במלחמה בין אפל לגוגל ספק אם התלמידים מנצחים

השוק החינוכי הוא זירה משמעותית במאבק בין חברות הטכנולוגיות הגדולות – גם בגלל המספר הגדול של התלמידים שעשויים להחזיק מכשירים ביד (והיום, בעידן ה-1:1, באמת מדובר בהרבה תלמידים) וגם בגלל הסיכוי הגדול שהצרכנים של מחר יקנו את המכשירים של החברות שהם מכירים בבית הספר היום. לפחות פעמיים בעבר במאבק על השוק החינוכי ידה של אפל היתה על העליונה – בפעם הראשונה כאשר מחשבים אישיים התחילו לחדור לתוך בתי הספר, ואחרי-כן כאשר ה-iPad הפך ללהיט. אבל לאחרונה מכשירי ה-Chromebook של חברת גוגל דוחקים את מכשירי ה-iPad הצידה ומשתלטים על השוק. כתבה חדשה ב-The Verge מדווחת על נסיון של חברת אפל לתפוס שוב את המקום המוביל בהצטיידות בתי הספר במכשירים דיגיטאליים.

לכל אחת מהחברות (וכמובן גם למיקרוסופט) יתרונות שונים, אם כי מה שהם מציעים די דומה. כולן שואפות לבנייה של סביבה מקיפה שמורכבת גם מהמכשירים עצמם, גם ממערך של כלים דיגיטאליים (docs למשל), וגם מאחסון. כאשר מדובר במחיר נדמה שהיתרון אצל גוגל – מכשירי ה-Chromebook זולים ממכשירי ה-iPad, וזה כמובן ידוע היטב לאפל. החברה גם יודעת שרוב בתי הספר עדיין רואים בכתיבה הפעילות המרכזית שבה התלמידים אמורים לעסוק בבתי הספר, ובגלל זה רואים צורך במקלדת. מול זה אפל צריכה להציע משהו אחר.

ה-“אחר” הזה נמצא במרכז הכתבה ב-The Verge שמדווחת על אירוע שיווקי של החברה שנערך בבית ספר תיכון בשיקגו אליו, בנוסף לעיתונות, הוזמנו מורים ותלמידים. באירוע אפל הראתה שגם לה, כמו לגוגל, יש כלים לשיתוף פעולה ולאחסון, אבל הדגש היה על משהו ייחודי:

But the overall theme of the event was about making things, not just writing them. After the main stage event, press and other attendees — who were given “class schedules” at the start of the day — were guided through robot-programming, music-making, anatomy-sketching demos in large garage-like rooms. Ditch the fuddy-duddy clamshell, Apple seemed to say, and use touchscreens and high-resolution tablet cameras and stylus pens instead

אין ספק שהכלים האלה מעוררים תאבון. כיף לשחק איתם. מספר מורים סיפרו למשתתפים על מה שהתלמידים שלהם עושים עם מכשירי ה-iPad שבכיתות שלהם, והדגש היה ברור:

“They are creators of content, rather than consumers of information,” Cassey Williams, a teacher from Woodberry Down Primary School in London, said about her students during the morning’s presentation.

נדמה לי שהמשפט הזה צריך לעורר זכרון לא כל כך ישן אצל מי שעוסק בתקשוב בחינוך. הרי בזמנו הביקורת כלפי ה-iPad בחינוך היתה שהוא מכשיר נפלא לצריכת מידע – במיוחד סרטוני YouTube – אבל כשמדובר ביצירה הוא היה מוגבל. והנה, עכשיו מציגים את אותו המכשיר, בתוספת מספר יישומונים, כאנטיתזה לצריכת מידע שכבר נחשב כנחות (אם לא בזוי). ובכל זאת, הכוונה אשר ב-“יוצרי תוכן” איננה לגמרי ברור. באירוע הדגימו, למשל, יישומון בשם Clips שמאפשר יצירת סרטונים קצרים. ללא ספק מדובר ביישומון נחמד, ובוודאי גם קל לשימוש. אבל מורים רבים כבר הבינו שמצגת PowerPoint מרשימה איננה מעידה על למידה. סביר להניח שסרטונים שמכינים באמצעות ה-Clips יעוררו את אותה מידה של התלהבות שבזמנו ה-PowerPoint עוררה, עד אשר יתחילו להסתכל פחות על הקנקן.

אין זה אומר שיש משהו פסול בדגש על היצירה. דווקא רצוי לברך על הדגש הזה. אבל אני מניח שחברת אפל יודעת היטב שנכון להיום רוב בתי הספר מקדישים מעט מאד זמן, אם בכלל, לפעילות יצירתית. במערכת החינוך האמריקאית רוב שעות הכיתה מכוונות לשיפור הציונים במבחנים הסטנדרטיים. חברת אפל בוודאי יודעת את זה. אם זה לא היה ברור לה מזמן, היא בוודאי למדה את זה בעקבות הפרשה העגומה של חלוקת מכשירי iPad לתלמידים בלוס אנג’לס לפני כשלוש שנים. בין יתר הבעיות שעלו בפרשה הזאת היה הצורך של בתי הספר לרכוש מקלדות למכשירים שהם כבר רכשו מפני שבלי המקלדות מכשירי ה-iPad לא התאימו למבחנים שלשמם הם נרכשו. גם אז אפל בוודאי הדגישה את היצירה, אבל גם ידעה שהיא משווקת למחוזות עם כוונות אחרות לגמרי.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהמבצע השיווקי של חברת אפל (שכונה, אגב, “field trip” כדי להדגיש את הפן החווייתי אשר בלמידה)? אין ספק שאחת המסקנות היא שכלים דיגיטאליים מתפתחים באופן תדיר והם מאפשרים פעילויות רבות שלפני דור בקושי יכולנו לחלום עליהם. אבל לצד המסקנה החיובית הזאת יש גם מסקנה פחות מלבבת. מבצע השיווק החדש של אפל הוא עדות לכך שחברות הטכנולוגיה הגדולות מבינות שהחינוך הוא שוק חשוב שכדאי להלחם עליו. מצד אחד יתכן שיש כאן ברכה – חברות גדולות משקיעות משאבים אדירים שעשויים להוביל לפיתוחים חדשים חיוביים. אבל לצערי הנסיון מלמד שהמסקנה הזאת איננה הנכונה.

כבר שנים די רבות אנחנו עדים לפיתוחים חדשים, הן בתחום החומרה והן בתחום היישומים, שאמורים לחולל שינוי בחינוך. השינוי לא בא. במקום זה יש מאבק איתנים על שוק החינוך. כל חברה מנסה לשכנע את מערכות החינוך שעל מנת לחולל את השינוי המיוחל רצוי להשתעבד למוצרים שלה. הצהרות על אכפתיות כלפי החינוך יש למכביר, אבל המטרה נשארת שליטה בשוק, וכל הבטחה בנוגע ללמידה כשרה במאבק הזה. בגוגל ימשיכו להלל את יכולות השיתוף, על אף העובדה שמעבר למס שפתיים בתי ספר מעטים באמת מבקשות לקדם “למידה שיתופית”, ואפל ינסו לשכנע מנהלים בחשיבות היצירה, אפילו אם בכיתות בתי הספר שלהם היצירה איננה נחשבת ערך.

כותרת המשנה של הכתבה שואלת:

Do you want to write a term paper, or do you want to make a video?

