גם ערוץ 2 מקבל “בלתי-מספיק”

ביום חמישי לפני שבוע (22.12) המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 שידרה כתבה של עידו סולומון:

מעניין לציין שעל אף הכותרת המרשיעה הכתבה עצמה דיווחה על מספר נקודות אור בנוגע לתקשוב במערכת החינוך בישראל. ואולי בגלל זה הכותרת שמופיעה מתחת לסרטון הכתבה מרכך קצת את פסק הדין:
בלתי מספיק: למה מערכת החינוך לא עושה כמעט שימוש בטכנולוגיה בשיעורים?
למען האמת, הגיוני שכתבה על התקשוב במערכת החינוך תעסוק במתן ציון. הרי על אף מס השפתיים כלפי היכולת של כלים דיגיטאליים לעורר סקרנות, הסיבה המרכזית שבגללה מבקשים להכניס את הכלים האלה לתוך בתי הספר היא שיפור בציונים. וזה, כמובן, ללא קשר לשאלה אם הציונים האלה באמת משקפים למידה.

בסיום הכתבה עידו סולומון מציין ש:

העזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים.
סולומון איננו מביא נתונים מחקריים על מנת לחזק את הטענות האלו. מי צריך נתונים אם יש אנקדוטות? תלמידים מתוך הכתבה מספרים בהתלהבות שהרבה יותר כייף ללמוד באמצעות טאבלטים, ושבדרך הזאת יש “יותר חשק ללמוד”. זה יותר משכנע מנתונים סטטיסטיים. תלמיד אחד מסביר ש-“הספר הוא סתם דף עם דיו”. יכול להיות שזה נכון, אם כי בעקבות הערה כזאת מתבקש לשאול כמה זמן יידרש עד אשר אותו תלמיד יגלה שהטאבלט הוא סתם ביטים של זכרון. דווקא לשאלה הזאת יש תשובה די ברורה: מספיק זמן עד שההתלהבות תעבור לכלי חדש שיענה על כל הצרכים החינוכיים כך שנשכח שלא לפני הרבה זמן התלהבנו מהטאבלט. בינתיים כולם זוכים – התלמידים נהנים יותר, ובאמצעות ביצוע שינויים מינימליים בדרכי ההוראה המערכת יכולה לטעון שמשהו משמעותי מתרחש.

לפני קצת יותר מחצי שנה דונלד קלארק פרסם מאמרון בו הוא הצהיר שהוויכוח סביב מה עדיף בכיתה, טאבלטים או מחשבים ניידים, סוף סוף הוכרע. הוא טען זאת בעקבות כתבה על מחוז במדינת מיין שקבעה:

באותה כתבה נמסר:
One teacher cited by the study said that the iPads “provide no educational function in the classroom. Students use them as toys,” adding that word processing is “near to impossible.”

One teacher even said “the iPads are a disaster.”

Students weren’t much more positive, according to the Sun Journal. “WE NEED LAPTOPS!!!” one student reportedly wrote three times in the study.

לפי קלארק הדברים האלה, וגם נתונים בכתבה כמו:
88.5% of teachers and 74% of grade 7-12 students wanted laptops, not iPads
מוכיחים את מה שהוא טוען כבר שנים. הוא הזכיר לקוראיו, למשל, שבשנת 2013 הוא טען:
that tablets were not the device of choice for teachers and students, poor for writing, encouraged facile creativity, were consumer not producer devices and awful for coding. They were vanity projects, too expensive, as well as teacher and student unfriendly.
על אף העובדה שאני מסכים עם רוב הקביעות האלו, אני גם יודע שלא קשה למצוא סיפורים שמראים את ההפך – שהטאבלטים דווקא מעודדים את הלמידה. ומעבר לסיפורים בוודאי אפשר למצוא גם נתונים. כל צד יכול לגייס סיפורים ונתונים בשפע. אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצויינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות.

אולי המסקנה הברורה ביותר שאפשר להסיק מהכתבה היא שבמוקדם או במאוחר טכנולוגיות דיגיטאליות יחדרו לתוך הכיתה, עם או בלי פדגוגיה מתאימה. זאת כמובן איננה ידיעה מרעישה. אפשר היה לדעת את זה גם בלי כתבה בת שמונה דקות. ואולי העדות הברורה ביותר לכך שזאת המסקנה המתבקשת היא שערוץ 2 שלח את כתב הטכנולוגיה להכין את הכתבה ולא את כתב החינוך. לא שבאופן וודאי כתב חינוך היה שואל שאלות על סביבת הלמידה, או על מבנה הכיתה, או אפילו על המטרות הלימודיות שהשימוש בתקשוב אמור לקדם. אבל לפחות זה היה מצביע על סדר עדיפויות.

