עוד קצת על אינטראקציה, או העדרה

ביוני 2012, בשלהי ההתלהבות הראשונית של העיתונות הפופולרית סביב קורסי MOOC, חבר הנאמנים של האוניברסיטה של וירג'יניה פיטר את נשיאת האוניברסיטה. להחלטת הפיטורין היו מספר סיבות, אבל כתבה בניו יורק טיימס שהתפרסמה אחרי שהנשיאה הוחזרה לתפקיד (בעקבות מחאות של הסגל ושל הסטודנטים) ציינה אחת המרכזיות:

In particular, some members of the Board of Visitors, most of whom are business executives, appear to have been shaken by the way prestigious institutions like M.I.T., Stanford and Harvard have dived into the online realm, and wondered if the University of Virginia was being left behind.

התחושה שהאוניברסיטה שלהם איחר את הרכבת נוצרה אצל חבר הנאמנים כנראה בעקבות הכתבות על קורסי MOOC בעיתונות. מה שבמיוחד מעניין בתחושה הזאת הוא שלא היה לה בסיס במציאות. אמנם האוניברסיטה של וירג'יניה לא יצרה קורסי MOOC, אבל היא בכלל לא פיגרה בשימוש בתקשוב בקידום תהליכי הוראה ולמידה. היא דווקא היתה אוניברסיטה די מובילה בתחום. מתברר שחבר הנאמנים ניזונו יותר מכותרות העיתונים מאשר מהנעשה באוניברסיטה עצמה. האוניברסיטה של וירג'יניה לא בלטה בעשיית כותרות, ועבור חבר הנאמנים העדר כותרות שווה להעדר עשייה.

אחרי הפרשה מארק אדמונסון, פרופסור לאנגלית באוניברסיטה, היטיב לתאר את המצב בניו יורק טיימס:

A few weeks ago our president, Teresa A. Sullivan, was summarily dismissed and then summarily reinstated by the university’s board of visitors. One reason for her dismissal was the perception that she was not moving forward fast enough on Internet learning. Stanford was doing it, Harvard, Yale and M.I.T. too. But Virginia, it seemed, was lagging.

במאמר שפורסם ב-Slate סיבה ויידינתן (Siva Vaidhyanathan), פרופסור ללימודי תקשורת באוניברסיטה, מיקם את הפרשה על רצף של בעלי המאה בהיסטוריה. הוא הסביר שמקים אוניברסיטת סטנפורד מעולם לא חשב שהאוניברסיטה צריכה להתנהל כמו אמפיריית הרכבות שלו, ואנדרו קרנגי לא ציפה שהמכון שהוא בנה יידמה לחברת הפלדה שבנה. אבל:

In the 21st century, robber barons try to usurp control of established public universities to impose their will via comical management jargon and massive application of ego and hubris. At least that’s what’s been happening at one of the oldest public universities in the United States—Thomas Jefferson’s dream come true, the University of Virginia.

נזכרתי בפרשה הזאת שהתרחשה לפני כמעט שבע שנים בעקבות המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, והתגובות שהוא עורר בנוגע להנחיות שמגיעות מלמעלה. כזכור, כתבתי על התגובה של ליסה ליין להנחיה של חבר הנאמנים של המכללות במדינת קליפורניה שיש לשלב "קשר אפקטיבי מתמיד" בין סטודנטים לתוך קורסים שנלמדים בלמידה מרחוק. ליין ראתה בהנחיה הזאת אמירה ריקה מתוכן מפני שמרצים יכולים בקלות לצאת ידי חובה על ידי שילוב קבוצת דיון סתמי לתוך קורס, תוך הנחייה לסטודנטים להעלות הודעה אחת ולהגיב לשתיים אחרות. בדרך הזאת אמנם מיישרים קו עם הדרישה, אבל לא יוצרים אינטראקציה של ממש, ובנוסף לא מקדמים התמודדות משמעותית עם חומר הלמידה של הקורס.

גם בתגובות למאמרון עלתה הנקודה שעל פי רוב הנחיות שבאות "מלמעלה" (top-down) אינן משקפות תפיסה חינוכית אלא באות כתגובה לאווירה הכללית שנוצרת בחברה הסובבת ומבקשות לתפוס גל פופוליסטי.

אבל עוד נקודה מעניינת עלתה בתגובות: האם יש דרישה מקבילה של "קשר אפקטיבי מתמיד" בקורסים שנפגשים פנים אל פנים. ליין עצמה התייחסה לנקודה הזאת כאשר היא שאלה:

Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

ובאופן רחב יותר, השאלה היא האם קובעי המדיניות בכלל רואים צורך להכתיב מדיניות עבור קורסים פרונטליים. אני נוטה לחשוב שההשכלה הגבוהה המסורתית עדיין זוכה למידה גדולה של ההערכה, ולכן אין דרישה לשנות את המודל הרווח שבו המרצה ניצב בקדמת הכיתה ומעניק דעת לסטודנט באופן פרונטלי. ואני חייב להודות שזיו בהחלט צודק בהערה שלו שגם אם היא מוכתבת מלמעלה, או זוכה לאימוץ מתוך תגובה לאופנה, הגדלת האינטראקציה בתהליך הלמידה היא דבר טוב … מלבד אולי כאשר היא נעשית יקרה מדי ואז היא כנראה איננה כדאיות.

במה הדברים אמורים? לפני מספר ימים אתר Education Dive דיווח על מחקר חדש שיצא מ-George Mason University שסקר הישגים של סטודנטים בקורסים מקוונים מלאים. המחקר קבע שהמודל של קורס מקוון מלא, עם דגש על Competency Based Learning (מודל שבו הסטודנט נבחן כאשר הוא מרגיש מוכן למבחן ולכן מתקדם בקצב אישי):

"contributed to increasing gaps" in educational success across socioeconomic groups while failing to lower college costs.

החוקרים הוסיפו שסטודנטים ללא הכשרה אקדמית חזקה דיה מתקשים להתמודד עם קורסים מקוונים, ולכן הם זקוקים להזדמנויות לשפר את כישורי הלמידה שלהם ולא רק להחשף למידע במסגרת הקורסים שלהם. בגלל זה המחקר מצהיר שלא רצוי להחליש את התקנות הקוראות ל-"regular substantive interaction" (בין סטודנט למרצה) בקורסים מקוונים.

וכאן יש צורך במידה קטנה של רקע. כנס של stakeholders (אולי "בעלי ענין") בהשכלה הגבוהה – מוסדות, סטודנטים, גופים בשוק הפרטי, ועוד – אמור להפתח החודש ולדון על התנאים להסמכה של מוסדות שפועלות בלמידה מרחוק או בלמידה מקוונת. הכנס מאורגן תחת חסותו של משרד החינוך הפדרלי של ארה"ב. בין הנושאים שעליהם ידונו נמצאות הדרישות בענין האינטראקציה בין מרצים וסטודנטים. לכמה מהמשתתפים יש ענין רב בהגמשת הדרישות, מגמה שלאור דיווח קודם ב-Education Dive על החלטה לבטל קנס שהוטל על Western Governors University כנראה תואמת את המדיניות של משרד החינוך:

Western Governors University (WGU) will not have to pay back nearly $713 million in Title IV funds and is eligible to offer federal student aid following the review of a 2017 audit that found it wasn't in compliance with federal standards for online education. The nonprofit online college targets adult learners with its competency-based education (CBE) model. It enrolled 98,627 students in the fall of 2017.

