מילה טובה על הלמידה המקוונת

המאמרונים בבלוג הזה מתמקדים, זה זמן רב, ביומרה של הדיגיטליות, בדחף היהיר שלה להמציא את החינוך מחדש תוך ביטול כמעט מוחלט של כל מה שקדם לעידן התקשוב. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות של היומרה הזאת – דוגמאות שיוכלו להזין את הבלוג הזה עוד חודשים רבים. אבל צריך להיות ברור – לא כל מה שנעשה באמצעות התקשוב בחינוך שלילי, ולפעמים ראוי גם להגן עליו מול מי שמבקש לבטל את תרומתו לתהליכי ההוראה והלמידה. ולכן הגיע הזמן למילה טובה. אני מניח שזה איננו מפתיע שהמילה הטובה הזאת באה כתגובה למאמר שטוען שהלמידה המקוונת לעולם לא תוכל להחליף את ההוראה פנים אל פנים. מתברר (אם לא ידענו את זה קודם) שמבקרי התקשוב בחינוך, בדומה לרבים מהמחדשים הדיגיטליים, לפעמים נאחזים בגישות פשטניות למדי.

רוברט דאניש (Robert Danisch), מרצה לתקשורת באוניברסיטה של ווטרלו אשר בקנדה פרסם מאמר קצר ב-The Conversation:

The problem with online learning? It doesn’t teach people to think

מהכותרת קל להבין את התלונה של דאניש. הוא כותב שהוא מבסס את הביקורת שלו על הגישה החינוכית של ג’ון דיואי ועל ההבחנה בין “ידע של מה” לבין “ידע של איך”. לפי דאניש, ההוראה המקוונת עוסקת ב-“מה” – בהעברה של גוף ידע לסטודנט, במקום ב-“איך” – פיתוח יכולת החשיבה העצמאית והביקורתית של הלומד. אין חדש בטענה הזאת, אם כי לפי דאניש תקופת המגפה חידדה עד כמה המצב הוא שחור/לבן, לרעתו של פיתוח החשיבה הביקורתית:

The COVID-19 pandemic has made it even easier to reduce teaching to knowledge dissemination and to obscure other, equally important, forms of education that help students be better citizens, thinkers, writers and collaborators.
These other forms of education are the cornerstone of human flourishing and democratic participation.

הטענה הזאת של דאניש די מוזרה. הרי נדמה לי שכמעט כל מי שאני מכיר שבמהלך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך ביקש להתמקד יותר בפיתוח החשיבה מאשר בהעברה של ידע. יתרה מזאת, הם ראו בתקשוב, כולל הלמידה מרחוק, אמצעי לשינוי, דרך לשחרר את החינוך מהעיסוק הכמעט בלעדי ב-“מה”. אבל דאניש, כנראה, איננו מכיר את מי שאני מכיר. הוא כותב:

Remote learning is well suited to the kinds of education that focus on abstract theoretical knowledge and not “know-how.” And this is exactly the problem with those forms of learning — and why we ought to resist being seduced by them.

דאניש חושש שהמחקרים שמצביעים על העדר הבדלים משמעותיים בין למידה פנים אל פנים לבין למידה מקוונת מעוורים אותנו להבדל הגדול בין שני אמצעי הלמידה:

An isolated 18-year-old, staring at a computer, can learn what a text is supposed to mean but will have a much harder time learning how to perform a careful interpretation.

הביקורת על דאניש לא איחרה לבוא, בעיקר בשני שרשורי Twitter שבהם אנשי חינוך רבים הגיבו. באחד מאלה קורא אחד כותב שהתלונה המרכזית של הסטודנטים שלו בנוגע לקורס המקוון שהוא לימד בתקופת הקורונה היתה שהקורס היה קשה מפני שהוא גרם להם לחשוב. קורא אחר סיכם את מה שלהערכתו הביא את דאניש לכתוב את המאמר שלו:

Summary for those choosing not to read it “I’ve been forced to teach online for a year. I’ve not engaged my students or know how to. I’ve also not read anything by experts in the field, but let me use old theories of (f2f) learning to explain why it doesn’t work”.

בשרשור האחר קורא אחד כתב שאמנם המאמר די גרוע, אבל יש בכל זאת צורך להראות היכן דאניש טועה. לזה קורא אחר משיב:

I feel like I have been rebutting things like these for the last 12 years.

במילים אחרות, די בחשיפה לפעילות החינוכית המתוקשבת של אנשי חינוך רבים כדי לגלות שמה שדאניש רואה כבלתי-אפשרי כבר קיים זמן רב. התקשוב החינוכי במתכונתו הנוכחית הרוויח בכבוד את הביקורת הרבה שמושמעת כלפיו. אבל הפעילות היום-יומית של אנשי חינוך רבים מוכיחה שהפסילה המוחלטת של ההוראה המקוונת כאמצעי לפיתוח חשיבה ביקורתית מופרכת.

יכולתי לסיים את המאמרון הזה כאן, אבל תוך כדי עריכתו נתקלתי בכתבה נוספת – הפעם ב-Chronicle of Higher Education. הכתבה מדווחת על אריק מזור (Eric Mazur) מרצה פופולרי מאד לפיסיקה בהרווארד שבתקופת המגפה התנסה בהוראה מקוונת. מזור מוכר היטב בזכות סרטונים של שיעורים שלו שעלו ל-YouTube לפני שנים (כתבתי עליו כאן עוד ב-2012). לפי הכתבה, ההתנסות של מזור היתה מאד חיובית:

“I have never been able to offer a course of the quality that I’m offering now,” he says. “I am convinced that there is no way I could do anything close to what I’m doing in person. Online teaching is better than in person.”

אפשר לטעון (וכך אני מרבה לעשות) שהנסיון של מזור מושפע מאוכלוסיית הסטודנטים שלו. עם נתוני הפתיחה של סטודנטים בהרווארד הסיכוי להצלחה מראש די גדול. לא כל מה שמצליח בהרווארד יצליח במסגרות אחרות. ובכל זאת, נדמה שהנסיון של מזור מפריך את הטענות של דאניש. מזור העלה סרטון ל-Vimeo בו הוא מתאר את הקורס, את מטרותיו, את ארגונו וגם את ההערכה של הלומדים. בכתבה הוא מציין נקודה מאד חשובה:

None of this has been easy, of course. As Mazur put it, he spent a “monstrous amount of time” putting the course together this year. But he’s so convinced of how valuable this model is that he asked Harvard to allow him to keep teaching online this fall.

בהוראה המקוונת, כמו עם כל הוראה, בלי תכנון לפרטי הפרטים זה פשוט לא הולך.

להוראה המקוונת, כמו לתקשוב בחינוך באופן כללי, בעיות רבות. לא קשה למצוא בה נקודות התורפה רבות. אבל הביקורת של דאניש – ביקורת שיש מאחוריה תפיסה פדגוגית חיובית אבל כנראה נובעת מהעדר הכרות עם מה שקורה בשטח – איננה תורמת לשיפורה. ההוראה המקוונת ראויה לביקורת איכותית יותר.

כיצד להכין ילדים לחיים בהשכלה הגבוהה

בנובמבר לפני שנה כתבתי כאן פעמיים (כאן ו-כאן) על כלים להשגחה מרחוק במבחנים. ציינתי מספר כלים – מהצפייה בנבחנים על ידי בודקים אנושיים ועד לשימוש באלגוריתמים והבינה המלאכותית (או מה שמתיימר להיות AI) שמטרתם להבטיח שסטודנטים לא ירמו. המאמרונים האלה היו, נדמה לי, בין הראשונים שהתייחסו לנושא הזה בעברית. המשכתי לעקוב אחרי הנושא אבל תוך זמן קצר מה שהתחיל כנושא שנכנס תחת לרדאר והיה צורך להציף אותו נעשה לנושא שזוכה לכותרות רבות בעיתונות הכללית. כמעט אי אפשר היה לאסוף את כל הכתבות שהתפרסמו בנושא, ולמען האמת גם לא היה צורך. התייחסו לנושא ממגוון היבטים – מהיבט הפרטיות של הנבחן, מהיבט ההטיות של האלגוריתמים שהתקשו לזהות סטודנטים לא לבנים וראו בכל חריגה ממה שהוגדר כנורמה נסיון לרמות, מהיבט הנהלות מוסדות החינוך שחשו צורך לפקח על מבחנים שנעשו מרחוק, מההיבט החינוכי שעודד דרכי הערכה מוצלחים יותר מאשר מבחנים, ועוד. ההשכלה הגבוהה לא הצליחה לגבש גישה אחידה לנושא, אבל כל כך הרבה נכתב עליו שכבר לא ראיתי סיבה שאני אמשיך לעשות זאת.

