קטגוריה: סתם מעניין

לימונדה (יוקרתית) מלימון (או במקרה הזה מווירוס)

למען האמת, זה היה צפוי, ובאופן קצת מוזר אני אפילו מתמלא הערכה כלפי מי שהגה את הרעיון. דרך like של חמי רמיאל הגעתי לציוץ של בן ויליאמסון (Ben Williamson) שמדווח על פרויקט בשם The U Experience. אודות הרעיון ויליאמסון מעיר:

If this is real it’s properly nuts.

אני מבין ומזדהה עם הגישה של ויליאמסון, אבל עם כל הבעייתיות שבדבר עלי להודות שבעיני מדובר ברעיון מבריק. ומהמעט שאני הצלחתי לברר, הוא אכן אמיתי.

הלוגיסטיקה די מורכבת, אבל הרעיון די פשוט: הסמסטר הקרוב של רוב האוניברסיטאות יתנהל מרחוק. בגלל זה ההורים של הסטודנטים ימשיכו לשלם כסף רב עבור חלק מאד מצומצם מחוויית הקמפוס. הרי עבור חלק מכובד של הסטודנטים באוניברסיטאות יקרות בארה”ב השיעורים עצמם הם רק חלק קטן ממה שהם מחפשים. המרכיב החברתי, הקשרים שנוצרים, השם של אוניברסיטה יוקרתית בקורות חיים – אלה מה שבאמת חשוב. והנה, במציאות של למידה מרחוק בגלל מגפת הקורונה כל אלה נמחקים ומה שנשאר הוא שיעורים דרך ה-Zoom, פחות או יותר באותה עלות של חוויית הלימודים המלאה. ספק אם יש סטודנט שרוצה לשבת בבית הוריו וללמוד כך, וגם ההורים בוודאי אינם מתלהבים להחזיק את ילדיהם בבית.

לתוך המציאות הזאת נכנס The U Experience. תמורת $15000 (עלות בסיס) המיזם הזה יטיס את הסטודנט להוואי, ישכן אותו שם במלון יוקרתי ויוסיף פעילויות חוץ-לימודיות כגון מסיבות וטיולים. הסמסטר הראשון אמור להתחיל בראשון לספטמבר. באתר מסבירים:

With meals provided by the most popular local restaurants, you’ll be able to spend less time worrying about what to eat and more time deciding which excursion fits into your class schedule. Do we hike today, take a boat trip to a private island, or stay close to WiFi and lounge by the pool?

בסמסטר הקרוב הפרויקט פתוח ל-150 סטודנטים בלבד. בעלי המיזם מבטיחים להורים שהם נמצאים בקשר תדיר עם גורמי בריאות הציבור כדי לשמור על סביבה נקייה מקורונה, ולכן הסטודנטים יוכלו להנות מ-“קמפוס” מזמין ומהנה. כמו-כן, הם מציינים שהמועמדים לפרויקט יעברו סינון כדי:

to ensure that their interactions produce extremely valuable lifelong networks

במילים אחרות, בעלי המיזם ידאגו לכך שרק אלה שבאמת מתאימים יתקבלו – כאילו העלות של $15000 לסמסטר (בנוסף כמובן, לשכר הלימוד של האוניברסיטה שבה הסטודנט כבר רשום) איננה מלכתחילה, מסנן מספיק סלקטיבי.

כדי שלא נחשוב שמדובר רק בדרך לקחת כסף מהורים עשירים, מסבירים לנו שיש כאן גם תרומה חשובה לחברה – בגלל מגפת הקורונה תעשיית המלונאות (the hospitality industry) נמצאת במצוקה, והבאת 150 סטודנטים למלון יוקרתי בהוואי תעזור להקל על המצוקה הזאת. נכון לכתיבת המאמרון הזה נותרים עוד יומיים וחצי להגיש מועמדות, ובאתר נכתב שבעלי המיזם עדיין מבררים עם מספר בתי מלון פוטנציאליים כדי לבחור את המתאים ביותר לצרכי הסטודנטים.

מספר פעמים בעבר כתבתי כאן על התופעה של unbundling שבמידה רבה מתאפשרת בגלל התקשוב החינוכי. אם בעבר הלמידה בהשכלה הגבוהה חיברה יחדיו הפן הלימודי, החברתי, התעסוקתי ועוד, היום אפשר ללמוד בלי לבוא לבניין פיסי מוגדר, ובזכות רשתות חברתיות הקמפוס כבר איננו נחוץ כדי לפגוש בן/בת זוג. כמו-כן עבור מקומות עבודה רבים היום תואר אוניברסיטאי איננו בהכרח המדד הקובע לקבלת משרה. במידה רבה ה-unbundling הוא כבר מציאות. אבל בעלי The U Experience מבינים את המונח בדרך קצת אחרת. בדף שמתארת את מה שהם מקווים לעשות הם מסבירים:

Unbundling the college experience is no small task.

אבל הם בסך הכל מתכוונים להפריד את השיעורים של אוניברסיטה כלשהי מקמפוס האם שלה – דבר שבעצם כבר קרה כאשר האוניברסיטאות נאלצו ללמד מרחוק. למען האמת, יותר מאשר unbundling, צריכים לכנות את מה שקורה כאן rebundling – חיבור מחדש. הם יוצרים אפשרות של חיבור בין שיעורים של מוסד אחד עם “קמפוס” נוצץ ומזמין יותר. וקשה להתווכח עם הקביעה שהקמפוס של The U Experience באמת עדיף. באתר מופיעים מספר צילומים שאמורים להמחיש את חוויית הלמידה בו. רואים בהם סטודנטיות בביקיני ליד בריכה, וסטודנט עם כוסות יין ובקבוק המוזג לידידיו. אין צילום של סטודנט עם ספר. זה כנראה איננו חלק מרכזי מחוויית הלמידה.

עבור הורים שיכולים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה יוקרתית עלות של $15000 לסמסטר איננו סכום בעייתי, אם כי סביר להניח שהעלות האמיתית תהיה גבוהה בהרבה. $1150 לשבוע מכסה רק חדר יחיד בבית מלון איכותי, והפרויקט מבטיח הרבה יותר, כולל טיסות. יוזמי The U Experience הם שני בוגרי אוניברסיטת פרינסטון צעירים (אחד סיים ב-2016, השני ב-2018). בדיקה דרך הרשת מעלה שהעלות של סמסטר לימודים בפרינסטון הוא כ-$25000, ולאור זה אפשר להסיק שהם יודעים אל מי הם פונים. עם זאת, הם גם למדו איך לשווק את עצמם. בפיסקה הביוגרפית על הצעיר בין היוזמים אנחנו קוראים שהוא:

sees The U Experience as a way to improve a broken system that has left many behind and envisions a deconstruction of higher education that makes knowledge and intergenerational mobility accessible to all.