כותרת המשנה של הכתבה מסתיימת בשאלה:

למה הקידמה נשארת מחוץ לכיתות?
אין צורך ברמזים. באופן ברור השאלה הזאת מיידעת אותנו שהטכנולוגיה היא הקידמה, ומערכת חינוכית שאיננה צועדת לקראת הטכנולוגיה איננה מתקדמת. התקדמות פדגוגית אולי נחמדה, אבל ספק אם היא נחוצה. וכזכור עצם העובדה שהכתבה היא של כתב הטכנולוגיה מראה משהו חשוב על סדר העדיפויות. אם רוצים להתקדם, קודם כל הכלים, ואי-שם בהמשך (אולי) הלמידה.

מה? התקשוב שוב משבש את הטבע?

אתמול (23.12.2014) באתר NRG כתבה קצרה המוסרת לנו שקריאה במכשירי טבלט לפני השינה יכולה לשבש את השינה בלילה התפרסמה. מדובר בממצא מעניין, ואולי גם מדאיג, אם כי לשון כותרת הכתבה מסירה את ה-“אולי” כדי לעורר חשש עוד יותר גדול:

הכתבה סוקרת מחקר שהתפרסמה לאחרונה. קובץ PDF של המחקר זמין באתר האינטרנט של Proceedings of the National Academy of Sciences, ושם אנחנו למדים שהמאמר של החוקרים שמתאר את המחקר שלהם קיבל אישור לפרסום לפני חודש, ב-26 לנובמבר. מספר כתבות באנגלית אודות המחקר התפרסמו יום לפני הכתבה ב-NRG. הכתבה ב-Washington Post מדווחת שהמחקר התפרסמה ביום שני השבוע, שהוא כנראה אותו יום של פרסום הכתבה. מהמהירות הזאת בפרסום הידיעה אנחנו כנראה יכולים להסיק שאם יש ידיעות אודות הדיגיטאליות שעשויות להדאיג אותנו, תוך ימים ספורים הם יגיעו לכותרות. אנחנו כנראה צמאים לידיעות המשכנעות אותנו שהחיים המודרניים מזיקים לבריאות. למרבה הצער, מדובר בדפוס מאד מוכר: בעבר כבר קראנו לא סתם שהדיגיטאליות משבשת את השינה שלנו, אלא גם (בין היתר) את הקשרים החברתיים שלנו, ואפילו את פעולות המוח.

מאמר המחקר עצמו בהחלט מעניין, אם כי אינני מתיימר להבין כל מה שמתואר בכל שבעה הדפים שלו (ארבעה הראשונים דנים בדרכים השונות שבהן האור שמכשירי הטבלט פולטים יכול להשפיע על השינה, ושלושה האחרונים מפרטים את תנאיי המחקר). נדמה לי שהסיכום שמובא בכתבה ב-NRG די ממצה:

בניסוי שנמשך כשבועיים, מספר מתנדבים התבקשו לקרוא מאייפד ארבע שעות לפני השינה במשך חמישה לילות ברציפות, בעוד שקבוצת הביקורת התבקשה לקרוא ספרים מודפסים עם אור עמום. לאחר שבוע, שתי הקבוצות החליפו ביניהן את מטלת הקריאה.

צוות המחקר מצא באלה שהשתמשו במכשירים האלקטרוניים רמות נמוכות של מלטונין – “הורמון החושך” שנוטה לגדול בערב וגורם לישנוניות. לקבוצה זו לקח זמן רב יותר להירדם וחבריה בילו פחות זמן בשנת חלום, הנחשבת כשינה עמוקה. יתר על כן, מי שהשתמש במכשירים האלקטרונים דווח בבוקר שלמחרת על עייפות, גם לאחר שינה בת שמונה שעות.

