לאור זה שהצהרתי על דממה כאן במהלך החודש הזה אולי ראוי שאסביר את עצמי, או ליתר דיוק, אסביר שהעובדה שאני רואה לנכון (או לנחוץ?) לפרסם משהו כאן איננה מעידה על כך שהנושא שעליו אני כותב כעת הוא החשוב ביותר, או נושא שאיננו סובל דיחוי. באופן כללי אני מוצא מעט זמן להתעדכן במאמרונים שמופיעים בקורא ה-RSS שלי, ויתכן שאני מפספס דברים חשובים ואפילו זועקים. כמו-כן, נתקלתי במספר דברים שבתנאים רגילים היו זוכים להתייחסות בכתיבה כאן (או לפחות לנסיון לכתוב עליהם) אבל עליהם אני פוסח עכשיו בתירוץ שאני בחופשה. אין זה אומר שהנושא שעליו אני כותב כאן פחות חשוב מאלה. יתכן שהוא אפילו יותר חשוב. כל שאוכל להגיד בוודאות הוא שהנושא הזה קפץ מולי וכאילו אמר “אם יש לך זמן, על זה אתה חייב לכתוב”. אז … מספיק אם ההקדמות.
לפני כשבועיים נדב בדריאן פרסם מאמרון שהביא את התייחסותם של דוד חן ושל גילה קורץ להרצאה על תכנית התקשוב של משרד החינוך שנערכה במרכז ללימודים אקדמיים, וכמובן הוא גם הוסיף הערות משלו. בדריאן מכנה את ההתייחסות שלו “יונת דואר כמקרה מבחן“. היא מציין שגילה קורץ העירה שבתכנית אין מספיק התייחסות לסביבת הלמידה, ושדוד חן ציין שמורים ותלמידים לא שולבו בתהליך בניית התכנית. הוא כותב:
שתי הערות אלו מצביעות על נקודות הכשל במהלך הכללי שעושה משרד החינוך והן קשורות האחת בשניה קשר הדוק שבא לידי ביטוי במספר מישורים.
הוא מוסיף שאם המטרה החינוכית היא באמת “גמישות מחשבתית ויכולת ליצירה ולמידה עצמית”, המטרה הזאת איננה באה לביטוי, ובמקום זה אנחנו פוגשים גישה מכניסטית שאיננה גמישה. בעיניו יונת הדואר היא דוגמה טובה לכך – מפני שהיא בנוייה על קוד סגור ועל ממשק מיושן. לפי בדריאן המורה הצעיר (שגדל עם האינטרנט) לעולם לא ישתמש בסביבה הזאת. אין זה סוד שאינני בין חסידי Outlook ועל פי רוב מעדיף את הכלים של גוגל על אלה של מיקרוסופט, אבל נדמה לי שהטענה הזאת מפספסת את העיקר. הבעיה של יונת דואר, ונדמה לי של תכנית התקשוב באופן כללי, היא הריכוזיות. יתכן שמדובר בבעיה בלתי-נמנעת – קשה לחשוב על מערכת חינוכית שבאופן מוצהר תוותר על הריכוזיות. אבל האינטרנט יכול למשוך הן לביזור והן לריכוזיות, ואין זה מפתיע שהמערכת החינוכית בוחרת לשמור את היד על העליונה ומנסה לקבוע מה ילמדו וכיצד. הלווי והיה אחרת.
אבל להבדיל מבדריאן, אינני מוצא בזה בעיה של חשיבה “בתבניות של המאה ה-20”. גם במאה ה-19 ביורוקרטיות פעלו כך והן בוודאי יעשו כך גם במאה ה-22 (אם נגיע אליה). הבעיה נמצאת במשהו הרבה יותר יסודי. דוגמה לכך אולי מוצאת ביטוי בדיווח של בדריאן על בעיה “תקשובית” בה נתקל בנו:
המילים להכתבות ניתנות באתר הכיתה, ניתנות משימות של צפייה בסרטים וכו’… הכל טוב ויפה אך כיצד ידע בני להיכנס לאתר בית הספר? כיצד ימצא את המשימה כשהלינק לאתר הכיתה קטן ונחבא?
גם הילדים שלי למדו בבתי הספר וגם הם (מידי פעם) קיבלו שיעורי בית שנמסרו דרך אתר הכיתה. לא זכור לי שהם התקשו למצוא קישורים שנחבאו, ואם כן, הם התגברו על הקושי די מהר. אבל כיצד אפשר להגיד ש-“הכל טוב ויפה”? בעיני בעיה של איתור משימות היא שולית. בעיה רצינית הרבה יותר היא המשימות עצמן – אותן משימות של הכתבה ושל קריאה (או צפייה) שמעידות על כך שאולי הטכנולוגיה השתנתה, אבל לא התפיסה החינוכית.