יש הרבה במיזם הזה שמזמין הרמת גבה ולא מעט צחוק. אבל נדמה לי שהדבר המדהים, וגם המעציב, ביותר בו הוא שהוא כנראה באמת מאמין באמירה הריקה, היומרני, והמגוחכת הזאת.

סטטיסטיקה מופרכת לשירות השיבוש

יש מספר משפטי מפתח השגורים היטב בפיהם של כל אלה המבקשים לחולל שינוי בחינוך באמצעות התקשוב. חובה, למשל, לטעון שבית הספר (או הכיתה, או “החינוך” באופן כללי) לא השתנה כבר 100 שנה. (המהדרין יטענו 200 שנה, ויש כאלה שמשוכנעים שמדובר אפילו ב-1000 שנה.) הקלישאה הרווחת הזאת איננה מותירה מקום לדקויות. מגוון הגישות הפדגוגיות מרוכז לתוך עבר חד גוני, עבר שחיכה רק לטכנולוגיה החדישה ביותר לחולל את השינוי המיוחל. מי ש-“גילה” את הכיתה ההפוכה ומעלה אותה על נס לא מעוניין ללמוד שהרבה לפני היו-טיוב מורים רבים ביקשו מתלמידיהם לקרוא פרק בספר, או לאתר מידע בבית כדי לתרום לדיון מושכל על נושא שנלמד בשעת השיעור. העולם החינוכי החדש נשען על התעלמות מההיסטוריה.

משפטי המפתח האלה אינם מתארים רק את העבר. יש גם כאלה שמתייחסים לעתיד, ובמיוחד לשוק העבודה העתידי. אחד הנתונים הפופולריים ביותר בתחום הזה מתייחס למספר משרות העבודה שהתלמידים של היום יימלאו בעתיד. בגירסה משנת 2017 של הסרטון/המצגת הוותיק Shift Happens מוסרים לנו ש:

U.S. Dept of Labor estimates today’s learner will have 10-14 jobs by the age of 38.
מהנתון הזה אנחנו אמורים להבין שלהבדיל מהוריהם שהתמידו זמן ממושך במקום עבודה אחד, התלמידים של היום יחליפו מקצועות בתדירות גבוהה, וכמובן של-“עובדה” הזאת יש השפעה משמעותית על כיצד אותם תלמידים אמורים ללמוד. אבל הנתון הזה די בעייתי. אמנם יש לו, פחות או יותר, אחיזה במקור מוסמך (להבדיל מרבים מהטעונים בתחום) אבל הוא רחוק מלהיות מדויק, וגם מפרשים אותו בצורה לא נכונה. נתון דומה נמצא בדוח משנת 2015 של ה-Bureau of Labor Statistics של משרד העבודה האמריקאי. אבל שם מדובר במספר המשרות עד גיל 48. בנוסף, בכלל לא ברור שהוא קשור להתפתחות המהירה של הטכנולוגיה – התפתחות שהיא, לכאורה, הגורם המשפיע. לפי אותו דוח מדובר באנשים שנכנסו למעגל העבודה כבר בשנות ה-80, כאשר בערך חצי מהמשרות שהם מילאו היו עד גיל 24 – דבר שמראה שבעצם כצעירים הם מילאו מבחר תפקידים זמניים עד לרכישת מקצוע. מפני שצעירים נוהגים לעבוד במספר משרות זמניים עד לרכישת מקצוע, אין כאן קשר ממשי לטכנולוגיה.

קובץ המכיל מקורות ל-Shift Happens שמופיע באתר של שירותי הממשל של מחוז במדינת ויסקונסין מביא את המקור של משרד העבודה, אם כי הוא מצביע גם על נתון משנת 1999 שאינני מצליח לאמת. ובדיוק מעל לנתון הזה מופיע נתון שהוא מעניין במיוחד:

The top ten in-demand jobs in 2010 did not exist in 2004.
וליד הנתון הזה מוסרים לנו שהוא כבר איננו נכון, שמדובר בתחזית משנת 2004 שלא היתה נכונה (proved false בלשון הקובץ). במקומו מביאים נתון אחר:
Researchers predict that 65% of today’s grade schoolers will hold jobs that don’t yet exist.
ודווקא בנתון הזה רציתי להתייחס במאמרון הזה.

טים סטאמר, במאמרון מלפני שבוע, מקשר לפודקאסט של ה-BBC בשם More or Less שמנסה  לבחון את אמינותם של נתונים סטטיסטיים מהסוג הזה. מהדורת הפודקאסט מסוף מאי הקדישה עשר דקות לנסיון לאתר את המקור של הנתון הזה … ללא הצלחה. עורכי הפודקאסט קובעים:

Nobody can prove this claim for sure, and we’ve not found any explanation of where the number came from or what the logic was behind it. Sources lead from the UK out to America and Australia and then hit dead ends.
כזכור, יש נתונים רבים מהסוג הזה – נתונים שרווחים בשיח החינוכי אבל אינם מבוססים. סטאמר מציין שנתונים מהסוג הזה משמשים את אלה שטוענים שהחינוך של היום איננו מכשיר את הנוער לעולם של מחר. הם אמורים לגרום לנו לחשוש שאם לא נערוך שינויים מפליגים במערכת החינוך העתיד שלנו בסכנה. יכול להיות שבאמת יש צורך בשינויים מפליגים, אבל אפילו אם הנתון הספציפי הזה היה מוסמך, בכלל לא ברור כיצד יש להתייחס אליו, או מה הוא מכתיב לגבי שינויים דרושים בחינוך של היום. אפילו אם הנתון אכן היה מוסמך, הצעות שטחיות למערכת החינוך כמו “צריכים לפתח יצירתיות” או “כל אחד צריך ללמוד להיות יזם” אינן בהכרח נגזרות מהקביעה שיותר מחצי מהתלמידים של היום יעבדו במשרות שאינן קיימות היום. דווקא לעורכי More or Less יש הצעה הרבה יותר צנועה, ודי משכנעת:
What about trying to teach some basic statistical common sense?
זה בוודאי לא יכול להזיק.

אוי! מתברר שמישהו מבין בנושא!