אז יש סיבה לדאגה: בגלל האור שהם פולטים, הקריאה לפני השינה באמצעות מכשירים דיגיטאליים יכול להשפיע לרעה על איכות השינה שלנו. עם זאת, יש טעם לציין שכאשר מדווחים על “מספר מתנדבים” מדובר בסך הכל ב-12 אנשים. אכן, לא פעם ממצאים חשובים ראשוניים נחשפים במחקרים שממדיהם מאד מצומצמים, אבל בכל זאת נדמה לי שמ-12 נבדקים (שנבדקו במהלך חמישה ימים של קריאה במכשירים אלקטרוניים וחמישה ימים של קריאה בספרים מודפסים) קשה להסיק משהו גורף על שיבוש השינה. אינני יודע עד כמה החוקרים עצמם מסיקים מסקנה כזאת, אם כי הם כן טוענים שהנתונים שלהם מצביעים על השפעה ביולוגית מדאיגה. בכתבה ב-Washington Post דבריו של אחד החוקרים בהחלט רומזים על סכנה של ממש:
“We introduce these devices that have medical and biological effects without requiring any health studies on their impact … They don’t have to go through any evaluation like a drug would, for safety and efficacy,” Czeisler said. “I think it’s time to rethink that.”
אבל דווקא בנקודה הזאת אני מבקש להתמקד. הנחה בלתי-מעורערת ביסוד הדיון על ממצאי המחקר היא שבני אדם זקוקים לשמונה שעות שינה רצופות בלילה, ולכן צריכים להזהר ממצבים שפוגעים בזה. שמונה השעות האלו נתפסות כמצב טבעי, מצב שהאור המוקרן ממכשירי קריאה אלקטרוניים משבש. יתכן שאנחנו באמת זקוקים לשמונה שעות, אבל אין זה נכון להתייחס אליהן כ-“מצב טבעי”. סטיבן ג’ונסון, בספרו How We Got to Now: Six Innovations That Made the Modern World שהתפרסם השנה, כותב על השפעת האור המלאכותי על דפוסי השינה של בני אדם. ג’ונסון מתאר את הלילות לפני אורות מלאכותיים חזקים, וכותב על דפוסי השינה של אותה תקופה:
Those nights were so oppressive that scientists now believe our sleep patterns were radically different in the ages before ubiquitous night lighting. In 2001, the historian Roger Ekirch published a remarkable study that drew upon hundreds of diaries and instructional manuals to convincingly argue that humans had historically divided their long nights into two distinct sleep periods…. Ekirch documents the way the ideal of a single, eight-hour block of continuous sleep was constructed by nineteenth-century customs, an adaptation to a dramatic change in the lighting environment of human settlements. Like all adaptations, its benefits carried inevitable costs: the middle-of-the-night insomnia that plagues millions of people around the world is not, technically speaking, a disorder, but rather the body’s natural sleep rhythms asserting themselves over the prescriptions of nineteenth-century convention….

The flicker of the tallow candle had not been strong enough to transform our sleep patterns. To make a cultural change that momentous, you needed the steady bright glow of nineteenth-century lighting. (עמ’ 200-201)

אכן, המאמר של אקריך מרתק (וארוך). התיזה הבסיסית – שהתפיסה התרבותית של היום ששמונה שעות רצופות של שינה בלילה התפתחה רק עם התפתחותם של אמצעי תאורה טובים – אולי איננה זוכה לפרסום נרחב, אבל היא בכל זאת מוכרת. כתבות ב-BBC ובניו יורק טיימס, שניהם מ-2012, למשל, שסקרו מחקרים חדשים על דפוסי שינה (שמצאו שבתנאים נטולי רמזים תרבותיים נבדקים ישנו ארבע שעות והתעוררו לתקופה של כשעתיים ושוב ישנו ארבע שעות) הזכירו את הסברה של אקריך שלפני עידן האורות המלאכותיים החזקים שינה של לילה לא היתה רציפה אלא מחולקת לשתי תקופות עם תקופה של ערנות ביניהן. הכתבה ב-BBC מצטט “פסיכולוג שינה” שהכריז:
For most of evolution we slept a certain way…. Waking up during the night is part of normal human physiology.
אבל בשלב הזה הגיוני לשאול “אז מה”? מה זה משנה שפעם התעוררו לתקופה ארוכה במהלך הלילה ואילו היום אנחנו מגדירים שינה של לילה כתקופה רציפה? יד על הלב, אינני בטוח שבאמת משנה, ובוודאי לא אטען שמצב אחד “טבעי” והאחר “מלאכותי”. ובדיוק כאן נמצאת הבעיה. חשוב שלא נתייחס לדפוס השינה הרווח של היום כדפוס “טבעי” שמשתבש בגלל הדיגיטאליות (במקרה הזה, על ידי מכשירי קריאה אלקטרוניים פולטי אור).

אולי לפני 150 שנה היה צורך לערוך מחקרים על ההשפעה על השינה של אורות חזקים שהאירו את הלילה, כמו שהחוקר המצוטט למעלה מציע לערוך עבור מכשירי קריאה אלקטרוניים היום. ואם היינו מגלים אז שלאורות האלו השפעה (שלילית, כמובן) על השינה שלנו, האם היה עלינו לוותר עליהם? אינני דוגל באימוץ כל התפתחות טכנולוגית חדשה מפני שהיא חדשה, אבל אל לנו לחשוב שמה שמוכר לנו היום הוא גם “טבעי” ולשפוט כל דבר חדש על פיו. אם נתייחס להרגלי השינה שלנו כמשתנים בהתאם לתנאים שבני האדם יוצרים לעצמם, אנחנו אפילו עשויים לשאול את עצמנו אם אולי ה-“שיבוש” שהתגלה במחקר הנוכחי עוד יוביל אותנו להרגלי שינה חדשים, ואולי מתאימים יותר לחיים שלנו. גם אם נגלה שהשינוי הזה איננו לטובה, כדאי לנו להשתחרר מהגישה שרואים את מה שקיים היום כטבעי או נצחי. זה יאפשר לנו לבחון את הטכנולוגיות החדשות שלנו בצורה הרבה יותר מפוקחת.