ה-"אוניברסיטה" נקנס מפני שהיא לא עמדה בדרישות של "regular and substantive" אינטראקציה. חשוב להזכיר שמדובר כאן באינטראקציה הבסיסית בין מרצה לסטודנט, ולא בין סטודנטים. במוסדות כמו WGU על פי רוב הסטודנטים מקבלים חומרי לימוד ונבחנים עליו מתי שנראה להם שהם מוכנים, עם מינימום של קשר עם המרצים. במקרה של WGU המשרד דחה דוח קודם שקבע שלא היתה אינטראקציה מספקת, ולכן המוסד לא תצטרך לשלם את הכנס והוא יוכל להמשיך להעניק "השכלה" (או משהו עם השם הזה) לסטודנטים. העובדה שבסיום לימודיהם בוגרים רבים אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה מפני שהם לא קיבלו את הידע או הכלים הדרושים לכך איננו מונע מהמוסדות להמשיך להרוויח מעוד ועוד סטודנטים. בדרך כלל זה מכונה "עושק", אבל במשרד החינוך הפדרלי של ארה"ב זה פשוט "עסק". והחודש לא מעטים מהמשתתפים בכנס ינסו להגמיש עוד יותר את ההגדרה של "אינטראקציה".

לאור כל זה, אפילו אם חבר הנאמנים של המכללות בקליפורניה פועל מתוך יישור קו עם האופנה קשה לבוא אליו בטענות. אולי כמו חבר הנאמנים של האוניברסיטה של וירג'יניה לפני שבע שנים הוא מושפע יותר מהכותרות מאשר מתפיסה חינוכית, אבל אפשר בכל זאת לטעון שכוונותיו טובות. הרי אפילו אם הוא בסך הכל מבקש להגביר את האינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק, בהשוואה לדרכי הפעולה של מוסדות "השכלה" כמו WGU (ורצוי לזכור שההתנהגות של מוסדות למטרות רווח עוד יותר בעייתית) לפחות יש לו רצון לשפר את הלמידה.

כיצד להעריך את כדאיות ה-MOOC?

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן ביקורת די חריפה כלפי קורס MOOC, ובגלל זה חשוב לי להדגיש שאני רוחש אהדה רבה כלפי הרעיון עצמו. האפשרות להרחיב את הישג ידה של ההשכלה הגבוהה לכמה שיותר אנשים, ובזול, היא בעיני מגמה מבורכת ביותר. מה שראוי לביקורת איננו הרעיון, אלא הנסיון להפוך מגמה כל כך חיובית למפעל רווחי עבור ספקי "ידע" חדשים, תוך כרסום של המעמד של ההשכלה הכללית שהאקדמיה אמורה, ומסוגלת, להעניק. אין ספק שהאקדמיה היום יקרה מדי. כמו-כן, היא איננה משרתת אוכלוסיות שמאד זקוקות למה שהיא אמורה לתת. אבל ברוב המקרים ספקי קורסי ה-MOOC אינם מקדמים את ההשכלה אלא פועלים בשרות השוק הפרטי שמבקש לקבל מן המוכן עובדים עם כישורים מסויימים מבלי שהוא ישקיע את ההון שלו בפיתוח הכישורים האלה. הרצון לשבש את האקדמיה, גם אם הרצון הזה בה במסווה של יומרות כמו למנוע בזבוז או לאפשר ללומד לבחור מה ללמוד, מחבל במשימה החשובה של ההשכלה הגבוהה לבנות חברה אזרחית ערנית, נבונה, וחכמה.

הנה, שוב עשיתי את זה. באתי לברך על קורסי MOOC ויצאתי מקלל. ושוב, חשוב לי להדגיש שזה איננו מפני שיש לי משהו נגד הרעיון. בכתבה חדשה ב-EdSurge איימי אהארן (Amy Ahearn) בכתבה מבקשת גם היא להגן על קורסי MOOC, ונדמה לי שעל אף העובדה שהיא עושה זאת טוב יותר ממני, היא נתקלת בבעיה דומה. ההגנה של אהארן מתבססת על הטענה שאמות המידה שלפיהן נהוג להעריך את הקורסים האלה אינן אמות המידה הנכונות. אהארן מציינת שבדרך כלל מסתכלים על האחוז הנמוך של מסיימי קורסי MOOC ומסיקים שהקורסים האלה נכשלים, וטוענת שזה איננו המדד הנכון. היא מסבירה שההתמקדות באחוז המסיימים:

inaccurately conflates access to online learning content with access to a course experience.

יכול להיות שקצת קשה לרדת לסוף דעתה של אהארן, ולכן יש צורך לפענח את הטענה שלה. היא בעצם כותבת שאין לראות את ה-MOOC כקורס, אלא פשוט כפורמט שמאפשר גישה לתוכן המאפשר למידה. כאשר מציגים את ה-MOOC באור הזה, היא מסבירה, רואים שה-MOOC הוא בעצם הצלחה מפני שהוא באמת מאפשר גישה למידע לכל מי שמבקש אותו. כהמשך לאותה תפיסה אפשר להבין שאחוז מסיימי הקורסים האלה (ואהארן אכן מסכימה שמדובר באחוז קטן) איננו מדד חשוב להצלחתם מפני שמלכתחילה לומדים רבים לא באו על מנת לסיים את הקורס אלא פשוט ביקשו גישה למידע, או לחלק מהמידע, שנמצא בו. אהארן מסבירה:

Instead, MOOCs should be understood as digital content like podcasts, online magazines, Netflix series or even email campaigns rather than facilitated educational experiences akin to college seminars. As we move towards 2019, it’s time to get clearer about this difference and start asking smarter questions about what MOOCs can and should be expected to accomplish.

יש הגיון בטענה הזאת, אבל נדמה לי שהיא גם חרב פיפיות. הרי אם אנחנו פונים לקורסי MOOC כמו לכל תוכן דיגיטלי אחר, מה מצדיק את היומרה המאד נפוצה שה-MOOC מהווה מהפכה לימודית? אני, כמו אנשים רבים שאני מכיר, מרבה לקרוא בכתבי עת מקוונים. חלק ממה שמתפרסם נגיש בחינם ועבור חלקים אחרים אני משלם. מכולם אני לומד. אני גם מאזין לפודקאסטים מגוונים, וגם מהם אני לומד. אם קורסי MOOC אינם אלא "תוכן דיגיטלי" כמו כתבי העת האלה, או סדרות ב-Netflix, או אפילו מגוון אתרי אינטרנט באשר הם, לגיטימי לשאול אם ההשקעה שהאקדמיה מקדישה להכנת הקורסים האלה מוצדקת.

כאשר אהארן מדגישה שוב בכתבה שלה ש:

MOOCs need to be reevaluated using the metrics of digital content rather than university classes

היא מתכוונת להגן על ה-MOOC, אבל נדמה לי שבמקום זה היא מצליחה להפחית בערכם.

