צעד קטן (ואולי לא כל כך קטן) בכיוון הנכון

אחרי מספר לא קטן של עריכות, המאמרון הנוכחי הזה הצטמצם עד למאמרון יחסית קצר. ספק אם מישהו יתלונן על כך. בתחילת הכתיבה מצאתי את עצמי מתאר את ההיסטוריה של ההשגחה הדיגיטלית במבחנים, אבל הבנתי שתיאור כזה מיותר היות וסקרתי את הנושא הזה באופן די ממצה לפני כמעט שנתיים – כאן ו-כאן.

במאמרונים ההם כתבתי על החדירה לפרטיות, ועל כיצד ההשגחה האלגוריתמית (ולפניה האנושית דרך מצלמת המחשב) יוצרת אצל הנבחן את התחושה שהוא נמצא, באופן תדיר, תחת עין פקוחה. לדעת רבים ההשגחה הזאת מניחה, מלכתחילה, שמטרת הסטודנט איננו להבחן ביושר ובאופן לגיטימי אלא שהוא מחפש דרך לרמות. לא התכחשתי (או לפחות לא באופן מלא) לכך שיש סטודנטים שמחפשים דרכים לרמות, אבל ציינתי שלדעתי הנזק אשר בהשגחה מרחוק, ובמיוחד האלגוריתמית, עולה בהרבה על היתרונות.

ביוני של 2021 כתבתי שוב על נושא ההשגחה במבחנים, וציינתי שמספר מוסדות להשכלה גבוהה החליטו לבטל את ההשגחה האלגוריתמית ובמקום זה להביע אימון ביושר הסטודנטים. אבל לעומת זאת הוספתי שהחברה הסינית שפיתחה את TikTok משווקת מנורת שולחן ביתית שמצלמת את הילד שיושב לידו ומעבירה מידע על מה שהוא עושה להורים. במילים אחרות, לצד האימון של מוסדות מסוימים, הטכנולוגיה “מתקדמת” לקראת פיקוח עוד יותר צמוד ופולשני.

אבל כפי שכבר ציינתי, כל זה כבר ישן. מה שחדש הוא פסק דין של בית משפט פדרלי במדינת אוהיו שעליו דווח לפני שבועיים ב-Chronicle of Higher Education (בנוסף לדיווחים נוספים). סטודנט באוניברסיטה במדינת אוהיו תבע את האוניברסיטה שלו על חדירה לפרטיותו ועל הפרת הזכות אשר בחוק להיות מוגן בפני “חיפושים בלתי סבירים”. התביעה הוגשה בעקבות זה שבתחילת מבחן הסטודנט נדרש לסרוק את חדרו עם מצלמת הטלפון שלו כדי שההשגחה תוכל לוודא שאזור המבחן “נקי”. השופט פסק ש:

room scans — a component of many online-proctoring services — violate the Constitution.

להגנתה, האוניברסיטה טענה שסריקת החדר נחשב נוהג סטנדרטי בהשכלה הגבוהה והשעל פי רוב הסטודנטים מסכימים לבצע אותה. אבל כזכור השופט פסק לטובת הסטודנט. בנוסף, השופט ציין שהאוניברסיטה לא הגישה ראיות לכך שסריקות מהסוג הזה באמת מסייעות למניעת הרמאות.

ביסודו של דבר המשפט הזה נותן ביטוי לתפיסות חינוכיות שונות ואף מנוגדות. אפשר, למשל, לטעון במידה לא קטנה של צדק שאף אחד איננו מערער על כך שעל מנת להעריך סטודנטים בצורה נאמנה בעת מבחן חשוב לוודא שזה באמת הסטודנט עצמו שנבחן ושהוא איננו נעזר באמצעים שיאפשרו לו, בדרך זאת או אחרת, לרמות. אבל מאחורי ההסכמה הכללית הזאת יש בכל זאת ויכוח סביב השאלה אם המבחן הוא בכלל הדרך הנאותה להעריך למידה. בתקופת הקורונה הוויכוח העקרוני הזה ננטש ובמקומו כמעט כולם התמקדו בשאלות הניהוליות של שמירה על תואר המידות בעת המבחן.

ואולי עכשיו אנחנו עדים לתזוזת המטוטלת בכיוון השני. בעיני חלק נוסף של פסיקת השופט מהווה תפנית חשובה וחיובית בפרשה של ההשגחה האלגוריתמית. בכתבה ב-Chronicle אנחנו קוראים:

The judge also wrote that online proctoring wasn’t the only way for the university to protect academic integrity. “Without question, other procedural safeguards would advance the same purposes — indeed, Cleveland State employs some of them,” he wrote. They include alternatives to tests, like assigning a final project or paper, which “might minimize or eliminate the need for remote scans.” Privacy advocates have also suggested open-book exams and honor codes.

במילים אחרות, השופט שקל את החדירה לפרטיות הסטודנט מול החשיבות של פיקוח על תואר המבחן ופסק לטובת הפרטיות. הוא גם העיר (בצורה די חינוכית שאני מודה די הפתיעה אותי) שקיימות דרכים טובות יותר, ופלשניות פחות, להעריך את הלמידה.

פסק הדין עצמו הוא ללא ספק צעד בכיוון הנכון. וכך גם דברי השופט שהדגישו את הערך החינוכי אשר באמצעי הערכה אחרים. לעתים קרובות מדי אנחנו מאפשרים לטכנולוגיה להכתיב לנו את סדר היום החינוכי. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בשאלות של פיקוח בעת מבחן במקום לשאול כיצד אפשר ליצור דרכי הערכה טובות ואמינות יותר. תודה לשופט במשפט הזה שהראה לנו שאפשר להעמיד סדר עדיפויות חינוכי, ואנושי, יותר.

גם בזה הדיגיטליות לא תציל אותנו

כאשר מדברים על התקשוב בחינוך המחשבה מתמקדת, באופן די טבעי, בכלים דיגיטליים והשימוש בהם בכיתה. היות ועל פי רוב הלמידה מתרחשת (אם היא מתרחשת בכלל) בתוך הכיתה, יש משהו מאד הגיוני במחשבה הזאת. אבל התקשוב כבר מזמן פרץ את גבולות הכיתה וחדר לתוך תחומים רבים נוספים במרחב החינוכי. השימושים ה-“חינוכיים” המוצעים של Blockchain, למשל, אינם קשורים באופן ישיר ללמידה (אם הם קשורים אליה בכלל), אלא להיבטים צדדיים של עולם החינוך כמו רישום ותיעוד הישגי הלומדים. ויש פעמים שבהם הפריצה החוצה מהכיתה היא ממש לתוך המרחב הפיסי של התלמיד.

בחודש מרץ השנה ג’פרי יונג (Jeffrey R. Young) כתב ב-EdSurge על:

The School Hall Pass Is Going Digital. Is That a Good Thing?

יונג תיאר מערכת שמופעלת במחוז במדינת פנסילבניה: תלמידים שמבקשים לצאת לשירותים או לספרייה פותחים אפליקציה על ה-iPad שלהם (בית הספר הנפיק מכשירי iPad לכלל הסטודנטים) ומביאים את המכשיר למורה שצריך לאשר את היציאה מהכיתה באמצעות הקוד האישי שלו. האפליקציה מפעילה שעון עצר דיגיטלי שמראה לכל איש סגל שרואה את התלמיד מחוץ לכיתה כמה זמן הוא כבר שהה מחוץ לכיתה ומהי מטרת אותה יציאה. הכתבה מצטטת את מפקח המחוז שמסביר שלאחרונה היו מקרים רבים שבהם תלמידים ביקשו לצאת כדי לפגוש חברים במסדרונות בית הספר, ובאמצעות המערכת ניתן לפקח על פניות כאלה ולמנוע מתלמידים מסוימים לצאת מהכיתה באותו הזמן.