תקופת המגפה היתה, כידוע, שעתה היפה של יזמים חינוכיים-טכנולוגיים למיניהם. לא רק ה-Zoom פרח בעקבות הסגירה הפיסית של מוסדות הלימוד. כלים רבים נוספים זכו לאימוץ. כתבה מקיפה ב-The New Yorker מסוף מאי מציינת שבאופן כללי השימוש בכלים להשגחה במבחנים גדל מאד, כאשר בנוגע ל-Proctorio:

Proctorio’s list of clients grew more than five hundred per cent, from four hundred in 2019 to twenty-five hundred in 2021, according to the company, and its software administered an estimated twenty-one million exams in 2020, compared with four million in 2019.

סביר להניח שהחזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה תפגע בהמשך הגדילה של הכלים האלה, אם כי בארה”ב ובאירופה החזרה הזאת איטית ויתכן שמוסדות רבים יגלו שהם אינם רוצים את השגרה שהם הכירו לפני המגפה, כך שההשגחה מרחוק עוד עשויה להתבסס היטב כחלק בלתי-נפרד מההוויה הלימודית.

גם הסטודנטים עשויים לגלות שהם אינם מעוניינים בשגרה הקודמת. בתחילת החודש ג’וסטין רייך (Justin Reich) רמז בציוץ שהלמידה מרחוק היטיב עם סטודנטים רבים שעשויים להסס לחזור למה שהיה:

Students walked out of Plato’s Cave this year and saw the light of the sun. They snacked when they were hungry. They peed when the urge struck. They cuddled stuffies. They took naps. What will happen when schools make them stare at shadows again?

אבל לצד ההיבטים החיוביים האלה של הלמידה מרחוק שרייך מציין, חשוב לזכור את ההתנגדות שסטודנטים רבים הביעו כלפי ההשגחה האלגוריתמית. ההתנגדות הזאת היתה עזה מספיק עד שמספר מוסדות ביטלו את החוזים שלהם עם החברות שניהלו עבורם מבחנים. כתבה ב-Vice מנובמבר 2020 דיווחה על מספר מוסדות, ביניהם מוסדות בעלי מוניטין, שכבר אז חיפשו תחליפים להשגחה האלגוריתמית שנחשבת פולשנית מדי. הכתבה הביאה דוגמאות של ההתנגדות של מוסדות, תוך כדי הרצון לבנות אימון בין סגל ההוראה והסטודנטים:

Stanford University and McGill University, in Montreal, both have outright bans on proctoring software. In Stanford’s honor code, the faculty body commits to its “confidence in the honor of its students by refraining from proctoring examinations … [and] will also avoid, as far as practicable, academic procedures that create temptations to violate the Honor Code.”

לעומת זאת יש בכל זאת מוסדות רבים שעדיין אינם רואים דרך אחרת להעריך את הישגי הסטודנטים שלהם מלבד מבחנים, ולכן הם עדיין מזינים את הפריחה ההולכת וגדלה של כלי ההשגחה האלה. ויכול להיות שבסין מוצאים את הדרך להכשיר את השטח להמשך השימוש בהם. הרי אם כבר מגיל צעיר תלמידים יתרגלו להשגחה, סביר להניח שכאשר הם יהיו סטודנטים הם לא יתנגדו להם. כתבה מסוף מאי ב-Wall Street Journal מדווחת ש:

A Smart Lamp That Watches Kids When They Study Is a Hit in China

בכתבה אנחנו למדים שחברת האם של TikTok משווקת מנורה המצוידת בטכנולוגיות רבות. מהתיאור אפשר, אפילו, לשכוח שהיא אמורה (גם) להאיר:

The lamps come equipped with two built-in cameras—one facing the child and another offering a bird’s-eye view from above—letting parents remotely monitor their children when they study. There is a smartphone-sized screen attached to each lamp, which applies artificial intelligence to offer guidance on math problems and difficult words. And parents can hire a human proctor to digitally monitor their children as they study.

הרבה נכתב על הפיקוח הקפדני שחודר לתוך חיי היום-יום של אזרחי סין. יש שטוענים שהתמונה שמצטיירת במערב מוגזמת, ויש גם עדויות שאזרחי סין אינם חשים מאוימים מהעדר הפרטיות שלעיניים מערביות נראה כחדירה פסולה לתחום הפרט. כך או כך, מתיאור המנורה אפשר להתרשם שחברות סיניות מפתחות טכנולוגיות שלעיניים מערביות נראות בעיתיות ביותר. טכנולוגיות אלו מאפשרות פיקוח מתמיד בכל שעות היום, ולא רק במרחב הציבורי אלא גם בתוך הבית הפרטי. הנה, בנוסף לעזרה בשיעורי הבית שהמנורה אמורה להעניק, כבר מגיל צעיר התלמיד שיושב לידה לומד – אם באמצעות טכנולוגיה או אם באמצעות עין אנושית – שהוא תמיד נמצא תחת השגחה.

ואם מכשירים כמו המנורה הזאת יובאו למערב, חברות להשגחה אלגוריתמית כמו Proctorio יכולות להפסיק לחשוש מהתנגדות הסטודנטים. הרי עד שהם יגיעו למוסדות להשכלה גבוהה הם כבר יהיו מורגלים לחלוטין לפיקוח כזה.

הרהור נוסף (ופחות קודר) על אימוץ ההשגחה האלגוריתמית

אודה, אני שמח שהמאמרונים שמתפרסמים כאן מעוררים מחשבה, ואולי אפילו הסכמה, אצל אחרים. עם זאת, כפי שציינתי כבר מספר פעמים, על פי רוב המרחב הזה מסייע לי לזכך את החשיבה שלי – חשיבה שנמצאת, כמובן, בהתגבשות מתמדת. דרך הכתיבה אני מבהיר את המחשבות ואת הדעות שלי לעצמי, אבל צריך להיות ברור שגם כאשר אני מסיק כאן “מסקנות” נשארות עדיין שאלות והתלבטויות.

כך היה עם המאמרון הקודם שהתפרסם כאן. הוא היה אצלי בתהליך של דגירה במשך מספר חודשים, וככל שאספתי כתבות הקשורות להשגחה אלגוריתמית היה לי ברור שאני צריך לכתוב על הנושא. אבל היה לי גם ברור שעל אף החדירה לחייהם הפרטיים של סטודנטים שהיא מהווה, הסיכוי לעצור את האימוץ של כלים של השגחה האלגוריתמית קטן מאד. מוסדות לימוד, הרי, לא יוותרו על מבחנים, ובמציאות הנוכחית זה אומר שהם יפנו לאמצעי השגחה, אפילו במחיר של חדירה לתחום הפרט. עדיף היה, כמובן, שבתי הספר והאוניברסיטאות יאמצו דרכי הערכה חלופיות, אבל כפי שכבר כתבתי, הסיכוי שזה יקרה בקרוב קטן מאד.

אבל אם אין לי משהו חדש להוסיף בנושא הזה, למה אני כותב עליו שוב, וזמן קצר כל כך מהמאמרון הקודם? הסיבה איננה קשורה לשינוי בדעה שלי, אלא בשינוי בתחזית הקודמת שלי. השינוי הזה בא בעקבות שתי כתבות שקראתי זמן קצר אחרי שהקלקתי על “פרסום”.

הכתבה הראשונה הופיעה באתר Business Insider. על פי רוב כתבות שמתייחסות לתקשוב החינוכי באתרים מעולם העסקים מעלות לי את סעיף. בדרך כלל הן נטולות כל הבנה חינוכית ורק בוחנות כיצד ניתן להרוויח מפיתוחים טכנולוגיים בעולם החינוך. הכתבה הזאת שונה. ממש מהכותרת הארוכה שלה מורגשת גישה שקולה:

Tech companies promised schools an easy way to detect cheaters during the pandemic. Students responded by demanding schools stop policing them like criminals in the first place.

הכתבה מתייחסת בכובד ראש לעמדות של סטודנטים ואנשי סגל שמתנגדים להשגחה האלגוריתמית. מול העמדות האלה היא גם מביאה את דבריו של מנכ”ל Proctorio, אבל היא לא נוקטת עמדה לכאן או לכאן. במקום זה היא הוגנת מאד (אפילו עם נטייה לטובת הטענות של הסטודנטים). זאת ועוד: במשך החודשים האחרונים אספתי קישורים רבים על הנושא הזה, ובכתבה הזאת מצאתי לא רק רבים מאלה שאני אספתי, אלא גם מספר לא קטן של קישורים נוספים שאליהם לא הגעתי. הכתבה היא נקודת זינוק מצוינת למי שמבקש להכיר את הסוגיה הזאת לעומק.

בכתבה השנייה אור קשתי מדווח ב-“הארץ” על חילוקי דעות בין משרד החינוך לבין ראמ”ה. הוא כותב:

הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ”ה), הפועלת במסגרת משרד החינוך, ממליצה למורים שלא לקיים מבחנים מרחוק. זאת, בניגוד לבכירים אחרים במשרד, אשר טוענים כי אפשר וצריך לבחון כך תלמידים, בעיקר בחינוך העל-יסודי, על רקע מועד החורף של בחינות הבגרות האמור להתחיל בעוד כחודשיים.

