קטגוריה: רשתיות

לפעמים אני נתקל במאמרון שגורם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי “מה קורה כאן?”. ועלי להודות שלפעמים אני שמח שזה קורה לי, אפילו אם הסיבה לכך לא כל כך מוצדקת. מידי יום רשימת המאמרונים שעליהם אני רוצה לכתוב הולכת וגדלה. כמעט כל מאמרון ברשימה ראוי להתייחסות רצינית ומעמיקה (אם יש בכלל העמקה במסגרת של בלוג). אבל עכשיו קיץ, וצריכים טיפה של חופשה, ואפילו קצת קלילות, ואילו המאמרונים ברשימה שלי מבקשים ניתוח רציני. ולכן, אף על פי שנושאים כבדי משקל הראויים להתייחסות רצינית מחכים לכמה דברי חוכמה-למחצה משלי, הפעם בחרתי לכתוב על מה שבעיני אי אפשר לכנות אחרת מאשר קוריוז.

ג’ודי בראק כותבת, שוב ושוב, על כיצד הרשת משנה את החינוך. היא מביאה דוגמאות של מקורות מידע איכותיים ברשת שבאמצעותם מורים ותלמידים יכולים להעשיר את תהליך הלמידה. היא משוכנעת שהנגישות של המקורות האלה תחולל שינוי במערכות חינוך. ציינתי בעבר שאני מזדהה עם החזון הזה של בראק, ודווקא בגלל זה אני מתייחס למאמרונים שלה בספקנות מרובה. אני מתרשם שבראק חושבת שדי בגישה חופשית לאוצרות המידע שברשת כדי להפוך כל תלמיד לצמא-דעת שגומע את המקורות שנמצאים במרחק של קליק אחד או שניים. אני חושש שההתלהבות של בראק יוצרת הגזמה נוראית, הגזמה שלא פעם גובלת בגיחוך, ואני ממשיך לקרוא אותה כמין אזהרה לעצמי לא ליפול לאותה מלכודת של פשטנות.

במאמרון מלפני שבוע בראק מתייחסת לפן טיפה אחר של הרשת. היא כותבת על כיצד הרשת יכולה לסייע בהערכה. היא מסבירה שכלי ההערכה המסורתיים העריכו את התלמיד ביחס לעמיתיו לכיתה. לעומת זאת, בעזרת הרשת התלמיד נמצא במרחב הערכתי חדש, וטוב יותר: עכשיו הוא יכול להתחרות, ולהימדד, מול תלמידים אחרים בכל מקום בעולם. היא כותבת:

כדי לחזק את הטענה הזאת היא מביאה קטע מכתבה באתר WebWire שמדווחת על טכנולוגיות חדשות שמאפשרות לתלמידים ולסטודנטים להבחן דרך האינטרנט. היא מצטטת בחיוב את דבריו של מפתח מערכת מקוונת של מבחנים:

הדברים האלה, וההתלהבות של בראק כלפיהם, מעוררים מספר תהיות. השיטות המתוארת בכתבה של WebWire מהוות, אולי, תשתית חזקה למבחנים אחידים כלל עולמיים, אבל גם בלי הטכנולוגיות החודרניות האלו מערכים של מבחנים עולמיים כבר קיימים. האם “שיטה מקוונת עתידית” באמת נחוצה? והשאלה הזאת, כמובן, משנית לשאלה משמעותית הרבה יותר – האם מערך עולמי באמת רצוי? האם האפשרות למדוד את הישגיו של תלמיד נגד כל תלמיד אחר (בעולם, לא פחות!) תסייע לאותו תלמיד ללמוד, להרחיב את ידיעותיו, להשתמש בעושר האדיר של מקורות ברשת שבראק עצמה מהללת פעם אחר פעם?

כאשר בראק מתארת את מערך ההערכה העולמי היא משתמשת במינוח הרשתי הכל כך אהוב עליה – התלמידים הם “צמתים אינדיבידואליים” אבל הם בכל זאת “מקושרים” זה לזה. אבל מינוח שיונק מרשתיות איננה יכולה לכסות על הריקנות החינוכית שבתשתית התפיסה שהיא מאמצת. לצערי, ההתלהבות של בראק מהרשתיות מעוורת אותה לעובדה שבעצם החינוך הולך לאיבוד כאן לחלוטין.

אלן לוין, במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע, לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף – דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.

ג’ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של “בלתי ידוע”, וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:

וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:

לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.

במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:

אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.