יותר מהר מאשר אולי ציפינו!

לפני חודשיים כתבתי כאן על ההשפעה האפשרית של כלי בינה מלאכותית, ובמיוחד של ChatGPT, על תעשיות העזרה בשיעורים וכתיבת עבודות עבור סטודנטים. המאמרון ההוא התבסס על כתבה ב-EdSurge ששאלה אם הזמינות של כלי AI חינמיים תפגע בשירותים/כלים כמו Chegg. אותו מאמרון, כמו הכתבה ב-EdSurge, לא הסיק מסקנה חד-משמעית. לצד גורמים שראו בכלים האלה איום לתעשיות האלו, המנכ”ל של Chegg טען שהחברה שלו נמצאת בתהליך של שילוב כלי AI לתוך המוצרים שלה כך שהיא תוכל לשכלל את המוצרים האלה תוך חסכון בהוצאות. לכאורה נוצר איזון בין הסיכוי של שילוב השימוש של כלי AI בכלים קיימים מול האיום של ההיצע הישיר של הכלים האלה לסטודנטים. האיזון הזה הביא לכך שנציג של Chegg השיב לפנייה של Edsurge:

We do not expect ChatGPT to materially impact our business

כל זה היה בסוף פברואר. פרסומים בחדשות מלפני שבוע רומזים שאותה אמירה כנראה שייכת להיסטוריה עתיקה. לפחות בנוגע ל-Chegg, ההשפעה של כלי AI אכן מורגשת, ובגדול. כתבה באתר של CNBC מדווחת ש:

Chegg shares drop more than 40% after company says ChatGPT is killing its business

כעת מנכ”ל החברה מודה שמאז חודש מרץ ההתעניינות ההולכת וגדלה של סטודנטים ב-ChatGPT גורמת להאטה בפתיחת חשבונות חדשים ב-Chegg. עם זאת, חשוב לציין שהצניחה הדרמטית בערך החברה איננה קשורה ישירות להאטה הזאת, אלא להערכות של חברות פיננסיות שכעת אינן ממליצות על השקעה בחברות כמו Chegg, ובמקום זה נוטות להעדיף את ההשקעה בכלי AI שכמובן נכון להיום תופסים את הכותרות. כך או כך, ברור ש-Chegg נמצאת בצרות.

כצפוי, Chegg איננה החברה היחידה שמושפעת לרעה. כתבה ב-Proactive, חברה שמצהירה על עצמה שהיא “מאפשרת לחברות ומשקיעים להתחבר בצורה חכמה” מדווחת ש:

The use of generative AI, which can replicate some services and products more cheaply, is presenting a new challenge to businesses, with investors speculation the education sector is likely to see further disruption in the near future.

לפי אותה כתבה, בחודשיים האחרונים ערך המניה של Pearson, שבעבר שלטה בשוק ספרי הלימוד אבל לאחרונה התרחבה ללמידה דיגיטלית, ירדה ב-15%, ואילו אצל חברות Udemy ו-Coursera שעוסקות בקורסי MOOC נרשמה ירידה של 6%. שלושה ימים אחרי פרסום הכתבה ב-Proactive כתבה ב-The Motley Fool דיווחה על ירידה של 12% אצל Coursera. כותרת משנה של אותה כתבה מבהירה את הבעיה:

Fears mount that the robots might be coming to take over the for-profit education business.

לא ברור על מי אותה כותרת משנה אמורה לאיים, או אצל מי הפחדים האלה נערמים. הרי אין סיבה לחשוב שהכוונות של אותם רובוטים (אם אכן לרובוטים יכולים להיות כוונות) עשויות להיות טובות או רעות יותר כלפי סטודנטים או כלפי הלמידה שלהם מאשר הכוונות של אותן חברות למטרות רווח שכעת שולטות בתחום. אם ChatGPT יכול לתת מענה לשאלות של סטודנטים טוב יותר מאשר Chegg, הגיוני שסטודנטים יפנו אליו. לגבי העדיפות של כלי AI לעומת קורסים של Coursera או Udemy, לא ברור אם זה אומר משהו בנוגע לאיכות הקורסים שלהן, או על הסיבות שבגללן פונים לקורסים האלה מלכתחילה.