אם הבנתי נכון את הטענה של בכירי המשרד, הסיבה המרכזית שבגללה בתקופת הקורונה כן צריכים לערוך מבחנים מרחוק היא שבהמשך הדרך יהיו לתלמידים עוד מבחנים ולכן חשוב שהם יתרגלו להבחן. אם מישהו חשב שהקורונה פועלת כמנוף לערוך שינויים בדרכי ההוראה והלמידה בבתי הספר, הנה עדות שזה לא קורה. הרי לפי המשרד אסור לשנות משהו עכשיו כי בקרוב נוכל לחזור למה שתמיד הכרנו.

למען האמת, חילוקי הדעות אינם מפתיעים אותי. אנשי ראמ”ה, או לפחות אלה שאני הכרתי במהלך השנים, הם אנשי חינוך שהלמידה חשובה להם. הם אמנם אמונים על “מדידה” (המונח מופיע בשם הרשות) אבל המדידה הזאת באה על מנת לשפר את דרכי ההוראה והלמידה. מדובר באמצעי ולא במטרה בפני עצמה. זה בא לביטוי בחלופות שלפי קשתי מופיעות במסמך פנימי:

בין השאר ממליצים בראמ”ה לשתף תלמידים בבחירת כלי ההערכה והמדידה; להשתמש במגוון שיטות להערכת מיומנויות (כמו עבודת צוות או למידה עצמית); ולהעדיף חלופות למבחנים המוכרים (כגון מטלות ביצוע, פורטפוליו ועבודות חקר).

קשתי מתאר באופן די ברור את חילוקי הדעות ואת מקורם:

ואולם, הדיונים הנערכים במשרד הציפו גם ויכוח פנימי —  בין אלה הרואים בקורונה הזדמנות לעדכן את התנהלות בתי הספר לבין גורמים שמרניים יותר, המנסים עדיין להיצמד לדפוסים המוכרים, בין השאר בנימוק שמורים ותלמידים כאחד יתקשו להסתגל למציאות חדשה.

המאמרון הקודם שפרסמתי כאן הסתיים בנימה די פסימית. הבעתי את החשש שבתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה לא יאמצו הערכה חלופית ולכן, מפני שהסטודנטים יצרכו להבחן מרחוק, ההשגחה האלגוריתמית תמלא את הצורך הזה. אני כותב את המאמרון הנוסף הזה כדי להביע קצת יותר אופטימיות. האינטרס של אתר Business Insider איננו קידום הלמידה אלא קידום הרווחים של עסקים מסחריים. צריך להיות ברור שההשגחה האלגוריתמית פותחת נתיב מבטיח לרווחים בחינוך. לאור זה מעודד לקרוא כתבה באתר הזה שבוחנת את הנושא בצורה שקולה והוגנת. כמו-כן, נעים (אם כי לא כל כך מפתיע) לקרוא שבמקום לאמץ את ההשגחה מרחוק, ראמ”ה ממליצה על הערכה חלופית. אמנם ההמלצה נעשית, לפחות בחלקה, משיקולים טכניים ותקציביים ולא רק חינוכיים, אבל יש כאן עידוד ברור, ומבורך, של ההערכה החלופית. אכן, שתי נקודות אור.

כיצד (מרחוק) נוודא שלא מרמים?

סביר להניח שהדבר הראשון שעולה לראש כאשר חושבים על הוראה מרחוק בעידן הקורונה הוא ה-Zoom והתלמידים והסטודנטים שיושבים בבית ו-“זוכים” ליום ארוך של שיעורים דרך צג המחשב. העיתונות מלאה בסיפורים על המציאות החדשה הזאת שאליה התרגלנו במהירות שיא. לפי כמה מאלה המורים מצליחים ליצור אוירה חיובית ותומכת כך שהתלמידים מצליחים להתגבר על אי-הנוחות ואפילו ליהנות מהשיעור. אבל יש גם סיפורים אחרים, ונדמה שהם הרוב, שבהם התלמידים והסטודנטים נאלצים לשבת מול צג המחשב שעות ארוכות ומייגעות ללא למידה. במקרה הטוב ה-Zoom הוא ממלא מקום סביר אבל בוודאי רחוק מאד מלהיות פתרון. כתבתי כבר (ואפילו יותר מדי) שבעיני המציאות הזאת די עגומה, ובוודאי איננה מעודדת למידה.

אבל שיעורים הם רק חלק ממכלול הלמידה/הוראה. במרבית מוסדות הלימוד בסיום של קורס יש גם הערכה, וברוב המקרים “הערכה” היא מילה נרדפת למבחן. הצורך להעריך את הלמידה בקורסי MOOC הביא לפריחה בחברות שהציעו פתרונות של השגחה (proctoring) מרחוק במבחנים. עוד ב-2013 ב-Chronicle of Higher Education סטיב קולוביץ (Steve Kolowitz) כתב על כמה מהנסיונות האלו שהיו, כנראה, בין הראשונים. קולוביץ תיאר את ProctorU – חברה שהעסיקה משגיחים אנושיים שישבו שעות ארוכות מול צגי המחשב של החברה וצפו בסטודנטים שנבחנו דרך המחשבים שלהם בבית. הגרסאות המוקדמות של הכלים האלה התבססו על הון אנושי – עובדים שצפו בנבחנים. קולוביץ כתב:

Watching people take tests can be dull work. Three proctors interviewed by The Chronicle said most incidents were routine, often the result of a misunderstanding. But occasionally a student will try to outwit the system—or simply throw proctors for a loop.
One student tried to fool ProctorU by attaching a sticky note just below his Webcam, so that the proctor couldn’t see it. But the proctor caught the student’s eyes drifting to the note and made him hold up a mirror to his monitor, busting him. Now the mirror check is part of the company’s regular protocols.

באופן דומה, עוד ב-2015 האתר Campus Technology דיווח על תוכנית משותפת של edX ו-Arizona State University (הידועה כחלוצה בעניינים תקשוביים) שבמסגרתה הועסקה חברה חיצונית שהתמחתה בהשגחה מרחוק כדי לטפל במבחנים. מדובר היה בהשגחה מרחוק בלבד, ולא בהשגחה מקוונת או פיקוח אלגוריתמי. הכלי המשגיח (המכונה היום RPNow) פעל על ידי הקלטת הסטודנט בחדרו במהלך המבחן ובדיקת ההקלטה על ידי מה שהחברה כינתה certified human proctors. במילים אחרות (ולא מצאתי מידע ברור או מפורט) הקלטות המבחנים נשלחו, כנראה, להודו או לפקיסטן, שם עובדים שקיבלו משכורת רעב צפו בהן כדי לוודא שהסטודנטים לא רימו את המערכת.

אבל בעידן הקורונה, כאשר בכמעט כל בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה הסטודנטים נמצאים בבית, צריך להיות ברור שאין אפשרות לבסס את ההשגחה על עובדים שצופים בנבחנים – אם בזמן אמת או בהקלטה. גם מספר המבחנים, וגם הפיתוי לנצל את המרחק מעיני הבוחן, גדולים מדי. יש צורך בתוכנות שמסוגלות לצפות בנבחנים ולזהות פעילות חשודה. היום החברה המובילה בתחום הזה הוא כנראה Proctorio שבאתר שלה מצהירה על עצמה בתור:

A Comprehensive Learning Integrity Platform

בתחתית כמעט כל דף של אתר החברה מופיע תיאור מורחב יותר:

Proctorio serves to improve lives by increasing access to quality education. Developing new educational technologies while protecting academic integrity allows institutions to securely deliver high-quality learning to more people than ever before.

אם לתרגם את המילים הגבוהות האלו למונחים יותר יום-יומיים, האלגוריתמים של החברה מצליחים לזהות פעילות חשודה של סטודנטים בעת המבחן. Proctorio, וחברות דומות, כבר אינן זקוקות לעובדים שיצפו בסטודנטים בזמן המבחן, או מאוחר יותר בהקלטות. היא מסבירה שבמקום זה:

Proctorio uses machine learning and facial detection technologies to achieve consistent and reliable monitoring and validation of test-taker identities and activity.

כאשר מספר המבחנים שנערכים מרחוק הולך ותופח אפשר להבין את המוסדות שמחפשים פתרון להשגחה במבחנים שלה. אבל קשה לא להרגיש שיש כאן, כמו עם מספר הולך וגדל של סוגיות הקשורות לנתונים שנאספים דרך הרשת, חדירה מדאיגה לתחום הפרט. לפני חודש כתבתי כאן על כתבה של ג’וסטין רייך (Justin Reich). באותה כתבה רייך הביע חששות כלפי המגמה של השגחה אלגוריתמית, וציון שבעיניו מדובר ב:

a truly insidious development.

הוא הסביר:

Remote-proctoring software has dark origins in the development of malware to secretly control computers remotely. Forcing students to install such malware — connecting their bedrooms to the panopticon — is too high a price to pay for exam security in Psychology 101.