כצפוי, המעקב הדיגיטלי שהאפליקציה הזאת מאפשרת מעורר הרהורים בנוגע לפרטיות התלמידים. הכתבה מצטטת קטע מתוך עצומה של הורים שמתנגדים למערכות כאלו. ההורים כותבים ש:

students don’t deserve the extra stress of considering how their bathroom break will be perceived by others when they leave the classroom.

הטענה הזאת זכתה לתגובה מעניינת של מנכ”ל של חברה שמפתחת אפליקציה של אישורים דיגיטליים (לא זאת שבשימוש בפנסילבניה):

“Our biggest obstacle to selling,” says Tvenstrup, “is when a school isn’t culturally ready to make these kinds of changes yet.”

במילים אחרות, לפחות בעיני אותה חברה הכיוון ברור וזה רק עניין של זמן עד שבתי הספר יבינו שהם צריכים, ואולי אפילו רוצים, מערכת כזאת והפיקוח שהיא מאפשרת.

אפשר כמובן לשאול כיצד מערכת שעוקבת אחרי תלמידים שיוצאים מהכיתה קשורה לחינוך. הרי על פניו אין קשר. אבל יש כאן התפתחות די הגיונית. ידוע לכולם שמדיה חברתית אוספת מידע אודות המשתמשים, ויש בתי ספק שבודקים את פעילות התלמידים במדיה חברתית גם מחוץ לשעות הכיתה. יש חברות שמפתחות, כבר מספר שנים, מערכות שלטענתן מסוגלות לבחון את מידת הריכוז של התלמיד בעת השיעור (כדי, כמובן, לעזור לו להתמקד בנעשה בכיתה). אז למה להסתפק רק במעקב אחר התלמיד כאשר הוא בתוך הכיתה אם אפשר לעשות זאת גם כאשר הוא נמצא במסדרון? (במהלך השנים דיווחתי כאן מספר פעמים על פיתוחים מהסוג הזה. מעניין במיוחד הוא אחד מלפני כמעט חמש שנים.)

אבל הדיגיטליות מסוגלת להרבה יותר. אין סיבה לעצור במעקב אחר התלמידים בעת הימצאם במסדרונות בית הספר כאשר יש כלים שינבאו מה התלמידים האלה יעשו העתיד (נוסח “דו”ח מיוחד“) במיוחד אם בדרך הזאת ניתן להתמודד עם בעיה הרבה יותר רצינית. וזה מביא אותנו לכתבה מלפני כשבועיים ב-Wired שמדווחת ש:

In the past several years, a host of companies have sprouted up, all promising a variety of technological interventions that will curtail or even eliminate the risk of school shootings.

ללא ספק מקרי הירי בבתי ספר בארה”ב הם מכה קשה לחברה, ועל פניו הרעיון של גיוס הטכנולוגיה כדי למנוע אותם די הגיוני. (נתעלם לרגע מהעובדה הפשוטה, והכנראה יותר מדי הגיונית, שהחמרת התנאים להשגת כלי נשק היתה מפחיתה בהרבה את הצורך בפתרונות טכנולוגיים כאלה.) הכתבה סוקרת מספר פרויקטים שמבקשים לגייס טכנולוגיות שונות על מנת להבטיח את בטחון התלמידים בבתי הספר. כותב המאמר, כריס גיליארד (Chris Gilliard) שכעת משמש כעמית מחקר ב-Shorenstein Center on Media, Politics and Public Policy אשר באוניברסיטת הרווארד, מתאר כמה מאלה:

The proposed “solutions” range from tools that use machine learning and human monitoring to predict violent behavior, to artificial intelligence paired with cameras that determine the intent of individuals via their body language, to microphones that identify potential for violence based on a tone of voice.

הסיכוי שאיסוף מידע מאסיבי אודות התלמידים בבתי הספר ורישות הכיתות והמסדרונות במיקרופונים ובמצלמות מעקב יעצרו את מקרה הירי הבא נמוך ביותר. גיליארד בצדק מציין שדפוסי הפעולה של היורים השונים בבתי הספר אינם מספיק דומים כדי לדלות מהם מידע שימושי. בנוסף הוא מדגיש שבגילאי בית ספר התיכון וחטיבת הביניים האישיות של בני הנוער נמצאת בהשתנות מתמדת כך שאיסוף מידע אודותיהם לא יוכל לשמש בסיס לניבוי התנהגות עתידית. וכמובן שמעבר לכך:

If society were to deploy every surveillance and analytical tool available, schools would be hardened to a point where even the most anodyne signs of resistance or nonconformity on the part of young people would be flagged as potentially dangerous—surely an ongoing disaster for the physical, social, and emotional well-being of children, for whom testing boundaries is an essential element of figuring out both themselves and the world they live in.

כל עוד החברה האמריקאית מסרבת להתמודד עם הקלות הבלתי-נסבלת של השגת כלי נשק הסכנה של ירי המוני בבתי הספר תישאר מציאותית ביותר. הפיכת הכיתות והמסדרונות לבית כלא שבו התלמידים נמצאים תחת עין פקוחה תמידית לא תפתור את הבעיה, ורק תחריף את ההתקדמות המתמשכת לקראת אוכלוסייה שנמצאת במעקב מתמדת – התקדמות שכבר מורגשת במקומות רבים בעולם. למרבה הצער, זה לא ימנע מחברות טכנולוגיה להציע דרכים עוד יותר חודרניות כדי לרדת, לכאורה, לנפש האפל של האדם (בשם הבטיחות, כמובן), ותוך כדי כך להרוויח.

ואולי בכל זאת יש הגיון בפיתוחים כאלה. הרי אחד מתפקידי בית הספר הוא הכנת הנוער להשתלבות מוצלחת בחברה הבוגרת. תלמידים שיתרגלו להיות תחת מעקב תמידי בבית הספר היום בוודאי יתפתחו להיות אזרחים טובים בעולם של מחר.

לא, זה איננו הסוף (אפילו אם כך אפשר להתרשם)

הקיץ התחיל, וכל הסיכויים הם שבמשך חודש או יותר לא אצליח להעלות משהו חדש לבלוג. יהיה כאן שקט. סביר להניח שהשקט יורגש פחות או יותר כמו שהרעש היחסי שנוצר כאן מורגש, כך שספק אם יש סיבה להודיע על השינוי. אבל יותר מאשר הכותרת של המאמרון הזה מתייחסת לפגרת השקט, היא נותנת ביטוי לאוסף של מאמרונים שהתפרסמו בשבועות האחרונים בבלוגוספירה החינוכית. המאמרונים האלה, רובם של פעילים ותיקים ומוערכים בתחום התקשוב החינוכי, מביעים אכזבה מרה מאד ממצבו של התחום היום.

לפני כמעט חודש ליסה ליין הכריזה:

The ed tech dream is dead

ליין מציינת שבמהלך עשרים השנים שבהן היא מלמדת בצורה מקוונת היא נעזרה בכלים רבים ומגוונים, עם הדגש על כלים ברשת שמאפשרים שיתוף פעולה פתוח בין לומדים. אבל לאחרונה הדאגה לשמירה על הפרטיות של הסטודנטים שלה גוברת. היא אמנם נזהרה לא להכנע במגבלות של ה-LMS, אבל מצד שני היא לא היתה ערנית מספיק לבעיות הגדולות שהגיעו מהכלים שהבטיחו חופש:

So whatever else Facebook and Google have done (and none of it struck me as exceptional or unusual), they have underlined my concerns about students working openly, and undermined public confidence in living portions of our lives on the web. We were so concerned about not being sold by Learning Management Systems that we were sold by the very providers who gave us freedom.

