במאמר: Someone to Watch Over Me – On a Google Map (מהניו יורק טיימס, לא פחות), צעירה בשנות ה-20 לחייה מתארת את החיים המתוקשבים שלה. החיים המאוד מתוקשבים:
I’m 24 years old, have a good job, friends. But like many of my generation, I consistently trade actual human contact for the more reliable emotional high of smiles on MySpace, winks on Match.com and pokes on Facebook. I live for Friendster views, profile comments and the Dodgeball messages that clog my cellphone every night.
לכאורה אין כאן קשר ברור לחינוך, אך בעצם, ההשתמעויות החינוכיות של המציאות החדשה הזאת, מציאות של “מתוקשב תדיר”, עצומות. מערכת החינוך חייבת להכיר בעובדה בעולמם של דור התלמידים הנוכחי, הקשר הרצוף והתמידי לאינטרנט הוא מרכיב מרכזי. כבר עברו הימים שבהם אנחנו “מלמדים” מיומנויות אינטרנטיות. כמובן שאנחנו צריכים עוד לכוון, אולי אפילו יותר מאשר בעבר. אם התלמידים שלנו משתמשים בכלים האלה יום-יום, שעה-שעה, כבר אין צורך ללמד איך להשתמש בהם. אבל אין זה אומר שהם יודעים כיצד להפוך את הכלים האלה להיות חלק יעיל ושימושי מתהליך הלמידה. ועוד יותר חשוב, עלינו לעזור להם ללמוד לשלב את הכלים האינטרנטיים כך שהם ישרתו את החיים שלנו במקום לשלוט עליהם.
בודאי שאין צורך ללמד את דור ה”נט” את יסודות האינטרנט…אך לצערנו, מעטים המורים ששולטים במיומנויות התקשורתיות והחברתיות שהן חלק כה חשוב מחייהם של הילדים מגיל צעיר.גם אלה ששולטים, אינם מעלים על דעתם להשתמש בהן מול תלמידיהם, פן יאבדו את תחושת השליטה החשובה להם כל כך.