על אף העובדה שמנכ”ל Chegg כבר מודה שכלי AI חינמיים אכן פוגעים ברווחיות החברה שלו, כתבה ב-Financial Times טוענת שעדיין מוקדם מדי להספיד אותה, וזה מפני שיש אצלה מידע, ונתונים רבים, אודות המשתמשים שלה, מידע שכולל:

knowing students’ histories and levels of attainment, making it possible to feed them prompts that home in on gaps in their knowledge. It also has years of experience from teaching the same courses and learning from the questions other students ask.

במילים אחרות, יתכן שהנתונים הרבים שכבר נמצאים בידי חברות כמו Chegg נותנים להן יתרון שעשוי לעזור להן להחזיק מעמד ולהעניק שירות טוב יותר מאשר הכלים החינמיים. ואם כך, אולי הירידה הדרמטית בערך החברה איננה אלא ירידה רגעית.

עד היום, מלבד הכתבה מלפני חודשיים ב-EdSurge, לא פגשתי התייחסות לנושא הזה בפרסומים חינוכיים שאחריהם אני עוקב (אם כי יתכן שהיו כאלה). ולמען האמית, זה די הגיוני – רוב המקורות שאחריהם אני עוקב עוסקים בחינוך ובלמידה, וביסודו של דבר הכתבות האלו עוסקות בנושא מאד שונה – מי מרוויח ומי מפסיד כספית בתחום התקשוב החינוכי. בעצם, אין כאן שום קשר לשאלות חינוכיות.

ולקראת סיום, הערה שאיננה קשורה לאותה שמחה לאיד המרומזת שהופיעה בסיום אותו מאמרון שלי מלפני חודשיים. למרבה הצער, יותר מכל דבר אחר, העיסוק בפגיעה בערכן הכספי של החברות האלו בעקבות עלייתם של כלי AI מעיד על סדר העדיפויות של תחום התקשוב החינוכי היום: הלמידה והחינוך הם כנראה משניים לנושא המרכזי – הכסף. אבל זה כמובן איננו מפתיע.

שיעורי בית, אינטרנט, רווחים … והתקשוב החינוכי

באופן כללי אני מתנגד לשיעורי בית. אני נוהג לצטט את המחקרים שמראים ששיעורי בית אינם מקדמים את הלמידה ולעומת זאת מגבירים את הפערים בין תלמידים שהוריהם יכולים לעזור בשעות הערב לבין תלמידים שלא יכולים להסתמך על הידיעות של הוריהם. (כן, אפשר למצוא מחקרים אחרים, אבל כולנו בוחרים להבליט את המחקרים שמחזקים את הדעות שלנו, ואני בהחלט חלק מה-“כולנו” הזה.) אבל דעה לחוד ומציאות לחד – אני יודע שבעתיד הנראה לעין מורים ימשיכו לתת שיעורי בית. ואם לא ידענו זאת קודם, מתברר שהתקשורת האינטרנטית, או ליתר דיוק הזמינות הלא שוויונית שלה, לא רק שאיננה מסייעת לפתרון הבעיה של הכנת שיעורי בית כפי שפעם היה נהוג לטעון, היא אפילו מחריפה אותה.

לפני כשבועיים ה-New York Times פרסם כתבה מעניינת שנכתבה על ידי סם ליקרדו (Sam Liccardo) ראש העיר של סן חוסה (San Jose) אשר בקליפורניה. העיר אמנם נמצאת באיזור עמק הסיליקון, אבל אחוז מכובד של האוכלוסייה שלה די עני. בכתבה שלו ליקרדו מסביר שלרבים מהתלמידים בבתי הספר של העיר אין תקשורת אינטרנטית בבית (הוא כותב שכ-100,000 מתושבי העיר גרים בבתים בלי אינטרנט בפס-רחב). לכן כדי להכין את שיעורי הבית שלהם – שיעורים שלרוב דורשים חיפוש מידע באינטרנט או כניסה ל-LMS של בית הספר – תלמידים רבים מתמקמים במגרשי החנייה של חנויות או מסעדות שבהן יש WiFi חינם. ליקרדו מתאר את הבעיה, ומציין שהמצב דומה בערים רבות:

The sight of public-school students finishing their algebra homework in fast-food restaurants and coffee shops, where they have access to free public Wi-Fi, has compelled hundreds of cities and school districts to find ways to bridge what one official has called “the cruelest part of the digital divide”: the homework gap.

