קטגוריה: הוראה

כתבה די תמוהה ב-Chronicle of Higher Education מהשבוע האחרון מעוררת תגובות די חריפות. פול שופילד (Paul Schofield), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה פרטית קטנה במדינת מיין, מבקר בחריפות את ההפצה הרחבה של מרכזים להוראה וללמידה (Teaching and Learning Centers) במוסדות להשכלה גבוהה:

Why Pedagogy ‘Experts’ Are Wrong

הטענה המרכזית של שופילד איננה קשורה לטכנולוגיות דיגיטליות, אלא למה שאולי אפשר לכנות גאווה מקצועית – לדעתו מרצה שהוא מומחה בתחומו גם מבין את הדרכים הטובות ביותר להעניק את ידע התחום לסטודנטים שלו, והוא איננו זקוק להדרכה פדגוגית כללית. הוא כותב, למשל:

Similarly, there’s very little to be said about “good teaching,” understood generically. I understand what good philosophy teaching is, and the idea of good architecture teaching makes sense to me. But whatever similarity there is between the two is going to be so banal that you probably wouldn’t want to hear from an expert about it.

לשם הדוגמה הוא מציין שאין דרך גנרית להקנות ידע בתחומי ספורט בכללותם, אלא שכל ספורט דורש ידע מקצועי ספציפי משלו. נדמה שביסוד הטענה שלו שופילד פשוט נעלב מכך שמי שנחשב מומחה פדגוגי באופן כללי, אבל איננו מכיר את התחום הספציפי שלו, נמצא בתפקיד שמאפשר לו להנחות אותו כיצד לשפר את הוראתו.

מעבר לטענה הדי אליטיסטית הזאת (הכוללת גם הטלת הספק במקצועיות של אלה שעובדים במרכזים האלה, מה שנהוג לכנות "טכנו-פדגוגים") יש פספוס היסטורי חשוב. רבים מהמרכזים האלה צמחו בעקבות מגפת הקורונה כאשר היה צורך דחוף לעבור להוראה מרחוק, לרוב דרך ה-Zoom. רוב חברי הסגל של מוסדות להשכלה גבוהה לא הכירו את הכלים הדיגיטליים שעמדו לרשותם, וזה לא היה רק מהבחינה הטכנית. הם גם לא היו מודעים לאפשרויות הפדגוגיות התמונות בהם. (רצוי להוסיף שרבים לא הבינו שהרצאה דרך ה-Zoom איננה פיסגת ההוראה הדיגיטלית.) המרכזים האלה ביקשו, עוד לפני הקורונה, להכשיר את סגל המוסדות בתחומים האלה, אבל עם המגפה הם התבקשו לעשות זאת כמה שיותר מהר. במידה מסוימת זה גרם לשימת דגש כמעט בלעדי על ההיבטים הטכניים של הכלים. למיטב הבנתי מרכזי התמיכה האלה הדגישו את האפשרויות הפדגוגיות במגמה לפתח שימוש פדגוגי נבון, אבל הצורך הדחוף לקדם את השימוש הבסיסי בכלים שאפשרו את הלמידה מרחוק גרמה לזניחת ההיבטים האלה. נוצר מצב שבו הביקורת של שופילד מופנה כלפי משהו שהמרכזים האלה, למרבה הצער, אינם יכולים לעשות כפי שהיו רוצים.

מספר אנשי אקדמיה, רובם קשורים למרכזי הוראה ולמידה, משיבים לכתבה של שופילד. הם מבקשים להסביר שהמרכזים שהם מכירים מאוישים על ידי אנשי אקדמיה בתחומי התמחות שונים, אבל גם כאלה שבאים ממה שמכנים "מדעי הלמידה". (אישית, אני מעדיף מונח צנוע יותר כמו "פדגוגיה", אבל אני יכול להבין שכאשר תוקפים את תחום, מתבצרים במינוח "מקצועי" יותר.) מארק ווטקינס (Marc Watkins), שב-Substack שלו מקשר למספר תגובות לכתבה של שופילד, מנסה להשיב בצורה שקולה ורגועה:

Teaching centers support faculty. They do not exist to indoctrinate people into learning theories. In point of fact, many centers dedicate time to workshops and programming debunking myths such as “learning styles.” Centers do their best to present nuanced takes on the latest educational research. Most of all, teaching centers exist not as places where learning is homogenized or loaded with academic jargon, but as communities.

אחרים, שאליהם ווטקינס מקשר, כותבים דברים דומים. בריאן אלכסנדר (Bryan Alexander) מעלה נקודה חשובה נוספת – ההוראה באקדמיה היום מתבססת במידה רבה על סגל זוטר אשר עובד שעות ארוכות עבור תשלום זעום. אנשי סגל אלה אינם פנויים לבחינה מעמיקה בשיטות הוראה:

We could also consider the largest segment of the teaching professoriate, which is not, unlike Dr. Schofield, tenured faculty members. Instead, adjuncts teach more than anyone else and generally lack the deep or cozy departmental immersion the article celebrates.

אלה אנשים שמרוויחים מהסיוע של המרכזים, ולא ידוע על כך שהם נעלבים שהמרכזים מציעים דרכים לשפר את הוראתם.

אבל מעבר לכל זה, נדמה לי שיש שתי נקודות שלא מצאתי בתגובות לשופילד שדורשות התייחסות – אחת קשורה לשימוש בכלים תקשוביים במוסדות להשכלה הגבוהה היום, והאחרת הרהור היסטורי. יתכן שהן באמת קשורות זו בזו.