היא חשה שהיא כבר איננה יכולה להצדיק את השימוש בכלים שפעם היא אהבה. מה שנשאר לה לעשות הוא לנסות ליצור סביבה שמעודדת למידה תוך יצירת מטלות משמעותיות במסגרת של ה-LMS שהמוסד שלה כופה עליה.

בערך באותו הזמן ג’ון ורנר, במדור שלו ב-Inside Higher Ed, כתב על:

Ed-Tech That Makes Me Want to Scream

ורנר קובל על כך שההצמדות לסטנדרטים והדרישות כלפי המורים “ללמד” לפי תבניות מוצקות יוצרות מצב שבו בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לפתח את האוטונומיה הדרושה ללמידה אמיתית:

One of the great projects of childhood is to become an autonomous person. School can and should be one of the places where we’re simultaneously most encouraged and most protected when it comes to developing this autonomy, working on our skills of self-regulation as we figure out who we are and what we believe. It is hours together with other small humans, interacting in a cooperative space under adult supervision, where ideally we are encouraged to identify and explore our curiosities.
Sometimes that means we need to just be left alone.

אבל בבתי הספר של היום לתלמידים פחות ופחות הזדמנויות להיות עם עצמם. ורנר מזכיר לנו שהיום יש כלים תקשוביים שעוקבים אחרי ההקלדות של התלמידים, ואחרי ההתנהגות שלהם לא רק בכיתה אלא גם במסדרונות בית הספר ובנסיעה באוטובוס, ויש גם מצלמות שבודקות, באמצעות אלגוריתמים, את הבעות הפנים של התלמידים כדי להבחין במידת הריכוז שלהם. כתבתי כאן בעבר על מספר כלים כאלה. ורנר מתאר כלי חדש, FaceMetrics, שכצפוי נעזר ב-“בינה מלאכותית” כדי “לשפר” את הלמידה. ורנר כותב:

Utilizing video working in concert with AI, FaceMetrics monitors the child’s behavior as they read, tracking eye movement to see how carefully or closely they might be reading, possibly saying, “You missed some paragraphs,” if it suspects skimming.

כלים “חינוכיים” כאלה שהיום נעשים יותר ויותר נפוצים בבתי הספר פועלים מתוך גישה שקובעת שחשוב לנצל כל רגע של נוכחות התלמיד בבית הספר כדי שהוא יקלוט כמה שיותר “ידע”.

מספר ימים אחרי שוורנר פרסם את המאמרון שלו ויל ריצ’רדסון הצטרף לאווירה הקודרת. הוא כתב:

There’s a growing sense that we’ve reached a breaking point with technologies in the classroom.

בין היתר ריצ’רדסון מתייחס למאמרון של ורנר (וגם, כמו ורנר, לכתבה ארוכה של בנימין הרולד ב-Education Week שסוקרת אוסף די מדכא של טכנולוגיות מעקב שמתיימרות להיות טכנולוגיות למידה). הוא מדגיש שבמשך שנים רבות הוא נשאר נאמן לרעיון שבני אדם וטכנולוגיות יכולים ללכת יד ביד כדי לקדם את הלמידה. אבל משהו בתקשוב החינוכי השתנה, והדגש שלו איננו מה שהיה פעם. היום:

More often than not, ed tech is something done to the student rather than done in service of the student.

כל אלה בוודאי מספיקים להכניס את הקורא (טוב, אולי “הקורא האובססיבי”) למצב רוח, אבל הם עדיין לא הכל. לפני שבוע מייק קראולי (Crowley) דיווח מכנס ה-ISTE, אחד הכנסים, והתערוכות, החשובים בתחום טכנולוגיות וחינוך. קראולי תיאר את אווירת הציפיה וההתרגשות בכנס לקראת הכרזה של חברת גוגל בדבר מרכיב חשוב חדש ב-Google Classroom. עם ההכרזה הוא באמת נדהם, אבל לא מפני שמדובר בכלי שמחולל שינוי חינוכי:

When the launch was announced, I was aghast. The big news was “locked mode” in Google Forms and, bizarrely, this news created quite an excited stir. The locked function permits teachers to eliminate distractions while students are taking an online quiz or test by preventing them from opening other windows and tabs. It also prevents students from performing an internet search. So much for empowerment. What, one must ask, is the tough problem being solved here that inspires innovation? Prohibiting students from cheating on traditional assessments using expensive tech tools to perform very basic 20th century tasks is the new transformation.

כמו רבים אחרים שמלווים את התקשוב בחינוך שנים רבות גם אני השתמשתי בכלים של גוגל, ומצאתי בהם ערך חינוכי משמעותי, אם כי כבר מספר שנים לא הרגשתי שהכלים החדשים שלה, או התוספות החדשים לכלים הישנים, באמת מקדמים את הלמידה. אבל קשה לי להבין כיצד האפשרות של נעילת החלונות של תלמידים בשעת מבחן יכולה לגרום להתלהבות. אינני בקיא ברזי הפיתוח כדי לקבוע אם יש כאן הישג טכנולוגי, אבל ברור לי שאין כאן הישג לימודי או חינוכי. קראולי רואה בסיפור הזה מטפורה למצב התקשוב החינוכי היום: השאיפות החינוכיות הגדולות של העבר מסתכמות היום בלהפוך את המוכר המסורתי ליותר יעיל. הוא איננו טוען שעלינו לנטוש את הדיגיטאליות בחינוך. הוא עדיין בדעה שאפשר, וצריך, לנצל כלים דיגיטאליים לקדם את הלמידה. אבל הוא איננו אופטימי:

Make no mistake about it. EdTech as we currently know it is dead, it’s over. We should retire the phrase right now. If education is to be the target of an industry that has grown increasingly obsessed with standardization, control, automation, and delivery efficiencies, then we must opt out.

ליין, ורנר, ריצ’רדסון, קראולי, ולא מעט אחרים שלא כתבו בשבועות האחרונים לא היו צריכים לשכנע אותי. כבר זמן רב מדי אני קובל כאן על הכיוון המוטעה, הלא חינוכי בעיני, שאליו התקשוב החינוכי פנה. דפי עבודה דיגיטאליים ומבחנים מקוונים הם עדיין דפי עבודה ומבחנים. מעקב אלגוריתמי אחר מידת הריכוז של תלמיד הוא אולי הישג טכנולוגי, אבל הוא איננו חינוך. יתכן מאד שקשה להרוויח מכלים נחמדים שמעצימים את הלמידה העצמית של התלמיד, ולכן מי שרוצה להרוויח צריך להמציא כלי חדש, ויקר, שיכול להבטיח שתלמידים יישארו ממוקדי משימה על מנת שהציונים שלהם ישתפרו. יתכן, אבל למה אנשי חינוך ירצו לקנות כלים כאלה?

ואם התקשוב החינוכי אכן מת, מה יעשה מי שבכל זאת חושב שהתקשוב צריך לשרת את הלמידה? אני מקווה שעל אף העובדה שאני שותף לדעות הדי מדכאות שהבאתי כאן, עדיין לא הרמנו דגל לבן. לחודש הקרוב יהיה כאן שקט, אבל אולי אי שם בעתיד הלא רחוק (אחרי הקיץ?) נגלה שעדיין יש תקווה.