אהארן עורכת מספר השוואות בין קורסי MOOC וסוגים אחרים של "תוכן דיגיטלי" ומראה שדווקא הזמן שאנשים מקדישים לקורסים יחסית רב לעומת הזמן שהם מקדישים לפודקאסטים או לקריאת מאמרים על הטלפונים שלהם. בעיניה יש כאן עדות להצלחה. אבל הכנת קורס איכותי יכולה לעלות כסף רב, שלא לדבר על משאבים של אנשים שאולי יכלו להיות עסוקים בפעילות לימודית/חינוכית אחרת. ספקי קורסי ה-MOOC הגדולים כבר אינם מפיצים אותם חינם מפני שמדובר בהשקעה גדולה, ומפני שהכוונה של הגופים המסחריים שמפיצים אותם היא להרוויח כסף. (לפני שבוע למדנו ש-Udacity פיטרה עוד 125 עובדים – כרבע מעובדי החברה – בוודאי מפני שהיא איננה מצליחה להרוויח כפי שהמשקיעים בה ציפו.) אם אהארן מבקשת מאיתנו להנמיך ציפיות כלפי קורסי ה-MOOC ולראות אותם בסך הכל כעוד "תוכן דיגיטלי", מן הראוי שגם נבחן אם התוכן הדיגיטלי הזה שווה ההשקעה הכספית והאנושית.

כבר כתבתי שאני בעד השכלה איכותית חופשית לכל? בנושא הזה הדעה שלי נשארת כפי שהיתה. אבל לא נראה לי שהמסקנה של אהראן בנוגע לכל מה שהיא מתארת מכוונת כלפי המטרה הנעלה הזאת. היא כותבת:

Building engaging learning experiences around that content is something that requires ongoing investment and therefore new business models that are still being tested.

לא ברור לי שמה שדרוש הוא מודלים עסקיים, ולא כל שכן מודלים עסקיים שמתהדרים בלבוש של טובת החברה. אהארן היא מנהלת בגוף בשם Acumen+ המתמקד בבניית קורסים לקידום שינוי חברתי והפצתם. אין לי ספק שמדובר בגוף שעושה עבודה ברוכה, אבל קשה להבין כיצד אותם "מודלים עסקיים" באמת מקדמים את מטרותיו.

בימים אלה ממש אנחנו עדים למה שהגישה העסקית יכולה לחולל. בכתבה על הפשלות האחרונות של פייסבוק שאיאן בוגוסט פרסם השבוע ב-The Atlantic הוא כותב:

And yet, for more than a decade now, the technology industry has persuaded the public, and the street, that the efforts of firms such as Facebook and Google are conducted first for reasons of social benefit. To “change the world,” as their leaders intone, even as it becomes clear that some of the changes in question are often detrimental rather than beneficial.

יותר מאשר "מודלים עסקיים", מה שדרוש הוא נאמנות למטרה של הרחבת הנגישות לידע עבור כמה שיותר אוכלוסיות. בתחילת הדרך Udacity התהדרה בכך שהיא מפיצה ידע לכל מי שמבקש. יכול להיות שהמשקיעים שהיא גייסה ראו בכך מטרה נעלה, אבל הם גם זיהו הזדמנות להרוויח. הבעיות הכספיות שלה היום אינן נובעות מהפצה הולכת ומתרחבת של ידע, אלא מכך שהיא איננה מצליחה למצוא מודל שיחזיר כסף למשקיעים. חלום הפצת הידע נמוג, אבל הרצון להרוויח נשאר. זה גם המצב אצל ספקי קורסי ה-MOOC המסחריים הגדולים האחרים. ומה שבמיוחד עצוב מתוך כל זה הוא שבאמת לא כל כך קשה להפיץ ידע לציבור הרחב ביעילות (ובזול). אבל שיבוש, או חבלה, בייעוד הראוי של ההשכלה הגבוהה, תוך כדי גזירת קופון, איננה הדרך לעשות זאת.

לא בדיוק להלל, אבל גם לא לקבור

אני מודע לכך שרוב מה שפרסמתי כאן בנוגע לקורסי MOOC לא התייחס אליהם במיוחד בחיוב. דווקא בגלל זה חשוב לי להדגיש שלא רק שאין לי שום דבר נגד הקורסים האלה, אני אפילו מייחל להצלחתם. יש לברך על כל דבר שיכול לקדם הנגשת הדעת לכמה שיותר אנשים. וכמובן שעם פתיחה כזאת אפשר להיות בטוחים שכמעט מיד יגיע ה-"אבל". ואכן, הוא מגיע.

בדרך כלל אחד הדברים הראשונים ששומעים מאלה שבאים להגנתו של קורסי MOOC הוא שאין זה מוצדק לשפוט את התופעה לפי ההבטחות המוגזמות של אלה שגייסו כסף רב בעקבות הבטחות מופרכות, ובנו את הפלטפורמות הראשונות. הרי, כמה פעמים אפשר להזכיר את הכתבה משנת 2011 ב-Wired על מייסד Udacity סבסטיאן תרון בה קראנו:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

למען האמת, פעמים רבות. וחשוב להזכיר את האמירה הזאת לא סתם על מנת להרגיז. חשוב להזכיר את האמירה מפני שהיא מצביעה על אי-הבנה בסיסית בנוגע לרכישת השכלה, ולמקום שמוסדות להשכלה גבוהה יכולות למלא בחברה. וכמובן שזה חשוב גם כדי להזכיר לנו שהתלהבות מוגזמת כלפי כל דבר שמציג את עצמו כדבר החדש הבא בחינוך, ללא התייחסות להיסטוריה של החינוך, עתיד להכזיב. חשוב ללמוד מהעלייה המטאורית של קורסי MOOC, ומהצנעתם, כמעט באותה מהירות, למגוון כלים (חלקם נחמדים, חלקם פחות) שבאמתחתה של ההשכלה הגבוהה.

כתבה מהשבוע של רולין מו (Rolin Moe) באתר Wonkhe מזכירה לנו לא רק שקורסי MOOC לא חוללו את השינוי המיוחל, אלא שהם גם לא חידשו הרבה. מו כותב:

On close inspection, however, there is nothing new about what MOOCs are doing in terms of teaching and learning. Online learning platforms as part of an institutional strategy are more than 20 years old, while the history of computer-aided instruction goes back well beyond 50 years. And for the duration of both concepts there has been research and criticism of the overly didactic learning experiences that result when learning design is considered in terms of platform ease, rather than learner need.

אפשר כמובן לטעון שמו מפספס כאן את שני החידושים הגדולים של קורסי MOOC – האפשרות להגיע להמונים וכך לאפשר השכלה גבוהה לכל מי שחפץ בה (ואם לא בחינם, אז לפחות מאד בזול) והניתוח של כמות אדירה של נתונים על מנת לשפר ולשכלל את תהליך ההוראה. אבל ההבחנה שמו עושה בין קלות פיתוח הפלטפורמה לבין הצרכים של הלומד קולעת היטב לבעיה של קורסי MOOC. זאת ועוד: הנסיון מלמד שבאופן עקבי אותו היצע להמונים (החידוש הראשון שבו חסידי ה-MOOC מתפארים) לא הושגה, והחידוש השני של שכלול באמצעות הנתונים עדיין רחוק מלהוכיח את עצמו.