מוסדות להשכלה גבוהה באמת מבקשות לשלב כלים דיגיטליים לתוך עבודת אנשי הסגל שלהם. הבעיה היא שהשילוב הזה הוא לרוב השילוב הקל – השילוב הניהולי – ולא השילוב הפדגוגי. מערכות לניהול הלמידה מאפשרות מעקב מדוקדק אחרי פעילות של סטודנטים, אבל לרוב מדובר בכלים לבניית מבחנים ובדיקתם, ורישום ציונים, ולא בשימוש בכלים דיגיטליים על מנת להשביח את תהליכי ההוראה והלמידה. דווקא מנסיון אישי אני יכול להעיד שלעתים קרובות העובדים במרכזים להוראה ולמידה בארץ מתוסכלים כשפונים אליהם בבקשות לסיוע במבחנים, ולא בגיוון ההוראה. במילים אחרות, גם כאשר יש פניות למרכזים, מעטות מדי מאלה הן פדגוגיות. דווקא המרכזים רוצים להניק יותר מאשר אנשי הסגל רוצים לינוק, וחבל.

וזה מתקשר להרהור ההיסטורי. בשנת 2006 מישרה וקהולר (Mishra & Koehler) פרסמו את המסגרת הרעיונית שלהם לשילוב הטכנולוגיה בחינוך – TPACK (Technological Pedagogical Content Knowledge). הגישה שלהם התבססה על המסגרת מעשרים שנים מוקדמות יותר ששולמן (Shulman) הגה. שולמן טען טענה שהיום נראית מובנת מאליה – הוראה מוצלחת מחברת בין ידע בתחום התוכן לבין ידע בתחום הפדגוגיה. הוא כינה את התפיסה הזאת Pedagogical Content Knowledge. נדמה לי שרק פעם אחת התייחסתי כאן ל-TPACK של מישרה וקהולר, והבעתי אז, ב-2013, ספק לגבי נחיצותו. כתבתי:

מישרה וקהולר טוענים שמפני שמחשבים והסביבה הדיגיטאלית חדשים בשדה החינוכי הם אינם (ואולי "עדיין לא") מובנים מאליהם, ויש צורך להכיר מקרוב את היכולות הפדגוגיות שלהם. נדמה לי שאם אכן הטענה הזאת נכונה ניתן להסיק שאם וכאשר המחשב והדיגיטאליות יהפכו למובנים מאליהם הם כבר לא יבלטו כתחום ייחודי שדורש התמצאות מיוחדת.

יכול להיות שעדיין לא הגענו לשלב המובן מאליו. הרי יותר מדי מרצים עדיין מתקשים להשתמש בכלים דיגיטליים. אבל ללא קשר לספקות שהעליתי בנוגע למודל שלהם, קשה להסביר כיצד, עשרים שנים אחרי שמישרה וקהולר הדגישו את החשיבות של שילוב בין הידע בתחום התוכן וידע בדרכי ההוראה, כולל באמצעות הטכנולוגיה, שופילד ממש נעלב מהטענה שהפדגוגיה של תחום ההוראה שלו יכולה להיות דומה לזאת של תחומי הוראה אחרים. מרכזי ההוראה והלמידה למיניהם צמחו, וממשיכים לשרוד, מפני שאלה שעובדים בהם אכן מתמחים בחיבור בין התוכן והפדגוגיה ויודעים כיצד להעביר את החיבור הזה לאנשי סגל. אני מכיר אישית, הן בארץ, והן מחוץ לישראל דרך קריאה והתכתבות, רבים שעושים עבודה מצוינת.

אבל אני חושש שעל אף הבעייתיות של אנשי אקדמיה, כמו שופילד, שאינם מרגישים צורך בהדרכה פדגוגית, אלה מהווים בעיה קטנה. יש בעיה גדולה יותר – הנהלות המוסדות שמחות לקדם את התקשוב לצורכי ניהול, אבל אינני רואה שהם מעודדים את השימוש הפדגוגי. אני מקווה שאני טועה.

המאמרונים בבלוג הזה מתמקדים, זה זמן רב, ביומרה של הדיגיטליות, בדחף היהיר שלה להמציא את החינוך מחדש תוך ביטול כמעט מוחלט של כל מה שקדם לעידן התקשוב. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות של היומרה הזאת – דוגמאות שיוכלו להזין את הבלוג הזה עוד חודשים רבים. אבל צריך להיות ברור – לא כל מה שנעשה באמצעות התקשוב בחינוך שלילי, ולפעמים ראוי גם להגן עליו מול מי שמבקש לבטל את תרומתו לתהליכי ההוראה והלמידה. ולכן הגיע הזמן למילה טובה. אני מניח שזה איננו מפתיע שהמילה הטובה הזאת באה כתגובה למאמר שטוען שהלמידה המקוונת לעולם לא תוכל להחליף את ההוראה פנים אל פנים. מתברר (אם לא ידענו את זה קודם) שמבקרי התקשוב בחינוך, בדומה לרבים מהמחדשים הדיגיטליים, לפעמים נאחזים בגישות פשטניות למדי.

רוברט דאניש (Robert Danisch), מרצה לתקשורת באוניברסיטה של ווטרלו אשר בקנדה פרסם מאמר קצר ב-The Conversation:

The problem with online learning? It doesn’t teach people to think

מהכותרת קל להבין את התלונה של דאניש. הוא כותב שהוא מבסס את הביקורת שלו על הגישה החינוכית של ג'ון דיואי ועל ההבחנה בין "ידע של מה" לבין "ידע של איך". לפי דאניש, ההוראה המקוונת עוסקת ב-"מה" – בהעברה של גוף ידע לסטודנט, במקום ב-"איך" – פיתוח יכולת החשיבה העצמאית והביקורתית של הלומד. אין חדש בטענה הזאת, אם כי לפי דאניש תקופת המגפה חידדה עד כמה המצב הוא שחור/לבן, לרעתו של פיתוח החשיבה הביקורתית:

The COVID-19 pandemic has made it even easier to reduce teaching to knowledge dissemination and to obscure other, equally important, forms of education that help students be better citizens, thinkers, writers and collaborators.
These other forms of education are the cornerstone of human flourishing and democratic participation.