בשביל מי המידע הזה?

לפני כשבועיים ZD Net, אתר שעוסק בנושאים טכנולוגיים ורק לעתים רחוקות גולש לעניינים הקשורים לחינוך, שאלה בכותרת של כתבה:

אפשר, כמובן לראות בשאלה הזאת עוד דוגמה של חוק הכותרות של בטרידג’ ופשוט להשיב בשלילה, אבל במקרה הזה מתחת לכותרת מסתתר נושא חשוב מאד שראוי לבחינה לעומק.

הכתבה מספרת על חברה מסחרית באוסטרליה (ששמה לא נחשפה) שהשיגה מידע מפורט על הרקע הסוציו-אקונומי של רבים מתושבי אוסטרליה, וחיברה אל המידע הזה אלגוריתם שמאפשר לבחון את הסיכוי של סטודנט פוטנציאלי להשלים את הלימודים שלו במוסד להשכלה גבוהה. הכלי שבוחן את הסיכוי הזה הוא כנראה זמין לכל צעיר שרוצה להשתמש בו. בלשון הכתבה:

Young adults born into low socioeconomic families can use an algorithm built on government-collected data to determine whether or not they should bother with their tertiary education
קיומו של הכלי, ועוד יותר מזה, היכולת של חברה פרטית לקבל את המידע שעליו הוא פועל, עורר ויכוח ער, ויכוח שמתמקד בשאלה בעלת פן אתי מובהק: צריך להיות ברור שהסיכוי של צעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך להשלים תואר בהשכלה הגבוהה קטן משל אלה שבאים מרקע מבוסס יותר, וזה מה שהכלי החדש הזה יראה. לאור זה, האם יהיה זה נכון להרתיע סטודנטים פוטנציאליים מלנסות לשפר את מעמדם באמצעות לימודים באוניברסיטה? באופן מסורתי, הרי, ההשכלה הגבוהה נתפסת כקרש קפיצה למעמד הבינוני. כלי שבאמצעותו צעירים עשויים לגלות שאין טעם שיפנו להשכלה גבוהה עשוי ליצור מצב שבו עוד לפני שהם מעיזים לפנות לאוניברסיטה ולחולל שינוי בחייהם כבר רומזים להם שפשוט לא כדאי.

הכתבה מצטטת מומחית אוסטרלית לענייני פרטיות שמסבירה (באופן די הגיוני) שהדבר המתאים לעשות עם מידע מהסוג שנאסף הוא להשתמש בו כדי לזהות סטודנטים שנמצאים בסכנת נשירה מלימודיהם ולהתערב בצורה חיובית כדי לעזור להם לפני שהם נושרים. אבל כאן מתעוררת שאלה עקרונית – את מי המידע הזה משרת? הרי, כפי שגם צויין בכתבה, בהסתמך על אותו מידע, מוסד להשכלה גבוהה שמעמיד את רווחיו מעל ההצלחה של הסטודנטים שלו (ויש רבים כאלה) יכול להחליט שלא כדאי לו לקבל לשורותיו סטודנטים שאין להם סיכוי להשלים את הלימודים שלהם.

איסוף מידע על מנת לעזור לסטודנטים איננו פסול. כתבה בניו יורק טיימס מפברואר השנה סקרה מספר דוגמאות של predictive analytics (אולי “ניתוחי מידע ניבואיים”, אבל קשה למצוא תרגום מוצלח) בהשכלה הגבוהה. מתברר שבאמצעות שימוש נבון יש הצלחות. מוסדות שמצליחות לזהות קורלציות בין קשיים בקורסים מסויימים, או בהסתגלות לסביבה החברתית, לבין נשירה מהלימודים יכולים להתערב לפני שמאוחר מדי. וללא ספק התערבות מהסוג הזה בהחלט יכולה להיות לטובת הסטודנט.

עוד ביוני 2015 ה-Guardian הבריטי פרסם כתבה בנושא הזה. הנקודה המעניינת בכתבה הזאת היא מגוון הנתונים שבהם מוסדות שונים נעזרים. אם בהתחלה של השימוש ב-big data בדקו ציונים, ואולי נוכחות בשיעורים, יישומי ה-LMS הדיגיטאליים של היום מאפשרים פירוט מאד מדויק של הזמן שסטודנטים מבלים באתרי הקורסים שלהם, ובאילו שעות של היום. כל המידע הזה, כמובן, נאגר, ואפשר גם לבדוק את זמן ההגעה לקמפוס, מידת השימוש בספריה, ועוד. וכמובן אפשר גם לסקור את הפעילות ברשתות חברתיות כדי לקבל תמונה רחבה יותר על הסטודנט. אבל גם אם הכל נעשה מתוך כוונה חיובית לעזור, בשלב מסוים קשה שלא יתעורר חשש שהאח הגדול צופה בך כל הזמן.

כזכור, הדוגמאות מהניו יורק טיימס ומה-Guardian על פי רוב מבקשות לעזור לסטודנטים להצליח בלימודים שלהם. אבל ב-Guardian אנחנו גם קוראים ש:

Brockenhurst College in the New Forest is going even further, analysing students’ profiles before they even set foot on campus.
במקרה הזה כבר לא ברור שהשימוש בנתונים הוא לטובת הסטודנט. במקום זה יש כבר צעד לא כל כך קטן לקראת המצב שמתואר בכתבה על אוסטרליה.

לפעמים הצעדים, אפילו אם הם קטנים, די רומסים. מצב כזה ראינו לפני כשנה וחצי כאשר מכתב של נשיא Mount St. Mary’s University אשר במדינת מרילנד הופץ ברבים. במכתב שלו הנושא טען שאם בשלב של תחילת הלימודים שלהם האוניברסיטה תצליח לזהות סטודנטים שהסיכוי שלהם לסיים את הלימודים שלהם קלוש, רצוי כבר בשלב המוקדם הזה לעודד אותם לפרוש. יתכן שאותו נשיא באמת דאג לטובת הסטודנטים ורצה למנוע מהם את האכזבה של נשירה בשלב מאוחר יותר. אבל ברור שהוא גם דאג למעמד האוניברסיטה שלו: כאשר סטודנטים פורשים סמוך לתחילת הלימודים שלהם הם אינם נספרים במניין הפורשים, ושיעור ההחזקה של האוניברסיטה נראה חיובי יותר.

אבל יתכן מאד שסגנון המכתב היה חשוב יותר מאשר תוכנו. המכתב התגלגל לאתר Inside Higher Ed וכך למדנו כיצד הנשיא השיב לחברי הסגל שלא אהבו את הרעיון של לעודד סטודנטים לפרוש:

This is hard for you because you think of the students as cuddly bunnies, but you can’t. You just have to drown the bunnies … put a Glock to their heads.
אכן, הסגנון די מזעזע. אבל מעבר לסגנון, המכתב מחדד את השאלה של השימוש ב-big data בהשכלה הגבוהה. נדמה לי שבשלבים המוקדמים של השימוש הזה היה ברור שהכוונה היתה לגייס את הנתונים כדי לעזור לסטודנטים. אבל תוך זמן יחסית קצר הנתונים התחילו להפוך לכלי שפוגע בהם, או לפחות לא העמיד את טובתם כערך מרכזי. יכול להיות שאי-אפשר היה שיהיה אחרת. הרי הנתונים משרתים את מי שמחזיק בהם, וצריך להיות ברור שהם בידי הנהלות המוסדות שישתמשו בהם כדי לקדם את האינטרסים שלהן. ספק אם לסטודנטים יש סיכוי לקבוע מה עושים איתם. יתכן שלפני לא יותר מדי זמן היתה זהות בין האינטרסים של המוסדות לבין אלה של הסטודנטים. אבל כמו עם החברות הדיגיטאליות הענקיות וה-“לקוחות” של השירותים שלהן, הימים של זהות אינטרסים כנראה עברו מזמן.