מספר הערות קצרות על כתבה טלוויזיונית די סבירה

אתמול, יום ראשון, 21.12.2014, “תכנית חסכון” בערוץ 2 שידרה כתבה בת שלוש דקות על השימוש במכשירי טבלט בבתי הספר. ליתר דיוק, הכתבה עסקה בתכנית של משרד החינוך לעודד, ואולי לחייב, הורים לרכוש מכשירי טבלט עבור הילדים שלהם. הכתבה שאלה:

לאור העובדה שעיקר הכתבה עסק בעלות המכשירים, ובשאלה של מי צריך לשלם עבורם, ההערות שלי כאן הן ללא ספק צדדיות. אבל אולי העובדה שההערות האלו צדדיות מצביעה על בעיה יסודית יותר.

במבוא לכתבה גדעון אוקו מוסר לנו שהשימוש במכשירי טבלט בכיתה ממלא:

מטרה חשובה – להפוך את הלמידה ליותר מהנה ומותאמת לתלמידים
האמנם? אם המערכת החינוכית באמת מבקשת להפוך את הלמידה למהנה יותר, נדמה לי שיש דרכים טובות ויעילות (שלא לדבר על זולות) יותר לעשות זאת. כמו-כן, אני מנחש שבצמד המילים “מותאמת לתלמידים” הכוונה היא להתאמת דרכי ההוראה לדרכים שבהן לכאורה התלמידים של היום לומדים. (אפשר כמובן לפרש אחרת – שהכוונה ב-“מותאמת” היא ל-personalization, אבל לא התרשמתי שבמקרה הזה לזאת התכוונו.) אבל שתי המטרות האלו אינן בהכרח צועדות יד ביד. במקום להגדיל את ההנאה, ההתאמה הזאת עשויה דווקא להשניא את השימוש בכלים האלה על התלמידים. הרי במידה רבה המשיכה לכלים האלה נובעת מהיכולת של המשתמש לעשות איתו מה שהוא רוצה, ובמסגרת של שיעור המערכת קובעת את ממדי השימוש ולא התלמיד. אם היום אנחנו (אולי) שומעים קריאות שמחה כאשר מורה מנחה את תלמידיו להוציא את מכשירי הטבלט, יתכן שאחרי זמן לא רב אותן קריאות יהפכו לאנחות.

בראיון קצר בכתבה ד”ר עופר רימון, ראש מנהל תקשוב ומערכות מידע במשרד החינוך, מסביר מה עומד מאחורי הרצון של משרד החינוך להכניס מכשירי טבלט לתוך הכיתות. הוא אומר שארגונים אחרים כבר נכנסו לעידן הדיגיטאלי, ו…:

אנחנו צריכים לדאוג שגם הבתי ספר יהיו שם, אחרת לא נהיה רלוונטיים
המילה “רלוונטי” עמוסה במשמעויות. אני מנחש שכאשר רימון משתמש במילה הזאת הוא מתכוון לכך שבעולם שבו טכנולוגיות דיגיטאליות חדרו לכל תחום, בתי ספר שאינם דיגיטאליים ייראו כמיושנים ויזלזלו בחשיבותם לחברה. אני יכול להבין טענה כזאת. אבל האם זאת באמת רלוונטיות? לטעמי בית ספר שמעורר סקרנות, שמעודד את תלמידיו להתמודד עם שאלות קיומיות, הרבה יותר “רלוונטי” מאשר בית ספר גדוש במכשירים דיגיטאליים, מכשירים שבמקרים רבים מדי אינם אלא ספרי לימוד מהודרים.

בהמשך, רימון מונה מספר יתרונות של מכשירי טבלט. הוא מציין שהם אינם שוקלים הרבה, אינם מזהמים את הסביבה, ומקלים על רכישת ספרים. ולפני כל אלה הוא אומר:

הספר הדיגיטאלי גם מאפשר למורים לדעת אונליין מה המצב של התלמידים שלהם
יש כאן קריצה לחשיבות ה-data, כאשר איסוף הנתונים על כל תלמיד ותלמיד אמור לעשות עבור המורה מה שהקשר האישי, המעורבות בתהליך הלמידה של תלמידיו, אינם עושים היום. כמובן שבכיתות גדולות כמו שיש לנו בישראל קשה למורה ליצור קשר אישי עם כל תלמיד, אבל המעקב הצמוד אחר הפעילות הלימודית של כל תלמיד שיישומים במכשירי הטבלט מאפשרים איננו מבטיח יותר למידה. במקרים רבים מדי המכשיר הופך לכלי פיקוח בלבד. יתכן שעדיף להקטין את מספר התלמידים בכיתות כך שהסיכוי שהמורה יוכל באמת ליצור קשר אישי עם תלמידיו יגדל.