הטענה הזאת של דאניש די מוזרה. הרי נדמה לי שכמעט כל מי שאני מכיר שבמהלך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך ביקש להתמקד יותר בפיתוח החשיבה מאשר בהעברה של ידע. יתרה מזאת, הם ראו בתקשוב, כולל הלמידה מרחוק, אמצעי לשינוי, דרך לשחרר את החינוך מהעיסוק הכמעט בלעדי ב-"מה". אבל דאניש, כנראה, איננו מכיר את מי שאני מכיר. הוא כותב:

Remote learning is well suited to the kinds of education that focus on abstract theoretical knowledge and not “know-how.” And this is exactly the problem with those forms of learning — and why we ought to resist being seduced by them.

דאניש חושש שהמחקרים שמצביעים על העדר הבדלים משמעותיים בין למידה פנים אל פנים לבין למידה מקוונת מעוורים אותנו להבדל הגדול בין שני אמצעי הלמידה:

An isolated 18-year-old, staring at a computer, can learn what a text is supposed to mean but will have a much harder time learning how to perform a careful interpretation.

הביקורת על דאניש לא איחרה לבוא, בעיקר בשני שרשורי Twitter שבהם אנשי חינוך רבים הגיבו. באחד מאלה קורא אחד כותב שהתלונה המרכזית של הסטודנטים שלו בנוגע לקורס המקוון שהוא לימד בתקופת הקורונה היתה שהקורס היה קשה מפני שהוא גרם להם לחשוב. קורא אחר סיכם את מה שלהערכתו הביא את דאניש לכתוב את המאמר שלו:

Summary for those choosing not to read it “I’ve been forced to teach online for a year. I’ve not engaged my students or know how to. I’ve also not read anything by experts in the field, but let me use old theories of (f2f) learning to explain why it doesn’t work”.

בשרשור האחר קורא אחד כתב שאמנם המאמר די גרוע, אבל יש בכל זאת צורך להראות היכן דאניש טועה. לזה קורא אחר משיב:

I feel like I have been rebutting things like these for the last 12 years.

במילים אחרות, די בחשיפה לפעילות החינוכית המתוקשבת של אנשי חינוך רבים כדי לגלות שמה שדאניש רואה כבלתי-אפשרי כבר קיים זמן רב. התקשוב החינוכי במתכונתו הנוכחית הרוויח בכבוד את הביקורת הרבה שמושמעת כלפיו. אבל הפעילות היום-יומית של אנשי חינוך רבים מוכיחה שהפסילה המוחלטת של ההוראה המקוונת כאמצעי לפיתוח חשיבה ביקורתית מופרכת.

יכולתי לסיים את המאמרון הזה כאן, אבל תוך כדי עריכתו נתקלתי בכתבה נוספת – הפעם ב-Chronicle of Higher Education. הכתבה מדווחת על אריק מזור (Eric Mazur) מרצה פופולרי מאד לפיסיקה בהרווארד שבתקופת המגפה התנסה בהוראה מקוונת. מזור מוכר היטב בזכות סרטונים של שיעורים שלו שעלו ל-YouTube לפני שנים (כתבתי עליו כאן עוד ב-2012). לפי הכתבה, ההתנסות של מזור היתה מאד חיובית:

“I have never been able to offer a course of the quality that I’m offering now,” he says. “I am convinced that there is no way I could do anything close to what I’m doing in person. Online teaching is better than in person.”

אפשר לטעון (וכך אני מרבה לעשות) שהנסיון של מזור מושפע מאוכלוסיית הסטודנטים שלו. עם נתוני הפתיחה של סטודנטים בהרווארד הסיכוי להצלחה מראש די גדול. לא כל מה שמצליח בהרווארד יצליח במסגרות אחרות. ובכל זאת, נדמה שהנסיון של מזור מפריך את הטענות של דאניש. מזור העלה סרטון ל-Vimeo בו הוא מתאר את הקורס, את מטרותיו, את ארגונו וגם את ההערכה של הלומדים. בכתבה הוא מציין נקודה מאד חשובה:

None of this has been easy, of course. As Mazur put it, he spent a “monstrous amount of time” putting the course together this year. But he’s so convinced of how valuable this model is that he asked Harvard to allow him to keep teaching online this fall.

בהוראה המקוונת, כמו עם כל הוראה, בלי תכנון לפרטי הפרטים זה פשוט לא הולך.

להוראה המקוונת, כמו לתקשוב בחינוך באופן כללי, בעיות רבות. לא קשה למצוא בה נקודות התורפה רבות. אבל הביקורת של דאניש – ביקורת שיש מאחוריה תפיסה פדגוגית חיובית אבל כנראה נובעת מהעדר הכרות עם מה שקורה בשטח – איננה תורמת לשיפורה. ההוראה המקוונת ראויה לביקורת איכותית יותר.

בנובמבר לפני שנה כתבתי כאן פעמיים (כאן ו-כאן) על כלים להשגחה מרחוק במבחנים. ציינתי מספר כלים – מהצפייה בנבחנים על ידי בודקים אנושיים ועד לשימוש באלגוריתמים והבינה המלאכותית (או מה שמתיימר להיות AI) שמטרתם להבטיח שסטודנטים לא ירמו. המאמרונים האלה היו, נדמה לי, בין הראשונים שהתייחסו לנושא הזה בעברית. המשכתי לעקוב אחרי הנושא אבל תוך זמן קצר מה שהתחיל כנושא שנכנס תחת לרדאר והיה צורך להציף אותו נעשה לנושא שזוכה לכותרות רבות בעיתונות הכללית. כמעט אי אפשר היה לאסוף את כל הכתבות שהתפרסמו בנושא, ולמען האמת גם לא היה צורך. התייחסו לנושא ממגוון היבטים – מהיבט הפרטיות של הנבחן, מהיבט ההטיות של האלגוריתמים שהתקשו לזהות סטודנטים לא לבנים וראו בכל חריגה ממה שהוגדר כנורמה נסיון לרמות, מהיבט הנהלות מוסדות החינוך שחשו צורך לפקח על מבחנים שנעשו מרחוק, מההיבט החינוכי שעודד דרכי הערכה מוצלחים יותר מאשר מבחנים, ועוד. ההשכלה הגבוהה לא הצליחה לגבש גישה אחידה לנושא, אבל כל כך הרבה נכתב עליו שכבר לא ראיתי סיבה שאני אמשיך לעשות זאת.