האם המצב כל כך מדאיג כפי שרייך מתאר אותו? האם ההשגחה האלגוריתמית באמת מאיימת על פרטיות הסטודנטים? התשובה כמובן תלויה במי ששואלים. שיי סוואגר (Shea Swauger), ספרן באוניברסיטה של קולורדו, מתנגד באופן חריף להשגחה הזאת. בכתבה ב-Technology Review של MIT הוא מתאר כיצד כלים כאלה פועלים:

When you begin, the software starts recording your computer’s camera, audio, and the websites you visit. It measures your body and watches you for the duration of the exam, tracking your movements to identify what it considers cheating behaviors. If you do anything that the software deems suspicious, it will alert your professor to view the recording and provide them a color-coded probability of your academic misconduct.

הוא מוסיף שפעולות ביתיות ויום-יומיות כמו ילדים שנכנסים לחדר בזמן המבחן או הצורך לצאת לשירותים יכולות להעלות חשד ולהתריע על נסיון לרמות. עוד יותר בעייתית בעיניו היא הנטייה של תוכנות מהסוג הזה להגדיר התנהגויות של אנשים לבנים וסטרייטים כהתנהגויות נורמטיביות וכך להגדיר כל אחד שנראה או מתנהג אחרת מההגדרה הזאת כחריג, ואת ההתנהגויות שלו כחשודות.

כל זה בהחלט נשמע די מאיים, אבל לפי חברת Proctorio הביקורת הזאת מוגזמת. לטענתם הם כן מתחשבים בחריגויות והחדירה לפרטיות איננה משמעותית כל כך. החברה דווקא רואה את עצמה כממלאת תפקיד חיובי וחיוני לציבור. בתגובה לכתבה ב-Inside Higher Ed שהתייחסה לכתבה מוקדמת יותר של סוואגר (מחודש אפריל) החברה מסבירה:

It may be important to note that there is a potential threat to society when students are not expected to meet integrity standards set forth by their institution. The healthcare setting is a prime example of this. When a healthcare provider is not held to the highest standards of academic integrity, people’s lives are at risk. By protecting academic integrity, institutions can rest assured that the value of their degrees, and future patients, are protected. 

במילים אחרות, בכך שהיא פועלת במרץ כדי למנוע רמאות במבחנים החברה בעצם עושה שירות חשוב לציבור. ההשגחה שלה פועלת כביצור אחרון העומד בפני ההפקרות של סטודנטים שלא חוסכים שום מאמץ כדי לרמות. בלי ההשגחה הזאת סטודנטים ירמו, ובגלל זה יעברו את המבחנים שלהם על אף העובדה שהם לא באמת למדו את החומר הנדרש. וכמובן שבהמשך הדרך הסטודנטים האלה יתקבלו למשרות עבודה שהם אינם מסוגלים למלא כמו שצריך, והחברה כולה תשלם את מחיר.

סוואגר מסיים את הכתבה שלו ב-Technology Review בהערה שהיא בעצם תגובה לחזון האימה הזה של Proctorio. הוא מדגיש שלא כל הסטודנטים רמאים, ושהרמאות במבחנים איננה בעיה עד כדי כך נפוצה. לדעתו, במקום לבלש בחשדנות אחר סטודנטים עדיף לסמוך עליהם.

אין לי הרבה נסיון עם השגחה במבחנים ואינני יכול לקבוע עד כמה סטודנטים מנסים לנצל את העדר ההשגחה כדי לשפר את הציונים שלהם בדרכים לא כשרות. ברור לי שזה קורה, אם כי אני נוטה לחשוב שמדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה מאשר חברות כמו Proctorio מציגות אותה. כמו רבים אחרים, אני משוכנע שיש דרכים טובות יותר להעריך את הלמידה של סטודנטים מאשר מבחנים. כמו רייך אני מאד חושש מהחדירה לתחום הפרט – חדירה שכבר מזמן הפכה למובנת מאליה ואפילו צפויה ומקובלת. הבעיה היא שלא נראה לי שבעתיד הנראה לעין בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה יאמצו שיטות הערכה חלופיות. בגלל זה סביר להניח שהם ימשיכו לפנות לחברות כמו Proctorio בשביל “פתרון” לבעיית הרמאות. ואנחנו נמשיך לראות שכלים להשגחה אלגוריתמית, ולא כלים שבאמת יכולים לסייע בתהליך הלמידה, יהיו אלה שמגדירים את התחום של התקשוב החינוכי.

עוד קצת על אינטראקציה, או העדרה

ביוני 2012, בשלהי ההתלהבות הראשונית של העיתונות הפופולרית סביב קורסי MOOC, חבר הנאמנים של האוניברסיטה של וירג’יניה פיטר את נשיאת האוניברסיטה. להחלטת הפיטורין היו מספר סיבות, אבל כתבה בניו יורק טיימס שהתפרסמה אחרי שהנשיאה הוחזרה לתפקיד (בעקבות מחאות של הסגל ושל הסטודנטים) ציינה אחת המרכזיות:

In particular, some members of the Board of Visitors, most of whom are business executives, appear to have been shaken by the way prestigious institutions like M.I.T., Stanford and Harvard have dived into the online realm, and wondered if the University of Virginia was being left behind.

התחושה שהאוניברסיטה שלהם איחר את הרכבת נוצרה אצל חבר הנאמנים כנראה בעקבות הכתבות על קורסי MOOC בעיתונות. מה שבמיוחד מעניין בתחושה הזאת הוא שלא היה לה בסיס במציאות. אמנם האוניברסיטה של וירג’יניה לא יצרה קורסי MOOC, אבל היא בכלל לא פיגרה בשימוש בתקשוב בקידום תהליכי הוראה ולמידה. היא דווקא היתה אוניברסיטה די מובילה בתחום. מתברר שחבר הנאמנים ניזונו יותר מכותרות העיתונים מאשר מהנעשה באוניברסיטה עצמה. האוניברסיטה של וירג’יניה לא בלטה בעשיית כותרות, ועבור חבר הנאמנים העדר כותרות שווה להעדר עשייה.

אחרי הפרשה מארק אדמונסון, פרופסור לאנגלית באוניברסיטה, היטיב לתאר את המצב בניו יורק טיימס:

A few weeks ago our president, Teresa A. Sullivan, was summarily dismissed and then summarily reinstated by the university’s board of visitors. One reason for her dismissal was the perception that she was not moving forward fast enough on Internet learning. Stanford was doing it, Harvard, Yale and M.I.T. too. But Virginia, it seemed, was lagging.

במאמר שפורסם ב-Slate סיבה ויידינתן (Siva Vaidhyanathan), פרופסור ללימודי תקשורת באוניברסיטה, מיקם את הפרשה על רצף של בעלי המאה בהיסטוריה. הוא הסביר שמקים אוניברסיטת סטנפורד מעולם לא חשב שהאוניברסיטה צריכה להתנהל כמו אמפיריית הרכבות שלו, ואנדרו קרנגי לא ציפה שהמכון שהוא בנה יידמה לחברת הפלדה שבנה. אבל:

In the 21st century, robber barons try to usurp control of established public universities to impose their will via comical management jargon and massive application of ego and hubris. At least that’s what’s been happening at one of the oldest public universities in the United States—Thomas Jefferson’s dream come true, the University of Virginia.

נזכרתי בפרשה הזאת שהתרחשה לפני כמעט שבע שנים בעקבות המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, והתגובות שהוא עורר בנוגע להנחיות שמגיעות מלמעלה. כזכור, כתבתי על התגובה של ליסה ליין להנחיה של חבר הנאמנים של המכללות במדינת קליפורניה שיש לשלב “קשר אפקטיבי מתמיד” בין סטודנטים לתוך קורסים שנלמדים בלמידה מרחוק. ליין ראתה בהנחיה הזאת אמירה ריקה מתוכן מפני שמרצים יכולים בקלות לצאת ידי חובה על ידי שילוב קבוצת דיון סתמי לתוך קורס, תוך הנחייה לסטודנטים להעלות הודעה אחת ולהגיב לשתיים אחרות. בדרך הזאת אמנם מיישרים קו עם הדרישה, אבל לא יוצרים אינטראקציה של ממש, ובנוסף לא מקדמים התמודדות משמעותית עם חומר הלמידה של הקורס.

גם בתגובות למאמרון עלתה הנקודה שעל פי רוב הנחיות שבאות “מלמעלה” (top-down) אינן משקפות תפיסה חינוכית אלא באות כתגובה לאווירה הכללית שנוצרת בחברה הסובבת ומבקשות לתפוס גל פופוליסטי.

