על כנסים, ועל מה ש (שוב ושוב) מתרחש בהם

אולי זה עניין של גודל. אין זו הגזמה להגיד שבישראל אפשר לרכז כמעט כל מי שעוסק בנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לתוך אולם אחד. הרי בעצם, זה כמעט מה שקורה מדי שנה בכנסי מו”ח. לא רק זה, כאשר עוד גופים ראו כי טוב, גם הם ארגנו כנסים, ורבים מאיתנו נפגשנו לא רק פעם אחת בשנה, אלא מספר פעמים … עד שהתחילו להבין שמלבד להפגש, עוד משהו צריך לקרות בכנסים כאלה.

אולי זאת הסיבה שהשנה לא היה כנס מו”ח, וגם לא (אם אינני טועה) כנס גולשים של מופ”ת. הרי התחלנו לחזור על עצמנו בצורה מדאיגה. לפני מספר שנים כל אתר חינוכי חדש היה סיבה לחגיגה. המציגים קיבלו 20 דקות להראות לנו משהו שמהקהל נראה די דומה לאתר אינטרנט, או אולי הראו לנו מספר דפים של קבוצת דיון כדי לשכנע שמדובר בכיתה לומדת. כמובן שאין שום פסול בכל זה, ולפעמים מה שנדוש לצופה הוא חידוש למי שבונה אותו (וזה בפני עצמו נושא חשוב למאמרון עתידי). אבל התעייפנו מלחזור על זה פעם אחר פעם.

במקום גדל ממדים כמו ארה”ב, אולי המצב שונה. שם לא כולם מכירים את כולם, ומי שהציג לפני שנה במזרח יכול להציג את אותו הדבר במערב ולזכות שוב בשבחים, למרות שהוא לא חידש שום דבר במשך השנה.

ולמה כל ההרהורים האלה? בשבועות האחרונים אני נתקל שוב ושוב בדיווחים בבלוגים שאני קורה מחו”ל על הכנסים שמתקיימים בקיץ. על פי רוב, מספרים לנו על מי שיהיו שם וכמה מגניב יהיה לשמוע את המציגים האלה. יתכן. אבל אפילו בהתחשב בעובדה שבגלל המרחב הענק של ארה”ב לא כולם פוגשים את כולם בכל כנס, זה מתחיל להיות די מעיק. הנה, טים לאואר אולי מתכוון לזה כאשר בבלוג שלו הוא מדווח על קיומו של כנס בנושא אחר מאשר הטכנולוגיה בחינוך, ואז הוא מוסיף:

אם אני קורא נכון בין השורות, נדמה לי שגם הוא חש שהדברים חוזרים על עצמם.