ליקרדו כותב שבסן חוסה מצאו דרך להעניק WiFi לתלמידים – עמודי התאורה שמפוזרים בעיר. הוא מסביר שמפני שהעמודים האלה גבוהים, ומן הסתם קשורים לרשת החשמל, אפשר לצייד אותם במשדרי WiFi ובדרך הזאת לכסות את העיר, ובמיוחד את השכונות שבהן בתים בלי תקשורת.

מדובר בהצעה די הגיונית, אבל מתברר שהיא נתקלת בבעיה:

However, the telecommunications industry has quietly worked to usurp control over these coveted public assets and utilize publicly owned streetlight poles for their own profit, not the public benefit.

ואכן שדולת חברות התקשורת הפרטיות הצליחה לשכנע את ה-FCC, הגוף המופקד על התקשורת ברמה הארצית, שעמודי התאורה יעמדו לרשותם. אבל זה לא היה סוף הסיפור. עיריית סן חוסה חתמה על חוזים עם ספקי תקשורת מקומיים שיאפשרו להם להתקין את הדרוש בעמודים – דבר שיאפשר להם להרוויח – ובתמורה הספקים יתרמו לקרן לקידום השוויון הדיגיטלי.

סוף טוב? עוד לא. בלחץ הספקים הגדולים ה-FCC קבעה תקנון חדש:

The new rules force local jurisdictions to provide telecom companies with unfettered access to public streetlight poles at below-market, taxpayer-subsidized lease rates.

במילים אחרות, מפני שרווחי ספקי התקשורת הגדולים נמצאו בסכנה, הם הצליחו לגייס את הממשל הארצי להעדיף את הרווחים שלהם על פני עשיית שיעורי הבית של התלמידים שאין בבתיהם WiFi.

ליקרדו מציין שהתקנה החדשה של ה-FCC מהווה נצחון של האינטרסים הצרים של החברות הפרטיות על העקרונות. אבל גם זה, יש לקוות, איננו סוף הסיפור. הוא כותב שסן חוסה, יחד עם עוד כ-20 ערים, מביאות את הנושא לבית המשפט. ואם הערים לא יצליחו בתביעה להן:

Too many 13-year-olds will continue doing their algebra homework in a parking lot, within range of the free Wi-Fi of their neighborhood Burger King.

אם אוהבים שיעורי בית, אבל אפילו אם סולדים מהם, התמונה הזאת בהחלט עגומה. חברות ההי-טק ימשיכו למכור את המכשירים שלהם לבתי הספר ויציינו בגאווה שהם מקדמים את החינוך, ואילו באותו הזמן הן מוכנות לעכב את אותו החינוך עד שהן יקבלו תמורה כספית “הולמת” גם מהתלמידים והוריהם ולא רק מבתי הספר. אולי החינוך באמת חשוב בעיניהן, אבל הרווחים כנראה חשובים יותר. היום לרוב מאיתנו ברור שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, אבל זה נכון רק אם הוא באמת מגוייס לטובת החברה, ולא לטובת הרווח.

אולי הטשטוש מזיק גם לתלמידים?

אחד האתגרים הגדולים שעידן התקשוב מציב בפנינו הוא ההתמודדות עם טשטוש הגבולות בין תחומי החיים שלנו. אם בתקופות קדם-דיגיטאליות היתה הפרדה ברורה בין הבית לבין מקום העבודה, היום רבים מאיתנו מביאים את העבודה שלנו הביתה, וקשה להבחין היכן אחד נגמר והשני מתחיל. הקושי הזה גורם ללא מעט חרדה, ואף פוגע ביכולת התפקוד שלנו בשתי הסביבות.