מזה אנחנו אמורים להבין שהכלים של גוגל מתאימים לגישה לימודית מיושנת, ואילו הכלים של אפל מאפשרים סוג אחר, חדש יותר, של פעילות לימודית. מעבר לסיסמאות, אין התייחסות לערך הלימודי של החיבור או של הווידיאו. סביר להניח שלשניהם ערך לימודי, אבל זה איננו מה שמעסיק את The Verge שהוא אתר שעוסק בטכנולוגיה ובשוק הטכנולוגי. זה איננו מפתיע שבכתבה כמעט אין התייחסות ללמידה. אבל הבעיה איננה ב-The Verge, אלא בתחושה שמתקבלת מהכתבה שהלמידה מעסיקה את גוגל ואת אפל רק במידה שבה סוג זה או אחר של פעילות בבית הספר מהווה נקודת אחיזה שתאפשר להן לחדור יותר לתוך השוק.

מדכא, אבל לא מפתיע

לפני כשבועיים אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם דיווחו על שני מקרים שבהם שימוש איכותי בתקשוב בבתי ספר נבלם. במקרה השני מחוז שעבר מהשימוש במכשירי iPad למחשבי Chromebook גילה שמשאבי רוחב הפס של המחוז לא היו מתאימים לצרכים החדשים שנוצרו. סולוואי ונוריס מסבירים שמפני שהיישומים שעל מכשירי ה-iPad פעלו כיישומים עצמאיים, דרישות רוחב הפס שלהם היו קטנות לעומת הדרישות של היישומים הווביים שבמחשבי ה-Chromebook. אבל, כפי שהם מוסיפים, המחוז לא דאג למציאות האחרת:

The school board didn’t allocate the money for the networking upgrade because the school board thought that the only real difference between iPads and Chromebooks was that the latter had an attached keyboard. Apparently, no one had explained the networking needs of Chromebooks to the board.
והתוצאה? מכשירים נהדרים שבאמצעותם ניתן להפעיל יישומים לימודיים איכותיים, אינם מנוצלים כמו שצריך. וזה מוביל, כמובן לתסכול מצד המורים והתלמידים.

מדובר בסיפור די עצוב, אבל אפשר להבין את הקושי. הנהלות של מחוזות אינן בהכרח מבינות שיכולת ההתחברות של תלמידים רבים למשאבים אי-שם ברשת נשענת על מערך טכנולוגי ענף ומורכב. אפשר לקוות, ואולי אפילו לצפות, שיסיקו מסקנות וילמדו מהנסיון. יתכן, כמובן, שהמסקנה שיסיקו תהיה שעדיף להמשיך עם רוחב פס מצומצם ולוותר על חלק מהשימוש הלימודי של הכלים, אבל … אפשר לקוות.

המקרה הראשון הוא המעניין יותר, וגם המדכא יותר. הפעם לא מדובר במקרה של העדר ידע טכנולוגי, אלא במקרה של סדר עדיפות חינוכי עקום. ואת זה, למרבה הצער, הרבה יותר קשה לתקן.

סולוואי ונוריס מדווחים על פרויקט שבו הם היו מעורבים – פרויקט שנסוב סביב השימוש במערך של כלים שיתופיים (כלים שהם עצמם היו מעורבים בפיתוחם) על גבי מחשבי Chromebook בקורסי לשון בבית ספר תיכון. מנהל בית הספר אישר את רכישת המחשבים כדי לאפשר את הפעלת הפרויקט. הם כותבים:

In June, the pilot project was deemed a huge success. The teachers had put a tremendous amount of effort into creating new, inquiry-oriented curriculum materials that exploited the collaboration software. Student engagement in classwork was up — as was student achievement. The principal was pleased and told the teachers that they would be able to use the carts of Chromebooks again in 2016-2017.
אבל מה שסוכם בסוף שנת הלימודים נתקל במציאות אחרת עם פתיחת שנת הלימודים החדשה. מחשבי ה-Chromebook שנרכשו במיוחד עבור הפרויקט של שני המורים כבר לא הועמדו בראש ובראשונה לרשותם כמו שהובטח, אלא הפכו לנחלת הכלל, עם סדר עדיפות שהציב את הפרויקט בעדיפות נמוכה:
Of course, there were all sorts of rules about when a cart could be signed out and for how long it could be signed out. The icing on the cake rule on cart sign out was this: Those using the computing devices for state testing purposes had priority. State tests, district tests, and even classroom tests had priority over curricular use of the computing devices. In effect, then, there was no way the two English teachers would have the kind of access in 2016-2017 to computing devices for their students that they had enjoyed in 2015-2016.
אפשר אולי להבין שמורים אחרים, שראו שהמחשבים היו בשימוש בבית הספר ירצו גם הם להשתמש בהם. ולכן אפשר גם להבין שקשה היה למנהל לעמוד בהבטחתו. אבל זה איננו מה שקרה במקרה הזה. לא נוצר תחרות לשימוש פדגוגי, אלא ניתנה עדיפות להכנות לקראת מבחנים – ולא רק המבחנים הסטנדרטיים החשובים והמשמעותיים, אלא מבחנים באופן כללי. זאת ועוד: סולוואי ונוריס מוסיפים שמפני שכישורי הקלדה נחוצים למבחנים הסטנדרטיים, גם השימוש במכשירי ה-Chromebook לאימון בהקלדה קיבל עדיפות על השימוש בפרויקט. הם מציינים בפליאה:
Typing practice gets priority over curriculum!
אז מה ניתן ללמוד מכל זה? למען האמת, לא הרבה חדש. עצוב שבעיני מנהל בית ספר השימוש בכלים דיגיטאליים כדי להכין את התלמידים למבחנים עדיף על שימוש בכלים האלה לצרכים פדגוגיים, אבל בארה”ב של היום זה איננו צריך להפתיע. עוד בשנת 2013 כאשר בלוס אנג’לס הוחלט לרכוש מכשירי iPad עבור כלל התלמידים (פרויקט שממספר סיבות הוכתר ככשלון חרוץ) ציינתי שההחלטה לרכוש את המכשירים היתה החלטה שהתקבלה באופן מזורז, ולא התייחסה בעיקר לאיכויות של הכלים. כפי שהוסבר אז בלוס אנג’לס טיימס:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don’t want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
מאז אולי מצאו שמחשבי Chromebook עדיפים על מכשירי iPad (בלוס אנג’לס בזמנו גילו שבלי מקלדות נפרדות התלמידים התקשו להשתמש במכשירים במבחנים) אבל סדר העדיפות נשאר כפי שהיה. קודם כל מבחנים, ורק אחרי זה (אם בכלל) למידה.

לשימוש כזה שואפים?

בשנת 2010 דוח Horizon חזה שתוך 2-3 שנים augmented reality יוטמע בצורה משמעותית במערכות חינוך. הדוח ציין שעל אף העובדה שהתחום בכלל לא היה חדש, ההתקדמות המהירה של יישומי AR על גבי טלפונים ניידים הפכה את מה שפעם נראה כמדע בדיוני לישים. בנוגע לחינוך הדוח הוסיף:

Augmented reality has strong potential to provide both powerful contextual, in situ learning experiences and serendipitous exploration and discovery of the connected nature of information in the real world.
אני מודה, האפשרויות האלו קרצו לי, ומאז, אם לא לפני-כן, היו לי תקוות, ואפילו ציפיות, ממה ש-“מציאות רבודה” (המונח המקובל בארץ, אם כי אני מעדיף “מציאות מעוצמת”) יכולה לתרום לחינוך. אבל התקוות והציפיות האלו התקשו לשאת פרי. בדוח Horizon של 2011 ה-“זמן לאימוץ” נשאר 2-3 שנים אבל בדוח של 2012 (של K12) הוא נדחק אחורה ו-4-5 שנים נקבעו כזמן לאימוץ. אם זאת, הדוח (שהמשיך לצטט את הקטע למעלה) עדיין התלהב מ-AR וקבע ש:
Augmented reality is an active, not a passive technology; students can use it to construct new understanding based on interactions with virtual objects that bring underlying data to life as it responds to user input.
בדוחות Horizon של השנתיים האחרונות ה-AR כבר איננה מופיעה כתחום עתידי בפני עצמה – ולא מפני שהיא כבר הוטמעה בחינוך. היא נבלעה, ואולי נכון להגיד “הוצנעה”, לתוך כותרות נוצצות אחרות. התחום לא נשכח, אבל הדוחות אינם קובעים תאריך יעד לשילוב המוצלח של ה-AR לתוך הנעשה החינוכי.