אבל הדיגיטאליות מאפשרת

לפני שלוש שנים, לקראת חג המולד, אדוורד סנודן שלח מסר לעולם דובר האנגלית ממקום מחבואו ברוסיה. במסר הזה סנודן הזהיר שבני הנוער של היום גדלים בלי שום תחושה של פרטיות:

A child born today will grow up with no conception of privacy at all. They’ll never know what it means to have a private moment to themselves, an unrecorded and unanalyzed thought. And that’s a problem because privacy matters. Privacy is what allows us to determine who we are, and who we want to be.
דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.

הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי … ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.

גם אני מודאג

מיכאל הורן מודאג. הורן, שהיה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, הוא אחד החסידים הראשיים של רעיון החדשנות המשבשת בתחום החינוך. בכתבה מלפני כמה ימים באתר של Education Next (שהתפרסמה לראשונה לפני כמה שבועות ב-Forbes) הורן מתייחס לחשיבות של איסוף נתונים ועיבודם על מנת לקדם למידה. (חשוב לי, כבר בשלב הזה, להודות שאפילו אחד כמוני, שאיננו מתלהב מהחדירה המאסיבית של העיסוק בנתונים לתוך תחום החינוך, לא שולל את השימוש בנתונים ואפילו יכול לראות בזה כדאיות.) הורן כותב:

Using online learning, assessment and data analysis, we can more precisely pinpoint what students know and where they are still struggling at the moment they are struggling. We can then use that information to drive better learning.
בפיסקה הזאת הורן איננו מביע דאגה. הדאגה שלו באה לביטוי בפיסקה שקודמת לזאת שציטטתי. שם אנחנו למדים ש:
Education technology, however, is shifting what’s possible – and the benefits for students and teachers could be tremendous, so long as recent attempts to protect student privacy – itself an important goal – don’t get in the way.
במילים אחרות, אם אנחנו רוצים באמת להפיק תועלת מהנתונים שהיום נאספים בצורה כל כך מאסיבית, כדאי לנו לא להקפיד יתר על המידה על הפרטיות של התלמיד. הורן מבטא את זה בצורה מאד ברורה בהמשך כאשר הוא מתייחס לחוקים חדשים בעניין פרטיות התלמיד שמוצעים היום בקונגרס. הוא טוען שחוקים כאלה עשויים:
to have a chilling effect on the boon of education technology entrepreneurship and private investment currently bringing new tools into classrooms.
כבר כתבתי למעלה שאי-אפשר לשלול את הערך הלימודי/הוראתי של השימוש בנתונים אודות תלמידים. כמו-כן, אפשר לראות מהציטוט שהבאתי מהורן שגם הוא רואה את השמירה על פרטיות התלמיד “מטרה חשובה”. אבל בדבריו של הורן אפשר למצוא דאגה גדולה יותר להשקעות הפרטיות וליזמות הטכנולוגית מאשר לתהליכי למידה. לכן, על אף מס השפתיים לחשיבות הפרטיות, יש משהו בעייתי כאן.

כדוגמה ליעילות של איסוף נתונים וניתוחם הורן מביא את התכנית Teach to One. הוא מציין שהתכנית, שמתמקדת בהוראת המתמטיקה, נעזרת בנתונים וניתוחם כדי ליצור חוויה לימודית אישית עבור כל תלמיד. הוא מדגיש ש:

The software algorithm identifies exactly what a student does and doesn’t understand on a daily basis and directs each student to online and offline experiences that meet his needs. Teachers in a Teach to One classroom have up-to-date information on how every student is progressing through the material and can act accordingly.
המסקנה ברורה: בדרך הזאת המורה זוכה למידע הרבה יותר ממוקד ומדויק מאשר מה שאפשר היה להשיג בכיתה שבה המורה בודק את עבודת התלמיד באופן פרטני. חשוב להדגיש כאן שכאשר הורן כותב על המעקב של המורה הוא מביא כדוגמה את הבוחן השבועי, או אפילו החודשי, הנערך, כמובן, באמצעות עפרון ונייר. נוצר הרושם שהורן חושב שלמורה בכיתה אין אמצעים אחרים מעבר לבוחן השבועי על מנת לדעת היכן כל תלמיד בכיתה שלו נמצא. נדמה שהתמונה בראשו של אחד המשבשים הגדולים והמובילים בחינוך על עבודת המורה היא מצומצמת מאד, ואפילו פרימיטיבית.

לפי הורן, חבל שדאגה מוגזמת לפרטיות התלמיד תגרום לנו לוותר על היתרונות של הנתונים. לכן כדאי לברר אם בתמורה על הוויתור הזה באמת נזכה לשיפור משמעותי באיכות הלמידה. לפני כחצי שנה ג’וסטין רייך בדק מחקר שנערך על תכנית Teach to One – התוכנית שהורן מהלל. המחקר שרייך בדק נערך על ידי חוקר אקדמי חיצוני, אם כי הוא הוזמן על ידי Teach to One. רייך לא מצא שום פגם בזה, אבל המסקנה שאליה הוא הגיע מהבדיקה שלו על נתוני המחקר לא נתנה סיבה גדולה לאמץ את התכנית. אחרי סקירה על תוצאות המחקר רייך כתב:

A better summary of year one might be, “Most TTO schools had gains statistically indistinguishable from the national average, one school did substantially better, and one school did substantially worse.” I made that sentence up. Here’s another possibility, from the paper’s conclusion “During year one, student gains were uneven across schools, with only two of seven schools making gains that were significantly above national norms.” That would be a better choice for the executive summary.
ממילים אחרות, יתכן שאי-שם בעתיד Teach to One כן תהפוך לשיטה שתביא לשיפור משמעותי בציונים במתמטיקה של תלמידי בתי הספר (ורצוי להוסיף כאן, כפי שמציין רייך, שהיה רצוי לעסוק יותר בפיתוח של ההבנה המתמטית מאשר בתוצאות במבחנים), אבל נכון לעכשיו, השיפור די מצומצם. וכאן נשאלת שאלה שהורן איננו מעוניין לשאול, שאלה שבוודאי לפי תפיסתו אפילו מיותרת: האם תמורת שיפור די זעיר בהישגים במתמטיקה של תלמידים כדאי או רצוי לוותר על פרטיות התלמידים. הורן מודאג שנוותר על האפשרות לשבש (לטובה, כמובן) את החינוך. גם אני מודאג – שנוותר על משהו מאד חשוב, ושהתמורה הלימודית שנקבל תהיה מאד מצומצמת. אבל הכל בשם השיבוש המקודש, כמובן.

דבר כזה בדרך כלל “ממציאים” כבדיחה

בימים האחרונים נתקלתי במספר קישורים לפרויקט שזוכה למימון מהקרן החינוכית של ביל ומלינדה גייטס – בין התורמים הכבדים ביותר בתחום החינוך. אני מודה שתחילה, כשהבנתי במה מדובר, בדקתי את התאריך – חשבתי שאולי פספסתי אחת המהתלות של האחד באפריל. אבל מתברר שמדובר בסיפור אמיתי – סיפור על טכנולוגיה וחינוך … וחשיבה עקומה.