תקופת המגפה היתה, כידוע, שעתה היפה של יזמים חינוכיים-טכנולוגיים למיניהם. לא רק ה-Zoom פרח בעקבות הסגירה הפיסית של מוסדות הלימוד. כלים רבים נוספים זכו לאימוץ. כתבה מקיפה ב-The New Yorker מסוף מאי מציינת שבאופן כללי השימוש בכלים להשגחה במבחנים גדל מאד, כאשר בנוגע ל-Proctorio:

Proctorio’s list of clients grew more than five hundred per cent, from four hundred in 2019 to twenty-five hundred in 2021, according to the company, and its software administered an estimated twenty-one million exams in 2020, compared with four million in 2019.

סביר להניח שהחזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה תפגע בהמשך הגדילה של הכלים האלה, אם כי בארה"ב ובאירופה החזרה הזאת איטית ויתכן שמוסדות רבים יגלו שהם אינם רוצים את השגרה שהם הכירו לפני המגפה, כך שההשגחה מרחוק עוד עשויה להתבסס היטב כחלק בלתי-נפרד מההוויה הלימודית.

גם הסטודנטים עשויים לגלות שהם אינם מעוניינים בשגרה הקודמת. בתחילת החודש ג'וסטין רייך (Justin Reich) רמז בציוץ שהלמידה מרחוק היטיב עם סטודנטים רבים שעשויים להסס לחזור למה שהיה:

Students walked out of Plato's Cave this year and saw the light of the sun. They snacked when they were hungry. They peed when the urge struck. They cuddled stuffies. They took naps. What will happen when schools make them stare at shadows again?

אבל לצד ההיבטים החיוביים האלה של הלמידה מרחוק שרייך מציין, חשוב לזכור את ההתנגדות שסטודנטים רבים הביעו כלפי ההשגחה האלגוריתמית. ההתנגדות הזאת היתה עזה מספיק עד שמספר מוסדות ביטלו את החוזים שלהם עם החברות שניהלו עבורם מבחנים. כתבה ב-Vice מנובמבר 2020 דיווחה על מספר מוסדות, ביניהם מוסדות בעלי מוניטין, שכבר אז חיפשו תחליפים להשגחה האלגוריתמית שנחשבת פולשנית מדי. הכתבה הביאה דוגמאות של ההתנגדות של מוסדות, תוך כדי הרצון לבנות אימון בין סגל ההוראה והסטודנטים:

Stanford University and McGill University, in Montreal, both have outright bans on proctoring software. In Stanford’s honor code, the faculty body commits to its “confidence in the honor of its students by refraining from proctoring examinations … [and] will also avoid, as far as practicable, academic procedures that create temptations to violate the Honor Code.”

לעומת זאת יש בכל זאת מוסדות רבים שעדיין אינם רואים דרך אחרת להעריך את הישגי הסטודנטים שלהם מלבד מבחנים, ולכן הם עדיין מזינים את הפריחה ההולכת וגדלה של כלי ההשגחה האלה. ויכול להיות שבסין מוצאים את הדרך להכשיר את השטח להמשך השימוש בהם. הרי אם כבר מגיל צעיר תלמידים יתרגלו להשגחה, סביר להניח שכאשר הם יהיו סטודנטים הם לא יתנגדו להם. כתבה מסוף מאי ב-Wall Street Journal מדווחת ש:

A Smart Lamp That Watches Kids When They Study Is a Hit in China

בכתבה אנחנו למדים שחברת האם של TikTok משווקת מנורה המצוידת בטכנולוגיות רבות. מהתיאור אפשר, אפילו, לשכוח שהיא אמורה (גם) להאיר:

The lamps come equipped with two built-in cameras—one facing the child and another offering a bird’s-eye view from above—letting parents remotely monitor their children when they study. There is a smartphone-sized screen attached to each lamp, which applies artificial intelligence to offer guidance on math problems and difficult words. And parents can hire a human proctor to digitally monitor their children as they study.

הרבה נכתב על הפיקוח הקפדני שחודר לתוך חיי היום-יום של אזרחי סין. יש שטוענים שהתמונה שמצטיירת במערב מוגזמת, ויש גם עדויות שאזרחי סין אינם חשים מאוימים מהעדר הפרטיות שלעיניים מערביות נראה כחדירה פסולה לתחום הפרט. כך או כך, מתיאור המנורה אפשר להתרשם שחברות סיניות מפתחות טכנולוגיות שלעיניים מערביות נראות בעיתיות ביותר. טכנולוגיות אלו מאפשרות פיקוח מתמיד בכל שעות היום, ולא רק במרחב הציבורי אלא גם בתוך הבית הפרטי. הנה, בנוסף לעזרה בשיעורי הבית שהמנורה אמורה להעניק, כבר מגיל צעיר התלמיד שיושב לידה לומד – אם באמצעות טכנולוגיה או אם באמצעות עין אנושית – שהוא תמיד נמצא תחת השגחה.

ואם מכשירים כמו המנורה הזאת יובאו למערב, חברות להשגחה אלגוריתמית כמו Proctorio יכולות להפסיק לחשוש מהתנגדות הסטודנטים. הרי עד שהם יגיעו למוסדות להשכלה גבוהה הם כבר יהיו מורגלים לחלוטין לפיקוח כזה.

אודה, אני שמח שהמאמרונים שמתפרסמים כאן מעוררים מחשבה, ואולי אפילו הסכמה, אצל אחרים. עם זאת, כפי שציינתי כבר מספר פעמים, על פי רוב המרחב הזה מסייע לי לזכך את החשיבה שלי – חשיבה שנמצאת, כמובן, בהתגבשות מתמדת. דרך הכתיבה אני מבהיר את המחשבות ואת הדעות שלי לעצמי, אבל צריך להיות ברור שגם כאשר אני מסיק כאן "מסקנות" נשארות עדיין שאלות והתלבטויות.