לפני קצת יותר מחודש כתבה מעניינת הופיעה באתר של EdSurge. סימנתי לעצמי אז שרציתי לכתוב עליה, אבל אני חייב להודות שלא הופתעתי שהמשימה הזאת איכשהו מצאה את דרכה לתחתית הערימה. באופן קבוע יש יותר מדי נושאים שמבקשים התייחסות, ופשוט אי-אפשר להגיע לכולם. אבל לפני שבוע ויל ריצ’רדסון הזכיר את אותה הכתבה, וכך נזכרתי בה, ובסיפור מעניין הקשור אליה – סיפור שבהחלט ראוי לספר. אז בעקבות המאמרון של ריצ’רדסון חזרתי לכתבה המקורית שבכותרתה שאלה:

השאלה בהחלט מעניינת, או לפחות מסקרנת. תחילה חשבתי, למשל, שהקוראים מתבקשים לבחון אם המוצר שלהם דואג לשמור משהו, כמו מקרר, או אולי לחדש משהו כמו שמכונת כביסה עושה לבגדים מלוכלכים. אבל מתברר שטעיתי, והכוונה היתה לשתי דרכים של חדירת הטכנולוגיה לתוך החיים שלנו – המקרר שבסך הכל דורש חיבור לחשמל והוא כבר פועל, או מכונת הכביסה שדורשת גם עבודות תשתית של צנרת וניקוז לפני שבכלל אפשר להפעיל אותה. כותבת הכתבה, ג’וליה פרילנד פישר, היא מנהלת תחום החינוך ב-Clayton Christensen Institute (כריסטנסן, למי ששכח, הוא אבי החדשנות המשבשת). פישר מראה גרף שלפיו זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה מקררים נמצאו כמעט בכל בתי האב של ארה”ב, ואילו החדירה של מכונות כביסה לתוך הבתים היתה איטית בהרבה ואף פעם לא הגיעה אפילו ל-80% של הבתים. פישר, כמובן, איננה מתכוונת לעסוק במקררים או במכונות כביסה. היא מבקשת להראות הקבלה בין אלה לבין טכנולוגיות בחינוך. היא מסבירה שיש כלים טכנולוגיים שיכולים להשתלב במרחב הבית ספרי בלי צורך לבנות תשתיות חדשות, ואילו אחרים שדורשים שינוי בתשתית – ועבור אלה, כמובן, הסיכוי להקלט בבתי הספר קטן יותר. היא ממליצה ליזמים טכנולוגיים במרחב החינוכי להציע מקררים במקום מכונות כביסה, והכל עניין של כדאיות:
if we ignore the costs of conformability and hope that schools will just figure out how to use wholly new models within their existing paradigm, the promise of new innovations may fall short.
ריצ’רדסון דוחה את המטפורה מן היסוד. הרי, יכול להיות שקל להכניס כלים לתוך בתי הספר, אבל אין זה אומר שהכלים האלה באמת ישפיעו על הלמידה. הוא כותב:
it’s not shocking that the other refrigerator-y edtech tools that we are most enamored with, the Chromebooks and the iPads and the Reminds and the Class Dojos that have the fastest adoption curves, haven’t really changed much in terms of classroom conditions for productive learning. They’re all easy to “install” into the teaching cultures that schools are built around.
במילים אחרות, אולי מה שבאמת נחוץ איננו חדירה מהירה וקלה לתוך בתי הספר, אלא בניית תשתיות חינוכיות שמסוגלות לחולל שינוי בדרכי ההוראה והלמידה המסורתיים. אף אחד, כמובן, לא יופתע אם אציין שאני מסכים עם ריצ’רדסון. בימינו הכנסת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך בתי הספר מוּנע יותר על ידי הרצון לקבל נתח של שוק הולך ותופח מאשר הרצון התמים להשפיע על המתרחש שם. ברור שההמלצה של פישר, לזהות את המקררים החינוכיים ולהתמקד בהם, איננו מכוון אל אנשי חינוך אלא לאנשי עסקים.

אבל ציינתי שהתגובה של ריצ’רדסון הזכיר לי את המאמרון ב-EdSurge, והכוונה המקורית שלי לא היתה להתייחס לדבריו, או להיבט “חינוכי” של המאמרון, אלא דווקא לבעייתיות היסודית של המטפורה של המקררים ומכונות הכביסה.

ג’ונתן ריס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה במדינת קולורדו. הוא כותב הרבה על נושאים הקשורים לטכנולוגיות בחינוך (ספרו Education is Not an App מאד מומלץ), אבל הוא גם פרסם שני ספרים על ההיסטוריה של מקררים. בבלוג שלו הוא כותב שעמית שלח לו את הכתבה של פישר וציין שאולי הוא ירצה להתייחס. רייס מעיד על עצמו:

Indeed, I can say with some certainty that I am the only person in the world who has written two books on refrigerators who is also interested in education technology.
ומתברר שהוא כן רוצה להתייחס. עם חלק מהנתונים שפישר מביאה הוא מסכים, אם כי הוא מציין שלהבדיל ממה שפישר כותבת, המקרר לא הופיע בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אלא כ-20 שנים מוקדם יותר. הוא מוסיף שבספריו הוא משתמש באותו נתון שפישר מביאה, שבשנות ה-50 מאוחרות כבר ביותר מ-90% מבתי האב בארה”ב היו מקררים, אבל הוא מביא את הנתון הזה כדי להשוות בין ארה”ב לבין צרפת ואנגליה, מדינות שבהן באותן שנים עדיין רק ב-12% וב-10% מבתי האב היו מקררים. ריס שואל למה, אם המקרר היה נפלא כל כך, חדירתו לתוך הבתים של המדינות האלו היתה דלה כל כך. והוא מסביר:
Can you live without a refrigerator? Most Americans can’t. [Indeed, the refrigerator adoption rate in the modern US is actually 99.5%.] However, French or English people in 1957 still had easy access to fresh meat and produce at large markets. Many still choose to live that way today because fresh perishable food tastes better. Americans, on the other hand, tend to preference convenience over taste. That’s why the refrigerator industry was one of only three in the whole United States to grow during the Great Depression. Anyone who had any money to spend at that time greatly valued the added convenience of electric refrigerators over ice. By 1960, the old ice industry basically disappeared because it ran out of customers.
ומכונות הכביסה? לפי ריס קל להסביר למה כמעט בכל בית בארה”ב יש מקרר, ואילו בהרבה פחות בתים יש מכונת כביסה, וההסבר איננו קשור לתשתיות. היום, מלבד במקרר, אין דרך אחרת לשמור על אוכל בקירור, אבל לא קשה לכבס את הכביסה במקומות ציבוריים, ובבתי דירות רבים יש מרתף כביסה לכל הבניין. מכונה פרטית אמנם מוסיפה נוחות, אבל אין חובה להחזיק אחת בבית. היא איננה הכרח כמו מקרר.