וכאן (שוב?) המקום להדגיש שהרעיון של השכלה גבוהה לכל ראוי ומבורך. עוד ב-2012 קליי שירקי הגן על קורסי MOOC לפני המקטרגים. הוא הסביר שעל פי רוב אלה שבוחנים קורסי MOOC ומוצאים אותם נחותים משווים אותם לקורסים באוניברסיטאות יוקרתיות, ואילו חלק גדול מאד מההשכלה הגבוהה רחוק מאד מלהיות איכותי. זאת ועוד: ההשכלה הגבוהה היום באמת יקרה מדי והיא איננה משרתת רבים מאלה שעשויים להרוויח מלימודים מתקדמים. ובכל זאת, כמו שמו מציין, הקורסים האלה אינם ממלאים את הציפיות שתולים בהם.

הוא מדגיש שהיומרה של להגיע לאוכלוסיות מוחלשות לא התממשה:

The research on MOOCs is clear in that the key indicators for success are previous success in higher education: higher education experience/matriculation, previous exposure to congruent material, and gainful employment. The attributes of the successful student match the attributes of what sociologist Tressie McMillan Cottom calls the roaming autodidact, the visage of a self-motivated and previously articulated learner who happens to be white, male and from a Western country.

יתכן שהקורסים האלה אפילו מגדילים פערים. אחד המגיבים לכתבה של מו מחזק את הטענה הזאת כאשר הוא מוצא הצדקה בפנייה לבעלי ההנעה העצמית:

The people who go ahead in life are the intrinsically motivated ones, and MOOCs’ stats just make this fact more obvious. If you need someone else to motivate you, constantly remind you to be organized, take you by your hand all the time, you’re going nowhere in any case. This is true for MOOCs and for traditional/formal education as well, and we can see it in the high rates of unemployed and underemployed people with a formal degree.

גישה כזאת מתעלמת, כמובן, מהעובדה שהמוטיבציה היא תכונה שבמקרים רבים נרכשת עם הרמה הסוציו-אקונומית של המשפחה. במילים אחרות, קורסי MOOC פונים, כמעט באופן מוצהר, לאלה שפחות זקוקים להם.

מו איננו חוסך בביקורת שלו. הטענה המרכזית שלו היא שעל אף השקעה אדירה הלמידה בקירוסי MOOC איננה במיוחד מוצלחת:

the learning phenomenon catalysed by the founders of Udacity and Coursera has not been shown to better affect the learners it has identified, despite significant financial and labour investment.

אבל הוא גם מוכן להצביע על כיוון שיכול להוביל לקורסים מקוונים יותר מוצלחים. מו מזכיר את ההבחנה של טרי אנדרסון במאמר שלו "Towards a Theory of Online Learning" (פרק מתוך ספר שהוא ערך "The Theory and Practice of Online Learning" – המהודרות השנייה משנת 2008). הוא מזכיר ששם אנדרסון מציין שלושה סוגי אינטראקציה בקורסים מקוונים (ובכלל): בין סטודנט לסטודנט, בין סטודנט למרצה, ובין סטודנט לתוכן הנלמד, כאשר בקורס מוצלח לפחות אחת מאלה צריכה להיות ברמה מאד איכותית. מו מסביר שקורסי MOOC מתמקדים באינטראקציה בין הסטודנט לתוכן הנלמד, אבל עד היום הם עושים זאת בצורה די ירודה, ומבלי ללמוד מההיסטוריה של שילוב טכנולוגיות שונות בחינוך.

כותרת הכתבה של מו היא:

The MOOC is not dead, but maybe it should be

אבל על אף הכותרת, נדמה שמו עדיין חושב שאפשר ללמוד מההיסטוריה ומהנסיון, ועל ידי כך ליצור קורסי MOOC שיהיה טעם ללמוד בהם. אפשר לקוות.

ממשיכים להמציא את הגלגל

כתבה ב-Inside Higher Ed שהתפרסמה לפני מספר ימים סקרה קורס מקוון שנלמד בסמסטר הסתיו של 2016 ב-MIT. כותרת הכתבה טענה שמדובר בניסוי ייחודי בהשכלה הגבוהה – קורס MOOC שמעניק קרדיט לסטודנטים. בנוסף, הכותרת רמזה שמדובר בניסוי בעל איכויות מיוחדות:

כידוע, EdX, התשתית לקורסי MOOC של MIT, משמשת לקורסי MOOC רבים. אבל להבדיל מהקורסים המוכרים האלה שהם מוצעים לאנשים מחוץ לאוניברסיטה, בקורס אשר בכתבה סטודנטים מן המניין של MIT למדו בקורס ה-MOOC כאלטרנטיבה לקורס פנים-אל-פנים שבו נלמדו אותם התכנים. הכתבה מסבירה שקשיים בהרכבת תכנית הלימודים של הסטודנטים נמצאו בבסיס של עריכת הניסוי:
Last fall, however, the university experimented by offering the MOOC version of a popular class for on-campus students, for credit, in an attempt to help students facing scheduling issues.
מתוך הסקירה הרשמית על הקורס של MIT עצמה, אכן ברור שהקשיים האלה היו הזרז המרכזי להצעת הקורס לסטודנטים מן המניין. כמו-כן, היחידה ללימודים דיגיטאליים ערך מחקרון כדי לבחון את כדאיות המודל הזה. בהחלט הגיוני שחוקרים ב-MIT יעקבו אחרי המתרחש בקורס ושהם ינסו להסיק מסקנות אופרטיביות לגביו. התובנות אודות הקורס מרוכזים במסמך PDF בן 17 עמודים – מסמך שעליו מבוססת הכתבה ב-Inside Higher Ed. אותו מסמך נושא את השם "Preliminary Assessment" (הערכה ראשונית). הוא אמנם די גדוש בנתונים, אבל ברור שהשם הזה אכן משקף את תוכנו – בסך הכל נערך נסיון לברר אם שילוב סטודנטים מן המניין בקורס MOOC, קורס אשר במקור מיועד לאוכלוסיה אחרת, כדאי.

בסך הכל 27 סטודנטים מ-MIT למדו במסגרת קורס ה-MOOC. בין המסקנות הבולטות נמצא שעל פי רוב הסטודנטים האלה הרגישו שקורס ה-MOOC הלחיץ אותם פחות מאשר קורס פנים-אל-פנים. בנוסף, באופן כללי פריסת הציונים בקורס היתה דומה מאד לפריסת הציונים בקורסים הדומים שנלמדו פנים-אל-פנים.

אני מודה. הנתונים האלה מעניינים, אבל לא מעבר לכך. קשה להבין כיצד מגיעים מהישגים די צנועים – ציונים שווי ערך לקורס פנים-אל-פנים ותחושה של פחות לחץ בביצוע מטלות הקורס – לכותרת של כתבה שמכריזה על "הטוב משני העולמות". ואני אינני היחיד שעבורו הדבר הזה די מוזר. מספר מגיבים לכתבה מציינים שקורס שבו סטודנטים מן המניין לומדים בצורה עצמאית מחומרים שנמצאים באתר אינטרנט איננו אלא קורס מקוון "רגיל", ואפילו אם הקורס הזה יצא מבית היוצר של MIT אין כאן שום דבר שמצדיק סיקור ב-Inside Higher Ed, ולא כל שכן עם כותרת שרומזת על תוצאות מיוחדות.