כך היה עם המאמרון הקודם שהתפרסם כאן. הוא היה אצלי בתהליך של דגירה במשך מספר חודשים, וככל שאספתי כתבות הקשורות להשגחה אלגוריתמית היה לי ברור שאני צריך לכתוב על הנושא. אבל היה לי גם ברור שעל אף החדירה לחייהם הפרטיים של סטודנטים שהיא מהווה, הסיכוי לעצור את האימוץ של כלים של השגחה האלגוריתמית קטן מאד. מוסדות לימוד, הרי, לא יוותרו על מבחנים, ובמציאות הנוכחית זה אומר שהם יפנו לאמצעי השגחה, אפילו במחיר של חדירה לתחום הפרט. עדיף היה, כמובן, שבתי הספר והאוניברסיטאות יאמצו דרכי הערכה חלופיות, אבל כפי שכבר כתבתי, הסיכוי שזה יקרה בקרוב קטן מאד.

אבל אם אין לי משהו חדש להוסיף בנושא הזה, למה אני כותב עליו שוב, וזמן קצר כל כך מהמאמרון הקודם? הסיבה איננה קשורה לשינוי בדעה שלי, אלא בשינוי בתחזית הקודמת שלי. השינוי הזה בא בעקבות שתי כתבות שקראתי זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסום".

הכתבה הראשונה הופיעה באתר Business Insider. על פי רוב כתבות שמתייחסות לתקשוב החינוכי באתרים מעולם העסקים מעלות לי את סעיף. בדרך כלל הן נטולות כל הבנה חינוכית ורק בוחנות כיצד ניתן להרוויח מפיתוחים טכנולוגיים בעולם החינוך. הכתבה הזאת שונה. ממש מהכותרת הארוכה שלה מורגשת גישה שקולה:

Tech companies promised schools an easy way to detect cheaters during the pandemic. Students responded by demanding schools stop policing them like criminals in the first place.

הכתבה מתייחסת בכובד ראש לעמדות של סטודנטים ואנשי סגל שמתנגדים להשגחה האלגוריתמית. מול העמדות האלה היא גם מביאה את דבריו של מנכ"ל Proctorio, אבל היא לא נוקטת עמדה לכאן או לכאן. במקום זה היא הוגנת מאד (אפילו עם נטייה לטובת הטענות של הסטודנטים). זאת ועוד: במשך החודשים האחרונים אספתי קישורים רבים על הנושא הזה, ובכתבה הזאת מצאתי לא רק רבים מאלה שאני אספתי, אלא גם מספר לא קטן של קישורים נוספים שאליהם לא הגעתי. הכתבה היא נקודת זינוק מצוינת למי שמבקש להכיר את הסוגיה הזאת לעומק.

בכתבה השנייה אור קשתי מדווח ב-"הארץ" על חילוקי דעות בין משרד החינוך לבין ראמ"ה. הוא כותב:

הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה), הפועלת במסגרת משרד החינוך, ממליצה למורים שלא לקיים מבחנים מרחוק. זאת, בניגוד לבכירים אחרים במשרד, אשר טוענים כי אפשר וצריך לבחון כך תלמידים, בעיקר בחינוך העל-יסודי, על רקע מועד החורף של בחינות הבגרות האמור להתחיל בעוד כחודשיים.

אם הבנתי נכון את הטענה של בכירי המשרד, הסיבה המרכזית שבגללה בתקופת הקורונה כן צריכים לערוך מבחנים מרחוק היא שבהמשך הדרך יהיו לתלמידים עוד מבחנים ולכן חשוב שהם יתרגלו להבחן. אם מישהו חשב שהקורונה פועלת כמנוף לערוך שינויים בדרכי ההוראה והלמידה בבתי הספר, הנה עדות שזה לא קורה. הרי לפי המשרד אסור לשנות משהו עכשיו כי בקרוב נוכל לחזור למה שתמיד הכרנו.

למען האמת, חילוקי הדעות אינם מפתיעים אותי. אנשי ראמ"ה, או לפחות אלה שאני הכרתי במהלך השנים, הם אנשי חינוך שהלמידה חשובה להם. הם אמנם אמונים על "מדידה" (המונח מופיע בשם הרשות) אבל המדידה הזאת באה על מנת לשפר את דרכי ההוראה והלמידה. מדובר באמצעי ולא במטרה בפני עצמה. זה בא לביטוי בחלופות שלפי קשתי מופיעות במסמך פנימי:

בין השאר ממליצים בראמ"ה לשתף תלמידים בבחירת כלי ההערכה והמדידה; להשתמש במגוון שיטות להערכת מיומנויות (כמו עבודת צוות או למידה עצמית); ולהעדיף חלופות למבחנים המוכרים (כגון מטלות ביצוע, פורטפוליו ועבודות חקר).

קשתי מתאר באופן די ברור את חילוקי הדעות ואת מקורם:

ואולם, הדיונים הנערכים במשרד הציפו גם ויכוח פנימי —  בין אלה הרואים בקורונה הזדמנות לעדכן את התנהלות בתי הספר לבין גורמים שמרניים יותר, המנסים עדיין להיצמד לדפוסים המוכרים, בין השאר בנימוק שמורים ותלמידים כאחד יתקשו להסתגל למציאות חדשה.

המאמרון הקודם שפרסמתי כאן הסתיים בנימה די פסימית. הבעתי את החשש שבתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה לא יאמצו הערכה חלופית ולכן, מפני שהסטודנטים יצרכו להבחן מרחוק, ההשגחה האלגוריתמית תמלא את הצורך הזה. אני כותב את המאמרון הנוסף הזה כדי להביע קצת יותר אופטימיות. האינטרס של אתר Business Insider איננו קידום הלמידה אלא קידום הרווחים של עסקים מסחריים. צריך להיות ברור שההשגחה האלגוריתמית פותחת נתיב מבטיח לרווחים בחינוך. לאור זה מעודד לקרוא כתבה באתר הזה שבוחנת את הנושא בצורה שקולה והוגנת. כמו-כן, נעים (אם כי לא כל כך מפתיע) לקרוא שבמקום לאמץ את ההשגחה מרחוק, ראמ"ה ממליצה על הערכה חלופית. אמנם ההמלצה נעשית, לפחות בחלקה, משיקולים טכניים ותקציביים ולא רק חינוכיים, אבל יש כאן עידוד ברור, ומבורך, של ההערכה החלופית. אכן, שתי נקודות אור.