ריס, כזכור, דוגל בהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר ולהשכלה הגבוהה, אבל הוא איננו טוען שאי אפשר לקיים חינוך מוצלח בלעדיהן. בכך הוא מציג גישה שהיא מנוגדת לגישה של החדשנות המשבשת שגורסת שהחדש בהגדרתו מוצלח יותר ולכן בהכרח ידחק הצידה את הישן. פישר רואה את העבר בעיניים של האידיאולוגיה שלה, וממליצה לזהות היכן התשתית מוכנה למקרר כדי שהיזמים לא יסתבכו עם מכונות כביסה שלא יזכו לחדירה מלאה בבתי הספר. סביר להניח שהעובדה שהמציאות ההיסטורית איננה תואמת את הטיעונים שלה איננה מפריעה לפישר. לאחרונה התפרסמו ביקורות קטלניות על גישת החדשנות המשבשת (מאמר של ג’יל לפור מאד מומלץ). הביקורות האלו מטילות ספק במהימנות הדוגמאות העכשוויות שמביאים לחזק את התיאוריה. אבל הבעיה בגישה איננה רק בכאן ועכשיו, אלא גם בדרך שבה היא מפרשת את ההיסטוריה. אפשר לברך על כך שהכתבה של פישר הגיעה לידיו של אדם שבקיא בהיסטוריה של טכנולוגיות ביתיות. הרי ריס מצליח להציג לנו היסטוריה מהימנה יותר מזאת של פישר. על הכתבה שלה הוא כותב:

The whole assumption behind that article is that one technology will always inevitably drive another technology to extinction.
מדובר בגישה מאד מקובלת היום – גישה שמאפשרת ליזמים טכנולוגיים לטעון שהם מפיחים חיים חדשים לתוך החינוך הרדום. אבל מתברר לא רק שהיא איננה מהווה בשורה גדולה לעתיד החינוך. גם מבחינה היסטורית היא מוטעית.

מעבר לשיקול הכלכלי

לפני שלושה שבועות שאלתי כאן אם הנוף התעסוקתי העתידי באמת מצביע על צורך בהוראת התכנות לכלל התלמידים בבתי הספר. ציינתי שיש תחזיות שמראות שהאוטומציה והרובוטיקה יגרמו לביטול מקומות עבודה רבים. בנוסף, להבדיל מלפני דור כאשר הפגיעה היתה במשרות של הצווארון הכחול, היום האוטומציה מאיימת על משרות של הצווארון הלבן. לא טענתי שאין בכלל צורך במתכנתים, אבל הדגשתי שהדרישה שכל תלמידי בתי הספר ילמדו לתכנת כדי שהם יוכלו למלא משרות העתיד איננה מעוגנת בצורך אמיתי של השוק העבודה.

השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. גורדון, פרופסור מוערך מאד במדעי החברה באוניברסיטה Northwestern, טוען שמאה השנים בין 1870 ל-1970 ראו עלייה מתמדת ברמת החיים בעולם המערבי, אבל סביב 1970 העלייה הזאת נבלמה. לפי גורדון, על אף העובדה שנוהגים להתפעל מההישגים הטכנולוגיים של ימינו, כאשר בוחנים את השפעתם על רמת החיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו לפריחה הטכנולוגית של חמישים השנים האחרונות חשובות ומשמעותיות יותר. ההבדל בין שתי התקופות בא לביטוי בשאלה שקובן שואל בכותרת של המאמרון שלו:

הרמז ברור. הסמטרפון נפלא, אבל השפעתו על רמת החיים פחותה לעומת השינויים שקדמו לו. קובן מסכם את הנושא:
In past decades, new technologies have clearly expanded communication and entertainment, making life far more instantaneous, convenient and pleasurable. But social media, immediate communication, and constant access to photos, video clips, and films have not increased the standard of living as had the decades between 1870-1970.

יש סיכוי טוב שגורדון אכן צודק (בספר שלו הוא מנסה להוכיח זאת). אבל קובן איננו מביא מספרו של גורדון כדי לנהל ויכוח על מתי התרחשו השינויים המשמעותיים ביותר ברמת החיים, אלא כדי לבחון טענה חינוכית.

קובן מזכיר לנו שהדוח המפורסם על החינוך האמריקאי – A Nation at Risk – הוגש לנשיא רונלד רייגן בשנת 1983. ה-“סיכון” שאליו התייחס הדוח היה החשש שפגמים במערכת החינוך האמריקאית גורמים לכלכלה האמריקאית לפגר אחרי כלכלות אחרות בעולם. בלשון הדוח:

the educational foundations of our society are presently being eroded by a rising tide of mediocrity that threatens our very future as a Nation and a people. What was unimaginable a generation ago has begun to occur–others are matching and surpassing our educational attainments.
קובן מציין שהדוח דרבן רפורמות במערכת החינוכית על מנת לעודד צמיחה כלכלית ולאפשר לכלכלה האמריקאית להתמודד עם יריביה. רפורמות אלה היו בעיקר במספר תחומים – קביעת סטנדרטים, הגדלת מספר המבחנים, ומסגרות של אחריותיות שכללו תגמול וענישה של מורים ושל בתי ספר – רפורמות שהן מוכרות לנו עוד היום. קובן כותב:
Linking school reform to economic growth and competition, the Report spurred a generation of reformers to raise curriculum and performance standards for both students and teachers, increase testing, and create accountability frameworks that included rewards and penalties in subsequent decades.
קובן בוחן את פרסום הדוח, ואת הנסיגה הכלכלית בארה”ב באופן כללי, לאור התזה של גורדון. הוא מדגיש שהדוח הוגש לנשיא רייגן בתקופה אשר בה הורגשה הדעיכה של מאה השנים של העלייה ברמת החיים. אבל בעצם, על אף העובדה שמכיני הדוח הצביעו על הכשלים של מערכת החינוך כגורם של הבעיות הכלכליות, למתרחש במערכת החינוך לא היתה השפעה ממשית על הדעיכה הזאת. הוא כותב:
In other words, reforms aimed at getting U.S. students to perform better on international tests for the past three decades–think No Child Left Behind, expanded parental choice in schools, more computers in schools, and Common Core state standards–was of little influence on growing a strong economy, raising median income, or lessening inequality.

בימינו, דור שלם אחרי הדוח, רבות מהרפורמות הרווחות במערכת החינוך האמריקאית (ולא רק האמריקאית) עדיין יונקות את הצדקתן מאותו רצון לשמור על רמת חיים גבוהה ולהבטיח התמודדות בזירה העולמית. הפריחה של בתי ספר הצ’רטר, אשר טוענים שביכולתם לקדם את הרמה הלימודית של תלמידיהם, נובעת גם היא מהרצון הזה. וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהדגש הנוכחי על תקשוב בתי הספר, והדרישה ללמד תכנות. שוב, אם גורדון אכן צודק בהערכה ההיסטורית שלו, הדעיכה הכלכלית שאליה כותבי הדוח התייחסו לא היתה קשורה לכשלונות המערכת החינוכית. אבל קשורה או לא, התוצאה היתה עגומה. – הרפורמות האלו יצרו התמקדות כמעט בלעדית בפן הכלכלי של החינוך – בהכנת התלמיד לשוק העבודה. ויחד עם אותה התמקדות באה התעלמות מייעדים אחרים, חשובים לא פחות ואפילו יותר, של החינוך.