לפני כשבועיים, בניו יורק טיימס, רוג’ר כהן כתב על הבעיה הזאת, ועל הדרכים שמספר חברות גדולות מאמצות כדי להתמודד איתה. כהן דיווח שמתחילת השנה הזאת, למשל, חברת פולקסווגן החליטה לסגור את שרת ה-BlackBerry, שדרכו עובדיה מקבלים דואר בענייני עבודה לטלפונים הסלולאריים שלהם, מחצי שעה אחרי סיום יום העבודה ועד חצי שעה לפני תחילת יום העבודה למחרת. כהן מסביר:

The Volkswagen decision reflects growing evidence of stress-related burnout tied to employees’ inability to separate their working and private lives now that developed societies live in a 24/7 paroxysm of connection.
המהלך הזה נועד לצמצם את שחיקת העובדים. כהן מוסר שדובר של החברה הסביר לסוכנות הידיעות בלומברג ש:
the company had to balance the benefits of round-the-clock access to staff with protecting their private lives
הטלפון הסלולארי והאינטרנט, אכן, מסוגלים להביא אותנו למצב שבו אנחנו מחוברים ללא הפסקה, ואין ספק שהמצב הזה יכול לגבות מחיר בבריאות הנפשית שלנו. יש שטוענים שהם גורמים להיסח הדעת ולחוסר שקט נפשי. ומעל אלה, חוסר היכולת להתנתק מביא לכך שהתחומים השונים בחיינו מטשטשים. כאשר הכל נמצא בתוך המחשב אין כבר חשיבות למקום הפיסי שבו משהו מתרחש. גם אם לא נרצה בכך, אנחנו מביאים את העבודה הביתה, ואפילו בחופשות שלנו אנחנו עסוקים מדי כדי להנות באמת.

בבלוג הזה אני משתדל לעסוק, כמעט באופן בלעדי, בעניינים הקשורים לתקשוב בחינוך. ואם כך, בשלב הזה מותר כבר לשאול אם יש בתוך כל זה גם פן חינוכי. נדמה לי שיש. אם אנחנו באמת חוששים שהטשטוש בין מקום העבודה והבית מהווה בעיה שבגללה צריכים לאמץ שיטות מלאכותיות כדי להחזיר את ההפרדה, אולי עלינו להבין שהפיכת הכיתה (flipping the classroom), ושיעורי בית באופן כללי, משפיעים על ילדים באותה מידה שטיפול בענייני עבודה דרך הסלולארי בשעות הערב משפיע על הוריהם. עוד לפני התקשוב אפשר היה למצוא ספרות ענפה שדנה בחוסר התועלת של שיעורי בית, ואפילו בנזק שהם יכולים לגרום לתפקוד המשפחה. היום, לאור התקשוב, אולי עלינו להוסיף עוד היבט לפגיעה הזאת – צפייה בסרטוני האקדמיה של חאן בשעות מחוץ לבית הספר עשוייה לטשטש את הגבולות בין הבית לבין בית הספר, כך שכאשר הילד מגיע לבגרות הוא יראה בהבאת העבודה הביתה דבר הגיוני. הוא לא יוכל לנתק את עצמו מהעבודה, וגם לא יבחין בכך שהוא גורם נזק לעצמו ולמשפחתו.

בכתבה שלו כהן מביא דוגמאות ממספר חברות שמנסות להתמודד עם בעיית החרדה שההתחברות התמידית כנראה יוצרת. אחת הדוגמאות האלה נראית לי טיפה מוזרה. כהן מוסר שחברת התקשורת הצרפתית אטוס שוקלת לאסור את השימוש בדואר פנימי החל משנת 2014. כהן מדווח על סקר שמצא ש:

Atos’s 80,000 employees were receiving an average of 100 internal e-mails a day of which only 15 percent were of any use.
אפשר להבין ש-100 דברי דואר פנימיים מידי יום יכולים להוות בעיה. אם העובדים מרגישים שעליהם לענות לכל הדואר הזה, זה בוודאי עשוי להעלות את רף החרדה אצלם. אבל חשוב לציין שקבלת כמות עצומה של דואר היא רק חלק מהבעיה של החברה. החלק האחר הוא שליחת הדואר. אבל אם כך, נדמה לי שמתבקשת שאלה מעניינת. אם 85% מכלל דברי הדואר הפנימי הם חסרי ערך, למה ההודעות והמכתבים האלה נשלחים בכלל? בכתבה של כהן אין הסבר, אבל נדמה לי שהתשובה נמצאת בהגדרה של “חסר ערך”, או ליתר דיוק, במי קובע אותה. אפשר לנחש שהמספר העצום הזה של דברי דואר נובע מכך שהעובדים משתמשים בדואר הפנימי כדי להעביר הודעות “אישיות” שאינן קשורות ישירות לעבודה. אם כך, אותם דברי דואר הם “חסרי ערך” לבעלי החברה, אבל לא בהכרח לעובדים. מותר אפילו לשאול למי החברה דואגת יותר – לבריאות הנפשית של העובד, או לתפוקה של החברה.

אם בבריאות נפשית מדובר, אולי הגברת האוטונומיה של העובד חשובה באותה מידה כמו השמירה על הגבולות בין הבית לבין העבודה. ואם כן, אולי גם כאן יש פן חינוכי: זכותה של המערכת החינוכית לתת שיעורי בית, אבל רצוי שהיא תהיה מודעת למחיר האפשרי שהתלמידים ישלמו בהפיכת שעות הערב בבית לשלוחה של בית הספר. יתכן שלכך יהיו השלכות נפשיות. אולי כדאי לאזן את ההשלכות האלו על ידי הגברת האוטונומיה של התלמידים בכך שהמערכת תאפשר לתלמידים להחליט מה לעשות עם המחשבים שלהם בתוך בית הספר במשך יום הלימודים.

מה בדיוק הופכים כאן?

לפני כשמונה חודשים כתבתי כאן על מספר מאמרונים של סילביה מרטינז שהרימה גבה לגבי הערך החינוכי של אוסף סרטוני ההוראה של ה-Khan Academy. נדמה לי שבאותה תקופה (הלא כל כך רחוקה) הסרטונים של חאן היו הלהיט התורן של התקשוב החינוכי. במידה לא קטנה הפרסום הרב שחאן קיבל היה הודות לביל גייטס שהילל את הפרויקט והכריז שמדובר בכיוון העתידי של החינוך. בהרצאה במסגרת TED חאן עצמו סיפר שאם תלמידים יוכלו לצפות בסרטונים בזמנם ה-“פרטי”, ובקצב המתאים להם, אפשר יהיה להקדיש את שעות הכיתה עם המורה לחיזוק ההבנה שלהם, ולפעילויות אחרות. על אף העובדה שהמונח היה בשימוש כבר לפני-כן, אפשר לקבוע את עלייתו של האקדמיה של חאן לכותרות כנקודה שבה ה-flipped classroom, “ההוראה ההפוכה” כפי שפורטל מס”ע כינה אותה, נעשתה לשם דבר בחינוך.

לא כולם ראו חידוש בגישה הזאת. בתגובה לסקירה בפורטל מס”ע עוד בחודש יוני, למשל, אברום רותם כתב:

בכלל, הרעיון שהתלמידים ילמדו בבית את החומר, ובכתה יעסקו בעומק/ ברבדים העמוקים מאד עתיק וידוע.
עם זאת, עוד ועוד מורים התלהבו, ומספר הולך וגדל של מורים הכריזו על כוונתם להפוך את סדר היום הלימודי – “ללמוד את החומר” בבית, באמצעות סרטונים (מי צריך לקרוא ספר עם יש סרטון?), ולמחרת בכיתה לחזק את הנלמד, ואולי (באמת, רק “אולי”) לעסוק בפעילויות לימודיות שיתבססו על החומר הנלמד.