שריל ברנס (Sheryl Barnes) האחראית על למידה דיגיטאלית עבור סטודנטים מן המניין ב-MIT, רואיינה עבור הכתבה. היא גם מגיבה למגיבים שמציינים שלדעתם מדובר בלא יותר מאשר קורס מקוון. היא מציינת שהסטודנטים מ-MIT אכן למדו במסגרת של MOOC, ורומזת שבגלל זה יש כאן משהו מיוחד. אבל הקוראים לא משתכנעים. הערה (די עוקצנית) של אחד הקוראים אופיינית מאד:

Why is it news that a school has finally decided to offer an online course with credits for 30 students? Perhaps MIT should now consider becoming accredited by the Distance Education Accrediting Commission to learn how to offer these courses with well established best practices. DEAC has been accrediting distance education programs for decades.
למען האמת, לא ברור כיצד הנסיון הדי מצומצם הזה זכה לכותרת מושכת ב-Inside Higher Ed. כזכור, קובץ ה-PDF שעליו הכתבה מבוססת מתייחס ל-"הערכה ראשונית". אפשר אפילו להתרשם שמדובר במסמך פנימי. אם הוא היה נשאר פנימי אני מניח שהוא לא היה גורם להרמת גבה. אבל כאשר פרויקט מהסוג הצנוע הזה זוכה לכותרת מופרזת (ויד על הלב, אינני מבין מהם "שני העולמות" שאליהם הכתבה קורצת) קשה לא לצפות לתגובה חריפה. רבים מקוראי Inside Higher Ed מכירים היטב את נושא התקשוב בחינוך, ולא כל כך קל להרשים אותם.

זאת ועוד: מתקבל הרושם שדי במתן הכינוי MOOC לקורס כלשהו כדי לזכות בסיקור בעיתונות החינוכית. אמנם היום מתרגשים הרבה פחות מכל מה שקוראים לו "MOOC" אבל כנראה שבשם הזה עוד נשאר לא מעט קסם. וזה כנראה ההסבר לכך שניסוי די סתמי, ניסוי שאיננו שונה באופן מהותי מקורסים רבים במוסדות להשכלה גבוהה כבר שנים לא מעטות, בכל זאת זוכה בכותרת מושכת. אבל גם ברור שאם הכותרת היתה משהו כמו "עוד קורס מקוון לקומץ סטודנטים ב-MIT" אף אחד לא היה מקדיש את הזמן לקרוא את הכתבה. ואולי כך היה עדיף.

זה מה שגיליתם?

היום, חמש שנים אחרי "שנת ה-MOOC" כפי שהניו יורק טיימס כינה את 2012, ההתלהבות האדירה מהתופעה, וגם הפניקה של מוסדות להשכלה גבוהה כלפיה פן הם ייעלמו, די דעכו. מתברר שיותר מאשר החברות שמפיקות קורסי MOOC מאיימות על עתיד ההשכלה הגבוהה, הן עסוקות בחיפוש מודלים עסקיים שיאפשרו להן לקבל פלח מהשוק המשמעותי הזה. מה שבעבר הוצע חינם כמעט כתפיסה אידיאולוגית בוחן כיצד ניתן לגבות כסף. מה שבזמנו כוון לכל מי שמבקש ללמוד היום מתמקד בהכשרה מקצועית צרה. שינויים כאלה הם כמובן לגיטימיים, אבל הם גם עדות די ברורה לכך שבמקום המהפכה שהבטיחו לנו, התופעה הפכה לפרויקט עסקי שכנראה איננו מציע שינוי מהותי בתהליכי הוראה או למידה.

אז אם אין כבר השכלה לכל, ובוודאי לא השכלה חינם, האם משהו בכל זאת נשאר מההבטחות הגדולות? ובכן, Coursera ו-Udacity הבטיחו לנו עוד משהו – שבאמצעות הכמות האדירה של נתונים שנאגרת אצלם הם יוכלו לזהות את המאפיינים ואת המרכיבים של הוראה מוצלחת כך שאפשר יהיה להפוך את ההוראה למדע מדויק. כתבה על קורסי MOOC ב-Technology Review משנת 2013 מצטטת את אנדרו אנג, אחד מיוזמי Coursera, על ההתייחסות שלו לאיסוף הנתונים האלה:

The data we are collecting is unprecedented in education…. We see every mouse click and keystroke. We know if a user clicks one answer and then selects another, or fast-forwards through part of a video.”
ובאותה כתבה הוא הצהיר שכל הנתונים האלה יאפשרו לנו לגלות מה לעשות כדי להבטיח הוראה מוצלחת:
Today, education is an anecdotal science, but I think we can turn education into a data-driven science, where you do what you know works.
כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שאני חושש מהפיכת החינוך ל-"מדע". הרבה יותר חשוב בעיני לראות בו "אמנות". ובכל זאת, קשה לבוא בטענות כלפי נסיונות לברר מה עובד ומה לא, מה יעיל ומה מיותר, בתהליכי הוראה. לכן, לאור ההצהרות של אנג, יש טעם לבחון אלו מסקנות הסיקו ב-Coursera מאותם נתונים שנאספו בקורסי ה-MOOC של החברה. מאמרון שהתפרסם לפני מספר ימים בבלוג של Coursera מאפשר לנו להציץ בתובנות שהושגו. כותרת המאמרון אכן רומז שהם אכן מגיעים לתובנות. אלכסנדרה אורבן וטליה גרינבלט-קולודני מדווחות על:
הכותבות מסבירות שבעזרת בדיקות A/B ניתן לבודד משתנים כך שאפשר לבחון את ההשפעה של פעולות שונות על ההוראה ועל הלמידה. הבדיקה הספציפית שעליה הן מדווחות היא הוספת הזדמנויות לתרגול בחומר הנלמד בשלבים שונים בקורס:
We wanted to be scientific in our approach to this recommendation, so we split several courses into A/B versions with and without extra practice assessments to analyze learner progress and performance in both versions.
ראוי להתעכב רגע על מה שנכתב כאן. לא סתם מספרים לנו שהחליטו לשלב הזדמנויות של תרגול בשלבים שונים בקורסים. זה נעשה על מנת לשמור על גישה מדעית. והתוצאה?:
Excitingly, we found that when the workload per week matched learner expectations adding practice assessments not only increased participation and success on related graded assessments, but also led to greater overall persistence and progress.
החוקרים גילו, להתרגשותם!, שאכן הוספת הזדמנויות תרגול, עם משוב שמוגש לסטודנטים בעקבות אותו תרגול, הובילה להשתתפות רבה יותר בקורס, וגם ליותר הצלחות בקורס. קשה להתווכח עם הצלחות, ובוודאי לא עם הצלחות מדעיות מרגשות. ובכל זאת, רצוי לזכור שבתחילת הדרך אנדרו אנג התהדר בכמויות האדירות של מידע שנאגרו בקורסים של Coursera, ושבאמצעות המידע הזה יהיה אפשר להסיק מסקנות חשובות בנוגע להוראה וללמידה. והנה, עכשיו מדווחים לנו שמה שגילו הוא שכאשר משלבים הזדמנויות תרגול לתוך קורס ונותנים משוב על התרגול הזה יש התמדה גדולה יותר, וגם למידה טובה יותר, אצל הסטודנטים. סליחה, אבל … בשביל זה צריכים את Coursera, ומיליוני הדולרים שהושקעו בחברה? נדמה לי שהידיעה המרעישה הזאת היתה ידועה לדורות רבים של מורים הרבה לפני שה-MOOC איים על ההשכלה הגבוהה.

