you may take notes”). קורוס כותב שצילום הלוח הוא כמובן דרך מהירה לשמור את הנאמר בשיעור, אבל ספק אם בדרך הזאת זוכרים את מה שנאמר. והמקור לטענה (ההגיונית) הזאת? הוא מקשר למאמרון בלוג מלפני יותר משנה שבו בלוגרית מתייחסת ל… נכון, למחקר של מולר ואפנהיימר.
קורוס שואל איזו דרך עדיפה. (לא ברור אם השאלה הזאת מתייחסת לצילום הלוח לעומת רישום הנאמר בשיעור בכל דרך שהסטודנט יבחר, או לרישום בכתב יד לעומת הרישום בהקלדה.) הוא מסכם: לא זה ולא זה:
The ability to simply obtain information and recite it back is not necessarily learning as much as it is regurgitation. I might better be able to retain the facts shared, but it doesn’t mean I understand them. On the other hand, if I am taking a picture, putting it in my camera roll and doing nothing with that information, then really, what good is that?
When I speak, I try to challenge people to create something with the information I have shared, whether it is write a blog post, reflection, podcast, video, or any other type of media. If they really want to process what I have shared, they will need to make their own connections, not the connections I have made for them.
לפני חמש שנים התייחסתי כאן לנושא הזה (ולא בפעם היחידה). ציטטתי אז ממאמרון של דארסי נורמן שנכתב בעקבות טענה של מרצה בכנס בו השתתף. אותו מרצה טען שהיכולת של מרצה להעלות לרשת את חומרי ההרצאות שלו הופכת את מלאכת הרישום מצד הסטודנט למיותר. נורמן הסתייג מהטענה הזאת וכתב:
Note taking is not primarily about manual duplication of a set of resources produced by a teacher. It’s an active process of sensemaking and internalization. Of visualizing the processes of thinking. There is no part of the valuable process of note taking that can be obsolesced by mere content being posted online.