יתכן שהדעיכה של ה-AR (או לפחות הדעיכה של הציפיות כלפיה) קשורה להצלחה של כלים פשוטים יותר כמו קודי QR שעוד בשנת 2010 הוגדרו אצל לא מעטים כ-simple augmented reality. התברר שבמקרים רבים היכולת של קודי QR להטמיע מידע במרחב הפיסי ולעשות אותו נגיש לכלים דיגיטאליים ענתה על הצרכים. אולי ה-AR הבטיחה הרבה יותר, אבל הפעלתה עדיין היתה די מסובכת ומורכבת. אם אפשר להטביע קוד QR על עצם ממשי כלשהו ובדרך הזאת ליצור קשר לסרטון YouTube עם מידע נוסף, למה לדרוש ממורים ללמוד משהו מסובך יותר. אפשר להוסיף שבחינוך השימוש בשטח די הצדיק את הגישה הזאת – במקרים רבים מורים השתמשו בקודי QR כדי להגיש דפי עבודה לשיעורי בית לתלמידיהם, ואם זה מה שבסך הכל רצו לעשות באמצעות ה-AR, כל השקעה נוספת מעבר לקודי QR בהחלט היתה מיותרת.

לאור מה שנראה לי כדעיכה ההגיונית הזאת די הופתעתי השבוע כאשר דרך ציוץ של MindCet הגעתי למאמרון בבלוג OpenEducation Challenge שהוא כנראה פרסום רשמי של האיחוד האירופי. כותרת המאמרון דיווחה על:

אני מודה, לא התרשמתי יתר על המידה. אחרי כמה משפטי הסבר שכללו חזרה על הטיעון שהחינוך צריך לנצל את הטכנולוגיות של ימינו (טיעון שאיתו אני מסכים) אנחנו לומדים טיפה על מה שה-AR יכולה לעשות בחינוך:
AR can be used to give mini homework lessons, to put in common reviews or essays made by students, or for social content, such as an interactive photo wall.
במילים אחרות, הבה ננצל טכנולוגיות חדישות לעשות מה שאנחנו כבר עושים בלי קושי כבר היום. לא חסרים לנו אמצעים להכביד על תלמידים עם עוד ועוד שיעורי בית, וכלים דיגיטאליים רבים, שאינם דורשים AR, עונים יפה על הפעולות הלימודיות האחרות המתוארות באותו משפט. כל טכנולוגיה חדישה שמכבדת את עצמה חייבת, כמובן, למסור לנו שהוא משבש את המוכר ואת המסורתי, ואכן שני משפטים מוקדם יותר מופיעה הבטחה לשיבוש:
The use of augmented reality in educational settings is a disruptive innovation that can deeply alter traditional methods, especially when applied to the primary school environment. An interaction with an iPAD and a recorded teaching session can help involve the child’s participation, as can be seen in this video.
הקישור שבפיסקה המצוטטת למעלה מביא אותנו לסרטון YouTube (משנת 2012). לא ידעתי למה לצפות, אבל אני מודה שבכלל לא הייתי מוכן לגלות שבאותו סרטון אנחנו רואים מורה (או אולי הורה) שמנחה ילדה כיצד לחשב את השטח של מלבן וגם של משולש בעזרת מידע שעולה על ה-iPad שלה כאשר היא ממקמת אותו מעל דף עבודה (כנראה באמצעות יישום כמו Layar). במקום הסבר יבש בספר (או בעל פה מהמורה) הילדה משתמשת ב-iPad כדי לקבל את אותו ההסבר היבש. יד על הלב, לא נראה לי שהילדה מתלהבת מכל התהליך הזה, על אף העובדה שהמאמרון מדגיש שהשימוש ב-iPad (ובמה שמכנים בו augmented reality) עוזר לעורר את ההשתתפות הפעילה של הילדה.

לא הייתי כותב על הדוגמה התמוהה הזאת של AR לו האתר שבו נתקלתי בו לא היה אתר של האיחוד האירופי, עובדה שמעניקה לדוגמה מידה מסויימת של סמכות. הרי השימוש ב-iPad כאן דומה לשימוש בפטיש אוויר כדי לתקוע מסמר קטן לתוך קיר. ובדומה לסיכוי הטוב שפטיש האוויר יהרוס את הקיר תוך כדי תקיעת המסמר, יש חשש גדול שה-“הוראה” באמצעות יישומים שהם לכאורה AR תצליח רק לשכנע תלמידים שלתקשוב אין מה לתרום ללמידה שלהם. לצערי הדוגמה הזאת אופייני מאד לשימוש בתקשוב בחינוך – ההבטחה גדולה (בהרבה) מהתוצאה. ובסופו של דבר לא פלא ששואלים אם ההשקעה מוצדקת.

מה? התקשוב שוב משבש את הטבע?

אתמול (23.12.2014) באתר NRG כתבה קצרה המוסרת לנו שקריאה במכשירי טבלט לפני השינה יכולה לשבש את השינה בלילה התפרסמה. מדובר בממצא מעניין, ואולי גם מדאיג, אם כי לשון כותרת הכתבה מסירה את ה-“אולי” כדי לעורר חשש עוד יותר גדול:

הכתבה סוקרת מחקר שהתפרסמה לאחרונה. קובץ PDF של המחקר זמין באתר האינטרנט של Proceedings of the National Academy of Sciences, ושם אנחנו למדים שהמאמר של החוקרים שמתאר את המחקר שלהם קיבל אישור לפרסום לפני חודש, ב-26 לנובמבר. מספר כתבות באנגלית אודות המחקר התפרסמו יום לפני הכתבה ב-NRG. הכתבה ב-Washington Post מדווחת שהמחקר התפרסמה ביום שני השבוע, שהוא כנראה אותו יום של פרסום הכתבה. מהמהירות הזאת בפרסום הידיעה אנחנו כנראה יכולים להסיק שאם יש ידיעות אודות הדיגיטאליות שעשויות להדאיג אותנו, תוך ימים ספורים הם יגיעו לכותרות. אנחנו כנראה צמאים לידיעות המשכנעות אותנו שהחיים המודרניים מזיקים לבריאות. למרבה הצער, מדובר בדפוס מאד מוכר: בעבר כבר קראנו לא סתם שהדיגיטאליות משבשת את השינה שלנו, אלא גם (בין היתר) את הקשרים החברתיים שלנו, ואפילו את פעולות המוח.

מאמר המחקר עצמו בהחלט מעניין, אם כי אינני מתיימר להבין כל מה שמתואר בכל שבעה הדפים שלו (ארבעה הראשונים דנים בדרכים השונות שבהן האור שמכשירי הטבלט פולטים יכול להשפיע על השינה, ושלושה האחרונים מפרטים את תנאיי המחקר). נדמה לי שהסיכום שמובא בכתבה ב-NRG די ממצה:

בניסוי שנמשך כשבועיים, מספר מתנדבים התבקשו לקרוא מאייפד ארבע שעות לפני השינה במשך חמישה לילות ברציפות, בעוד שקבוצת הביקורת התבקשה לקרוא ספרים מודפסים עם אור עמום. לאחר שבוע, שתי הקבוצות החליפו ביניהן את מטלת הקריאה.