מלכתחילה קשה להגיד שמודל ההוראה שגופים כמו Coursera ו-Udacity (וגם EdX) הציעו היה מהפכני. חשוב להדגיש שעבור מובילי היזמויות האלו העיקר היה ההיצע ההמוני ולא מודל ההוראה או הלמידה. אבל דבריו של אנג מלפני ארבע שנים בכל זאת מעידים על כיוון מסויים, או לפחות יומרה – שביכולתו של ה-big data לגלות נסתרות ולחשוף לפנינו דברים שלא יכולנו עד עכשיו לדעת. אורבן וגרינבלט-קולודני רוצות להרשים אותנו בידיעה המרעישה שהתגלתה מהנתונים שלהן. אמנם מדובר במסקנה שאליה מגיעים מניתוח מדוקדק של המון נתונים, אבל צר לי לגלות להן שהיו דרכים פשוטות, וזולות, יותר להגיע אליה.

חשיבה MOOCית איננה בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה

כבר מספר פעמים בעבר הערתי כאן שאני חושש שבמידה רבה ראשי התיבות MOOC איבדו את משמעותם. המונח כבר איננו מתייחס ספציפית לקורסים מקוונים (ו/או פתוחים) רב משתתפים, אלא לכל נסיון ליצור מסגרת לימודית על הרשת. אין זה אומר שאין קורסים פתוחים, רק שעכשיו אפשר גם לדרוש תשלום (ולא בהכרח סמלי) או לכוון את הקורס לאוכלוסייה ייחודית (לבוגרי Harvard, למשל) ועדיין להתהדר בכותרת MOOC. אין בכך שום פסול, אם כי נוצר מצב שבו אין היסטוריה, כאילו שלפני הופעת קורסי MOOC לא היו נסיונות טובים ומרשימים של בניית מסגרות למידה בצורה מקוונת. זאת ועוד: מוסדות להשכלה גבוהה, ספוגי חרדת ההחמצה (FOMO – Fear of Missing Out), נרתמים לבניית קורסים "פתוחים" וגדולים במקום להתמקד במנדט הספציפי שלשמו הם קיימים.

וכמובן שלמוסדות האלה יש, או לפחות היתה, סיבה לחשוש. לפני חמש שנים, בראיון לכתב העת Wired, סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, תיאר את החזון שלו. באותו כתבה סטיבן לקארט הבהמר שתרון:

imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
שנה אחרי-כן קלייטון כריסטנסן, הנודע בזכות הרעיון של "חדשנות משבשת" הכריז בראיון אחר:
In 15 Years From Now Half of US Universities May Be in Bankruptcy.
היום Udacity כבר איננו בונה קורסים מאסיביים, וגבות רבות הורמו בנוגע לתוקף של החדשנות המשבשת, ובכל זאת בהלת ה-MOOC עדיין בעיצומה. אצלנו בארץ המיזם של ישראל דיגיטלית מעודד מוסדות להשכלה גבוהה לבנות קורסים שיוכלו להציע דעת לכלל האוכלוסייה בתחומים רבים. סביר להניח שהעיסוק בבניית הקורסים האלה יסיט את עיקר הפעילות של המוסדות האלה מהמנדט העיקרי שלהם. אבל אפילו אם לא, בניית הקורסים האלה תדרוש עבודה ומשאבים רבים. קשה לא להתרשם שהרצון של מוסדות רבים להשתלב לתוך המיזם הזה, והתשוקה שלהם להיות בעניינים, מעוורים אותם לאפשרות להשיג את המטרה בדרכים אחרות.

פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-"העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת?

דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך.

כבר היום ברשות השידור (הציבורי) יש שפע של תכניות מידעיות שהוכנו והופקו על ידי אנשי מקצוע מצויינים. מה גם, לא מעט מהתחקיר לתכניות הלו נעשה על ידי אנשי אקדמיה או בסיוע שלהם. על אף העובדה שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה "בידור", התכניות האלו אינן "בידור" אלא מקורות מידע עשירים. עצם העובדה שמישהו יושב בבית מול הטלוויזיה (להבדיל, אגב, מלצפות בסרטון YouTube דרך המחשב?) איננה הופכת אותו לבטטת כורסה. רבים מאד בישראל למדו המון מתכניות כגון "עמוד האש", "תקומה", "העברים", "והארץ היתה תהו ובהו", ולא מעט תכניות אחרות. תכניות הטבע של דייוויד אטנבורו מגישות את עולם הטבע לצופים באיכות שאיתה אף אוניברסיטה איננה יכולה להתחרות. (אגב, תכנית כמו Mythbusters יכולה להוות הבסיס מצויין ללימודי מדעים בכל התיכונים.)

במקום להפיק הקפות חדשות תוך כדי הכשרת אנשי אקדמיה למלא תפקידים שלא בהכרח מתאימים להם, נדמה שהגיוני יותר להשתמש בתכניות שכבר הופקו כתשתית לקורסים. על הבסיס של התכניות האלו ניתן לפנות לאנשי אקדמיה ולגייס אותם להכין סילבוס "אקדמי" יותר, ושאלות לדיון ולהעמקה. כמובן שהם יוכלו גם להוסיף פרשנויות והבהרות, ולתרום פרקי קריאה שיוכלו להעמיק את הפן האקדמי שהתכניות כפי שהן משודרות אינן מספקות. בדרך הזאת המקצועיות של כל צד בהכנת הפקות כאלו יכולה לבוא לביטוי מיטבי. (בנוסף, השימוש בתכניות שהוכנו על ידי רשות השידור יכול לפתור בעיה של זכויות יוצרים שיכול להכביד מאד על הכנת קורסים שפונים לציבור הרחב.)

למה אני חושש שהרעיון הזה לא ייצא לפועל? על אף העובדה שלא מעט אנשי אקדמיה תרמו לתכניות השונות, בתוך האקדמיה הן אינן נחשבות אקדמיות של ממש. כזכור, מה שמשודר בטלוויזיה עדיין נחשב "בידור". אבל גם אם היינו מצליחים להתגבר על המכשול התדמיתי הזה, יש תדמית אחרת שעליה עוד יותר קשה להתגבר. יותר מאשר הבהלה לקורסי MOOC נובעת מהרצון לאפשר השכלה לכל, היא נובעת מאותה חרדת החמצה שהזכרתי קודם. למרבה הצער, הרצון להיות בין יחידי הסגולה שזוכים להיות בין אלה שמלמדים MOOC (ואולי בין השורדים כאשר, אליבא דתרון, רוב האוניברסיטאות ייכחדו) מעוור את הרודפים אחרי הקורסים האלה לעובדה שאם המטרה האמיתית היא השכלה לכל, אפשר להשיג אותה בדרכים קלות וטובות יותר.