אולי כעקיצה צדדית הכתבה מוסרת לנו שדווקא בעמק הסיליקון יש “מגמה” נגד התקשוב בבית הספר. עובדים בכירים בחברות דיגיטאליות שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאין בהם מחשבים. ומה אנחנו אמורים להבין מזה? אכן נכון שיש בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון שדוגל בלמידה חווייתית המערבת את כל החושים, ואין בו מחשבים. לפני שלוש שנים כתבה בניו יורק טיימס סקרה את בית הספר הזה, ובעקבותיה עלו לרשת מספר כתבות נוספות. (השניות המעטות בכתבה של “תכנית חסכון” שמתייחסות לבית הספר הזה לקוחות מסרטון YouTube מלפני שלוש שנים.) כמעט כל מה שהתפרסם מאז על הורים בעמק הסיליקון וההתנגדות שלהם למכשירים דיגיטאליים בכיתה מבוסס על הכתבה הזאת. ומה ניתן ללמוד מהכתבות האלו? נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, אנחנו למדים שהורים מבוססים אינם רוצים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שבהם המחשב מחליף את המורה, לבתי ספר שבהם המחשב משמש גם כמורה וגם כשוטר העוקב אחרי ה-“התקדמות” של התלמיד. ההורים האלה אמנם מפתחים מערכות שיכולות לשנות את פני החינוך, אבל המערכות האלו מיועדות לתלמידים עניים, ועבור הילדים שלהם הם רוצים משהו אחר.

בסיום הכתבה מוסרים לנו ש:

את ההשלכות של דור שהתחנך באמצעות מחשב במקום בספר נוכל לראות רק בעוד שנים
קשה להתווכח עם משפט מסיים בלתי-מחייב כזה. אבל כיצד ניתן לבחון את ההשלכות כאשר אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן משתמשים במכשירי הטבלט בכיתה? זאת ועוד: אם לא קובעים מטרות לימודיות (מעבר ל-“יותר מהנה”) כיצד ניתן לבדוק אם הן הושגו או לא? כזכור, הכתבה מבקשת לדון בשאלת עלות מכשירי הטבלט ומי צריך לשלם עבורם, וכאשר מדובר ב-“תכנית חסכון” יש בכך מידה לא קטנה של הגיון. לכן, קשה לבוא אליה בטענות. אבל אם רוצים לבחון אם הרכישה באמת מוצדקת, היה ראוי להציב מטרות מוחשיות יותר מאשר “הנאה”, או ה-“רלוונטיות” המעורפלת. ובאופן כללי, יותר מאשר לבחון מי צריך לשלם, היה רצוי לבחון מה באמת אמור לקרות עם הכלים האלה בכיתה. אין לי ספק שאפשר לעשות איתם הרבה מבחינה לימודית, אבל מהנאמר בכתבה קשה להשתכנע שהמורים, או המערכת, יודעים מה.

ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ’רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):

One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ’רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ’רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ’רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ’רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ’רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-“Wow” שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי “החדש” הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ’רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ’רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ’ 22):

It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ’ 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ’ 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ’רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ’רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

שוב על הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי

כתבה קצרצרה שבסך הכל מורכבת מציטטה של מיכאל הורן, שותפו של קלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, מופיעה במהדורה האחרונה של איגרת edSurge. בציטטה הורן מנבא שבשנת 2014 צפויה תגובה נגדית חריפה כלפי השימוש במכשירי טבלט בחינוך. היות והקטע מאד קצר, נדמה לי שיש טעם לצטט אותה במלואה:

[We started to see] a backlash develop in certain districts and areas against just deploying technology for technology’s sake, without having thought about what problem a certain leader was trying to solve, or putting in place really sound processes to guard against abuses of technology. My sense is that we’re going to see some continuation of that in 2014 as people become suspect of school leaders just deploying technology simply because you ‘have to have technology’.
אחרי הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז של לוס אנג’לס, לא צריך להיות ידען גדול בענייני חינוך כדי להבין שמחוזות אחרים ייזהרו מאד לפני שהם יאמצו תכנית דומה. נדמה לי שאפשר היה לצפות לנבואה מעמיקה יותר מאדם שדעתו די נחשבת בתחום התקשוב. ובכל זאת, כדאי להתעכב רגע על דבריו של הורן. הוא הרי מציין שצפויה תגובת נגד לגישה של “טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה”. מכך ניתן להבין שגישה כזאת כנראה נפוצה בחוגים חינוכיים. ואם כך המצב, הכשלון שבחלוקת מכשירי ה-iPad בלוס אנג’לס מתגמד לעומת הכשלון החינוכי שבא לביטוי בהמשך האחיזה בתפיסה כזאת. תחום החינוך, הרי, גדוש ביועצים משכילים שמתיימרים לעזור לבתי הספר להטמיע את התקשוב בצורה מוצלחת. כיצד קורה שרק עכשיו, בפתיחת שנת 2014, כנראה בעקבות הבלגן בלוס אנג’לס (ובמחוזות אחרים) ואי-ההצלחה בשיפור הלמידה של תלמידים באמצעות מכשירי טבלט, מגלים פתאום שאי אפשר להסתפק ב-“טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה”.

הציטטה מהורן לקוחה (בשינויים זעירים ולא משמעותיים) מתוך סרטון בן חמש דקות שבו הורן מרחיב על הצפוי בחינוך בשנה החדשה. בהמשך הסרטון הורן מוסר לנו שכאשר יבינו שמכשירי הטבלט אינם מציעים פתרון לימודי מוצלח, מה שירוויח מההתפכחות הזאת הוא דווקא ה-Chromebook שלדבריו מתאים יותר לחינוך. יתכן שהוא צודק, וה-Chromebook באמת מתאים יותר לחינוך מאשר ה-iPad. אבל בקביעה כזאת נדמה שהורן מעמיד את הטכנולוגיה בראש, ודווקא קשה לא להתרשם שמה שמעסיק אותו איננה הלמידה עצמה, אלא השוק שמערכת החינוך מהווה עבור החברות שמבקשות לחדור לתוכו.

לקראת סיום הסרטון הורן מביא תחזית נוספת. הוא מוסר לנו שבשנה החדשה לא מעטות מחברות ההזנק בתחום התקשוב בחינוך שצמחו לאחרונה עתידות להתקפל, ושהגופים שמשקיעים בחברות האלו ינהגו הרבה יותר בזהירות בנוגע להיכן הם משקיעים את כספם. חשוב להבין, ואולי גם להזכיר להורן, שבמידה רבה מה שהניעה את ההשקעה הגדולה בחברות הזנק בתחום החינוך היתה הקריאה לשבש את החינוך באמצעות התקשוב – קריאה שהורן עצמו היה בין המשמיעים הבולטים ביותר שלה.

נביאי השיבוש כנראה ניחנים ביכולת נפלאה של לא להצטרך להביט לאחור. זה מאפשר להם לא לקבל אחריות על הנבואות שלהם. בחודש מאי לפני שנה כריסטנסן והורן פרסמו מסמך שבו הם הכריזו, מבלי לסגת באופן מוצהר מהטענה שהלמידה מרחוק תשבש את החינוך כמובן, שדווקא הלמידה המשולבת (blended learning) היא השיבוש הצפוי בחינוך. בהתחשב בעובדה שאותה “למידה משולבת” קיימת כבר שנים רבות ומקובלת מאד כמעט בכל סביבה לימודית, הגדרתה כגורם משבש מאד תמוהה. נדמה לי שיכולנו לצפות לאמירה קצת יותר כנה, אמירה שמודה שהכרזתם המקורית על שיבוש החינוך באמצעות התקשוב באה קצת מוקדם מדי. אבל לתחום התקשוב החינוכי זכרון קצר, ולכן אין צורך להודות בטעות, ממילא לא זוכרים מה שנאמר רק לפני חודשים ספורים. וכך קורה שהורן יכול להגיד לנו שאין עתיד לגישה של “טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה” בלי לחשוש שנזכור שדווקא גישת השיבוש שלו סייעה רבות לקידום אותה תפיסה.

העובדה שהשיירה עברה לא אומרת שצריכים להפסיק לנבוח

במהלך שבע השנים שבהן אני מהרהר על גבי הבלוג הזה אינני זוכר תקופה דומה לזאת שבה עברו שלושה חודשים בלי שאצליח לפרסם אפילו מאמרון אחד. אי לכך, אני חש צורך לברר, לפחות לעצמי, מה גרם לדממה הממושכת הזאת.