קובן מצביע על הבעיה הזאת. הוא כותב שהוא וגורדון:

see schools as crucial in a democracy for many reasons. But one of them is not better schools leading to economic growth, an enhanced standard of living, and workplace productivity especially since that standard of living had dramatically improved between 1870-1970.
בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית.

מה באמת צריכים ללמוד היום?

כאשר תומכי הוראת התכנות בבתי הספר מסבירים למה התכנות היא מקצוע כל כך חשוב עבור התלמידים של היום הם מקפידים להדגיש שהתכנות מסייעת בפיתוח החשיבה. במהלך השנים נוצרה רשימה ארוכה של מקצועות שזקפו להם תכונה מיוחדת זאת. אמנם בחייהם היום-יומיים מבוגרים כמעט אינם משתמשים במתמטיקה, אבל רבים עדיין דוגלים בהוראתה בבתי הספר מפני שהיא מאמנת את המוח ומאפשרת ללומד לרכוש דפוסי חשיבה שאין לרכוש בדרך אחרת. בעבר היותר רחוק אמרו את אותו הדבר לגבי הוראת הלטינית. אבל אלה שמחייבים את הוראת התכנות (ה-coding) אינם מסתפקים בסגולה של פיתוח החשיבה. מהר מאד הם נוטשים את קלף החשיבה ומתמקדים בקלף הפרנסה.

סרטון YouTube שהופץ על ידי code.org ב-2013 מהווה דוגמה טובה. הסרטון נושא את השם:

הסרטון אמנם פותח עם דגש על ללמוד לחשוב, ובהמשך הוא מציין שידיעת התכנות ממש מגניבה. אבל די מהר הדגש עובר לסיכוי למקום עבודה מפתה. ויש בו גם אזהרה – הן אישית והן לאומית (של ארה”ב):
1 million of the best jobs in America may go unfilled because only 1 in 10 schools teach students how to code
מתברר שמדובר בצורך לאומי שפותח גם הזדמנות אישית. הצירוף הזה מופיע גם בסרטון YouTube נוסף של code.org, גם משנת 2013. בסרטון הזה הנשיא אובמה פונה אל תלמידי בתי הספר ומעודד אותם ללמוד תכנות. אובמה מכריז:
Learning these skills isn’t just important for your future, it’s important for our country’s future.
גם בקנדה מדגישים את פן הפרנסה. כתבה באתר של רשות השידור הקנדית מלפני שנה פונה להורים ומעודד אותם לכוון את ילדיהם ללמוד תכנות. הכתבה מציינת שהפרנסה איננה הסיבה היחידה שבגללה כדאי ללמוד תכנות, אבל הפרנסה בהחלט זוכה למקום של כבוד:
Learning to code prepares kids for the world we live in today. There are tons of jobs and occupations that use code directly, like web designers, software developers and robotics engineers, and even more where knowing how to code is a huge asset—jobs in manufacturing, nanotechnology or information sciences.
כמו הכתבה הקנדית, כתבה של ה-BBC איננה מדגישה רק את הפרנסה. הכתבה פונה לסטודנטים ואומרת שלימוד תכנות יכול לעזור להם בלימוד מבחר נושאים אחרים. אבל הסיבה הזאת היא האחרונה אשר ברשימה שבכתבה. לעומתה, הסיבה הראשונה ברשימה היא הפוטנציאל העתידי לשכר מכובד. כתבות אחרות מתמקדות כמעט באופן בלעדי בפן הכלכלי. אחת, למשל, מציינת את הסיכוי למקום עבודה מגניב, וגם מסבירה שהתכנות פותחת מספר בלתי-מוגבל של הזדמנויות לקריירה – כולן עם הכנסות מכובדות, כמובן. כתבה מפברואר השנה מדגישה שידיעת התכנות היא המפתח לבטחון תעסוקתי:
Studies have shown that the Internet has created 2.6 jobs for each lost to technology-related inefficiencies. This indicates that possessing coding know-how can help future-proof your ability to find work in the modern economy.
וכאן בצעם הדברים מתחילים להיות מעניינים. הקישור אשר במשפטים למעלה מוביל לדיווח על מחקר שנערך על ידי חברת מקינזי שהתפרסם בשנת 2011. אינני יודע אם הנתון של 2.6 משרות חדשות לכל אחת שאבדה בגלל הטכנולוגיה היתה נכונה ב-2011 (אני נוטה לחשוב שלא) אבל אני כן יודע שמאז התפרסמו מאמרים רבים, וגם מספר ספרים, שמתייחסים לבעיה ההולכת וגדלה של אבדן מקומות עבודה רבים לרובוטיקה ולדיגיטאליות. אין ספק שיש עדיין צורך באנשים שיודעים לתכנת, אבל מתכנת אחד עשוי לפתח רובוטים שיוציאו אנשים רבים מחוץ למעגל העבודה. לפי תחזיות עדכניות, סביר מאד להניח שרבים מאלה שלומדים תכנות יגלו שיש יותר משרות בהגשת מזון מהיר מאשר בבתי תוכנה. אם המציאות האחרת הזאת היא אשר תתגשם, ספק אם יש באמת טעם ללמד את התכנות בבתי הספר, ובוודאי לא לכל התלמידים. ואם לא תכנות, מה כן?

במאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים דייוויד וורליק מתייחס לשאלה הזאת. וורליק מביא מספר דוגמאות (מתוך רבות אחרות) שמצביעות על כך שהתקשוב והרובוטיקה עשויות להביא לצמצום משמעותי במספר מקומות העבודה שבוגרי בתי הספר יצטרכו, או יוכלו, למלא. אם נכון להיום אחת המשימות של בית הספר הוא להכשיר תלמידים למשרות העבודה שהם ימלאו בעתיד, על מה בית הספר יתמקד בעידן שבו אין צורך בעוד עובדים? המצב האפשרי הזה מעורר אצל וורליק הרהור שעד לפני זמן לא רב בוודאי היתה נראית לא הגיונית:

All this is to suggest that the job of schools, sooner than later, may be to educate our children to be unemployed.
הוא שואל אם לא יהיה צורך להנחיל הכנסה מובטחת לכלל האוכלוסיה ללא קשר לכך שמישהו עובד לפרנסתו או לא. ובהמשך הוא שואל:
What I do want to ask is, “What would you say to a student who says, ‘I don’t need to know this because I don’t need a job?’” What if he is absolutely right? The next question is “What would he or she need to know for a future that does not require employment?” and “How might preparing our children for productive leisure change the WHY, WHAT and HOW of formal education?”
למיטב ידיעתי, הנושא של הכנת התלמידים של היום לא לשוק העבודה של מחר אלא למציאות אחרת של העדר תעסוקה כמעט איננו מופיע בספרות החינוכית. (אני הזכרתי את הנושא הזה לפני שנה במסגרת דיון על השפעת האינטרנט של הדברים – IoT – על החינוך.) כמובן שאם בעולם כזה לא יונהג הכנסה מינימלית מובטחת אחד הדברים שיהיה חשוב ללמוד יהיה כיצד לנבור לאוכל בתוך פחי האשפה. אבל יש סיבה לצפות שרעיון ההכנסה המובטחת כן יתפוס תאוצה – בעולם שבו אפשר יהיה לייצר מוצרים עם מעט מאד פועלים עדיין יהיה צורך למכור את המוצרים שמייצרים, וללא הכנסה אי אפשר לקנות. לכן חשוב שוורליק מעלה את הנושא של חינוך לפנאי איכותי. זה מדרבן אותנו לראות את החינוך כיותר מאשר פס יצור לפועלים עתידיים ומזכיר לנו שיסוד הומניסטי שרואה באדם יותר מאשר רק יצור שעובד כדי להתקיים (גם אם המשכורת מכובדת) חייב להיות מרכיב מרכזי במערכת חינוך אמיתית.

אפשר, ואף רצוי, ללמוד מן העבר

מידי פעם בבלוג הזה אני מציין שרק באיחור הגעתי למשהו מעניין שעליו לדעתי יש טעם לדווח. כך גם הפעם עם מאמרון שהתפרסם לפני קצת יותר מחודש וקראתי רק לפני כמה ימים. אבל האיחור המשמעותי איננו החודש מאז פרסום המאמרון, אלא האיחור בהבאת מפעל לימודי מרשים ביותר לידיעת קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך. מדובר במפעל חינוכי שהתנהל בארה”ב לפני יותר ממאה שנים.

לא פעם אני קובל בדפים האלה על העדר הראייה ההיסטורית של התקשוב החינוכי ועל כך שכל יזם חושב שהוא ישחרר את החינוך מתרדמת מתמשכת וימציא את החינוך מחדש. אבל אין זה אומר שאני בקיא מספיק בהיסטוריה של החינוך. גם לי יש המון שאני יכול, וצריך, ללמוד. ולפעמים הלמידה הזאת חושפת אותי לפנינים בלתי-צפויות. כך קרה כאשר קראתי בבלוג Hybrid Pedagogy מאמרון של קית ברנן:

ברנן מביא את הסיפור של ה-Society to Encourage Studies at Home, פרויקט לימודי/חינוכי שיזמו נשים מהאצולה של בוסטון בתקופה שההשכלה הגבוהה עדיין היתה חסומה לנשים. בין השנים 1873-1897 פעילות האיגוד יצרו מערכת לימודית ענפה שאפשרה לנשים ללמוד במגוון רחב של תחומים. ברנן מתאר את המפעל:
The Society to Encourage Studies at Home is a 19th century network of women who connect across the continent over the postal system. Women may be significantly disbarred from third level education, but they are not disbarred from organising, networking, connecting and educating. And this is what they do. They organise and educate one another. They organise departments, schools, libraries, curriculum, instruction and education. An institution. On a massive scale. They reach out to ten thousand students over twenty-four years. It is a massively open postal university.
ברנן ממקם את סיפור האיגוד בתוך סיפור רחב יותר של המאבק של נשים לזכות ההצבעה ולזכויות נוספות בשלהי המאה ה-19. והוא גם ממקם אותו בנוף הטכנולוגי של אותה תקופה. הוא מזכיר לנו, למשל, שהדואר אז היה טכנולוגיית המידע המתקדמת והנגישה ביותר, טכנולוגיה שסייעה לדמוקרטיזציה. במילים אחרות, לפני יותר ממאה שנים נשות בוסטון ניצלו את הדואר כדי ליישם את מה שהתקשוב מאפשר היום. ברנן מתאר את הפעילות של מייסדת האיגוד, אנה אליוט טיקנור, שארגנה את הלימודים של כלל ה-“משתלמות” משולחן הכתיבה שבביתה באמצעות עט ונייר, והדואר. הוא מדגיש:
And that pile of handwritten correspondence sitting on her bureau to and from instructors and students is what makes her an Edtech icon, and a genuine network engineer. A stack of paper rather than a stack of internet protocols connecting women to educational opportunity across the US.
המאמרון של ברנן מלא בתיאורים מרתקים על הפעילות של האיגוד. בין היתר הוא מסביר שרבות מאלה שתחילה הגיעו כדי ללמוד הפכו למנחות של לומדות אחרות. המפעל היה פתוח לכל אישה שביקשה ללמוד ויכלה לשלם את שני הדולרים לשנה שנדרשו כדי לכסות את עלות הדואר. טיקנור והאיגוד לא פנו לנשים עשירות (אם כי הן לא שללו את השתתפותן) מפני שאלה יכלו להרשות לעצמן להשיג מורים פרטיים.

ברנן שואל למה חשוב שנכיר את פעילות האיגוד ומשיב:

Because of what it achieved, because of who achieved it, because of how they achieved it. Because it has been forgotten, and because the modern narratives of disruptive innovation only work if inconvenient truths are not inconveniently remembered.
אכן, מעט מאד התפרסם אודות האיגוד. בוויקיפדיה יש ערך קצרצר. סריקה של ספר שיצא לאור ב-1897, אחרי מותה של טיקנור, זמין דרך ה-Internet Archive. שני מאמרים אקדמיים, מ-2001 ומ-2011, פורסמו אודות האיגוד, ופה ושם יש אזכורים אחרים. מעניין לציין שקלייטון קריסטנסן, אבי ה-“שיבוש” מזכיר את האיגוד בספרו מ-2004 Seeing What’s Next: Using Theories of Innovation to Predict Industry Change. האזכור מופיע בהערת שוליים. בטקסט קריסטנסן מציין שהופעת האינטרנט אפשרה לאוניברסיטה של פיינקס, אוניברסיטה ללא קמפוס פיסי, להרחיב את מספר הסטודנטים שלה במחיר יחסית זול. בהערת השוליים לזה הוא סוקר כמה נסיונות לימודיים מהעבר, כולל של האיגוד, ופוסק:
All of these innovations created growth but had obvious limitations. They were inefficient, slow, and not interactive. They were not ideal ways to provide collaborative, customized education.
ואז הוא מציין (כצפוי) … עד שהגיע הלמידה באמצעות האינטרנט. קריסטנסן בוודאי צודק שהאיגוד פעל באופן איטי, אבל הוא כנראה עיוור לעובדה שהיתה אינטראקציה רבה מאד. עצוב לראות כיצד מי שבא לחדש איננו רואה כיצד לפניו התרחשה התחדשות מרשימה ביותר תוך ניצול הטכנולוגיות שהיו זמינות אז.