אבל עוד נקודה מעניינת עלתה בתגובות: האם יש דרישה מקבילה של “קשר אפקטיבי מתמיד” בקורסים שנפגשים פנים אל פנים. ליין עצמה התייחסה לנקודה הזאת כאשר היא שאלה:

Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

ובאופן רחב יותר, השאלה היא האם קובעי המדיניות בכלל רואים צורך להכתיב מדיניות עבור קורסים פרונטליים. אני נוטה לחשוב שההשכלה הגבוהה המסורתית עדיין זוכה למידה גדולה של ההערכה, ולכן אין דרישה לשנות את המודל הרווח שבו המרצה ניצב בקדמת הכיתה ומעניק דעת לסטודנט באופן פרונטלי. ואני חייב להודות שזיו בהחלט צודק בהערה שלו שגם אם היא מוכתבת מלמעלה, או זוכה לאימוץ מתוך תגובה לאופנה, הגדלת האינטראקציה בתהליך הלמידה היא דבר טוב … מלבד אולי כאשר היא נעשית יקרה מדי ואז היא כנראה איננה כדאיות.

במה הדברים אמורים? לפני מספר ימים אתר Education Dive דיווח על מחקר חדש שיצא מ-George Mason University שסקר הישגים של סטודנטים בקורסים מקוונים מלאים. המחקר קבע שהמודל של קורס מקוון מלא, עם דגש על Competency Based Learning (מודל שבו הסטודנט נבחן כאשר הוא מרגיש מוכן למבחן ולכן מתקדם בקצב אישי):

“contributed to increasing gaps” in educational success across socioeconomic groups while failing to lower college costs.

החוקרים הוסיפו שסטודנטים ללא הכשרה אקדמית חזקה דיה מתקשים להתמודד עם קורסים מקוונים, ולכן הם זקוקים להזדמנויות לשפר את כישורי הלמידה שלהם ולא רק להחשף למידע במסגרת הקורסים שלהם. בגלל זה המחקר מצהיר שלא רצוי להחליש את התקנות הקוראות ל-“regular substantive interaction” (בין סטודנט למרצה) בקורסים מקוונים.

וכאן יש צורך במידה קטנה של רקע. כנס של stakeholders (אולי “בעלי ענין”) בהשכלה הגבוהה – מוסדות, סטודנטים, גופים בשוק הפרטי, ועוד – אמור להפתח החודש ולדון על התנאים להסמכה של מוסדות שפועלות בלמידה מרחוק או בלמידה מקוונת. הכנס מאורגן תחת חסותו של משרד החינוך הפדרלי של ארה”ב. בין הנושאים שעליהם ידונו נמצאות הדרישות בענין האינטראקציה בין מרצים וסטודנטים. לכמה מהמשתתפים יש ענין רב בהגמשת הדרישות, מגמה שלאור דיווח קודם ב-Education Dive על החלטה לבטל קנס שהוטל על Western Governors University כנראה תואמת את המדיניות של משרד החינוך:

Western Governors University (WGU) will not have to pay back nearly $713 million in Title IV funds and is eligible to offer federal student aid following the review of a 2017 audit that found it wasn’t in compliance with federal standards for online education. The nonprofit online college targets adult learners with its competency-based education (CBE) model. It enrolled 98,627 students in the fall of 2017.

ה-“אוניברסיטה” נקנס מפני שהיא לא עמדה בדרישות של “regular and substantive” אינטראקציה. חשוב להזכיר שמדובר כאן באינטראקציה הבסיסית בין מרצה לסטודנט, ולא בין סטודנטים. במוסדות כמו WGU על פי רוב הסטודנטים מקבלים חומרי לימוד ונבחנים עליו מתי שנראה להם שהם מוכנים, עם מינימום של קשר עם המרצים. במקרה של WGU המשרד דחה דוח קודם שקבע שלא היתה אינטראקציה מספקת, ולכן המוסד לא תצטרך לשלם את הכנס והוא יוכל להמשיך להעניק “השכלה” (או משהו עם השם הזה) לסטודנטים. העובדה שבסיום לימודיהם בוגרים רבים אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה מפני שהם לא קיבלו את הידע או הכלים הדרושים לכך איננו מונע מהמוסדות להמשיך להרוויח מעוד ועוד סטודנטים. בדרך כלל זה מכונה “עושק”, אבל במשרד החינוך הפדרלי של ארה”ב זה פשוט “עסק”. והחודש לא מעטים מהמשתתפים בכנס ינסו להגמיש עוד יותר את ההגדרה של “אינטראקציה”.

לאור כל זה, אפילו אם חבר הנאמנים של המכללות בקליפורניה פועל מתוך יישור קו עם האופנה קשה לבוא אליו בטענות. אולי כמו חבר הנאמנים של האוניברסיטה של וירג’יניה לפני שבע שנים הוא מושפע יותר מהכותרות מאשר מתפיסה חינוכית, אבל אפשר בכל זאת לטעון שכוונותיו טובות. הרי אפילו אם הוא בסך הכל מבקש להגביר את האינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק, בהשוואה לדרכי הפעולה של מוסדות “השכלה” כמו WGU (ורצוי לזכור שההתנהגות של מוסדות למטרות רווח עוד יותר בעייתית) לפחות יש לו רצון לשפר את הלמידה.

האינטראקציה איננה תמיד לשם הלמידה

במאמרון חדש בבלוג שלה ליסה ליין כותבת על שינוי שמוצע בהנחיות ובתקנות בנוגע להוראה בקורסים שנלמדים במכללות (community colleges) במדינת קליפורניה. היא מתמקדת בשינוי חדש שהוצע לאחרונה שמגדיר את הדרישות של קורס שנלמד בלמידה מרחוק.

ההתייחסות של ליין לתקנות האלו היא הפגישה הראשונה שלי עם הנושא. מצאתי מסמך משנת 2008 שאומץ על ידי חבר הנאמנים של המכללות במדינה, ובאתר של אחת המכללות מצאתי נוסח מעודכן, לשנת 2018, עם המקור שאליו השינוי המוצע מתייחס. מלבד אצל ליין לא מצאתי את ההצעה החדשה לשינוי, אבל אני מניח שנכון לעכשיו היא הופצה רק למכללות ואיננה נמצאת ברשת. אין לי סיבה להטיל ספק במידע שליין מביאה.

ליין מציגה את השינוי המוצע שאליו היא מתייחסת:

נדמה לי שמהתמונה קל מאד לזהות את השינוי. במקום הניסוח הקודם “regular effective contact”, מופיע עכשיו “regular and substantive interaction”, או בתרגום לעברית, במקום “קשר אפקטיבי מתמיד” היום חבר הנאמנים מחייב “אינטראקציה משמעותית מתמדת”, עם תוספת המורה על כך שהאינטראקציה הזאת צריכה להיות לא רק בין המרצה והסטודנט, אלא “בין סטודנטים, אם באופן סינכרוני או א-סינכרוני”.

במבט ראשון אפשר לראות בשינוי המוצע הזה צד חיובי לקראת מעורבות רבה יותר של סטודנטים בקורסים של למידה מרחוק בתהליך הלמידה של עצמם. ליין עצמה מציינת שיש כאן תגובה לחשש שבקורסים של למידה מרחוק המרצים בסך הכל יעלו חומרי למידה (במילים שלה – “stuff”) מבלי שיתרחש תהליך אמיתי של הוראה ו/או למידה, ואילו עכשיו קובעי המדיניות החליטו:

to legislate pedagogy, and insist on student-student contact.

יש כאן יישור קו עם המודה, אם כי זה איננו בהכרח דבר שלילי. האינטראקציה בין סטודנטים נחשבת היום לדבר חיובי וחיוני. בגלל זה מבחר כלים, מקבוצות הדיון המסורתיות ועד לכלים כמו מסמכים של גוגל או רשתות חברתיות, זוכים לעידוד. השינוי בתקנון משקף את התפיסה הדי רווחת שהלמידה מתרחשת תוך כדי שיתוף. ליין איננה מתכחשת לאפשרות הזאת, אבל היא מדגישה שמרצים רבים מלמדים באופן מאד מוצלח בלי לפתח או לעודד את שיתוף הפעולה, או האינטראקציה, בין הסטודנטים עצמם. במקום זה הם “מסתפקים” בלהקפיד על מתן משוב אישי לכל סטודנט וסטודנט (דבר שהוא ללא ספק “אינטראקציה” משמעותית). היא טוענת שיש כאן נסיון להלביש על הלמידה מרחוק דרך עבודה מסוימת מבלי ממש להכיר את הסביבה המקוונת ותכונותיה. על הדרישה לאינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק היא כותבת:

So this is bogus from the start, pedagogically speaking. The state has decided to intervene in methodology, based on research that is questionable at best. Studies using physical classroom research, for example, compare straight lecture to group activities (active learning). They tend to ignore the many other activities that can be assigned in an online class but aren’t reliant on other students (for example, instant feedback on a quiz question). Other studies of “community” in online classes focus on the affective domain rather than the quality of work.

היא מוסיפה שסטודנטים רבים במכללות, סטודנטים שבמידה רבה עדיין לא רכשו מיומנויות למידה אקדמיות, מעדיפים התייחסות אישית של המרצה על אינטראקציה עם סטודנטים אחרים. הם לומדים יותר מההתייחסות האישית הזאת מאשר מ-“משוב” סתמי של עמיתיהם.