עוד פעם אחת ו-(אולי) די

אם יש מישהו שבמשך הקיץ הזה קרא את הבלוג הזה, אני רוצה להתנצל בפניו על מטר התלונות ששטף אותו במהלך החודש הזה. אפילו אם לאחרונה זה לא בא לביטוי, חשוב לי להדגיש שאני כן רואה חיוב רב בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה, ואני אפילו אינני מתנגד לציין זאת כאן. אך מה לעשות – לא מעט כתבות שהתפרסמו לאחרונה ממש הזמינו התייחסות ביקורתית, וכיצד אפשר לא להגיש את מה שמזמינים. וכך קרה שבמידה לא קטנה הקיץ הזה הפך, עם התנצלות גדולה לשייקספיר (ריצ'רד השלישי) לקיץ המריבה שלי. ניתן אולי להתנחם בכך שכאשר שייקספיר כתב "now is the winter of our discontent" המילה "is" הצביעה לא על מצב סטטי, אלא על תהליך. זה בא לביטוי באופן ברור בתרגום של מאיר ויזלטיר:

עכשיו את חורף המריבה שלנו – השמש לבית יורק הפך לקיץ
ואולי זה מצביע על כך שעל אף קיץ המריבה, בשנת הלימודים תהיה פריחה של שימוש חיובי ומועיל בתקשוב. אבל כזכור, עדיין קיץ, ושוב נתקלתי במשהו שיש צורך להבליט ולבקר.

התלונה הפעם איננה קשורה ישירות לתקשוב בחינוך, אבל היא פועל יוצא של הדרך שבה אחד הנציגים הבולטים של התקשוב החינוכי מציג את עצמו בציבור. מספר פעמים בעבר הבעתי ביקורת על כיצד ה-MOOC הפך מאמצעי לימודי מעניין ואולי אפילו רצוי, לפתרון גורף לבעיות ההשכלה הגבוהה, ובהמשך לכלי שבאמצעותו ניתן לנגח את ההשכלה הגבוהה בכללותה. דבריו מלפני שבוע של רון ג'ונסון, סנטור אמריקאי (מדינת ויסקונסין) הם עדות צורמת לכך.

ג'ונסון, שבנובמבר עומד שוב לבחירה, מוכר כאחד שאיננו ניחן באהבה יתרה למה שהוא מכנה "קרטל ההשכלה הגבוהה". על פניו הוא מבקש להוזיל לימודים גבוהים שלכל הדעות יקרים מדי. אבל ביסוד תפיסתו נמצאת איבה גדולה כלפי האוניברסיטה הליברלית שעוסקת בפיתוח היכולת הביקורתית של הסטודנט. מול המודל של למידה לקראת תואר, למידה שאמורה לפתח אצל הלומד ראייה רחבה אודות העולם, ג'ונסון מציע "לימודים" שמעניקים תעודות עבור רכישת מיומנויות פרטניות שעשויות להכשיר את הלומד למלא תפקידים ספציפיים בשוק העבודה. באופן כללי התפיסה הזאת מכונה competency based learning. לפני כשבוע ג'ונסון תיאר את המגמה הזאת, וגם את המטרה אשר בבסיסה:

The way to really bust up the higher education cartel is move to a certification process versus a diploma process because a diploma process maintains that cartel within these institutions of higher education.
דברים אלה של ג'ונסון, בעייתיים בפני עצמם, אינם מצדיקים התייחסות בבלוג הזה. אבל המשך דבריו מראה כיצד התפיסה שלו מושפעת מהדרך שבה גורמים תקשוביים לא מעטים מציגים את עצמם לציבור הרחב:
We’ve got the internet — you have so much information available. Why do you have to keep paying different lecturers to teach the same course? You get one solid lecturer and put it up online and have everybody available to that knowledge for a whole lot cheaper? But that doesn’t play very well to tenured professors in the higher education cartel. So again, we need disruptive technology for our higher education system.
לפי ג'ונסון מלאכת ההוראה היא העברת מידע ממקור מוסמך לסטודנט, ובתהליך ההעברה הזאת ניתן, יותר מאשר פחות, להחליף מרצה עם כל מרצה אחר. אין טעם לבזבז כסף על מרצים שבסך הכל שומרים על המעמד שלהם. בראיון ג'ונסון הביא דוגמה: כאשר מלמדים את מלחמת האזרחים הוא שאל אם עדיף להשתמש בעשרות אלפי מורים להיסטוריה שפחות או יותר מכירים את הנושא, או:
would you be better off popping in 14 hours of Ken Burns’s Civil War tape and then have those teachers proctor based on that excellent video production already done?
ובהמשך הוא הסביר שכך צריכים לעשות בכל מיני נושאים אחרים.

הגישה הזאת מוכרת מאד במערכות החינוך האמריקאיות. לפי הגישה הזאת במקרה הטוב ה-"חינוך" הוא תהליך של העברת מידע ממקור של סמכות למי שזקוק לו, ועל פי רוב הוא מצטמצם להכשרה מקצועית, ורכישת הכישורים הדרושים על מנת למלא תפקיד בשוק העבודה. כהמשך לאותה תפיסה המורה נתפס כצינור שמעביר את הידע ו/או הכישורים הדרושים לאותו שוק עבודה. ומפני שמדובר במלאכה טכנית בלבד, לגיטימי, ואפילו הגיוני, למצוא דרכים לייעל ולהוזיל אותה. ולכן, מי צריך מורים כאשר יש סדרות טלוויזיה שכבר הופקו. תנו ללומדים לצפות בתכניות האלו כאשר עוזרי הוראה, מקצועיים למחצה אם בכלל, יפקחו על התהליך. קן בורנז עצמו, אחד ממפיקי התכניות הדוקומנטריות המוערכים ביותר בארה"ב, הגיב להצעה של ג'ונסון בציוץ ב-Twitter:

I'm here to support teachers, not replace them.
באופן די ברור הרעיון של ג'ונסון יונק מהחדירה של קורסי MOOC לתודעה הציבורית. הקורסים האלה, והגופים ששיווקו אותם, הבטיחו השכלה לכל מי שמבקש במחיר מתאים לכל לומד. מוסדות להשכלה גבוהה, שחששו שקורסי MOOC יחבלו במונופול שלהם, הצטרפו למיזמים של חברות ה-MOOC. היו שברכו על כך שנוצר מודל מבטיח שיאפשר לרבים לממש לימודים גבוהים, והיו אנשים כמו ג'ונסון שזיהו שיש כאן הזדמנות לנגח את ההשכלה הגבוהה השנואה עליהם.

אפשר להגיד שג'ונסון פרץ לתוך דלת פתוחה, אבל הוא כנראה גם איחר קצת עם ההצעה שלו. בכתבה קצרה חדשה ב- Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity, כאשר לאחרונה האנשים שהיו המזוהים ביותר עם המיזמים האלה פנו לתחומים שונים מהחינוך. היל כותב:

I would argue that there never was a viable vision for MOOCs in higher education in the first place. The big three MOOC providers’ trial-and-error efforts to find a viable business model are what led to their shifts in strategy and ultimately the departure of their founders for fields outside of education.
היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם (הנה מה שהופיע ב-Wired):
He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש. אבל ההגזמה הזאת, כזכור, לא מנע מרבים להצטרף לחגיגה, חלקם מתוך חשש שגם אם יש אפילו מידה קטנה של אמת בדבריו של תרון לא כדאי לפספס את הרכבת, ואולי גם תוך תקווה מסויימת שגם הם ירוויחו. ואין להתכחש לכך שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני אתגרים וקשיים רבים. היא יקרה מדי כך שבצורתה הנוכחית היא איננה זמינה לרוב הגדול של מבקשי ההשכלה.