כתבה שהופצה על ידי סוכנות הידיעות רויטרס (אני קראתי את הכתבה ב-Chicago Tribune) מה-12 ליוני מוסרת לנו שהקרן של גייטס מעניקה כמעט מיליון וחצי דולר למחקר לקראת פיתוחו של מה שמכונה “engagement pedometer”, צמיד שתלמיד יענוד סביב פרק כף היד שלו. באמצעות “משוב ביומטרי” כמו מידת ההזעה וחום הגוף, הצמיד אמור למדוד את מידת המעורבות, או הערנות, של התלמיד בשיעורים. לפי הכתבה:

Gates officials hope the devices, known as Q Sensors, can become a common classroom tool, enabling teachers to see, in real time, which kids are tuned in and which are zoned out.
אני מניח שכמוני, התגובה הראשונה של מי שקורא את המשפט הזה היא לגרד בראש ולשאול האם לא הגיוני יותר שמורה פשוט יעיף מבט על הכיתה שלו ויראה מי בוהה דרך החלון, מי הניח את ראשו על השולחן, ומי שולח SMS לשכנו. נדמה לי שכל מי שצבר אפילו קצת נסיון של הוראה בכיתה מסוגל לזהות מי מתלמידיו מעורב בשיעור ומי לא. האנשים בקרן של גייטס כנראה ציפו לתגובה כזאת, כי בפיסקה הבאה של הכתבה מקדימים תרופה למכה ומסבירים לנו שאם באמת רוצים לשפר את החינוך, כבר אי אפשר לסמוך על ההתרשמות של המורה:
Existing measures of student engagement, such as videotaping classes for expert review or simply asking kids what they liked in a lesson, “only get us so far,” said Debbie Robinson, a spokeswoman for the Gates Foundation. To truly improve teaching and learning, she said, “we need universal, valid, reliable and practical instruments” such as the biosensors.
המילים “כללי, בר-תוקף, אמין, ומעשי” ניטרליות למדי. כיצד אפשר להתנגד לכלי מדידה שעונה להגדרה כזאת? אכן, קשה – עד שנזכרים שמדובר בצמיד שהתלמיד אמור לענוד במשך יום הלימודים, צמיד שצובר מידע על מצבו הפיסי (וכנראה בעקבות זה, גם הנפשי) ומוסר אותו למאגר נתונים מרכזי. לאור זה מתבקש לשאול כיצד הגענו למצב שבו הצעה כזאת נשמעת כמעט הגיונית. האם אנחנו באמת יכולים לקרוא על טכנולוגיה פולשנית כזאת, ומפני שהיא כנראה נובעת מכוונות טובות של שיפור ההוראה, להשאר אדישים להשתמעויות החברתיות הרחבות שבה?

אנשי הקרן של גייטס כנראה מודעים לביקורת האפשרית כלפי צמיד כזה. בכתבה של רויטרס הדוברת של הקרן מבהירה שהצמיד שבפיתוח איננו חלק מפרויקט רב-היקף של הקרן (הושקעו בו כ-45 מיליון דולר) שמטרתו איתור דרכים למדידת האפקטיביות של מורים. אבל איכשהו ההבהרה הזאת נשמעת בלתי-מחייבת:

Still, if the technology proves reliable, it may in the future be used to assess teachers, Robinson acknowledged. “It’s hard for one to say what people may, at some point, decide to do with this,” she said.
דיאן רביץ’, פרופסור לחינוך באוניברסיטה של ניו יורק, ולשעבר סגן שר החינוך של ארה”ב, פרסמה מספר מאמרונים בבלוג שלה על הצמיד. כבר ב-9 ליוני, כאשר מישהו שלח לה ידיעה על המכשיר, היא כתבה עליו. רביץ’ ידועה במאבק שלה להגן על החינוך הציבורי בארה”ב מול הנסיונות להפריט אותו, אבל היא גם אישיות מאד מוערכת בחוגים חינוכיים, ונחשבת לשקולה מאד בדעותיה. במאמרון מה-10 ליוני רביץ’ ניסתה לתאר, באופן יחסית אובייקטיבי, מה הצמיד עושה:
These bracelets, as I understand it, would be worn by students to measure how engaged they are, how bored they are, how they respond to their teachers. If they are bored, it won’t look good for the teacher. If students who show a high level of engagement, the teacher will get credit. The teachers too will wear the bracelet, to find out how engaged or bored they are. If this technology works, it will provide a foolproof tool for teacher evaluation. Or that’s the idea behind it.
אבל יש משהו ברעיון הבסיסי שמקשה על האובייקטיביות, ובהמשך אותו מאמרון רביץ’ איננה חוסכת במילים בהבעת דעתה:
I’m sorry. I think this is madness. Is there a mad scientist or psychologist advising the Gates Foundation? …

This stuff crosses the line from legitimate research to investing in technologies to control and manipulate people by monitoring their emotions.

יש מי שיטען שרביץ’, ואחרים כמוה (ואני ביניהם), מגזימים. הרי בסך הכל מה רע בנסיון לזהות מה אפקטיבי בהוראה ומה לא. אולי הביקורת הזאת מוצדקת. אולי אנחנו פשוט זקוקים לעוד קצת זמן כדי להתרגל לרעיון שכל תלמיד יסתובב עם צמיד על כף היד שמודד את תגובותיו הפיסיות ומוסרת את המידע הזה למאגר מרכזי (מאגר מרכזי שיקבע, באופן אובייקטיבי, כמובן, אם המורה מחזיק את כיתתו או לא). אולי בעוד כמה שנים נצחק על כל הפרשה הזאת ונודה שהיינו פרנואידיים, ושלא היתה סיבה להתרגש. אולי גם נבין שעל מנת לשפר את ההוראה כל הדרכים לגיטימיות. יתכן. אבל אם גייטס והקרן שלו באמת מעוניינים לשפר את החינוך, נדמה לי שאפשר להשקיע את הכסף הרב שלו בפרויקטים אחרים. במקום להשקיע הון בפיתוח אמצעים מפוקפקים למדוד את האפקטיביות של מורים, אני יכול להציע, למשל, להשקיע בהכשרה חינוכית משמעותית, ואפילו בשכר עבודה הוגן. זה לא יכול להזיק.

נוכחת איננה שוות ערך ללמידה

לא פעם אני נתקל בקוריוז שגורם לי לעצור ולשקול אם כדאי לכתוב עליו. בדרך כלל מדובר במשהו שמעורר חיוך, או צחוק, או פליאה, אבל במחשבה נוספת איננו קשור מספיק ללמידה על מנת שאתעכב עליו כאן. לא חסרים נושאים שעליהם אפשר, ורצוי, לכתוב, וקוריוזים רק דוחים את הנושאים היותר ענייניים האלה הצידה. אבל לפעמים, אחרי שכבר עברתי הלאה, אני נזכר בקוריוז וחש שבכל זאת חשוב להתייחס. כך קרה עם מאמרון קצר של כריס דאוסון ב-ZDNet Education לפני שבוע.