בראש ובראשונה יש הסיבה הצפוייה – הייתי עסוק. אין זה אומר שעכשיו אינני עסוק, אבל התקופה של קצת לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית היתה עמוסה מאד בענייני פרנסה, והאינטנסיביות הזאת לא פסקה עם תחילת שנת הלימודים. בעצם, ככל ששנת הלימודים התקדמה האינטנסיביות התעצמה. היה מאד קשה למצוא זמן לקרוא את הפרסומים הרבים שבדרך כלל פועלים בשבילי כזרז לכתיבה. מיותר (אולי) להוסיף שבשעות הערב חשתי עייפות גדולה, והיה יותר קל לשבת מול הטלוויזיה מאשר לקרוא ולנסות לכתוב.

אבל היתה, כמובן, סיבה נוספת. כל פעם שסימנתי לעצמי משהו שהיה נראה לי כראוי להתייחסות כאן נעשיתי מודע לסיבה הנוספת הזאת. פעם אחר פעם שמתי לב שהנושאים שעליהם רציתי לכתוב עסקו בנסיגה של התקשוב כגורם משמעותי בעיצוב סביבות למידה שונות מהמוכר. פעמים רבות בעבר ציינתי שהעוסקים בתקשוב החינוכי מהווים קואליציה בעלת מגוון גישות, ושלאחרונה אני חש שהקואליציה הזאת מתפרקת. אני חושש שהגישה שמצדדת בגיוס התקשוב לטובת ההוראה המסורתית, לרוב על מנת להכין את התלמידים למבחנים סטנדרטיים, מגלה שהיא כבר איננה זקוקה לאלה שרואים בתקשוב קרש קפיצה ללמידה שיתופית וחווייתית.

ככל שחשתי שהגישה שלי נדחקת הצידה שאלתי אם בכלל יש טעם שאמשיך להתלונן. אני מכיר לא מעט בלוגרים חינוכיים, גם בישראל וגם בעולם, שממשיכים לקדם את השימוש של כלים דיגיטאליים לטובת תפיסות חינוכיות הבנייתיות, ואני שמח שהם ממשיכים לבחון כלים חדשים ולהראות מה אפשר לעשות איתם. אבל כבר כמה שנים הדגש המרכזי של הבלוג הזה איננו בכלים אלא בפני החינוך בעידן הדיגיטאלי, ולכן על פי רוב אני שמח להשאיר את תחום הכלים לאחרים. ואם כך, מה שנשאר בשבילי הוא להמשיך להתלונן. אבל מי רוצה לקרוא עוד ועוד תלונות?

ועל אף ההרהור המאד לא מרנין הזה, מתברר שהתלונה בכל זאת ממלאת תפקיד חשוב אצלי. נכון להיום רבים מהעיסוקים הפרנסתיים שלי מתמקדים בפרטים הקטנים – בהקניית כלים, ובעיצוב מרחבים לימודיים (פיסיים ודיגיטליים) כך שהם מזמינים למידה. עם זאת, נדמה לי שהביקורת על הכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח לא פחות חשובה מאשר העבודה בשטח. גם כאשר אני חש שהשיירה כבר עברה, חשוב להמשיך להציב קונטרה. לפעמים הקונטרה הזאת מתבטאת במעשים, אבל לפעמים גם הנביחות חשובות.

ולכן, אם יורשה לי – עוד נביחה. למען האמת, במשך שלושה החודשים שבהם לא הצלחתי לכתוב נתקלתי במספר לא קטן של קטעים שרציתי לצטט, או שעוררו את הרצון להגיב. מה שאני מביא כאן הפעם איננה בהכרח הדוגמה החריפה, או הבעייתית, ביותר. לא חסר על מה לנבוח. אבל זאת דוגמה יחסית טרייה. לפני כמה ימים, במהדורה האחרונה של eSchool News מצאתי קישור לכלי בשם TabPilot, כלי שמאפשר למורים להגביל את הגישה של תלמידיהם רק ליישומים ולאתרים שהמורים מחליטים לחשוף בפניהם. בשלון האתר של הכלי:

TabPilot is a cloud-based management system that puts teachers in control of entire sets of classroom tablets. TabPilot removes distractions by locking down tablets so that students only see teacher-selected apps and web links. Manage and distribute apps, web links, and content. Monitor student screens or freeze student tablets with a click.
אין משהו ייחודי כאן. יש בשוק מספר כלים שמציעים משהו דומה. ה-Amplify, למשל, עושה משהו מאד דומה, וגם מציע “פתרון” מקיף לכלל הצרכים של הכיתה, תוך כדי איסוף מידע רב על “הרגלי הלמידה” של המשתמשים – על מנת לקדם אותם בלימודיהם, כמובן.

