Some scholars say that this new writing is more engaged and more connected to an audience, and that colleges should encourage students to bring lessons from that writing into the classroom. Others argue that tweets and blog posts enforce bad writing habits and have little relevance to the kind of sustained, focused argument that academic work demands.
הכתבה מביאה את דעתה של קתלין ינסי שאל מאמר חשוב שלה התייחסתי כאן לפני שלושה חודשים. לפי ינסי, התקופה שלנו מלאה בהזדמנויות כתיבה, והיא רואה בזה דבר מאד חיובי. מול הגישה שרואה את הכתיבה ברשת ביטוי אמיתי ורצוי של כתיבה, הכתבה מביאה את דעתו של מארק באוארליין (שגם אליו התייחסתי בעבר), מרצה לאנגלית באוניברסיטה אמורי במדינת ג’ורג’יה. באוארליין טוען שבשנים האחרונות אפשר לזהות ירידה ברורה באיכות הכתיבה של סטודנטים, והוא מייחס את הירידה הזאת לכתיבה החופשית ברשת שאיננה מציבה סטנדרטים. לדעתו, יש כאן פרדוקס:
Why is it that with young people reading and writing more words than ever before in human history, we find no gains in reading and writing scores?
אלכס ריד, מרצה לאנגלית במערכת האוניברסיטות של מדינת ניו יורק, מגיב לכתבה בבלוג שלו. הגישה של ריד דומה לגישה של ינסי, אבל הוא מהרהר אם יש בכלל טעם או סיבה להעמיד את הכתיבה האקדמית כפיסגת הכתיבה:
Why ask whether writing on the Internet makes you a better academic writer? Why not ask whether academic writing makes you a better user of social media? I suppose it is understandable that academics might want to value a particular kind of academic writing, but in the end that valuation is a demonstration of thinking that is no less sloppy than the poor thinking habits of which they accuse students.
The best I think we can say is what should be fairly obvious. The more we write and the greater variety of genres in which we write, the better prepared we will be to write in a variety of genres in the future.
— — —
שעה אחרי העלאת המאמרון הזה לבלוג גיליתי שהכתבה ב-Chronicle זכתה לאזכור גם בפורטל מס”ע – אחד המקורות הטובים ביותר למידע על הנעשה בתקשוב החינוכי. שמחתי לראות שגם שם חשבו שיש כאן ידיעה שראוייה להתייחסות.