יש היבטים מעניינים רבים לסיפור האיגוד. קראתי תיאורים מרגשים על הקשרים שנוצרו בין נשים בנות מעמד ורקע שונים, ועל אף מרחקים פיסיים גדולים. התרשמתי במיוחד מאחד האמצעים הלימודיים שהונהגו. בספר שיצא לאור אחרי מותה של טיקנור מדווחים שהנהגת האיגוד קבעה שעל הלומדות והמנחות להקפיד על התכתבות תדירה ושלא ייערכו בחינות שישוו בין ההישגים של הלומדות. ובהמשך כותבים:

Afterwards, during one of the consultations about lists, rules, and circulars, a member said, ‘The readers must make notes;’ to which another answered, ‘That is useless, for as soon as a fact is written down it is discharged from the memory and forgotten.’ — ‘Then let them make their notes from memory;’ and this has proved to be one of the most efficient elements of our system.
כאשר קראתי את המשפטים האלה נזכרתי בקטע המפורסם מהפדרוס של אפלטון שבו תמוז מלך מצרים מסביר לתיות, ממציא הכתב, שלהבדיל מהטענה של תיות שהכתב יוסיף לחכמה ולזכרון הוא בעצם יחליש את אלה. נדמה לי שה-“פתרון” של מנחות האיגוד – להנחות את הלומדות לרשום הערות על הנלמד לא תוך כדי הלימוד אלא רק מאוחר יותר – מצביע על חשיבה חינוכית מפותחת.

בספר גם מדווחים, למשל, על “מועדוני קריאה” שנוצרו כאשר לומדות בקירבה גיאוגרפית נפגשו לקרוא יחד ולשוחח על לימודיהם. בדרכים האלה ואחרות אפשר לזהות יוזמה חינוכית שלא היתה מביישת פרויקטים לימודיים של ימינו. הריאט ברגמן, במאמר על האיגוד “The Silent University” שהתפרסם בשנת 2001 ב-The New England Quarterly (זמין רק עם מנוי אקדמי או בתשלום) כותבת:

For all its conservative underpinnings, Ticknor’s pedagogy was quite radically rethought and might have graced any utopian society. It assumed the desire to learn, the willingness to teach, the self-paced learning, and the individual tailoring that most educators now understand to be the hallmarks of the very best pedagogical structure.
ממה שאני הצלחתי ללמוד על האיגוד, נדמה לי שיש צדק בקביעה הזאת.

לטעמי הסיפור של האיגוד הוא סיפור מרתק, ונדמה לי שברנן מספר אותו במידה רבה מפני שהוא פשוט סיפור טוב. אבל הוא עושה זאת גם כדי להפריך טענות מהסוג שמשבשים דוגמת קריסטנסן מרבים להשמיע. ברור שכאשר ברנן מכנה את מפעל האיגוד “MOOC” מדובר במטפורה. הרי על אף הדמיון יש גם שוני רב בין קורסי ה-MOOC שאנחנו מכירים היום לבין מה שנעשה לפני מאה שנים. אבל לברנן מטרה נוספת. הוא מזכיר לנו שאם בתחילת הדרך יוצרי קורסי MOOC דיברו על השכלה לכל, תוך זמן קצר הקורסים שלהם נעשו לנחלתם של אלה שכבר רכשו השכלה, ויש להם זמן ללמוד מה שמעניין אותם. מול זה ברנן מעמיד את ההישגים של האיגוד. הוא כותב:

For the Society to Encourage Studies at Home, the postal service provided networking, educational and information dissemination opportunities denied to women previously. It disrupted power, it connected the geographically distributed and the educationally disenfranchised. It was (almost) ubiquitous. It was cheap. It was scaleable. It allowed individuals at the margins to sidestep authority, self-organise, network and effectively disseminate information rapidly, with a reliability, speed and low cost previously unimaginable across massive distance.
ברנן מבקש שנלמד מהנסיון של האיגוד לא רק כדי שנכיר את המפעל הזה, את מטרותיו ואת הישגיו, אלא גם להזכיר לנו את המטרות המקוריות של קורסים ה-MOOC בתחילת דרכם. אם נשים מהמעמד הגבוה בבוסטון, בתקופה שבה הדואר היה הטכנולוגיה המפותחת ביותר, יכלו להפיץ השכלה לאלה שלא יכלו להשיג אותה אחרת, יהיה זה כשלון חרוץ אם באמצעים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום לא נוכל להמשיך את מפעלן.

אני נשבע שכתבתי את זה בעצמי

הודות להמלצה של עודי מלכה ברשת שלובים, הגעתי לכתבה מרתקת באתר של דה מרקר (תרגום של כתבה שהופצה באמצעות רויטרס) על נסיונות לבנות יישום שיוכל לבדוק, ולציינן, חיבורים של סטודנטים. (מעניין לציין שמשום מה הכתבה בדה מרקר מלווה בצילום של מורה-רובוטית יפנית בשם סאייה שאמורה ללמד תלמידי כיתות יסוד. הופעת הבכורה של סאייה לעיתונות, אם אינני טועה, היתה לפני חמש שנים. אין קשר בין הרובוטית הגשמית הזאת לבין היישום-הרובוטי בכתבה שבודק עבודות.)

ממבטם של סטודנטים, בעיית מטלות הכתיבה היא פשוטה: צריכים לכתוב (ותוך כדי כך לשמור על כללי כתיבה נכונים, ונוקשים). אבל אפשר להגיד שזאת בעיה נקודתית עבור כל סטודנט ומשימות הכתיבה היחסית מעטות שהוא מקבל. ממבטם של המורים, מדובר בבעיה מצטברת. מארק שרמיס, דיקן הסטודנטים של בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של אקרון (במדינת אוהיו), מתאר את ממדי הבעיה:

אם אתה מורה בתיכון ואתה נותן מטלת כתיבה, תלך הביתה עם 150 מאמרים ותצטרך עזרה.
יש היסטוריה לשאיפה לבדיקה אוטומטית של עבודות של סטודנטים. עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת קיוו לרתום את המחשב למשימה. אבל המחשבים של אז לא היו מסוגלים לעמוד בה. מאז, הטכנולוגיה התקדמה מאד, כך שכבר היום אפשר להיעזר ב-Intelligent Essay Assessor המשווק על ידי חברת פירסון (כן, אותה חברה ששולטת בשוק ספרי הלימוד) בעל תכונות מאד מרשימות:
הוא יכול לנתח מאמר בתוך שניות ולזהות שגיאות איות, דקדוק, ארגון ותכונות אחרות כמו גם לעודד את התלמידים לבצע תיקונים. התוכנה סורקת מילות מפתח ומנתחת דוגמאות סמנטיות, ופירסון מתפארים בכך שהיא “יכולה ‘להבין’ את המשמעות של טקסט בדיוק כמו קורא אנושי”.
כל זה טוב ויפה. בודק עבודות רובוטי בוודאי יקל על מורים ומרצים המוצפים בעבודות שמחכות לקריאה ולקבלת ציון. אבל נדמה לי שהשאיפה לייעל את הבדיקה מפספסת בנקודה אחת קטנה, אם כי די משמעותית. על פי רוב, כתיבה “מניחה” גם קריאה. אנשים כותבים מפני שהם מצפים, ואפילו רוצים, שמישהו יקרא את מה שהם כותבים. הכתבה מצטטת את תומס ג’ן, מנהל תכנית הכתיבה של הרווארד, שמעלה את הנקודה הזאת:
ג’ן אמר שהוא חושש שתלמידים יוותרו על הניסיון ליצור מטאפורה יפיפיה או אנלוגיה מלאת מחשבה עליה לא חשבו מעולם אם הם ידעו שהמאמרים שלהם לא נקראים, אלא נסרקים במשך שניה על ידי תוכנת מחשב. “אני רוצה לדעת שאני כותב לקורא אמיתי, בשר ודם, שמתרגש לשמוע את המילים שעל הדף”, אמר ג’ן, “ואני בטוח שכך מרגישים גם ילדים”.
לטעמי הוא צודק, אבל איננו מדגיש את הנקודה הזאת מספיק. יש הבדל עצום בין כתיבה לשם ציון, לבין כתיבה כדי ליצור קשר עם קורא. באמצעות בודק רובוטי ניתן להקל על עבודת המורה, אבל תוך כדי כך גם מעבירים מסר לסטודנט: אתה מבצע תרגיל; מטרת הכתיבה שלך היא קבלת ציון; הכתיבה שלך איננה מעניינת אף אחד. ספק אם זה המסר שמערכות חינוך, אם בבתי הספר או באקדמיה, רוצות להעביר לסטודנטים. סביר מאד להניח שיישום מחשבי מסוגל לבחון אם הסטודנט מיקם את הפסיקים שבמשפטיו במקום הנכון, או לוודא שהתחביר שבחיבור תקני. אבל אפילו אם הוא יכול להבין את תוכן החיבור (ויתכן שנגיע גם לזה), ספק אם הוא יוכל להוות אוזן קשבת לכותב עצמו.

בימים האחרונים גם אודרי ווטרס התייחסה לנושא הזה (איזה מזל שהפעם בדקתי את הבלוג שלה לפני הפרסום). היא מקשרת לכתבה ב-Inside Higher Ed על הנושא, וגם למחקר של שרמיס שכנראה מראה באופן משכנע שהמחשב מסוגל לבדוק כתיבה של סטודנטים לא פחות טוב מאשר מורה (הפעם לא קראתי את הכל). לווטרס נסיון בהוראת הכתיבה (ברמה אקדמית) והיא מבינה שרצוי להקל על המורים:

And oh, the labor. Grading essays – whether in comp or in other writing-heavy classes – is incredibly time-consuming. That makes the move to robot graders one of efficiency, time- and cost-savings. Grading essays is also incredibly grueling intellectually, I’d argue, as giving meaningful feedback on student writing (and by extension on student thinking) is hard work.
אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה להקל היא בדיקה באמצעות מחשב. בעבר (אולי הרחוק, אבל בוודאי גם הלא כל כך רחוק) המשמעות של “ללמד כתיבה” היתה להנחות סטודנטים בשימוש בתבנית הסטנדרטית של בניית פיסקה. כתיבה “טובה” לא חרגה מהתבנית. היום יש תכניות כתיבה שמבקשות לפרוץ את התבנית הזאת ולגרום לסטודנט לחשוב על מה שהוא רוצה שמישהו אחר יבין. ווטרס כותבת:
College-level writing requires critical reading. It requires critical thinking. It requires tackling a “question at issue” for the community you’re a part of – whether that’s the class or the university at large. It requires thinking about assumptions – of the writer and the reader. It requires taking the reader carefully through the logic of the argument, building connections throughout the essay so that a writer’s claims are supported by reasoning throughout. It means revising. It means rethinking. It means rewriting. It is a process, not a product.
עבור סטודנטים רבים מדי הכתיבה למטלות בית ספריות רחוקה מלהיות “תהליך”. היא נתפסת כחובה שאיתה צריכים ליישר קו, כתבנית שבה צריכים לעמוד. היא בוודאי איננה משהו שעושים מתוך רצון. ורצוי, כמובן, לכתוב כמה שפחות. לעומת זאת, בפייסבוק ובצ’ט, ובמסגרות חברתיות נוספות, כותבים המון. מחקרים לא מעטים מוסרים לנו שהיום, בעקבות צמיחת כלי המדיה החברתיים, מתרחשת פריחה של ממש בכתיבה. אם היכולת להביע את עצמנו וליצור קשר עם הזולת הן מטרות מרכזית של הכתיבה, נדמה לי שהיה כדאי למערכות החינוך ללמוד מההצלחות של המדיה החברתית, במקום לחפש דרכים להשניא את הכתיבה עוד יותר על הסטודנטים.

לקראת סיום מתבקש לכתוב משהו כגון: סביר להניח שכאשר כלים לבדיקה רובוטית של הכתיבה של סטודנטים ייכנסו לשימוש, הסטודנטים ימצאו דרכים ליצור יישומים שיכינו את הכתיבה שלהם באופן אוטומטי. הבעיה של משפט כזה נמצאת בקביעת הזמן. כתבתי בלשון עתיד, אבל צריך היה לעשות זאת בלשון עבר. עוד ב-2005 שלושה סטודנטים ב-MIT תכנתו מחשב לחבר מאמר מדעי. באמצעות המחשב הם “כתבו” שני מאמרים מדעיים באמצעות שליפת מילים מתוך מאגר מילים “מדעיות” שהם בנו ושילובן לתוך מחולל משפטים ופיסקאות ששמר על כללי התחביר. כפי שהסביר אחד הסטודנטים:

We were tired of getting these e-mails from these conference people, so we thought it would be fun to write software that generates meaningless research papers and submit them.
התוצאה היתה מרשימה מאד, אם כי אולי בזכות תסמונת בגדי המלך החדשים – לא כל כך נעים להודות שלא מבינים שום דבר. אחד משני המאמרים שהוגשו להשתתפות בכנס התקבל.

המאמרים של הסטודנטים היו, בסך הכל, מתיחה. בדרך כלל נהוג להסביר את ההצלחה שלהם בנכונות של רבים בקהילה המדעית להתרשם מדברים שנשמעים נכונים, גם אם הם בסך הכל ג’יבריש. אבל מי יודע – אולי דווקא גם הסטודנטים נפלו בפח, והמאמר שלהם התקבל לכנס מפני שהוא לא רק נוצר, אלא גם נבדק, באמצעות מחשב, והמחשב הוא זה שהסיק שהכל תקין.