סביר להניח שהדבר הראשון שעולה לראש כאשר חושבים על הוראה מרחוק בעידן הקורונה הוא ה-Zoom והתלמידים והסטודנטים שיושבים בבית ו-"זוכים" ליום ארוך של שיעורים דרך צג המחשב. העיתונות מלאה בסיפורים על המציאות החדשה הזאת שאליה התרגלנו במהירות שיא. לפי כמה מאלה המורים מצליחים ליצור אוירה חיובית ותומכת כך שהתלמידים מצליחים להתגבר על אי-הנוחות ואפילו ליהנות מהשיעור. אבל יש גם סיפורים אחרים, ונדמה שהם הרוב, שבהם התלמידים והסטודנטים נאלצים לשבת מול צג המחשב שעות ארוכות ומייגעות ללא למידה. במקרה הטוב ה-Zoom הוא ממלא מקום סביר אבל בוודאי רחוק מאד מלהיות פתרון. כתבתי כבר (ואפילו יותר מדי) שבעיני המציאות הזאת די עגומה, ובוודאי איננה מעודדת למידה.

אבל שיעורים הם רק חלק ממכלול הלמידה/הוראה. במרבית מוסדות הלימוד בסיום של קורס יש גם הערכה, וברוב המקרים "הערכה" היא מילה נרדפת למבחן. הצורך להעריך את הלמידה בקורסי MOOC הביא לפריחה בחברות שהציעו פתרונות של השגחה (proctoring) מרחוק במבחנים. עוד ב-2013 ב-Chronicle of Higher Education סטיב קולוביץ (Steve Kolowitz) כתב על כמה מהנסיונות האלו שהיו, כנראה, בין הראשונים. קולוביץ תיאר את ProctorU – חברה שהעסיקה משגיחים אנושיים שישבו שעות ארוכות מול צגי המחשב של החברה וצפו בסטודנטים שנבחנו דרך המחשבים שלהם בבית. הגרסאות המוקדמות של הכלים האלה התבססו על הון אנושי – עובדים שצפו בנבחנים. קולוביץ כתב:

Watching people take tests can be dull work. Three proctors interviewed by The Chronicle said most incidents were routine, often the result of a misunderstanding. But occasionally a student will try to outwit the system—or simply throw proctors for a loop.
One student tried to fool ProctorU by attaching a sticky note just below his Webcam, so that the proctor couldn’t see it. But the proctor caught the student’s eyes drifting to the note and made him hold up a mirror to his monitor, busting him. Now the mirror check is part of the company’s regular protocols.

באופן דומה, עוד ב-2015 האתר Campus Technology דיווח על תוכנית משותפת של edX ו-Arizona State University (הידועה כחלוצה בעניינים תקשוביים) שבמסגרתה הועסקה חברה חיצונית שהתמחתה בהשגחה מרחוק כדי לטפל במבחנים. מדובר היה בהשגחה מרחוק בלבד, ולא בהשגחה מקוונת או פיקוח אלגוריתמי. הכלי המשגיח (המכונה היום RPNow) פעל על ידי הקלטת הסטודנט בחדרו במהלך המבחן ובדיקת ההקלטה על ידי מה שהחברה כינתה certified human proctors. במילים אחרות (ולא מצאתי מידע ברור או מפורט) הקלטות המבחנים נשלחו, כנראה, להודו או לפקיסטן, שם עובדים שקיבלו משכורת רעב צפו בהן כדי לוודא שהסטודנטים לא רימו את המערכת.

אבל בעידן הקורונה, כאשר בכמעט כל בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה הסטודנטים נמצאים בבית, צריך להיות ברור שאין אפשרות לבסס את ההשגחה על עובדים שצופים בנבחנים – אם בזמן אמת או בהקלטה. גם מספר המבחנים, וגם הפיתוי לנצל את המרחק מעיני הבוחן, גדולים מדי. יש צורך בתוכנות שמסוגלות לצפות בנבחנים ולזהות פעילות חשודה. היום החברה המובילה בתחום הזה הוא כנראה Proctorio שבאתר שלה מצהירה על עצמה בתור:

A Comprehensive Learning Integrity Platform

בתחתית כמעט כל דף של אתר החברה מופיע תיאור מורחב יותר:

Proctorio serves to improve lives by increasing access to quality education. Developing new educational technologies while protecting academic integrity allows institutions to securely deliver high-quality learning to more people than ever before.

אם לתרגם את המילים הגבוהות האלו למונחים יותר יום-יומיים, האלגוריתמים של החברה מצליחים לזהות פעילות חשודה של סטודנטים בעת המבחן. Proctorio, וחברות דומות, כבר אינן זקוקות לעובדים שיצפו בסטודנטים בזמן המבחן, או מאוחר יותר בהקלטות. היא מסבירה שבמקום זה:

Proctorio uses machine learning and facial detection technologies to achieve consistent and reliable monitoring and validation of test-taker identities and activity.

כאשר מספר המבחנים שנערכים מרחוק הולך ותופח אפשר להבין את המוסדות שמחפשים פתרון להשגחה במבחנים שלה. אבל קשה לא להרגיש שיש כאן, כמו עם מספר הולך וגדל של סוגיות הקשורות לנתונים שנאספים דרך הרשת, חדירה מדאיגה לתחום הפרט. לפני חודש כתבתי כאן על כתבה של ג'וסטין רייך (Justin Reich). באותה כתבה רייך הביע חששות כלפי המגמה של השגחה אלגוריתמית, וציון שבעיניו מדובר ב:

a truly insidious development.