דאוסון מדווח שבבית ספר התיכון בו הוא מלמד נערכים שינויים בלוח הזמנים, כולל קיצור אורכו של השיעור, ולכן מחפשים דרך לקצר גם את תהליך בדיקת הנוכחות. הוא כותב שברגע של הלצה הוא הציע להטביע בתלמידים שבבי RFID, כך שכאשר הם יעברו את דלת הכיתה נוכחותם תירשם באופן אוטומאטי. אבל אז דאוסון גילה שהרעיון שלו איננו כל כך מקורי, וגם לא היתולי: באוניברסיטת צפון אריזונה החליטו להשתמש בשבבי RFID כדי לבדוק אם הסטודנטים מגיעים להרצאות. אני מניח שהתגובה הראשונה של כמעט כל אחד לתכנית כזאת היא לחשוב על 1984 ועל האח הגדול. עם זאת, מספר מגיבים לכתבה של דאוסון טוענים שאין מה לדאוג – קל לרמות את המערכת. סטודנט אחד, למשל, יוכל להחזיק את השבבים של חבריו … אלא אם כן הכוונה היא להשתיל את השבב לתוך גוף הסטודנט, וספק אם נכון להיום מישהו באמת חושב על דבר כזה ברצינות.

אינני רוצה להמעיט בחשיבות של תקדים. על פניו כרטיסים עם שבבי RFID אינם נראים כמזיקים, אבל בקלות הם יכולים להוביל אותנו אל אותו מדרון התלול שבסופו ביטול הפרטיות. אבל בעיני דווקא השאלות החינוכיות שנובעות מהמעקב אחר השתתפות בשיעורים נראות לי חשובות יותר. כתבה על התכנית באריזונה שהתפרסמה באתר של ה-Chronicle of Higher Education בסוף אפריל מביא את השיקולים של הנהלת האוניברסיטה:

Karen Pugliesi, vice provost for academic affairs, says the project will help improve attendance, which is key to higher academic performance.

Research, she says, shows a real link between good attendance and student achievement. She says the system will improve student engagement and participation, putting more students on track to graduate.

על פי רוב, בהשכלה הגבוהה סטודנט נבחן על פי התוצאות. אם הוא עובר את המבחן, סימן שהוא למד את החומר. השתתפות בשיעורים איננה חובה. אם יש הגיון בבדיקת נוכחות באמצעות שבבי RFID, זה נכון רק עבור קורסים גדולים (הרי בקורסים קטנים די במבט כדי שהמרצה יידע מי נוכח). סטודנטים נוהגים לא להגיע להרצאות באולמות גדולים מפני שלמרבה הצער, רבים מהקורסים האלה הם קורסי מבוא שבסך הכל מסכמים את מה שנמצא בספר הלימוד, וההרצאה איננה מוסיפה דבר על הכתוב. ספק אם “עידוד” הנוכחות על ידי בדיקה באמצעות RFID יצליח ליצור עניין גדול יותר בחומר הנלמד.

אבל יש כאן “טכנולוגיית למידה” זמינה שמדברת בשפה של הנהלות של מוסדות חינוך – טכנולוגיה שמאפשרת, ואף מחזקת, המשך שיטות ההוראה והלמידה הקיימות. בתקופה כל כך עשירה באמצעים לפיתוח למידה מקוונת שמעודדת יותר מעורבות מצד הלומדים, עצוב לגלות שמוסדות חינוך כנראה עדיין משוכנעים שהעתיד נמצא בהתבצרות במה שיש היום.

לשמור או למחוק … או שניהם?

בסביבה החינוכית יש (לפחות) שתי אמירות שבאופן די קבוע אנחנו משמיעים לתלמידים שלנו:

  • מה שאתם מפרסמים אודות עצמכם באינטרנט היום ישאר שם לעד, ולכן עליכם להזהר מאד
  • מידע דיגיטאלי הולך לאיבוד בקלות, ולכן עליכם לגבות היטב כל מה שאתם מפרסמים

למרות ששתי האמירות האלו פחות או יותר סותרות זו את זו, במידה לא קטנה שתיהן נכונות.

בעקבות סגירתם של אתרי GeoCities בחודש האחרון בוב ספרנקל, באתר Tech & Learning מהרהר על העמידות של המידע הדיגיטאלי, ועל מה שאנחנו אומרים לתלמידים שלנו לגביו. ספרנקל מביע צער על האובדן של האתרים הרבים שנמחקו כל כך בקלות. אפילו אם רק מעטים היום מעוניינים לעיין באתרים הישנים האלה, פעם הם היוו חלק מכובד של ה-WWW. (ויש בוודאי לא מעט אנשים שלא השכילו לגבות את האתרים שלהם ורק מאוחר מדי גילו שאולי היה כדאי לעשות זאת.) היסטוריה חשובה של התפתחות האינטרנט חבויה בתוך האתרים האלה – דוגמאות מאלפות של סגנונות הפקה של מידע אינטרנטי שראוי היה שיישמרו. ומעבר לנוסטלגיה, ספרנקל מהרהר על מה עלינו להגיד לתלמידים שלנו:

Geocities is a cautionary tale for all of us. Now that we’ve come to expect permanence from the Internet and move deeper into cloud computing, it’s tempting to think that everything is safe and backed up. But, as the Archive Team reminds us, all that data, writing, photos, movies, etc. are at the mercy of corporations. The lesson to our students can’t just be “be careful what you post on the Internet because it will be there forever,” but must also include, “BACKUP what you’ve posted on the Internet, because it may not be there forever!”
טים סטאמר מקשר לסיפור אחר שהופיע בחדשות לאחרונה, ודרכו גם הוא בוחן את הנושא של עמידות המידע ברשת. סטאמר מקשר לכתבה שמופיעה באתר של ה-EFF שמדווחת על אדם שהורשה ברצח בגרמניה. אחרי 15 שנים בכלא, הרוצח יוצא עכשיו לחופשי, ולפי החוק הגרמני הוא כבר איננו נחשב כדמות ציבורית, ולכן יש לו זכות להגן על הפרטיות שלו. הוא תובע מוויקיפדיה – גם בגירסה הגרמנית וגם בגירסה האנגלית – להסיר את הערכים שמתייחסים אליו מפני שאלה מפירים את זכותו לפרטיות. אין כאן, אגב, ויכוח על העובדות, אלא רק על הזכות לפרסם אותן.

גם סטאמר מוצא קשר לסביבה החינוכית. הוא כותב שהאיש ופרקליטיו אינם מבינים שבמרחב האינטרנטי העולמי כמעט בלתי-אפשרי למנוע את הפצתו של מידע מכל סוג. הוא מעיר:

However, that’s also true for schools where we put a lot of effort into selectively censoring the flow, trying hard to control what information enters the classroom.

But we keep trying.

בעקבות הדברים האלה גם אני, כמובן, הרהרתי על המסרים שהתלמידים שלנו מקבלים מאיתנו בנוגע לאריכות הימים של המידע באינטרנט. המסרים שלנו אמביוולנטיים, אבל במידה לא קטנה, זה כורח המציאות. אנחנו משדרים שני מסרים קצת סותרים מפני ששניהם באמת נכונים. עם זאת, הרגשתי שיש היבט נוסף לנושא הזה שאיננו מדגישים מספיק.