צוות המחקר מצא באלה שהשתמשו במכשירים האלקטרוניים רמות נמוכות של מלטונין – “הורמון החושך” שנוטה לגדול בערב וגורם לישנוניות. לקבוצה זו לקח זמן רב יותר להירדם וחבריה בילו פחות זמן בשנת חלום, הנחשבת כשינה עמוקה. יתר על כן, מי שהשתמש במכשירים האלקטרונים דווח בבוקר שלמחרת על עייפות, גם לאחר שינה בת שמונה שעות.

אז יש סיבה לדאגה: בגלל האור שהם פולטים, הקריאה לפני השינה באמצעות מכשירים דיגיטאליים יכול להשפיע לרעה על איכות השינה שלנו. עם זאת, יש טעם לציין שכאשר מדווחים על “מספר מתנדבים” מדובר בסך הכל ב-12 אנשים. אכן, לא פעם ממצאים חשובים ראשוניים נחשפים במחקרים שממדיהם מאד מצומצמים, אבל בכל זאת נדמה לי שמ-12 נבדקים (שנבדקו במהלך חמישה ימים של קריאה במכשירים אלקטרוניים וחמישה ימים של קריאה בספרים מודפסים) קשה להסיק משהו גורף על שיבוש השינה. אינני יודע עד כמה החוקרים עצמם מסיקים מסקנה כזאת, אם כי הם כן טוענים שהנתונים שלהם מצביעים על השפעה ביולוגית מדאיגה. בכתבה ב-Washington Post דבריו של אחד החוקרים בהחלט רומזים על סכנה של ממש:
“We introduce these devices that have medical and biological effects without requiring any health studies on their impact … They don’t have to go through any evaluation like a drug would, for safety and efficacy,” Czeisler said. “I think it’s time to rethink that.”
אבל דווקא בנקודה הזאת אני מבקש להתמקד. הנחה בלתי-מעורערת ביסוד הדיון על ממצאי המחקר היא שבני אדם זקוקים לשמונה שעות שינה רצופות בלילה, ולכן צריכים להזהר ממצבים שפוגעים בזה. שמונה השעות האלו נתפסות כמצב טבעי, מצב שהאור המוקרן ממכשירי קריאה אלקטרוניים משבש. יתכן שאנחנו באמת זקוקים לשמונה שעות, אבל אין זה נכון להתייחס אליהן כ-“מצב טבעי”. סטיבן ג’ונסון, בספרו How We Got to Now: Six Innovations That Made the Modern World שהתפרסם השנה, כותב על השפעת האור המלאכותי על דפוסי השינה של בני אדם. ג’ונסון מתאר את הלילות לפני אורות מלאכותיים חזקים, וכותב על דפוסי השינה של אותה תקופה:
Those nights were so oppressive that scientists now believe our sleep patterns were radically different in the ages before ubiquitous night lighting. In 2001, the historian Roger Ekirch published a remarkable study that drew upon hundreds of diaries and instructional manuals to convincingly argue that humans had historically divided their long nights into two distinct sleep periods…. Ekirch documents the way the ideal of a single, eight-hour block of continuous sleep was constructed by nineteenth-century customs, an adaptation to a dramatic change in the lighting environment of human settlements. Like all adaptations, its benefits carried inevitable costs: the middle-of-the-night insomnia that plagues millions of people around the world is not, technically speaking, a disorder, but rather the body’s natural sleep rhythms asserting themselves over the prescriptions of nineteenth-century convention….

The flicker of the tallow candle had not been strong enough to transform our sleep patterns. To make a cultural change that momentous, you needed the steady bright glow of nineteenth-century lighting. (עמ’ 200-201)

אכן, המאמר של אקריך מרתק (וארוך). התיזה הבסיסית – שהתפיסה התרבותית של היום ששמונה שעות רצופות של שינה בלילה התפתחה רק עם התפתחותם של אמצעי תאורה טובים – אולי איננה זוכה לפרסום נרחב, אבל היא בכל זאת מוכרת. כתבות ב-BBC ובניו יורק טיימס, שניהם מ-2012, למשל, שסקרו מחקרים חדשים על דפוסי שינה (שמצאו שבתנאים נטולי רמזים תרבותיים נבדקים ישנו ארבע שעות והתעוררו לתקופה של כשעתיים ושוב ישנו ארבע שעות) הזכירו את הסברה של אקריך שלפני עידן האורות המלאכותיים החזקים שינה של לילה לא היתה רציפה אלא מחולקת לשתי תקופות עם תקופה של ערנות ביניהן. הכתבה ב-BBC מצטט “פסיכולוג שינה” שהכריז:
For most of evolution we slept a certain way…. Waking up during the night is part of normal human physiology.
אבל בשלב הזה הגיוני לשאול “אז מה”? מה זה משנה שפעם התעוררו לתקופה ארוכה במהלך הלילה ואילו היום אנחנו מגדירים שינה של לילה כתקופה רציפה? יד על הלב, אינני בטוח שבאמת משנה, ובוודאי לא אטען שמצב אחד “טבעי” והאחר “מלאכותי”. ובדיוק כאן נמצאת הבעיה. חשוב שלא נתייחס לדפוס השינה הרווח של היום כדפוס “טבעי” שמשתבש בגלל הדיגיטאליות (במקרה הזה, על ידי מכשירי קריאה אלקטרוניים פולטי אור).

אולי לפני 150 שנה היה צורך לערוך מחקרים על ההשפעה על השינה של אורות חזקים שהאירו את הלילה, כמו שהחוקר המצוטט למעלה מציע לערוך עבור מכשירי קריאה אלקטרוניים היום. ואם היינו מגלים אז שלאורות האלו השפעה (שלילית, כמובן) על השינה שלנו, האם היה עלינו לוותר עליהם? אינני דוגל באימוץ כל התפתחות טכנולוגית חדשה מפני שהיא חדשה, אבל אל לנו לחשוב שמה שמוכר לנו היום הוא גם “טבעי” ולשפוט כל דבר חדש על פיו. אם נתייחס להרגלי השינה שלנו כמשתנים בהתאם לתנאים שבני האדם יוצרים לעצמם, אנחנו אפילו עשויים לשאול את עצמנו אם אולי ה-“שיבוש” שהתגלה במחקר הנוכחי עוד יוביל אותנו להרגלי שינה חדשים, ואולי מתאימים יותר לחיים שלנו. גם אם נגלה שהשינוי הזה איננו לטובה, כדאי לנו להשתחרר מהגישה שרואים את מה שקיים היום כטבעי או נצחי. זה יאפשר לנו לבחון את הטכנולוגיות החדשות שלנו בצורה הרבה יותר מפוקחת.

ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ’רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):

One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ’רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ’רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ’רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ’רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ’רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-“Wow” שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי “החדש” הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ’רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ’רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ’ 22):

It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ’ 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ’ 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ’רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ’רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

כנראה שלא לילד הזה פיללו

לפני שלושה חודשים דיווחתי כאן על מבצע של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג’לס. טענתי אז שההחלטה לרכוש ולחלק את המכשירים לא נבעה מהבנה עמוקה שטבלטים יכולים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי הספר. במקום זה, הבאתי ציטטה שרמזה שהמניע המרכזי לרכישת המכשירים היה הרצון להבטיח שילדי המחוז יהיו מוכנים למבחנים שבעתיד הקרוב ייערכו על גבי מכשירים דיגיטאליים. הסיפור, כמובן, לא הסתיים שם. בתחילת החודש הזה דיווחתי שזמן קצר אחרי ביצוע הרכישה גילו שיתכן שהמחוז יצטרך לרכוש (בעלות משמעותית, כמובן) מקלדות למכשירים מפני שבלעדיהן אין זה בטוח שהתלמידים יוכלו לבצע את המבחנים כמו שצריך.