עם כל הכבוד לאינטראקציה, ששוב יש לה ללא ספק מקום בלמידה, ספק אם שינוי נוסח התקנון משקף התפתחות בתפיסה החינוכית של חבר הנאמנים. יותר מאשר יש כאן שינוי תפיסה, יש כאן עדות לאימוץ של האופנה הרווחת. כותבי התקנון כנראה מצפים שהשינוי יוביל לשיפור בלמידה, אבל סביר להניח שזה לא יקרה, ובעוד שנה או שנתיים המרצים במכללות של קליפורניה יזכו שוב להנחיות חדשות בנוגע ללמידה מרחוק, וההנחיות האלו ישקפו אופנה עוד יותר חדשה שתופסת את מקומה של החדשה הנוכחית.

ליין מדגישה שמרצים רבים יכולים לעמוד בהנחיות החדשות מבלי לשנות דבר בהוראה שלהם, אפילו אם “האינטראקציה” בקורסים שלהם היא קבוצת דיון נטול ערך לימודי של ממש:

Most instructors have a discussion forum. Some of these are problematic or meaningless, but if they do it every week, they’re good.

היא מתארת כיצד מה שהיא עושה בקורסים שלה תואם את ההנחיות – על אף העובדה שבאופן די ברור מדובר בפרשנות ואחיזת עיניים יותר מאשר בשינוי דגש לימודי:

I can justify much of my students’ work, because in addition to annotating written primary sources, they post their visual sources in a forum, and “like” the sources they enjoy. “Like” is interaction, and if you ask students to “like” for a purpose (they plan to use the idea, or vote up ideas the class will use), it’s meaningful.

זאת ועוד: היא צופה שהתוצאה בשטח של ההנחיה החדשה תהיה ריבוי של “דיונים” בקבוצות דיון שבהן מנחים את הסטודנטים להעלות נושא אחד ולהגיב לשניים, דבר שיתסכל את המרצים, ויהפוך לשגרה חסרת משמעות בשביל הסטודנטים (אם זה איננו כבר המצב). היא פוסקת:

Surely the new rule must be a misguided attempt to replicate the classroom, except perhaps the people who wrote it haven’t been in one for a while. Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

מול ה-“אינטראקציות” האלו אשר מיועדות יותר ליישר קו עם האופנה מאשר לעודד את הלמידה ליין שואלת היכן הדרישה לאינטראקציה משמעותית של הסטודנט עם החומר הנלמד. המטרה שלה כמרצה במכללה הוא להעניק לסטודנטים שלה כלים לחשוב כמו היסטוריונים (התחום שלה) ולפתח אצלם כלים להערכה ביקורתית של המקורות על מנת להבין טוב יותר את העבר ואת ההווה. היא משלבת פעילויות אינטראקטיביות לתוך הקורסים שלה כדי לקדם את המטרות האלו, לא כדי ליישר קו עם הנחיות אופנתיות. חבר הנאמנים, שספק אם הוא באמת יודע מה מתרחש בקורסים במכללות שעליהן הוא אחראי, מנחית הנחיות אופנתיות, וליין ומרצים טובים אחרים נאלצים להראות כיצד הם עומדים באלה במקום להמשיך להיות אנשי חינוך טובים שעליהם אפשר לסמוך.

אולי כבר הגיע הזמן להכנע?

כן, אני יודע – כבר כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים בעבר. אולי להגנתי אני צריך לציין שאני חוזר על עצמי לעתים קרובות בבלוג הזה … ואפילו את זה כבר כתבתי כמה פעמים. ובכל זאת, ככל שהנוף התקשובי/חינוכי ממשיך להתפתח, יש צורך, וגם הצדקה, לבחון אותו מחדש. או ליתר דיוק, לבחון אם הנחות היסוד שלי כלפי התקשוב בחינוך צריכות להשתנות לאור ההתפתחויות והשינויים בנוף התקשובי הזה.

בשנים האחרונות האוטומציה והרובוטיזציה חודרות יותר ויותר לתוך מקצועות הצווארון הלבן, ולפי לא מעט תחזיות החדירה הזאת עוד תמשיך ותעמיק, ותכבוש עוד ועוד מקצועות. האם התהליך המואץ הזה מאיים גם על פרנסתם של מורים? האם אנחנו מגיעים לשלב שבו המחשב יכול להחליף את המורה (אם בכיתה, ואם בסביבות למידה שכבר אינן מבוססות כיתה גשמית)? עצם העובדה שכבר כתבתי על הנושא הזה בעבר מראה שזאת איננה שאלה חדשה. אבל למען האמת, לא רק שהיא איננה חדשה – היא די ישנה. בשנות ה-50 איזק אסימוב פרסם סיפור קצר (The Fun They Hadבעברית בתרגום שלי]) בו ילדים לא הלכו לבית ספר, אלא למדו, כיחידים, מהבית באמצעות רובוט. וכבר אז לא היה מדובר במדע בדיוני – הרי באותה תקופה פותחו מכונות ההוראה של סקינר.

פעמיים בעבר (לפני כמעט שנה, ולפני בערך שנתיים וחצי) ציטטתי משפט שמשייכים או לארתור קלארק או לדייוויד תורנברג:

Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:
Will machines replace teachers? On the contrary, they are capital equipment to be used by teachers to save time and labor. In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being. He may teach more students than heretofore — this is probably inevitable if the world-wide demand for education is to be satisfied — but he will do so in fewer hours and with fewer burdensome chores. (The Technology of Teaching, p. 69-70)
על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים (“בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני”) אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:
In a report published in February, Pearson suggests that AI could make learning “more personalised, flexible, inclusive and engaging”. Such systems do not replace teachers, but allow them to act as mentors rather than lecturers.
אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:
The job of teachers will definitely change with the digitization. Studies have already shown that algorithms used to customize leaning to individual pupils based on their progress and understanding can be more effective than a human teacher. While this may be a boon to school districts desperate to find qualified individuals to teach, it may also eventually reduce the role of classroom teacher to that of proctor or babysitter — or eliminate it altogether.
צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:
Even outside the AI community, there is a broad consensus that technological progress, and artificial intelligence in particular, will require big changes in the way education is delivered, just as the Industrial Revolution did in the 19th century.
חשוב לשים לב כאן שלא כתוב “שינויים גדולים בחינוך”, אלא “שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר” (או “מועבר”, או “מוגש” – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת “ידע” ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור “לרכוש” אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת “ידע” או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר “יעיל” מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:

His sole example of MOOCs, in which college professors (more likely adjunct staff are doing the actual work) assemble a collection of readings and videos for students to consume in a specific order, is certainly all about presenting data for the invisible student on the other side to absorb.

But is that “teaching”?

סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג’יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא “הוראה”. אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:
Maybe I’m just a traditionalist but I’d like to think that all of those professions, especially the art of teaching, will always require a human touch to do well.
במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

בא לעזור, ויוצא מגביל

רק לפני חודשיים כתבתי כאן על מאמרון של ליסה ליין בו היא קבלה על כך שכלים של מערכות לניהול הלמידה יוצרות מצב שבו כל קורס (או כל אתר של קורס) דומה מאד למשנהו. היא ציינה שהמערכות האלו מעודדות מרצים לוותר על ייחודיות תמורת יצירת מצב של one size fits all שאמור, לכאורה, לסייע לסטודנט ללמוד. לפני שבוע ליין העמיקה את הביקורת שלה. לאחרונה ליין מתמודדת עם מערכת Canvas שנרכשה על ידי הקולג’ שלה, והיא מדווחת על הקשיים שבהם היא נתקלת כאשר היא מנסה לבנות תהליך לימודי שונה מאשר התהליך הליניארי הפשוט שבה ה-Canvas מגישה חומרי למידה לסטודנטים. בעקבות ההתנסות שלה עם Canvas ליין מכריזה:

I have concluded that the underlying philosophy of Canvas (and OEI in California) is to remove the information literacy requirement for online learning.
על פניו, ה-Online Education Initiative) OEI) אמור להיטיב עם הסטודנטים במדינת קליפורניה אשר זוכים בהזדמנות ראשונה להשכלה גבוהה. בלשון אתר ה-OEI:
The Online Education Initiative (OEI) is a collaborative effort among California Community Colleges (CCCs) to ensure that significantly more students are able to complete their educational goals by increasing both access to and success in high-quality online courses.
אבל ליין חוששת שהמחיר של ההצלחה בקורסים של היוזמה הזאת היא הצבת אתגרים שהם נטולים כל דבר שרומז על עומס קוגניטיבי. זה נעשה באמצעות הצגת כמה שפחות אופציות לימודיות:
It is a clear return to 4th grade “computerized learning”, the kind that takes place in a lab. Pupils sit at stations, and the software guides them step-by-step by pressing as few buttons as possible. With visual and touch-screen interfaces, this is now even easier. Complete a small task, get instant feedback, press ‘Next’.
אחרי נסיון די רב עם המערכות האלו ליין מסיקה את המסקנה שהעדר העומס הקוגניטיבי איננו באג, אלא מאפיין מכוון של בוני המערכות:
The fact that such interfaces prevent branching, distributed, or complex learning is considered to be a feature, not a bug. All information is “chunked” for easy understanding and assessment.
ליין מזכירה לנו שבשנות ה-90 המוקדמות חלק חשוב מההתלהבות כלפי השימוש ב-WWW אצל אנשי חינוך היה הזמינות של מידע שאפשר היה לחשוף בפני הלומדים. זאת ועוד: בהמשך, כאשר נבנו כלי Web 2.0, בנוסף לגישה למידע היתה גם האפשרות לאינטראקציה איתו ולשיתוף פעולה בלמידה. היא מדגישה שהכלים האלה היו קלים לשימוש ודרשו יחסית מעט ידע טכני. אבל בהמשך:
With the development of private web spaces like Facebook and Google, companies came to control the interfaces, simplifying even further what we needed to know to use the tools, and pruning the content we could access easily.
ליין מראה שקלות השימוש הזאת, שלכאורה היתה מאד רצויה, הביאה לנטישת הרצון ללמד “אוריינות מידעית” (information literacy). אולי עדיין מצהירים עליה כמטרה, אבל המטרה אינה מיושמת, וסביבות הלמידה נבנות בהתאם:
As instructional designers remove more and more of our responsibility to construct these pathways ourselves, the “best practices” encourage computerized learning goals such as chunking, instant feedback, and tightly controlled pathways at the expense of discovery, integration and community.
המסקנה של ליין עגומה – גדל דור שמערכות ה-LMS הליניאריות הן הדרך היחידה שבה הם יכולים ללמוד בסביבה דיגיטאלית:
We have successfully trained an entire generation not to think while using an electronic tool. We may no longer be able to expect them to do so for the sake of their education.
מוסדות רבים מחייבים את שהשימוש במערכות LMS. אפשר להגיד שהיום מערכות כאלו מובנות מאליהן, וקיימת ציפייה שלכל קורס יצורף אתר בתוך ה-LMS המוסדי. מספר פעמים בעבר ליין עצמה כתבה על היתרונות של מערכות LMS, ואפילו ציינה כיתרון מה שהיא מבקרת במאמרון הנוכחי – הקושי של רבים מהסטודנטים שלה להתמודד עם סביבות פתוחות, ובתחושת האיום שהפתיחות יוצרת. בגלל הקושי הזה היא מצאה חיוב בריכוז חומרי למידה במקום אחד, דבר שיכול לסייע לסטודנטים להתמודד עם הנושא הנלמד. מפני שליין איננה מתכחשת לצד החיובי של ה-LMS, הביקורת שלה במאמרון הנוכחי חשובה במיוחד. היא מזכירה לנו ששכרנו יכול לצאת בהפסדנו – מתוך הרצון להקל על הסטודנט המתקשה אנחנו עשויים ליצור מצב שבו הוא איננו מתמודד עם אתגרים לימודיים אמיתיים אלא עוסק ברכישת מידע יבש בלבד.

כאשר קראתי את המאמרון של ליין לפני שבוע היה לי ברור שארצה להתייחס אליו כאן, אבל הידיים היו מלאות במספר מטלות והכתיבה נדחתה. ואולי זה היה לטובה, היות וכאשר קראתי את המאמרון לראשונה הפתיע אותי שהוא לו עורר תגובות, ואחרי מספר ימים אלה כן הופיעו. אחת מאלה מעניינת במיוחד.

קוראת אחת ציינה שכמו ל-LMS, גם לניתוח הלמידה (learning analytics) יש פן חיובי ופן שלילי, פן שיכול לעזור לסטודנט, אבל גם פן שעשוי לדכא את יוזמתו האישית:

The use of predicitive analytics to design “personalised learning pathways” (what a euphemism!! – it couldn’t be LESS personalised!) removes any creativity from the learning process, shuts down opportunities for productive digression, and worst of all, takes the wonder (in both senses of the word) out of learning.
התוספת הזאת צריכה להזכיר לנו שלא כל מה שהתקשוב מציע בהכרח מסייע ללמידה. כן, זה נשמע כדבר מובן מאליו, אבל ההיסטוריה, וגם המציאות הנוכחית, מראות שרבים מתקשים להפנים אותו.

האם הפשוט ינצח את המורכב?

כ-15 פעמים בעבר התייחסתי כאן לדברים שכותבת ליסה ליין. ליין היא מרצה להיסטוריה בקולג’ בקליפורניה שמרבה לדווח על הקורסים שהיא מלמדת, ועל השימוש שהיא עושה בכלים תקשוביים. ליין ממלאת משבצת ייחודית בקהילת התקשוב החינוכי. מצד אחד היא מרבה לבחון כיצד ניתן לשלב את התקשוב בהוראה – היא בין חלוצי השימוש בתקשוב לצרכי הוראה הבנייתית. מצד שני היא יודעת שהסטודנטים שלה מתקשים ללמוד בסביבות פתוחות ולכן, על אף העובדה שהיא איננה מתלהבת ממערכות LMS, היא מנסה להוציא את המיטב ממערכות ה-LMS שהקולג’ שלה מספקת. לעתים קרובות ליין מדווחת על ההתמודדות שלה עם המצב הבעייתי הזה – מצב שבו היא מאמצת כלים שאיתם היא איננה שלמה. אני מניח שבזה היא איננה שונה ממרצים רבים אחרים שבלית ברירה מיישרים קו עם התכתיבים של המוסדות שבהם הם מלמדים. ומפני שהיא גם מדריכה מרצים בשימוש בכלים תקשוביים, לא פעם היא מוצאת את עצמה מלמדת דברים שבמידה רבה היא מתנגדת להם.

בפתיחת מאמרון שהיא פרסמה לפני מספר ימים ליין מתארת שני סוגים של קורסים מקוונים. סוג אחד הוא קורס מאד מובנה שמסביר לסטודנט, באופן ברור, מה עליו לעשות ומתי, ומסיים עם מבחן המסכם. לעומת הקורס הזה היא מתארת קורס “פתוח”, קורס שמתאפיין בחקר, בגילוי, במטלות “יצירתיות”, ובנסיון ליצור קהילה. היא מדגישה שהנסיון הלימודי הקודם של סטודנטים מכין אותם למודל הראשון, קורס עם דרישות ברורות שאין בו עומס קוגניטיבי:

Recent efforts to “improve” online course “integrity” have led to various rubrics, standards, and evaluative tools, wielded by administrators and instructional improvement teams. These assess the “quality” of an online course. The ones I’ve seen, and the faculty I’ve talked to who have been subject to them, note that the rubrics clearly prefer the Online Class A model: content-based, simply laid out, clearly expressing not only expectations but overall outcomes. Complexity is seen as “cognitive overload” and is discouraged.
היא כותבת שכאשר “מתחשבים” בתנאים האלה בבניית קורס מקוון התוצאה היא קורס מאד סטנדרטי, גם אם זאת איננה הכוונה או הרצון של המרצה. היא כותבת:
Although the teams and projects deny that the intention is to standardize online classes, to make them “cookie cutter”, that is the likely result.
ליין מציינת שידוע שההוראה היא מטבעה פעולה מורכבת, ולכן לכאורה מרצים עשויים לבנות קורסים שאינם בנויים לפי שטנץ. אבל היא מוסיפה שלמרבה הצער על פי רוב הם מיישרים קו עם הפשוט. הפשוט, כמובן, איננו פסול. הרי בזכות הפשוט הסטודנט זוכה לקורס מאד ברור. אבל משתי סיבות התוצאה הזאת בעייתית – בקורס עצמו יש תחושה של “למידה ממחשב” ללא יד אנושית מכוונת, ואולי בעייתי יותר, הסטודנט מקבל רושם מוטעה לגבי מהו קורס מקוון:
Many, many students complain that their online classes are impersonal, that they feel like they’re just learning from a computer instead of a person (and in the case of instructors who adopt course cartridges, that is often true). Students come to believe that this is what an online class is – a list of tasks to be completed and graded, rather than a learning experience.
נוצר מעגל קסמים שבו ציפיות הסטודנט מכוונות את המרצה לדפוס מסויים של קורס מקוון. שוב, זה איננו אומר שאין ערך בסדר ובבהירות, אבל אלה היו צריכים להיות נקודות הזינוק לבניית קורס טוב, לא קו הגמר.