בדריאן טוען, בצדק, ששינוי משמעותי דורש חשיבה גמישה ודינמית:
המהלך הנכון היה לאתר את האנשים שחושבים בכלים אלו, האנשים בין אם באקדמיה ובין אם במערכת עצמה שמסוגלים באמת לחשוב בצורה החדשה ולהעניק להם את היכולת לבצע שינוי.
הוא איננו כותב שרק הדור הצעיר שגדל עם האינטרנט מסוגל להביא את השינוי, אבל נדמה לי שהוא רומז על כך. וגם כאן אני מוצא בעיה. ב-15 השנים האחרונות פגשתי אנשי חינוך רבים שהחשיבה, וגם המעשה, שלהם גמישים ודינמיים. באיים הקטנים שבהם האנשים האלה פועלים הם מצליחים להראות שאכן אפשר לחולל שינוי (ולא רק בדרך שהתלמיד מוצא את המילים להכתבות). רבים מאלה אינם צעירים והם לא גדלו עם האינטרנט. עוד לפני האינטרנט הם היו נאמנים לתפיסה חינוכית שונה מהרווחת במשרד, וכאשר הם פגשו את האינטרנט הם אימצו אותו כדי ליישם את התפיסות החינוכיות שלהם. איריס, מ-“שחקי, שחקי על חלומות“, למשל, איננה צעירה, אבל נמצאת, לדעתי, בחזית השינוי. (מדובר בשינוי מבוזר – לטעמי במקום להכתיב דרכי הוראה “נכונות” היה רצוי שהמשרד תחשוף מורים אחרים להוראה מוצלחת כמו זאת של איריס). לפני חודש היא פרסמה מאמרון בו היא סקרה את תרבות הבלוג שבעיניה הולמת את התפיסה החינוכית שלה. בין היתר היא כותבת:
הקריאה בבלוגים של תלמידי מעמיקה את הכרותי איתם, מחדדת את ההקשבה שלי ולא פעם מזינה שיחות המשך בכיתה. בפני הילדים עצמם נחשפים צדדים פחות מוכרים של חבריהם לכיתה.
ועוד יותר חשוב, ברור לה שהיא נמצאת בתהליך מתמיד של ניסוי וטעייה:
אני מבינה שאת הדרך ליישום “נכון”, נצטרך, תלמידי ואני, לחצוב בעצמנו.
יונת דואר מאפשרת למשרד לשמור על הריכוזיות. גם אם המשרד היה בוחר בכלים של גוגל במקום אלה של מיקרוסופט אני די בטוח שהריכוזיות הזאת היתה נשמרת. כמו-כן, סביר להניח שמישהו במשרד שוקד על קביעת היישום ה-“נכון” של הבלוג בסביבה חינוכית, וכאשר המלאכה הזאת תסתיים הוא יכריז שכך משתמשים בבלוג בבתי הספר. לעומת זאת, איריס ותלמידיה חוצבים את הדרך בעצמם, ותוך כדי כך לומדים. אם לכך מתכוון בדריאן, אני איתו.
ג'יי,
אני מודה לך על המילים החמות והנדיבות.
אני מודעת לכך שהבלוג שלי אינו בלוג “קלאסי”. הכותבת (כלומר אני) ממעטת לחשוף את קולה וניכר שהיא סובלת מחיבוטי כתיבה (לפעמים הפוסטים נסגרים לתגובות משל היתה כותבת למגירה).
אני מעריכה ומוקירה את העובדה שאתה קורא בו למרות המגרעות הנ”ל.
אני לא אתייחס ליונים (וטעמיי עימי) אבל אני בהחלט מזדהה עם הצורך לא להיצמד למתכונים, מסמרות, כבלים, “ראה וקדש” וכיו'ב. הוראה יצירתית (כמו כל יצירה) זקוקה לחופש.
חופשה מהנה
איריס
http://www.youtube.com/watch?v=solO8qMK4fw
אכן כוונתי זהה לדעתך. טענתי הייתה שהמשרד אינו משכיל למצוא את המנהיגים גמישי המחשבה שיובילו את התהליך. אני אף אחדד את אמירתך ואומר כי דווקא המבוגרים שהצליחו להתאים את מחשבתם לחידושים הם המתאימים להוביל את התהליך ולו רק מפאת יכולתם לשמר דברים שראוי לשמרם. בנוסף, הדרך היחידה בעיני להפוך למורה מתוקשב היא בלמידה תוך תנועה כשהמורה מהווה חוקר במלוא מובן המילה.
נדב