I believe if used judiciously, in the right context, the flip can free up valuable class time and provide the background knowledge that is fundamental for students to then go forward and wrestle with higher order thinking.
משפט אחד לפני ההצהרה הזאת רייט כתבה שהיא מודעת לכך שהיא נוגעת בנושא מעורר מחלוקת. ההערה הזאת נראתה לי די מוזרה, וגרמה לי לגרד בראש בנוגע למתרחש בבתי הספר של צפון אמריקה (רייט היא קנדית). הרי ביסוד “הפיכת הכיתה” נמצא רעיון די פשוט: שתלמידים יתכוננו בבית לקראת שיעור. מבחינתי, אינני רואה הבדל בין להתכונן באמצעות צפייה בסרט לבין להתכונן באמצעות קריאת פרק בספר, או אפילו בחיפוש מקורות וקריאתם, לקראת השיעור בכיתה. האם בכיתות של צפון אמריקה כל התלמידים יושבים בשקט מול המורה ומאזינים לו, או קוראים פרק בספר? אני למדתי בחטיבה ובתיכון בארה”ב, ורבים מהמורים שלי היו ממוצעים למדי, ובכל זאת נדמה לי שרוב המורים שלי ביקשו מאיתנו להתכונן לקראת השיעור בדרך זאת או אחרת כך שחלק גדול מהשיעור הוקדש להרחבה או לדיון. האם היום כל זה נעלם? בלי להתייחס לבעיות שיש לי עם הרעיון של הפיכת הכיתה (אלה יבואו בהמשך), נדמה לי שהבעיה המרכזית היא פשוט שאינני מבין מה חדש או מקורי ברעיון הזה, ולכן לא מובן לי למה הוא מעורר התעניינות כל כך גדולה.
אבל פתחתי עם דברים שרייט כתבה לפני כשנה וחצי. השבוע היא כותבת משהו אחר, משהו שמעיד על שינוי שהתרחש אצלה. רייט כותבת שהיא כבר לא מאוהבת בהפיכה הזאת:
Here’s the thing. When I recently re-read the post, I didn’t disagree with anything I’d said. Yet my brief love affair with the flip has ended. It simply didn’t produce the transformative learning experience I knew I wanted for my students.
We never moved to an entirely flipped classroom that required my students to watch lecture after lecture, day after day, by video. Even so, when we did “flip,” it felt more like we were juggling the traditional lecture around than moving forward into a new learning paradigm.
As this new way of learning played out over time, my students found they didn’t need me to locate or create videos for them. Instead, they learned how to learn, and they were able to find their own resources. For me, this was a much more important skill than following my directions or using the resources I told them to use.As this shift occurred, the flip simply disappeared from our classroom. It took almost a year for me to notice it was gone. Instead, our classroom had become a place where students discovered and shared their own resources, while engaging in projects with each other. There was no need for me to assign video homework or create portable lectures. It all happened during class.
As my students worked with me to invent our own version of student-centred learning, we realized that the three questions every student in our classroom had to answer were: What are you going to learn? How are you going to learn it? How are you going to show me your learning? This became our mantra — our framework for learning. This is what it means to give students “control over their education.”
כזכור, עכשיו רייט מונה מספר סיבות שבגללן הפיכת הכיתה כבר איננה חשובה לה כל כך. אבל בקריאה חוזרת של המאמרון שלה מלפני שנה אפשר לזהות, די בקלות, את שורשי הביקורת שהיא מעלה עכשיו. במאמרון ההוא, למשל, היא מתעמתת עם הטענה שבעזרת הפיכת הכיתה אפשר יהיה לוותר על מקום המורה בלמידה. היא כותבת:
I think that’s only possible if you think the most important, or sole, job that I perform in my classroom is content dispenser. I don’t believe that at all.
I also challenge them, encourage them, believe in them, love them, and offer correction when necessary. The most important thing I do in my classroom is show students how to dig deep, solve problems, and reflect carefully on the constant stream of information that inundates us all.
רצוי לזכור שהתנופה הנוכחית להפיכת הכיתה באה במידה רבה מכיוון התקשוב. סרטוני האקדמיה של חאן, סרטוני YouTube, והרצאות TED מהווים חומרי הלימוד שבהם המורים משתמשים כדי לקדם את התלמידים שלהם בשעות מחוץ לבית ספר. הזמינות של אלה דרך האינטרנט עוררה את ההתעניינות בהפיכת הכיתה. אבל כל אלה הם בסך הכל המקבילים של ימינו לפרקים בספרי הלימוד שבעבר התלמידים נדרשו לקרוא לפני השיעור. רייט, שמרבה לשלב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתות שלה, מודעת לכך שתרגום דיגיטאלי של שיטות מוכרות, גם אם מדובר במהלך רצוי, איננו מהווה מהפכה חינוכית. לעומת זאת, הראייה החינוכית שלה מנחה אותה בשימוש בתקשוב שהוא הרבה מעבר להפיכת הכיתה.
ברור שלא כל המורים מגדירים את התפקיד שלהם כמו שעושה רייט. אם נסיונות של הפיכת הכיתות שלהם יובילו אותם להגדיר את התפקיד שלהם בצורה דומה יותר להגדרה של רייט, אני בעד. יכול להיות שאפשר גם לדלג על השלב הזה ופשוט לקרוא את רייט וללמוד ממנה.
יופי של כתבה ג'יי.
נעים היה לי לקרוא זאת,זה הרחיב לי את הנושא.