הוא הסביר:

Remote-proctoring software has dark origins in the development of malware to secretly control computers remotely. Forcing students to install such malware — connecting their bedrooms to the panopticon — is too high a price to pay for exam security in Psychology 101.

האם המצב כל כך מדאיג כפי שרייך מתאר אותו? האם ההשגחה האלגוריתמית באמת מאיימת על פרטיות הסטודנטים? התשובה כמובן תלויה במי ששואלים. שיי סוואגר (Shea Swauger), ספרן באוניברסיטה של קולורדו, מתנגד באופן חריף להשגחה הזאת. בכתבה ב-Technology Review של MIT הוא מתאר כיצד כלים כאלה פועלים:

When you begin, the software starts recording your computer’s camera, audio, and the websites you visit. It measures your body and watches you for the duration of the exam, tracking your movements to identify what it considers cheating behaviors. If you do anything that the software deems suspicious, it will alert your professor to view the recording and provide them a color-coded probability of your academic misconduct.

הוא מוסיף שפעולות ביתיות ויום-יומיות כמו ילדים שנכנסים לחדר בזמן המבחן או הצורך לצאת לשירותים יכולות להעלות חשד ולהתריע על נסיון לרמות. עוד יותר בעייתית בעיניו היא הנטייה של תוכנות מהסוג הזה להגדיר התנהגויות של אנשים לבנים וסטרייטים כהתנהגויות נורמטיביות וכך להגדיר כל אחד שנראה או מתנהג אחרת מההגדרה הזאת כחריג, ואת ההתנהגויות שלו כחשודות.

כל זה בהחלט נשמע די מאיים, אבל לפי חברת Proctorio הביקורת הזאת מוגזמת. לטענתם הם כן מתחשבים בחריגויות והחדירה לפרטיות איננה משמעותית כל כך. החברה דווקא רואה את עצמה כממלאת תפקיד חיובי וחיוני לציבור. בתגובה לכתבה ב-Inside Higher Ed שהתייחסה לכתבה מוקדמת יותר של סוואגר (מחודש אפריל) החברה מסבירה:

It may be important to note that there is a potential threat to society when students are not expected to meet integrity standards set forth by their institution. The healthcare setting is a prime example of this. When a healthcare provider is not held to the highest standards of academic integrity, people’s lives are at risk. By protecting academic integrity, institutions can rest assured that the value of their degrees, and future patients, are protected. 

במילים אחרות, בכך שהיא פועלת במרץ כדי למנוע רמאות במבחנים החברה בעצם עושה שירות חשוב לציבור. ההשגחה שלה פועלת כביצור אחרון העומד בפני ההפקרות של סטודנטים שלא חוסכים שום מאמץ כדי לרמות. בלי ההשגחה הזאת סטודנטים ירמו, ובגלל זה יעברו את המבחנים שלהם על אף העובדה שהם לא באמת למדו את החומר הנדרש. וכמובן שבהמשך הדרך הסטודנטים האלה יתקבלו למשרות עבודה שהם אינם מסוגלים למלא כמו שצריך, והחברה כולה תשלם את מחיר.

סוואגר מסיים את הכתבה שלו ב-Technology Review בהערה שהיא בעצם תגובה לחזון האימה הזה של Proctorio. הוא מדגיש שלא כל הסטודנטים רמאים, ושהרמאות במבחנים איננה בעיה עד כדי כך נפוצה. לדעתו, במקום לבלש בחשדנות אחר סטודנטים עדיף לסמוך עליהם.

אין לי הרבה נסיון עם השגחה במבחנים ואינני יכול לקבוע עד כמה סטודנטים מנסים לנצל את העדר ההשגחה כדי לשפר את הציונים שלהם בדרכים לא כשרות. ברור לי שזה קורה, אם כי אני נוטה לחשוב שמדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה מאשר חברות כמו Proctorio מציגות אותה. כמו רבים אחרים, אני משוכנע שיש דרכים טובות יותר להעריך את הלמידה של סטודנטים מאשר מבחנים. כמו רייך אני מאד חושש מהחדירה לתחום הפרט – חדירה שכבר מזמן הפכה למובנת מאליה ואפילו צפויה ומקובלת. הבעיה היא שלא נראה לי שבעתיד הנראה לעין בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה יאמצו שיטות הערכה חלופיות. בגלל זה סביר להניח שהם ימשיכו לפנות לחברות כמו Proctorio בשביל "פתרון" לבעיית הרמאות. ואנחנו נמשיך לראות שכלים להשגחה אלגוריתמית, ולא כלים שבאמת יכולים לסייע בתהליך הלמידה, יהיו אלה שמגדירים את התחום של התקשוב החינוכי.

במאמרון חדש בבלוג שלה ליסה ליין כותבת על שינוי שמוצע בהנחיות ובתקנות בנוגע להוראה בקורסים שנלמדים במכללות (community colleges) במדינת קליפורניה. היא מתמקדת בשינוי חדש שהוצע לאחרונה שמגדיר את הדרישות של קורס שנלמד בלמידה מרחוק.

ההתייחסות של ליין לתקנות האלו היא הפגישה הראשונה שלי עם הנושא. מצאתי מסמך משנת 2008 שאומץ על ידי חבר הנאמנים של המכללות במדינה, ובאתר של אחת המכללות מצאתי נוסח מעודכן, לשנת 2018, עם המקור שאליו השינוי המוצע מתייחס. מלבד אצל ליין לא מצאתי את ההצעה החדשה לשינוי, אבל אני מניח שנכון לעכשיו היא הופצה רק למכללות ואיננה נמצאת ברשת. אין לי סיבה להטיל ספק במידע שליין מביאה.

ליין מציגה את השינוי המוצע שאליו היא מתייחסת:

נדמה לי שמהתמונה קל מאד לזהות את השינוי. במקום הניסוח הקודם "regular effective contact", מופיע עכשיו "regular and substantive interaction", או בתרגום לעברית, במקום "קשר אפקטיבי מתמיד" היום חבר הנאמנים מחייב "אינטראקציה משמעותית מתמדת", עם תוספת המורה על כך שהאינטראקציה הזאת צריכה להיות לא רק בין המרצה והסטודנט, אלא "בין סטודנטים, אם באופן סינכרוני או א-סינכרוני".