בעבודה שלה עם מרצים שנחשפים לתקשוב זה מה שליין מבקשת ללמד. לפעמים היא מצליחה. אבל עם השנים היא מודעת לשינוי שמתרחש בהתייחסות לתקשוב בהוראה. היא כותבת שאם בעבר ראו במרצים שמקדימים לאמץ כלים תקשוביים בחינוך מדריכים ומפלסי דרך, היום רואים בהם חריגים שאין להסיק מהם על כלל המרצים. היא כותבת:

We are being told that the days of “cobbling” our own systems together are over, that we need to join the “community” of large initiatives designed to create more accountable and approvable online classes.
כמו-כן, היא מוסיפה שהמערכת רומזת שכבר אין צורך בחלוצים – אלה שלמדו HTML ובחנו את השימוש בכלים חדשים, וגם היום ממשיכים לבדוק מה אפשר לעשות עם יישומים חדשים. היום, הרי, הכל זמין בתוך ה-LMS. ליין כותבת שהמסר שהמערכת מעבירה לאותם חלוצים הוא:
We must step down from our role as innovators and join the parade, marching together. We must realize that it is time to, in a word, simplify.
היא כותבת שיש כאן הצעה מפתה, אבל היא שואלת מה המערכת מאבדת אם היא מוותרת על המורכבות לשם הפשטות; מה יחסר כאשר הכלים והפלטפורמה שמציעים אינם מעודדים את החקר ואת הגילוי. היא שואלת:
Do we wish to encourage that sort of simplification for our students, when employers have made it clear that what they want is workers who can actually learn? Are such industrial models appropriate in a post-industrial world?
דווקא כאן אני חושש שליין קצת טועה. אמנם פעם אחר פעם מכריזים ששוק העבודה העתידי זקוק לעובדים שיודעים כיצד ללמוד, אבל נדמה לי שרוב המעסיקים עדיין שמחים מאד לקבל עובדים שבסך הכל יודעים למלא הוראות, ולא הרבה מעבר לזה. מהבחינה הזאת, קורס מקוון שמסתפק בהגשת מידע לסטודנט ומנחה אותו בביצוע מטלות יכול להתאים לצרכים של השוק הזה. ובכל זאת ליין בוודאי צודקת בנוגע לכדאיות של קורסים מקוונים שאינם מסתפקים בבהירות ובפשטות. יותר קשה לבנות קורסים שנעזרים בתקשוב כאמצעי מאתגר מאשר כאמצעים לניהול, אבל זה הערך האמיתי שהתקשוב יכול לתרום ללמידה, וחשוב מאד לא לוותר עליו.

זה כמו …

יש הגיון בנסיון לבחון כיצד חדירת התקשוב (או אי-חדירתו) לתחום החינוך דומה או שונה לחדירתו לתחומים אחרים. הנסיון הזה מאפשר לנו להעמיד את החינוך לצד תחומים אחרים על מנת לזהות את ייחודו (אם יש, כמובן). רבים נוהגים לציין, למשל, שהחינוך הוא התחום היחיד בחיינו המודרניים שעדיין לא הושפע באופן משמעותי מהתקשוב. זה נאמר כל כך הרבה פעמים שהוא הפך לאמיתה, גם אם במידה רבה הוא חושף העדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך, ולדרכים שהוא השתנה במהלך הדורות.

לפני כשבוע, בעקבות ביקור אצל רופא, לארי קובן הרהר בנושא הזה. קובן כותב שרופאו האישי מרבה להשתמש בחידושים תקשוביים והעובדה הזאת גרמה לו לנסות לבחון למה התקשוב הצליח לחדור לרפואה אבל עדיין מתקשה לחדור לחינוך. קובן מסביר:

I began to wonder why doctors so easily integrated new devices–either as early adopters or even “laggards”–into their daily encounters with patients while it has been a long slog with getting computers integrated seamlessly into daily lessons.
הנסיונות להסביר למה זה קורה מתמקדים לרוב בפחד להשתנות של המורים, או במערכות חינוך שעדיין מחנכות לעבר במקום לעתיד. קובן מחפש הסבר רציני יותר, והוא מצביע על ההבדלים בין עבודת הרופא לבין עבודת המורה. הוא מציין שלעומת הרופא שפועל מול מטופל יחיד, המורה עובד מול כיתה שלמה. בנוסף, ולעומת זאת, לעתים קרובות התרבות הבית-ספרית קבועת שהמורה פועל לבדו, ללא קשר פעיל עם עמיתיו כך שלא נוצרת תרבות של שאיפה לשיפור איכות העבודה:
Any answer to the question has to take into consideration the differences between the practice of teaching and the practice of medicine. Teaching is a group process, one adult working with 15-30 students at a time while the latter is commonly one-to-one. Moreover, the age-graded school gives teachers located in self-contained classrooms a degree of autonomy; yet the structure also isolates them from colleagues. It is hard for teachers to collaborate within the school, much less the district level, and to become part of a culture where constant improvement is the norm, not the exception.
קובן מעלה נקודות חשובות, אבל נדמה לי שיש נקודה נוספת שהוא איננו מעלה. ברפואה התקשוב משמש ככלי המסייע לרופא לבצע את עבודתו – גם בתחום האבחון וגם בתחום הטיפול. בחינוך היום, יותר מאשר התקשוב בא כדי לסייע למורה הוא בא להחליף אותו. (ללא ספק חלק מכובד מההתנגדות כלפי התקשוב בקרב מורים נובע מהחשש שזאת אכן הכוונה.) אף אחד איננו שולל את מרכזיותו של הרופא בתהליך הטיפול בחולי, אבל רבים מהמחדשים והמשבשים היום מצהירים שהמורה מיותר לתהליך ההוראה.

לְמה עוד אפשר להשוות את מלאכת ההוראה? מה קורה כאשר במקום להשוות את החינוך לרפואה אנחנו משווים אותו להסעות במוניות? זה מה שמרטין וולר מבקש לעשות במאמרון חדש. וולר שואל האם החינוך יכול ללמוד מחברת ההסעות Uber. הוא כותב שלעתים קרובות פרשנים בתחום החינוך מתלהבים מעסקים חדשים, לרוב בתחומים טכנולוגיים, ומבקשים לבחון כיצד משהו דומה היה בא לביטוי בתחום החינוך. דווקא בגלל זה הוא התלבט אם בכלל לכתוב על הנושא של Uber:

There is a very strange tendency in technology writing to take any successful business and view it as a universal acid. All of the commentators and tech media go on an obsessive hunt across every sector: THIS MUST APPLY EVERYWHERE!! is the mantra. So we get “Uber for [insert sector of your choice]” pieces everywhere. I guess they’re easy to write, and people seem to like reading them.
חיפוש מהיר מראה שוולר צודק. חיפוש על, למשל, Uber and education מעלה אלפים רבים של תוצאות, והגישה של רבות מאלה היא לטובת השיבוש. טארל הלסקה, סגנית שר חינוך אמריקאי לשעבר, לדוגמה, כתבה לפני חמישה חודשים:
I believe there is someone out there who is on the verge of creating a sort of UberEd, and it is almost certainly not a university president or federal lawmaker. Instead, it’s an entrepreneur who grasps the importance of putting students first who stands to start making waves in higher education.
רבים אחרים מביעים דעה דומה. בקיץ של 2015, למשל, סבסטיאן תרון טען שהיום, כמו שכמעט כל אדם יכול להתקבל כנהג Uber, באמצעות Udacity:
now every person with a computer can become a global code reviewer
אפשר להבין שמעניין, ונוצץ, יותר לבדוק כיצד Uber דומה לתהליך ההוראה מאשר להשוות בין עבודת הרופא לבין זאת של המורה. Uber, הרי נתפסת כהצלחה אדירה שמגלגלת מיליארדים. נדמה שכולם משוכנעים שהמודל של Uber עתיד לכבוש עוד ועוד תחומים, ורבים מחפשים את הדרך ליישם את המודל הזה בחינוך. לפי וולר הנטייה הזאת כל כך נפוצה שמעטים מאד מנסים לבחון כיצד החינוך איננו דומה לתחומים שבהם המודל של Uber מצליח לחדור. וזה מה שהוא מבקש לעשות.

וולר מונה שישה מאפיינים של נסיעה במונית שיכולים להסביר כיצד Uber עונה על צורך של תחום המוניות, ומול כל אלה הוא מראה למה החינוך שונה. הוא מציין, למשל, שנסיעה במונית בדרך כלל קצרה, ואילו הלמידה היא תהליך ממושך. כמו-כן, למרות תנאים סביבתיים שונים, כל נסיעה במונית דומה לאחרת, ואילו בחינוך לכל תחום ייחוד משלו. הוא מוסיף שפחות או יותר כל מי שיש לו מכונית ורשיון נהיגה יכול להיות נהג Uber, אבל הרבה יותר מסובך להיות מסוגל ללמד נושא מסויים.

וולר מדגיש שכאשר אנחנו נכנסים למונית אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – להגיע לייעד במחיר הוגן. בחינוך, לעומת זאת:

If you know what you’re looking for, inquiry is unnecessary. If you don’t know what you’re looking for, inquiry is impossible. Put simply, if you’re a learner in a new discipline then you don’t know what it is you need to know. So it is very difficult to bypass institutions that are constructed to help you overcome this very problem.
הוא מסכם בהבדל מהותי מאד:
getting a taxi is simple, getting an education is complex
אבל וולר לא היה צריך לשכנע אותי, ונדמה לי אלה שמבקשים לחדש ולשבש, ולהרוויח בגדול, יהיו אדישים להבדלים החשובים שהוא מעלה.