אתרי בית ספר או אתרי כיתה, יפים ומרשימים ככל שיהיו, אינם משקפים את הפעילות הלימודית האמיתית שמתרחשת אצל לומדים. נעים לעיין בתוצרים (אם הם אכן מרשימים) אבל התוצרים שאנחנו מוצאים באתרים האלה – פרויקטים מעוצבים, מצגות מלוטשות (או מלוטשות פחות) – אינם אלא, במקרה הטוב, השלב האחרון בתהליך שבו התרחשה למידה. הרבה יותר קשה למצוא ביטויים של התהליך עצמו – פיסות עדות של מחשבות, של הרהורים, של יצירת קשרים בין קטעי מידע שאינם בהכרח קשורים. אלה אינם נשמרים בקלות בצורה דיגיטאלית. מדובר לפעמים במסלולי התפתחות של חשיבה שאיננה מגובשת, חשיבה שמשנה מיקוד, צועדת בכיוונים לא ברורים וגם חולפת. זאת ועוד: לא פעם העדויות האלו לא נראות כמשהו שראוי שיישמר. אוסף של סימניות שכיתה ליקטה תוך כדי למידה של נושא מסויים – חלקן טובות וחלקן כאלה שעיינו בהם רק לרגע לפני שעברו הלאה, למשל – איננו מסוג התוצר האינטרנטי ששומר על ערך או על משמעות כאשר הוא נמצא מחוץ להקשר של תהליך של למידה.

ואם לומר את האמת, אינני בטוח שאני מעוניין שתלמידים יראו את ה-“עבודה” שלהם – הרשימות הקצרות, הפתקאות, המחשבות שעדיין לא הבשילו – כמשהו שצריך להשמר. אפילו אם אני אישית שומר על כל אלה, נדמה לי שאחת המיומנויות החשובות שאנחנו רוצים לפתח אצל תלמידים היא היכולת לפעול ברשת בטבעיות. אנחנו נדע שאנחנו בדרך הנכונה לשילוב התקשוב בסביבה הלימודית כאשר איננו מתייחסים לשימוש בכלים מתוקשבים כמשהו מיוחד או יוצא דופן, אלא פשוט ככלים שמשרתים את הלמידה. אם, מתוך למידה של נושא כלשהו, תלמידים משרבטים לתוך המחברות שלהם (ואני מקווה שהם אכן עושים זאת) ואנחנו איננו רואים צורך לתלות את השרבוטים האלה על לוח השעם של הכיתה, אינני רואה סיבה שנשמור את השרבוטים הלימודיים שלהם שנוצרים ברשת. אין זה אומר שצריכים למחוק את אלה, אלא רק שלא אצטער אם הם ילכו לאיבוד בתוך מרחבי הרשת האין-סופיים. במידה לא קטנה, זאת תהיה ביטוי אמיתי לכך שהצלחנו להתייחס לאינטרנט כסביבת למידה.

כשאת אומרת “הגנה”, למה את מתכוונת?

הורים רבים חוששים, ובמידה לא קטנה בצדק, ממה שילדיהם עשויים לפגוש כאשר הם מתחברים לאינטרנט. החשש הזה מזין תעשייה רווחית מאד של בניית כלים שאמורים להגן על הילדים בפני הסכנות שברשת. בשוק אפשר למצוא יישומים שמונעים את ההגעה אל אתרים שנחשבים למסוכנים או לא מתאימים, וגם יישומים שעוקבים אחרי הפעולות של הילדים על מנת לאפשר להורים לוודא שילדיהם מתנהגים בצורה נאותה בשיטוטיהם באינטרנט. לא אטען כאן שאין סכנות שאורבות לילדים ברשת, אם כי מחקרים רבים מצביעים על כך שהסכנות האלו בדרך כלל זוכות לכותרות, ולמבצעי הפחדה בכלי התקשורת, הרבה מעבר לסכנתם האמיתית. ברור שקלף ההפחדה מוכר, ולכן אין זה צריך להפתיע שבדף הראשי של יישום המשווקת על ידי חברה שמבטיחה להגן על הילדים אנחנו פוגשים את הכותרת:
Your Child Online = Danger
בהמשך של אותו דף מגישים לנו נתונים מסמרי שער על האחוז הגבוה של ילדים שפוגשים סוטים ברשת, ועל האחוז הנמוך של מקרים כאלה שזוכים לדיווח. על מנת להסביר את הייחוד של היישום של החברה, מפחידים אותנו עוד יותר – מסבירים שהילדים של היום בקיאים יותר מהוריהם בשימוש במחשב, ולכן הם מצליחים לנטרל את היישומים האחרים שבשוק. לעומת היישומים האחרים האלה, המרכיבים של היישום שלהם:
… are designed from the ground up to prevent your child from disabling any of its features, in fact your child won’t even know they are being monitored. Sentry’s line of products assist parents in managing what their children are allowed to do on the computer.
מותר לשאול לגבי הערך החינוכי של מעקב אחרי הגב של ילדים, ללא ידיעתם, אבל השאלה החינוכית הזאת איננה מה שמעסיק אותי כאן. הרי באופן כללי אין שום דבר חדש בכל הסיפור הזה. האמת היא שלא הייתי מתייחס לנושא הזה עכשיו לו קראתי כתבה ב-eSchool News שהתפרסמה לפני שבוע. הכתבה הזאת מוסרת שאותה חברה שמתריעה על הסכנות גם אוספת מידע שנצבר בצ’טים של הילדים שבמחשבים שלהם מותקנת היישום שלה, ומוכרת את המידע הזה לחברות שמבקשות לשווק מוצרים שונים לילדים.
The company that sells the software insists it is not putting kids’ information at risk, because the program does not record children’s names or addresses. But the software knows how old they are, because parents customize its features to be more or less permissive, depending on age.
אינני משוכנע שהתקנת יישום מעקב במחשב היא הדרך הטובה ביותר להגן על ילדים בפני הסכנות שבאינטרנט, אבל מעבר לכך, ברור שיש כאן הגדרה מאד מצומצמת של מה שמהווה סכנה. בעיני, שימוש בנתונים אישיים (גם אם המידע מוגש למשווקים באופן קבוצתי, ולא אישי, או שמי) על מנת לייעל את מערך השיווק של מוצרים לבני נוער מהווה סכנה אמיתית, ומבחינה סטטיסטית יתכן שמדובר בסכנה רצינית יותר מאשר מספר הסוטים שילדים פוגשים ברשת. באתר הבית של החברה, המוצר הראשי שמוצג הוא Pulse, השרות שהחברה מוכרת למשווקים. בכותרת הראשית שמתנוססת מעל הדף אנחנו קוראים:
When kids talk, we listen
ומתברר שהמילים האלו קולעות לאמת הרבה מעבר למשמעותן הסתמית.

איסוף המידע הזה אכן מרגיז, ואפילו מדאיג. אך עם זאת, רצוי לזכור שהחברה הזאת איננה היחידה שעוקבת אחרינו ואוספת מידע אודותינו. די להזכיר את גוגל שהפכה להיות מרכיב הכרחי בחיינו היום-יומיים. לטוב או לרע, גוגל יודעת היטב מה אנחנו מחפשים באינטרנט, והיא מתאימה בין החיפושים שלנו לבין הפרסומות שאנחנו פוגשים. עבור אלה מאיתנו עם חשבונות gmail, היא גם “קוראת” את הדואר שלנו כדי לקלוע טוב יותר למה שמעסיק אותנו. החשיפה הזאת נעשתה מזמן לעובדת חיים בעידן האינטרנט, והרוב מאיתנו השלמנו עם העין הממוכנת הפולשנית הזאת. אנחנו מבינים (אם זאת המילה הנכונה) שזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי לקבל את השירותים החיוביים שחברה כמו גוגל מעניקה לנו.

ובכל זאת, כאשר תוך כדי מתן “הגנה”, חברה שמתיימרת להגן על ילדים מנצלת את המידע שהיא אוספת אודותם, מותר לשאול לגבי טוהר הכוונות שלה, ועל טיב הבטחון שהיא מעניקה.