אין ספק שיש משהו קוסם בסרטוני האקדמיה של חאן. רבים מאיתנו (ומהתלמידים שלנו) מעדיפים לצפות בסרטון במקום לקרוא ספר, וכאשר כמעט 3000 סרטונים עומדים לרשות המורה שהזמן שיש לו להכין שיעורים די מצומצם, סרטונים זמינים על מגוון רחב מאד של נושאים הם ממש מתנה משמיים. ובכל זאת, חשוב לשאול אם באמת לומדים מהסרטונים האלה. לדרק מולר, אוסטרלי שכתב את תיזת הדוקטורט שלו על עיצוב עזרי מולטימדיה להוראת הפיסיקה, ספקות:

It is a common view that “if only someone could break this down and explain it clearly enough, more students would understand.” Khan Academy is a great example of this approach with its clear, concise videos on science. However it is debatable whether they really work. Research has shown that these types of videos may be positively received by students. They feel like they are learning and become more confident in their answers, but tests reveal they haven’t learned anything.
מולר מנהל אתר מרתק בשם Veritasium בו הוא מעלה סרטונים רבים שמבקשים להמחיש מגוון רחב של תופעות פיסיקאליות. בסרטון בן שמונה דקות שמלווה את הטקסט המצוטט כאן מולר מבקש להראות שאם סרטון מראה את “התשובה הנכונה” בלבד, לעתים קרובות התוצאה איננה אלא חיזוק דעות קודמות מוטעות אצל התלמידים. לדעתו של מולר, אם אנחנו רוצים שתלמידים יזכרו מידע חדש, חשוב להציג את הדעה המוטעית ומולה להעמיד את המידע החדש, הנכון. בגלל זה, מולר חושש שרבים מהסרטונים של חאן אינם אפקטיביים.

אבל מולר בכל זאת חושב שהסרטונים של חאן מראים שהוא מורה מצויין. לגרי רובינשטיין, מורה למתמטיקה עם עשרים שנות נסיון שנכנס לחינוך דרך Teach For America, דעה אחרת. במידה לא קטנה של הגיון רובינשטיין טוען שאם מאגר של סרטונים אמור לחולל מהפכה בחינוך, רצוי שהמורה שבסרטונים האלה יהיה מורה איכותי ביותר. אבל במאמרון חדש רובינשטיין כותב שזה איננו הרושם שהוא מקבל מצפייה במבחר סרטונים:

But what I found was that Khan was just an OK teacher. His examples are not well planned. His pacing is inconsistent. I’d say that at least half the math teachers in this country could do at least as good a job as Khan does. What is ironic about Bill Gates admiration of Khan is that Gates is investing so much energy right now into identifying what makes a great teacher to create better teacher evaluations. Yet the person he considers the best teacher is merely adequate.
רובינשטיין מציג שני סרטונים, אחד של חאן, ואחד שהוא הכין בעצמו, שניהם על אותו נושא מתמטי. הוא מסביר שהוא הקדיש כשעתיים להכנת הסרטון שלו, וטוען שהוא יותר טוב, אם כי לא בהרבה, מהסרטון של חאן. צפיתי בשניהם, ואני נוטה להסכים איתו – שהסרטון שלו טיפה יותר טוב מזה של חאן. כמובן שזה לא כל כך משנה. עם התמיכה של ביל גייטס, והפרסום הרב שבא בעקבותיה, הציבור הרחב ימשיך לזהות בחאן את עתיד החינוך. אם משמעות הדבר היה בסך הכל שתלמידים יצפו בסרטונים של חאן כדי להבין טוב יותר מגוון סוגיות לימודיות, קשה היה למצוא בכך בעייתיות. ואם השימוש בסרטונים האלה יביא למצב שבו יותר שעות כיתה יוקדשו לפעילויות לימודיות אמיתיות, אני בוודאי לא אתנגד. אבל אני חושש שמשהו אחר יקרה. אני חושש שקברניטי החינוך יחליטו שזול יותר “ללמד” תלמידים באמצעות סרטונים במקום באמצעות מורים שצריכים שנים של הכשרה, ובסופו של דבר אנחנו נגלה שהתלמידים לא ילמדו טוב יותר מאשר מה שקורה היום. מקסימום הם יזכו לשיעורי בית של צפייה בסרטונים, ויחזרו לכיתה למחרת עם שלל תירוצים חדשים להסביר למה הם לא צפו בהם.

למה התקשוב חייב להמציא את הגלגל?