במבט ראשון אפשר לראות בשינוי המוצע הזה צד חיובי לקראת מעורבות רבה יותר של סטודנטים בקורסים של למידה מרחוק בתהליך הלמידה של עצמם. ליין עצמה מציינת שיש כאן תגובה לחשש שבקורסים של למידה מרחוק המרצים בסך הכל יעלו חומרי למידה (במילים שלה – "stuff") מבלי שיתרחש תהליך אמיתי של הוראה ו/או למידה, ואילו עכשיו קובעי המדיניות החליטו:

to legislate pedagogy, and insist on student-student contact.

יש כאן יישור קו עם המודה, אם כי זה איננו בהכרח דבר שלילי. האינטראקציה בין סטודנטים נחשבת היום לדבר חיובי וחיוני. בגלל זה מבחר כלים, מקבוצות הדיון המסורתיות ועד לכלים כמו מסמכים של גוגל או רשתות חברתיות, זוכים לעידוד. השינוי בתקנון משקף את התפיסה הדי רווחת שהלמידה מתרחשת תוך כדי שיתוף. ליין איננה מתכחשת לאפשרות הזאת, אבל היא מדגישה שמרצים רבים מלמדים באופן מאד מוצלח בלי לפתח או לעודד את שיתוף הפעולה, או האינטראקציה, בין הסטודנטים עצמם. במקום זה הם "מסתפקים" בלהקפיד על מתן משוב אישי לכל סטודנט וסטודנט (דבר שהוא ללא ספק "אינטראקציה" משמעותית). היא טוענת שיש כאן נסיון להלביש על הלמידה מרחוק דרך עבודה מסוימת מבלי ממש להכיר את הסביבה המקוונת ותכונותיה. על הדרישה לאינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק היא כותבת:

So this is bogus from the start, pedagogically speaking. The state has decided to intervene in methodology, based on research that is questionable at best. Studies using physical classroom research, for example, compare straight lecture to group activities (active learning). They tend to ignore the many other activities that can be assigned in an online class but aren’t reliant on other students (for example, instant feedback on a quiz question). Other studies of “community” in online classes focus on the affective domain rather than the quality of work.

היא מוסיפה שסטודנטים רבים במכללות, סטודנטים שבמידה רבה עדיין לא רכשו מיומנויות למידה אקדמיות, מעדיפים התייחסות אישית של המרצה על אינטראקציה עם סטודנטים אחרים. הם לומדים יותר מההתייחסות האישית הזאת מאשר מ-"משוב" סתמי של עמיתיהם.

עם כל הכבוד לאינטראקציה, ששוב יש לה ללא ספק מקום בלמידה, ספק אם שינוי נוסח התקנון משקף התפתחות בתפיסה החינוכית של חבר הנאמנים. יותר מאשר יש כאן שינוי תפיסה, יש כאן עדות לאימוץ של האופנה הרווחת. כותבי התקנון כנראה מצפים שהשינוי יוביל לשיפור בלמידה, אבל סביר להניח שזה לא יקרה, ובעוד שנה או שנתיים המרצים במכללות של קליפורניה יזכו שוב להנחיות חדשות בנוגע ללמידה מרחוק, וההנחיות האלו ישקפו אופנה עוד יותר חדשה שתופסת את מקומה של החדשה הנוכחית.

ליין מדגישה שמרצים רבים יכולים לעמוד בהנחיות החדשות מבלי לשנות דבר בהוראה שלהם, אפילו אם "האינטראקציה" בקורסים שלהם היא קבוצת דיון נטול ערך לימודי של ממש:

Most instructors have a discussion forum. Some of these are problematic or meaningless, but if they do it every week, they’re good.

היא מתארת כיצד מה שהיא עושה בקורסים שלה תואם את ההנחיות – על אף העובדה שבאופן די ברור מדובר בפרשנות ואחיזת עיניים יותר מאשר בשינוי דגש לימודי:

I can justify much of my students’ work, because in addition to annotating written primary sources, they post their visual sources in a forum, and “like” the sources they enjoy. “Like” is interaction, and if you ask students to “like” for a purpose (they plan to use the idea, or vote up ideas the class will use), it’s meaningful.

זאת ועוד: היא צופה שהתוצאה בשטח של ההנחיה החדשה תהיה ריבוי של "דיונים" בקבוצות דיון שבהן מנחים את הסטודנטים להעלות נושא אחד ולהגיב לשניים, דבר שיתסכל את המרצים, ויהפוך לשגרה חסרת משמעות בשביל הסטודנטים (אם זה איננו כבר המצב). היא פוסקת:

Surely the new rule must be a misguided attempt to replicate the classroom, except perhaps the people who wrote it haven’t been in one for a while. Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

מול ה-"אינטראקציות" האלו אשר מיועדות יותר ליישר קו עם האופנה מאשר לעודד את הלמידה ליין שואלת היכן הדרישה לאינטראקציה משמעותית של הסטודנט עם החומר הנלמד. המטרה שלה כמרצה במכללה הוא להעניק לסטודנטים שלה כלים לחשוב כמו היסטוריונים (התחום שלה) ולפתח אצלם כלים להערכה ביקורתית של המקורות על מנת להבין טוב יותר את העבר ואת ההווה. היא משלבת פעילויות אינטראקטיביות לתוך הקורסים שלה כדי לקדם את המטרות האלו, לא כדי ליישר קו עם הנחיות אופנתיות. חבר הנאמנים, שספק אם הוא באמת יודע מה מתרחש בקורסים במכללות שעליהן הוא אחראי, מנחית הנחיות אופנתיות, וליין ומרצים טובים אחרים נאלצים להראות כיצד הם עומדים באלה במקום להמשיך להיות אנשי חינוך טובים שעליהם אפשר לסמוך.