אבל זה איננו סוף הסיפור. עכשיו מתברר שהמחוז נתקל בבעיה מסוג אחר, בעיה שמשום מה קברניטי המחוז לא חזו: מכשירי ה-iPad נרכשו עם הגנות שמונעות מהתלמידים להגיע לאינטרנט מהבית. בכתבה מהשבוע הלוס אנג’לס טיימס מדווח שממש בשבועות הראשונים של חלוקת המכשירים כ-300 תלמידים באחד מבתי הספר התיכוניים שהיה בין הראשונים לקבל את הטבלטים הצליחו לבטל את ההגנות ולהכנס לאינטרנט מהבית, וכך לגלוש חופשי ל-YouTube ול-Facebook, ולעשות כל מה שעל נפשם לעשות איתם. (עבור השימוש בתוך בתי הספר לא היה צורך בהגנות כאלה מפני שכבר לפני-כן הותקנו אמצעים לחסום את הגלישה ליעדים לא “חינוכיים”.) כשעניין הפירצה נודע למנהלי המחוז התגובה לא איחרה לבוא. לפי הטיימס:

Officials at the Los Angeles Unified School District have immediately halted home use of the Apple tablets until further notice.
מתברר, אגב, שלא רק בלוס אנג’לס תלמידים שקיבלו טבלטים לא רצו להסתפק במכשירים מוגבלים. כתבה שהופצה על ידי ה-Associated Press והופיעה בעיתונים רבים מדווחת על מצב דומה, מלפני שבועיים, בעיר במדינת אינדיאנה:
Teachers and administrators had programmed the iPads so that they were the only ones who controlled what was on them. But hours after getting them, between 300 and 400 students found ways to reprogram the iPads so they could download games and apps for social media sites, technology director Julie Bohnenkamp said.

As soon as the school learned what students were doing, teachers inspected each student’s iPad, and the technology department had to reset the hundreds of tablets that had been altered by the students, Bohnenkamp told the Daily Journal.

כפי שבוודאי ברור, יש כאן אי-התאמה בין הציפיות של מובילי המחוז לבין הציפיות של התלמידים בנוגע לייעוד הטבלטים. ציפיות מובילי המחוז באות לביטוי בקטע מתוך מזכר של שני אנשי מנהל במחוז שמצוטט בכתבה של הטיימס:
Outside of the district’s network … a user is free to download content and applications and browse the Internet without restriction… As student safety is of paramount concern, breach of the … system must not occur.
לעומתם, הציפיות של התלמידים נראות בבירור במעשיהם: כאשר התלמידים הביאו את המכשירים הביתה והבינו שהם מוגבלים ביותר, באופן די הגיוני הם ניסו, והצליחו, לפרוץ את ההגנות.

מותר לתהות אם באמת “בטחון התלמידים” הוא אשר עומד ברצון המחוז למנוע פירצות בשימוש בטבלטים. נדמה לי שיש מסקנה פשוטה יותר: בעיני מנהלי המחוז מכשירי ה-iPad שחולקו לתלמידים היו בסך הכל אמצעי להגשה יעילה יותר של ה-“ידע” שצריכים להעביר לתלמידים. הטבלטים איפשרו קריאה של ספרי לימוד, וגם תרגול במגוון תחומים באמצעות אפליקציות “לימודיות”. זאת ועוד: היה למנהלים ברור שביכולתם לפקח על השימוש בטבלטים. אין זה פלא שהם הופתעו כאשר הם גילו שהפיקוח הזה הרבה יותר מסובך מאשר שיערו.

ועכשיו המחוז, שכבר השקיע סכום עתק במכשירי ה-iPad, צריך למצוא דרך להמשיך לחסום את השימוש הפסול. אחת ההצעות, למשל, היא לרכוש מערכת הגנה חזקה יותר. ויש הצעה נוספת – להגביל לגמרי את הטבלטים כך שכאשר מביאים אותם הביתה החומרים היחידים שאליהם יש גישה יהיו אלה שהמחוז התקין עליהם, חומרים “לימודיים” שנרכשו מחברת Pearson.

כתבתי שהמחוז “צריך למצוא דרך”, אבל יש, כמובן, עוד אופציה – אופציה שהיא פשוטה וקלה, אבל כנראה מנוגדת לתפיסה הבסיסית של המחוז: אפשר לחלק לתלמידים טבלטים שלא צריכים לפרוץ, מפני שמלכתחילה הם פועלים כמו שטבלטים אמורים לפעול – פתוחים, וניתנים לעיצוב לפי הצרכים והרצונות של המשתמש. במאמרון מלפני שלושה חודשים ציינתי שבאתר הפרסום של המחוז על פרויקט חלוקת מכשירי ה-iPad הופיע המונח “e-instruction”. כתבתי שהמונח הזה כנראה ירש את ה-“e-learning” שאי-שם בעבר היה מונח מקובל. יתכן שאפשר היה לחשוב שמדובר במונחים כמעט חופפים, אבל תגובת המחוז לעקיפת החסימות על ידי התלמידים מעידה על כך שהשניים שונים מאד זה מזה. המונח “e-instruction” מצביע על ראיית התקשוב כאמצעי להנציח מודל של הוראה מוכר היטב תוך כדי גיוס טכנולוגיות חדשות. רק האדרת שונה. עוד בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לתוך מערכת החינוך המערכות ביקשו לאמץ את הרשת, אבל גם לשמור על מודל ההוראה הישן. כבר אז אפשר היה לחוש שאין התאמה בין המודל לבין הפתיחות שהרשת מאפשרת. כבר אז נוצרו בקעים בחינוך המוכר ואפשר היה להרגיש במתח שמחייב שמשהו ישתנה. בעידן הטבלטים המתח הזה נעשה עוד יותר חריף.

באתר הפרסום על הפרויקט המחוז מכריז:

every student will be provided access to a personal computing device which will allow for a more individualized instruction
כבר התייחסתי למילה “instruction” ולתפיסה החינוכית שמסתתרת בהעדפת המילה הזאת במקום “learning”. אבל מתברר שזאת איננה המילה הבעייתית היחידה. כנראה שכאשר במחוז השתמשו במילים “personal” ו-“individualized” הכוונה היתה למשהו שונה מאד ממה שהתלמידים הבינו. וקשה למנוע מהתלמידים לפעול לפי הבנתם.

הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית

לפני כשבועיים, בבלוג שלו, ג’ף אוטכט פרסם מאמרון על שני פרויקטים לשימוש במכשירי iPad בבתי הספר. מספר ימים אחרי-כן הוא שוב כתב על הנושא, וציין שהוא עושה זאת מפני שדבריו עוררו מספר תגובות ולכן הוא ראה לנכון להמשיך להבהיר את גישתו. במאמרון הראשון אוטכט ערך השוואה זעירה בין שני פרויקטים – אחד שלדבריו מתייחס למכשירי הטבלט ככלי שמזמין פעילות יצירתית אצל התלמידים, והאחר שבסך הכל מחליף את ספרי הלימוד המודפסים בספרים דיגיטאליים. העדפתו של אוטכט מאד ברורה. שני משפטים במאמרון השני מתארים אותה היטב:

Connected devices don’t replace textbooks… they destroy them. The last thing I want my students to do is to have a connected device and then have a traditional textbook on it.
אוטכט דבק בגישה הזאת כבר שנים. ציטטתי אותו כאן לפני חמש וחצי שנים כאשר הוא הציג ארבע שאלות שלדעתו יש לשאול כדי להעריך את השימוש בכלים דיגיטאליים, וכדאיותם, בכיתה (לפני שלוש שנים, במסגרת טיפה אחרת, הבאתי את השאלות האלו שוב, בעברית):
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
במאמרונים החדשים אוטכט ממחיש את הבדלי הגישה של בתי הספר שהוא מביא באמצעות מודל SAMR – החלפה (substitution), הגברה (augmentation), שינוי (modification), הגדרה מחדש (redefinition). המודל הזה מבקש להציג את הרמות השונות שבהן התקשוב בבית הספר יכול לבוא לביטוי. טבלה (מאתר של ג’ני לוקה) מראה את סולם השימוש לפי המודל:

מודל SAMR מוצא חן בעיני. יש דמיון בינו לבין השאלות שאוטכט שאל בעבר, ובקלות אפשר לראות בו המשך הגיוני לאותן שאלות. נדמה לי שהוא נותן ביטוי לשלבים השונים שבהן בית ספר עובר כאשר הוא מאמץ את התקשוב, עד שהשימוש הזה נעשה שקוף. דבר זה בא לביטוי בתיאור של מודל SAMR באתר על טכנולוגיה בחינוך שהוכן על ידי מורים בבית ספר תיכון במדינת מיין שמשתמשים במודל:
As one moves along the continuum, computer technology becomes more important in the classroom but at the same time becomes more invisibly woven into the demands of good teaching and learning.
במילים אחרות, ככל שמצליחים ליישם את המודל, התקשוב נעשה יותר ויותר מובן מאליו וכבר אין צורך לשאול כיצד אפשר לשלב אותו – הוא פשוט משולב בכל התרחשות לימודית.

עד אשר נתקלתי בו בבלוג של אוטכט לא הכרתי את מודל SAMR. ערכתי כמה חיפושים על מנת ללמוד עליו יותר, ונדמה לי שעל אף פרסומים רבים בנושא של ראובן פואנטדורה (Puentedura) יוצר המודל (כאן, למשל), הוא איננו נפוץ במיוחד. במקור אחד קראתי שהמודל קיים כבר משנות ה-90 המאוחרות, אם כי התיעוד הברור הראשון שמצאתי עבורו הוא מ-2009. אני מניח שעל מנת להקלט ברבים מודלים בתחום החינוך זקוקים, בנוסף לרעיון מעניין, לשיווק מוצלח, ומודל SAMR כנראה לא קיבל כזה. כפי שציינתי, הוא מוצא חן בעיני, אם כי מצד שני אינני בטוח שהוא מוסיף משהו להבנה שלנו שלא היה ברור גם בלעדיו. (זה ללא ספק נכון גם עבור מודלים שכן זוכים לפרסום, אבל אלה כנראה זכו לשיווק טוב יותר.)

כזכור, אוטכט מחדד את ההבדלים בין הגישות לשימוש בטבלטים של בתי הספר שעליהם הוא כותב. עם זאת, סביר להניח שההבדלים אינם עד כדי כך חדים. באופן כללי בתי הספר נמצאים על רצף של גישות שימוש. בית הספר שלפי אוטכט משתמש במכשירי ה-iPad בעיקר כמצע לספרים דיגיטאליים בוודאי גם מאפשר, לפעמים, שימוש יצירתי יותר, ובית הספר שאת השימוש שלו אוטכט משבח איננו תמיד עסוק בפעילות יצירתית. אבל אני חושש ששתי דוגמאות השימוש האלה שייכות כבר לעבר. השאלות שבזמנו אוטכט שאל, והשלבים השונים שבמודל SAMR, הם המשך לשימוש שהכרנו לפני עשור ויותר כאשר התקשוב חדר לתוך בתי הספר. מותר, כמובן, לתרגם את השימוש הזה מהמחשב אל הטבלט. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני. אבל יותר ויותר היום הטבלט בכיתה ממלא תפקיד אחר, תפקיד שבעיני מאד בעייתי – איסוף וניתוח של נתונים על הפעילות הלימודית של התלמיד על מנת להכין לו, עד כמה שאפשר, תכנית לימודים מותאמת אישית. מכשירי ה-Amplify הם הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש הזה.

לפני שבוע הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מכשיר ה-Amplify. (לכאורה הכתבה עוסקת במכשירי טבלט בחינוך באופן כללי אבל הרוב המכריע שלה מתמקד בפרויקט פיילוט של ה-Amplify במחוז במדינת צפון קרולינה.) כותב הכתבה מתקשה להחליט אם הוא בוחן את הפרויקט לעומק בעין ביקורתית, או פשוט מפיץ פרסומת למכשיר. לפעמים הוא מעלה שאלות קשות, אבל מתקבל הרושם שהוא מוכן להסתפק בתשובות הסתמיות שהוא מקבל מהאנשים שהוא מראיין. בין המרואיינים מופיע, כמובן, יואל קליין, מנהל פרויקט ה-Amplify שכידוע שייך ל-News Corp של רופרט מורדך. וקליין, כצפוי, חוזר על המנטרה שהחינוך מקולקל ושצריכים לשבש אותו, ומדגיש שביכולתו של טבלט ה-Amplify לעשות זאת.

אי אפשר לשלול את ה-Amplify באופן מוחלט – הרי ביסודו של דבר הוא טבלט שמכיל אפשרויות לימודיות רבות. כמו-כן, אין ספק שאנשים מוכשרים מאד מפתחים אותו, והם בוודאי מביאים רעיונות טובים לטבלט. אבל מאחורי ה-Amplify נמצאת גישה חינוכית די מגובשת, והגישה הזאת באה לביטוי בכתבה. אנחנו קוראים, למשל:

The teacher’s tablet also has an app blocker and monitoring functions that can see and control what’s happening on student tablets, and a one-touch classroom-control feature to lock their screens, replacing whatever was on them with an eye symbol and the phrase “Eyes on Teacher.”
ובנוגע לאיסוף הנתונים על ההתקדמות הלימודית של כל תלמיד אנחנו קוראים:
This growing stream of information, which can be analyzed down to individual keystrokes, yields a picture that will eventually progress in complexity from, say, a list of words a student looks up to a profile of metacognitive skills — like the ability to concentrate — and in time to a full-blown portrait of a developing mind. In theory, each student will generate the intellectual equivalent of a fantastically detailed medical chart.
מספיק פעמים בעבר (כמה פעמים זה “מספיק” אם זה איננו מחולל שינוי?) הדגשתי שבעיני בסופו של תהליך המעקב המדוקדק הזה ישנה את החינוך באופן מהותי. בהמשך הדרך נגלה שהחינוך כבר איננו אמנות, עם מורה המבקש לסייע לתלמיד להגשים את הפוטנציאל הגלום בו, אלא מלאכה טכנית שפועלת לפי תסריט שנקבע מראש כאשר המורה בסך הכל מתווך בין התלמיד לבין היעד שנקבע עבורו על ידי המערכת.

זה נושא שאני עוד אחזור אליו (שוב ושוב). הרי אם זה הכיוון שבו התקשוב החינוכי היום מתפתח, חשוב ביותר להמשיך להתריע נגדו. אם זה אכן הכיוון, הוא מגמד כל דבר אחר. יתכן וההבחנה של אוטכט בין התקשוב כבסך הכל תחליף לכלים ישנים בפעולות לימודיות מוכרות לבין השימוש בתקשוב כדי ליצור פעילות חינוכית מסוג חדש, טובה ככל שתהיה, כבר איננה רלוונטית. מודל SAMR והשאלות של אוטכט יכולים לעזור לנו לזהות את הכיוון הרצוי של התקשוב החינוכי, אבל השתלטות מכשירים כמו ה-Amplify והתפיסה החינוכית שבסיס הפיתוח שלו עלולות להפוך את ההבחנה הזאת לנחלת העבר.

סיבה מפוקפקת (אם כי צפויה) לאמץ טבלטים

לרי קובן מדווח על החלטה של מחוז החינוך של לוס אנג’לס, קליפורניה (המחוז השני בגודלו בארה”ב). לפני שבוע מובילי המחוז החליטו להקציב 30 מיליון דולר לרכישת מכשירי iPad לכל הסטודנטים של 47 בתי ספר במחוז. קובן מציין שמדובר בשלב הראשון של פרויקט שבסופו של התהליך אמור לספק מכשירי טבלט ל-655,000 תלמידים.