אבל מה שמיוחד אצל ה-TabPilot איננו מה שנמצא במידע הפרסומי, אלא מה שחסר בו. בכל מה שקראתי על הכלי הזה לא מצאתי שום התייחסות, או אפילו אזכור, לחינוך או ללמידה. יוצרי הכלי הזה פונים לשוק החינוכי ומציעים לו את היכולת לשלוט בתלמידים. לכאורה הם מעודדים את בתי הספר לאמץ את השימוש בטבלטים, אבל בעיניהם הטבלט הוא בסך הכל כלי שמאפשר לבית הספר להעביר “ידע” אל התלמיד. כל סטייה מהשימוש הזה פוגע ביעילות שלו. במקום לעסוק בלמידה, בפיסקה הקצרה אחת אנחנו קוראים על control, על locking down, על monitoring screens ועל freezing טבלטים. יש כנראה משהו מאיים בכלי שיכול לפתוח עולמות לתלמידים.

אינני יודע אם ה-TabPilot יצליח לשרוד בשוק רווי יוזמות, אבל ברור לי שהוא מציע משהו שבתי הספר רוצים, משהו שמאפשר לאמץ את התקשוב בלי שהוא יחולל שינוי של ממש בתהליכי ההוראה והלמידה.

וכאשר אני פוגש גישה “חינוכית” כזאת, אינני יכול לא לנבוח.

מאבדים את המהות?

טים סטאמר כותב שהמחוז שבו הוא עובד רוכש כמות גדולה של מכשירי iPad, ומוסיף שמחוזות רבים נמצאים בתהליך של בדיקת כיצד הכלי הזה (וטבלטים באופן כללי) יכולים להשתלב לתוך המתרחש בבתי הספר. סטאמר מביע אכזבה שבתי הספר מתקשים להבין שמכשירי טבלט אינם סתם מחשבים קטנים שאפשר להחזיק בידיים, אלא משהו שונה מאד מהמכשירים שלפני לא יותר מדי שנים הוכנסו למעבדות מחשבים שאליהן גם נשלחו התלמידים. להבדיל מהמחשבים שבמעבדות המחשבים, הטבלטים באמת נועדים לשימוש אישי, ומזמינים התאמה אישית. הבעיה היא שההבדל הזה איננו מנוצל. במקום זה, בתי הספר מצפים שהטבלטים ימלאו את אותו התפקיד שהמחשבים מילאו במשך עשרים השנים האחרונות. סטמאר כותב:

In some ways this dichotomy mirrors the disconnect between our traditional factory model of education and the growing personalization of learning out there in the real world. We continue to try and maintain an homogenized approach to schooling while the opportunities for individual and high social learning is exploding.
אם היה מדובר רק באי-הבנה, אולי אפשר היה לתקן את המצב יחסית בקלות. אבל לפי סטאמר מדובר בתפיסה חינוכית שאיננה תואמת את היכולות הלימודיות של הטבלט, ולכן הסיכוי שהשימוש בטבלטים יהיה מיטבי איננו גדול.

סטאמר מזכיר שלאחרונה News Corp, חברת המדיה של רופרט מורדוק, התחילה בשיווק ה-Amplify, טבלט שלדבריה מיועד במיוחד לחינוך. ומה חינוכי בטבלט הזה? כתבה על הטבלט החדש בניו יורק טיימס מסבירה:

If a child’s attention wanders, a stern “eyes on teacher” prompt pops up. A quiz uses emoticons of smiley and sad faces so teachers can instantly gauge which students understand the lesson and which need help.
עבור סטאמר (ועבורי) יש כאן פספוס אדיר. במקום למנף למידה אחרת, הטכנולוגיה המדהימה שהטבלט מהווה מגוייסת להנצחת סגנון הוראה מסורתי ביותר. הוא כותב:
The purpose of this table is to foster the same nice, neat, uniform, teacher-directed instruction that has been the centerpiece of schooling for more than a century. If it’s not there already, I fully expect Amplify to come with an app for taking standardized tests since the whole package is designed to address the holy grail of American education: higher scores.
מול התפיסה של ה-Amplify סטאמר מעמיד את זאת של BYOD (“הבא את המכשיר שלך”). שתי הגישות דוגלות בהכנסת מכשירים דיגיטאליים “אישיים” לתוך הכיתה. אבל עבור ה-Amplify המשמעות של “אישי” היא מכשיר זהה בידיו של כל תלמיד, כאשר המכשיר מסוגל לכוון את התלמיד ביעילות ליעד חיצוני לתלמיד עצמו, יעד שבית הספר והמערכת קבעו עבורו. לעומת זאת, עבור גישת ה-BYOD המכשיר שבידי התלמיד מהווה פתח לעולם שהוא עצמו מעצב ומפתח. זאת ההבטחה האמיתית של מכשירי טבלט בחינוך, אבל למרבה הצער, בכלל לא בטוח שההבטחה הזאת תמושש.