משום מה, בין יתר התארים שלו, דניאל פינק נחשב הוגה חינוכי. פינק התפרסם בעיקר בזכות ספרו A Whole New Mind בו הוא טוען שהתכונה החשובה ביותר בתקופה שלנו היא היצירתיות. אמנם לא התרשמתי במיוחד מהספר, אבל בוודאי אין שום פסול בקידום רעיונות כלאה. עם זאת, אני מתקשה להבין את ההתלהבות של אנשי חינוך כלפיו. סביר להניח שהרבה לפני פינק מורים רבים ציינו את פיתוח היצירתיות כמטרה חשובה של החינוך. אבל בשנים האחרונות, על אף העובדה שאין חדש בטיעונים של פינק (ובוודאי אין בהם בסיס מדעי), הוא נעשה למרצה מאד מבוקש בכנסים חינוכיים. וכדמות פופולארית, הוא גם זוכה לבמות רבות שבהן הוא יכול לקדם את הרעיונות ה-“חדשים” שלו.

לפני שבוע פינק פרסם כתבה באתר של הטלגרף הבריטי בה הוא מדווח על “חידוש” חינוכי של קרל פיש. מתברר שבגלל קיצוצים בתקציב, בנוסף לתפקיד הראשי שלו כרכז תקשוב בבית הספר שלו, פיש חזר למקצוע המקורי שלו ומלמד אלגברה. הוא החליט להקליט הרצאות שמסבירות את הטכניקות שהוא רוצה ללמד ולהעלות אותן ליו-טיוב. הוא מבקש מתלמידיו לצפות בסרטים האלה כשיעורי בית, ולמחרת בכיתה הם פותרים תרגילים לפי מה שהם למדו בסרטון. פינק מסביר את המהלך:

However, instead of lecturing about polynomials and exponents during class time – and then giving his young charges 30 problems to work on at home – Fisch has flipped the sequence. He’s recorded his lectures on video and uploaded them to YouTube for his 28 students to watch at home. Then, in class, he works with students as they solve problems and experiment with the concepts.

Lectures at night, “homework” during the day. Call it the Fisch Flip.

פינק מצטט את פיש שמסביר שתלמידים שמנסים לפתור תרגילים בבית נעשים מתוסכלים, ולכן הפיכת הסדר מאפשר לו לעזור ב-“שיעורי הבית” בכיתה. פינק ממש מתלהב מהסידור הזה ותוהה למה בתי ספר אחרים אינם פועלים באותה דרך:
When he puts it like that, you want to slap your forehead at the idea’s inexorable logic. You wonder why more schools aren’t doing it this way. That’s the power of flipping. It melts calcified thinking and leads to solutions that are simple to envision and to implement.
אכן, מדובר בסידור די פשוט, ואפילו די הגיוני. אפשר גם להגיד שהוא גם ראוי לחיקוי. אבל הוא רחוק מלהיות מקורי. פינק נמצא בקשר עם פיש מפני שבשנתיים האחרונות תלמידיו של פיש קראו את ספרו של פינק ושוחחו איתו דרך הרשת אחרי הקריאה. כך יוצא שכאשר פיש עושה משהו לא מלהיב ולא מקורי במיוחד, יש לו במה רחבה לפרסום אצל פינק. לשבחו של פיש ייאמר שהוא עצמו איננו רואה את מה שהוא עושה כמשהו מקורי. בבלוג שלו הוא מתייחס לפרסום שפינק נותן לו וכותב:
I did not originate the idea of flipping homework and lectures. Many other folks are doing this also and, frankly, most of them are doing it better than I am.
אין לי טענות כלפי פיש. לעתים קרובות אני מתרשם מאד מהפרויקטים שלו כפי שהוא מתאר אותם בבלוג שלו. אבל כלפי פינק, וכלפי אנשי החינוך שחושבים שההגות החינוכית התחילה רק בתקופת התקשוב, יש לי. בכלל לא ברור אם שיעורי בית תורמים ללמידה, אבל מורים רבים, והרבה לפני יו-טיוב, נתנו שיעורי בית שפעלו כהכנה לעבודה מעניינת בשיעור עצמו. כאשר פינק “מגלה” את החידוש הזה (כנראה בהשראת מילת הקסם “יו-טיוב”) הוא מעורר גיחוך – ואולי גם בושה בכך שאנשי חינוך מרבים להתרשם ממנו.