מדובר בסכום כסף מכובד מאד, וקובן מוסיף שסביר להניח שהעלות האמיתית של הפרויקט תהיה גבוהה בהרבה ממה שכעת מקציבים. (הוא גם מביא הערכות של חברות מחשבים שהתחרו במכרז. לפי החברות האלו, שכמובן רצו לזכות, העלות הסופית של הפרויקט תהיה הרבה יותר גבוה מאשר התחזית של חברת אפל ושל המחוז.) בבלוג שלו קובן כותב מה הוא היה אומר לעיתונאים לו היו שואלים אותו על התכנית. תחילה, הוא מציין שאף אחד עדיין לא הראה שרכישת מכשירי iPad לתלמידים יגרום להם להשיג ציונים גבוהים יותר במבחנים. הוא מוסיף שאין עדות לכך שתלמידים שמשתמשים במכשירים האלה בבית הספר יקבלו משרות בעלות משכורת גבוהה אחרי סיום לימודיהם. הוא מדגיש ששתי הטענות האלו מובאות כסיבות המרכזיות לשימוש במכשירים האלה כאשר מדברים על השימוש בטבלטים בחינוך.

לאור זה, נדמה לי שאפשר לתמצת את הביקורת של קובן במשפט אחד פשוט – לא הגיוני להקציב כסף רב כל כך לפרויקט שהישגיו בכלל אינם בטוחים. יש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת. הבעיה היא שאפשר גם לטעון שהביקורת הזאת כבר מזמן איננה רלוונטית. אני נוטה לחשוב שבאמת אי-אפשר להוכיח שהשימוש בטבלטים יגרום ללמידה טובה יותר. אבל אין זה משנה את העובדה שאלו הטכנולוגיות שהיום נמצאות בחברה שלנו, ושמערכות חינוך מאמצות (במוקדם או במאוחר) את הטכנולוגיות הנפוצות.

ובכל זאת, קשה לראות את ההחלטה של מובילי המחוז של לוס אנג’לס לרכוש אלפי מכשירי iPad עבור תלמידי המחוז כהישג לקידום התקשוב בחינוך. ההחלטה היא כלכלית וטכנולוגית, אבל ספק אם היא חינוכית. בדף באתר של המחוז אפשר לקרוא על החזון התקשובי שמנחה את ההחלטה לרכוש את מכשירי ה-iPad. שם אנחנו קוראים:

When fully implemented, LAUSD students will have access to:

  • E-instruction: Instruction geared for the 21st century
  • E-curriculum: Individualized learning opportunities
  • E-textbooks: Interactive, searchable textbooks
  • E-tools: Calculators, audio/video players, digital camera, and more
  • E-assessments: Ongoing feedback for personalized student learning plans
אני מודה, המונח “E-instruction” חדש עבורי. יתכן מאד שהוא מחליף את ה-“E-learning” שבכלל איננו מוזכר ברשימת הדברים שלהם לתלמידים תהיה גישה. אבל שני המונחים שונים מאד זה מזה. ברשימה הזאת הטכנולוגיה מגוייסת לצרכי המערכת ולרצון שלה להציג הישגים לימודיים. והלמידה איננה, כנראה, מרכיב חשוב בכל זה. זה בא לביטוי גם בכתבה על רכישת מכשירי ה-iPad שהופיעה בלוס אנג’לס טיימס, ובה התייחסות לדחיפות שמובילי המחוז חשים כלפי קבלת החלטה:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don’t want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
אין כאן התייחסות לאפשרויות הלימודיות הטמונות בטבלטים, אלא חשש שאם המכשירים לא יגיעו לידי התלמידים בהקדם, הציונים שלהם לא יהיו מספיק גבוהים. לפי השיקול הזה, הטכנולוגיה איננו אמורה ליצור הזדמנויות לימודיות חדשות, או להעניק לתלמידים אפיקי למידה מקוריים. במקום אלה, היא בסך הכל מחזקת דפוסי הוראה מוכרים – דפוסים שלא לפני יותר מדי שנים היתה סיבה לקוות שבעזרת התקשוב אפשר יהיה לשנות.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא ספר מרתק על החינוך בארה”ב בתחילת המאה ה-20 – Education and the Cult of Efficiency מאת Raymond E. Callahan. הספר (שעליו אני מקווה לכתוב כאן בקרוב) בוחן כיצד הניהול המדעי (המוכר גם כ-“טיילוריזם”), שכבש את התעשייה בתחילת המאה ה-20, השפיע על החינוך. רוב הספר, שתפרסם ב-1962, מתייחס לתהליכים שהתרחשו בתחילת המאה. אבל לקראת סוף הספר קלהאן כותב על כיצד הניהול המדעי המשיך להשפיע על החינוך גם באמצע המאה. בין היתר הוא כותב (עמ’ 255-256):

They [מפקחי בתי הספר] are also being urged, often with the hope of economizing, to introduce new panaceas such as teaching machines and educational television. Unfortunately their training does not enable them to understand the educational aspects, advantages and limitations, of these devices; so if they are adopted it is apt to be for public relations purposes. In American education it is important to be able to say that one’s school system is abreast of the latest developments.
כזכור, המשפטים האלה נכתבו לפני כ-50 שנה. עם זאת, נדמה שגם היום, ובוודאי לא רק בלוס אנג’לס, מנהלי המערכת החינוכית מבינים הרבה יותר ביחסי ציבור מאשר בחינוך.

מאבדים את המהות?

טים סטאמר כותב שהמחוז שבו הוא עובד רוכש כמות גדולה של מכשירי iPad, ומוסיף שמחוזות רבים נמצאים בתהליך של בדיקת כיצד הכלי הזה (וטבלטים באופן כללי) יכולים להשתלב לתוך המתרחש בבתי הספר. סטאמר מביע אכזבה שבתי הספר מתקשים להבין שמכשירי טבלט אינם סתם מחשבים קטנים שאפשר להחזיק בידיים, אלא משהו שונה מאד מהמכשירים שלפני לא יותר מדי שנים הוכנסו למעבדות מחשבים שאליהן גם נשלחו התלמידים. להבדיל מהמחשבים שבמעבדות המחשבים, הטבלטים באמת נועדים לשימוש אישי, ומזמינים התאמה אישית. הבעיה היא שההבדל הזה איננו מנוצל. במקום זה, בתי הספר מצפים שהטבלטים ימלאו את אותו התפקיד שהמחשבים מילאו במשך עשרים השנים האחרונות. סטמאר כותב:

In some ways this dichotomy mirrors the disconnect between our traditional factory model of education and the growing personalization of learning out there in the real world. We continue to try and maintain an homogenized approach to schooling while the opportunities for individual and high social learning is exploding.
אם היה מדובר רק באי-הבנה, אולי אפשר היה לתקן את המצב יחסית בקלות. אבל לפי סטאמר מדובר בתפיסה חינוכית שאיננה תואמת את היכולות הלימודיות של הטבלט, ולכן הסיכוי שהשימוש בטבלטים יהיה מיטבי איננו גדול.

סטאמר מזכיר שלאחרונה News Corp, חברת המדיה של רופרט מורדוק, התחילה בשיווק ה-Amplify, טבלט שלדבריה מיועד במיוחד לחינוך. ומה חינוכי בטבלט הזה? כתבה על הטבלט החדש בניו יורק טיימס מסבירה:

If a child’s attention wanders, a stern “eyes on teacher” prompt pops up. A quiz uses emoticons of smiley and sad faces so teachers can instantly gauge which students understand the lesson and which need help.
עבור סטאמר (ועבורי) יש כאן פספוס אדיר. במקום למנף למידה אחרת, הטכנולוגיה המדהימה שהטבלט מהווה מגוייסת להנצחת סגנון הוראה מסורתי ביותר. הוא כותב:
The purpose of this table is to foster the same nice, neat, uniform, teacher-directed instruction that has been the centerpiece of schooling for more than a century. If it’s not there already, I fully expect Amplify to come with an app for taking standardized tests since the whole package is designed to address the holy grail of American education: higher scores.
מול התפיסה של ה-Amplify סטאמר מעמיד את זאת של BYOD (“הבא את המכשיר שלך”). שתי הגישות דוגלות בהכנסת מכשירים דיגיטאליים “אישיים” לתוך הכיתה. אבל עבור ה-Amplify המשמעות של “אישי” היא מכשיר זהה בידיו של כל תלמיד, כאשר המכשיר מסוגל לכוון את התלמיד ביעילות ליעד חיצוני לתלמיד עצמו, יעד שבית הספר והמערכת קבעו עבורו. לעומת זאת, עבור גישת ה-BYOD המכשיר שבידי התלמיד מהווה פתח לעולם שהוא עצמו מעצב ומפתח. זאת ההבטחה האמיתית של מכשירי טבלט בחינוך, אבל למרבה הצער, בכלל לא בטוח שההבטחה הזאת תמושש.

על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים

במאמרון קצר בבלוג שלו שלשום, ויל ריצ’רדסון מצביע על הפער הגדול בין הגישות החינוכיות בבסיס הרצון לקדם את התקשוב בחינוך. ריצ’רדסון מביא קטע מתוך מאמרון בבלוג Getting Smart. המאמרון מתאר את הלמידה כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מורה בתיכון באבו דאבי בשם סי הרון בוקה. Getting Smart הוא בלוג הקשור למיזם של טום ונדר-ארק, יזם חינוכי מוכר שבעבר היה המנכ”ל לענייני חינוך של הקרן של ביל גייטס. ריצ’רדסון איננו מזכיר את ונדר-ארק בהערות שלו, אם כי הוא בוודאי יודע שוונדר-ארק מזוהה עם הבלוג שממנו הוא מצטט. גם ריצ’רדסון וגם ונדר-ארק פועלים לקידום התקשוב בחינוך, אבל לפי הקטע שריצ’רדסון מצטט, המטרות הלימודיות שלהן נראות מאד שונות.

לתלמידים בכיתה של סי הרון בוקה יש מכשירי iPad, ועליהם יישום בשם ShowMe שמאפשר לכל תלמיד להתקדם במתמטיקה בקצב אישי. בוקה מתאר בקצרה את הלמידה בכיתה, ובהמשך מהרהר על העתיד:

“Maybe we will shift to a new form of classrooms, leaving the traditional way of gathering 20-30 students in a room everyday,” said Harun. “Maybe students will have their own cubicles as we do now, and they will run apps and watch videos, etc. Or maybe they will not have the obligation to come to school everyday, they will study at home, with their parents working at home.”
התיאור הזה מקפיץ את ריצ’רדסון. הוא אמנם בעד שימוש מאסיבי בתקשוב בתהליך הלמידה, והוא מבקר בחריפות את בתי הספר כפי שהם מתפקדים היום, אבל בעיניו העתיד שבוקה מתאר מאד שלילי:
Ok, so here we go again. This is what “learning” looks like to folks who think an education is simply mastering a set of concepts and skills that we deliver to kids. We know what they need to know, and all that we really need to change is the delivery method. Cubicles and apps. That’s reform. Cheaper. More efficient. Quantifiable.
החזון של בוקה מזכיר מאד את הסיפור הקלאסי של אייזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). לאור זה, רצוי לזכור שהילדים בסיפור הזה, שמתרחש בשנת 2157, לומדים באמצעות רובוט. הם מוצאים ספר שמתאר את הלמידה במאה ה-20 וחושבים שבוודאי הלמידה בכיתה היתה חווייתית יותר מאשר באמצעות רובוט.

אפשר לראות שבמהלך השנים ריצ’רדון, שהוא בלוגר מאד ותיק, מתרחק מדיווחים מלהיבים על כלי תקשובי זה או אחר, ובמקום זה מתמקד יותר ויותר בחוויית הלמידה ובאיכותה. הוא מודע מאד לכך שבמקרים רבים מדי קידום השימוש במכשירים אישיים אצל כל תלמיד משרת הוראה יבשה של “העברת ידע” שהתלמיד אמור לרכוש, ואת הצורך להוכיח, באמצעות מבחנים סטנדרטיים, שהתלמיד רכש את הידע הזה.

כתבה על טכנולוגיות בחינוך שהתפרסמה לפני שנה ב-Wall Street Journal מאפשרת לנו לזהות את ההבדלים בגישות השונות במה שאולי עדיין אפשר לכנות המחנה התקשובי. (כמובן העובדה שמדובר בכתבה מלפני שנה מראה גם שלא מדובר בהבדלים שנוצרו זה עתה.) הכתבה סקרה מגוון פרויקטים, לרוב מקוונים, ובאופן כללי, על אף לא מעט ביקורת, הצביעה על הלמידה המקוונת כעתיד החינוך. גם ונדר-ארק וגם ריצ’רדסון הגיבו לכתבה. ונדר-ארק טען שמדובר בכתבה ביקורתית מדי שמפספסת את ההבטחה הגדולה של הלמידה מקוונת לשנות את החינוך. לעומתו, ריצ’רדסון טען שהכתבה מקדשת תפיסה חינוכית שמתמקדת בהגשת “ידע” בלבד:

The author would like us to believe that education is being “radically rethought” by the online and “blended” options that are available to students. But let’s be clear; the only things being rethought here are the delivery models of a traditional education and, most importantly, the financial models to sustain it and make lots of money for outside businesses who see technology and access as a way to not only line their pockets with taxpayer money but also bust the unions that stand in their way.
מספר פעמים בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה של גישות שונות, ואפילו מנוגדות. (נדמה לי שגם ציינתי שאני מייחל ליום שבו התקשוב יוטמע באופן מלא לתוך בתי הספר כדי שנוכל לעסוק בחינוך ובלמידה במקום בכיצד לקדם את התקשוב.) לפני שנה ההבדלים בין המחנות האלו באו לביטוי בתגובות של ונדר-ארק ושל ריצ’רדסון לכתבה ב-WSJ, והם צצים שוב בדבריו של בוקה (בבלוג הקשור לונדר-ארק) ובתגובה של ריצ’רדסון. לפעמים הקווים המפרידים מאד ברורים.

אבל לפעמים הקווים האלה מטושטשים. משום מה, ריצ’רדסון איננו מצטט את הפיסקה בכתבה שבאה מיד אחרי זאת שהוא כן מצטט:

“Also, technology will also change learning from drill-and-practice to project-based learning,” added Harun. “Students will have more hands-on activities and real-life projects, which is still not the case in here.”
אני בטוח שריצ’רדון מוכן להזדהות עם אמירה כזאת – הוא הרי רואה את הערך האמיתי של התקשוב בפעולות כאלה. אבל אם כך, עלינו לשאול למה ריצ’רדסון בוחר לצטט קטע שמדאיג אותו, ולא קטע שאיתו הוא מזדהה. נדמה לי שהסיבה לכך נמצאת בחדירה המאסיבית של התקשוב לתוך התחומים של “הגשת הידע” ושל אמצעי ההערכה במקום לתוך תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים. לנגד עיניו ריצ’רדסון רואה ש-“הצלחת” התקשוב איננה מביאה לשינוי בחינוך שהוא מייחל לו, ולכן הוא חש צורך לחדד את ההבדלים בין המחנות. לצערי, אני מאד מבין אותו.