היל יודע היטב שהיו קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה שנים רבות לפני ה-MOOC, אבל הוא זוקף את הלגיטימיות שהקורסים האלה זוכים לה, והעניין שהם עוררו לאחרונה, לתנופה שחברות ה-MOOC יצרו. יתכן שהוא צודק. עצם העובדה שהקורסים האלה עלו לכותרות זירזו מוסדות רבים לבחון את היכולות שלהם ולהציע קורסים מקוונים לסטודנטים רבים. אבל אם ה-MOOC יכול להתהדר בהישג הזה, מן הראוי שהוא גם יקבל על עצמו אחריות עבור סטיות מוזרות מתפיסה חינוכית בריאה והגיונית כמו זאת של הסנטור ג'ונסון. ברור שהלמידה ו/או טובת הסטודנט (או המרצה) אינן עומדות בשורש ההצעה שלו. ברור גם שהתכנית שלו שואבת השראה מהיומרה ומהיוהרה של מקדמי ה-MOOC. ובכך בהחלט אין מה להתגאות.

אפשר, ואף רצוי, ללמוד מן העבר

מידי פעם בבלוג הזה אני מציין שרק באיחור הגעתי למשהו מעניין שעליו לדעתי יש טעם לדווח. כך גם הפעם עם מאמרון שהתפרסם לפני קצת יותר מחודש וקראתי רק לפני כמה ימים. אבל האיחור המשמעותי איננו החודש מאז פרסום המאמרון, אלא האיחור בהבאת מפעל לימודי מרשים ביותר לידיעת קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך. מדובר במפעל חינוכי שהתנהל בארה"ב לפני יותר ממאה שנים.

לא פעם אני קובל בדפים האלה על העדר הראייה ההיסטורית של התקשוב החינוכי ועל כך שכל יזם חושב שהוא ישחרר את החינוך מתרדמת מתמשכת וימציא את החינוך מחדש. אבל אין זה אומר שאני בקיא מספיק בהיסטוריה של החינוך. גם לי יש המון שאני יכול, וצריך, ללמוד. ולפעמים הלמידה הזאת חושפת אותי לפנינים בלתי-צפויות. כך קרה כאשר קראתי בבלוג Hybrid Pedagogy מאמרון של קית ברנן:

ברנן מביא את הסיפור של ה-Society to Encourage Studies at Home, פרויקט לימודי/חינוכי שיזמו נשים מהאצולה של בוסטון בתקופה שההשכלה הגבוהה עדיין היתה חסומה לנשים. בין השנים 1873-1897 פעילות האיגוד יצרו מערכת לימודית ענפה שאפשרה לנשים ללמוד במגוון רחב של תחומים. ברנן מתאר את המפעל:
The Society to Encourage Studies at Home is a 19th century network of women who connect across the continent over the postal system. Women may be significantly disbarred from third level education, but they are not disbarred from organising, networking, connecting and educating. And this is what they do. They organise and educate one another. They organise departments, schools, libraries, curriculum, instruction and education. An institution. On a massive scale. They reach out to ten thousand students over twenty-four years. It is a massively open postal university.
ברנן ממקם את סיפור האיגוד בתוך סיפור רחב יותר של המאבק של נשים לזכות ההצבעה ולזכויות נוספות בשלהי המאה ה-19. והוא גם ממקם אותו בנוף הטכנולוגי של אותה תקופה. הוא מזכיר לנו, למשל, שהדואר אז היה טכנולוגיית המידע המתקדמת והנגישה ביותר, טכנולוגיה שסייעה לדמוקרטיזציה. במילים אחרות, לפני יותר ממאה שנים נשות בוסטון ניצלו את הדואר כדי ליישם את מה שהתקשוב מאפשר היום. ברנן מתאר את הפעילות של מייסדת האיגוד, אנה אליוט טיקנור, שארגנה את הלימודים של כלל ה-"משתלמות" משולחן הכתיבה שבביתה באמצעות עט ונייר, והדואר. הוא מדגיש:
And that pile of handwritten correspondence sitting on her bureau to and from instructors and students is what makes her an Edtech icon, and a genuine network engineer. A stack of paper rather than a stack of internet protocols connecting women to educational opportunity across the US.
המאמרון של ברנן מלא בתיאורים מרתקים על הפעילות של האיגוד. בין היתר הוא מסביר שרבות מאלה שתחילה הגיעו כדי ללמוד הפכו למנחות של לומדות אחרות. המפעל היה פתוח לכל אישה שביקשה ללמוד ויכלה לשלם את שני הדולרים לשנה שנדרשו כדי לכסות את עלות הדואר. טיקנור והאיגוד לא פנו לנשים עשירות (אם כי הן לא שללו את השתתפותן) מפני שאלה יכלו להרשות לעצמן להשיג מורים פרטיים.

ברנן שואל למה חשוב שנכיר את פעילות האיגוד ומשיב:

Because of what it achieved, because of who achieved it, because of how they achieved it. Because it has been forgotten, and because the modern narratives of disruptive innovation only work if inconvenient truths are not inconveniently remembered.
אכן, מעט מאד התפרסם אודות האיגוד. בוויקיפדיה יש ערך קצרצר. סריקה של ספר שיצא לאור ב-1897, אחרי מותה של טיקנור, זמין דרך ה-Internet Archive. שני מאמרים אקדמיים, מ-2001 ומ-2011, פורסמו אודות האיגוד, ופה ושם יש אזכורים אחרים. מעניין לציין שקלייטון קריסטנסן, אבי ה-"שיבוש" מזכיר את האיגוד בספרו מ-2004 Seeing What's Next: Using Theories of Innovation to Predict Industry Change. האזכור מופיע בהערת שוליים. בטקסט קריסטנסן מציין שהופעת האינטרנט אפשרה לאוניברסיטה של פיינקס, אוניברסיטה ללא קמפוס פיסי, להרחיב את מספר הסטודנטים שלה במחיר יחסית זול. בהערת השוליים לזה הוא סוקר כמה נסיונות לימודיים מהעבר, כולל של האיגוד, ופוסק:
All of these innovations created growth but had obvious limitations. They were inefficient, slow, and not interactive. They were not ideal ways to provide collaborative, customized education.
ואז הוא מציין (כצפוי) … עד שהגיע הלמידה באמצעות האינטרנט. קריסטנסן בוודאי צודק שהאיגוד פעל באופן איטי, אבל הוא כנראה עיוור לעובדה שהיתה אינטראקציה רבה מאד. עצוב לראות כיצד מי שבא לחדש איננו רואה כיצד לפניו התרחשה התחדשות מרשימה ביותר תוך ניצול הטכנולוגיות שהיו זמינות אז.

יש היבטים מעניינים רבים לסיפור האיגוד. קראתי תיאורים מרגשים על הקשרים שנוצרו בין נשים בנות מעמד ורקע שונים, ועל אף מרחקים פיסיים גדולים. התרשמתי במיוחד מאחד האמצעים הלימודיים שהונהגו. בספר שיצא לאור אחרי מותה של טיקנור מדווחים שהנהגת האיגוד קבעה שעל הלומדות והמנחות להקפיד על התכתבות תדירה ושלא ייערכו בחינות שישוו בין ההישגים של הלומדות. ובהמשך כותבים:

Afterwards, during one of the consultations about lists, rules, and circulars, a member said, 'The readers must make notes;' to which another answered, 'That is useless, for as soon as a fact is written down it is discharged from the memory and forgotten.' — 'Then let them make their notes from memory;' and this has proved to be one of the most efficient elements of our system.
כאשר קראתי את המשפטים האלה נזכרתי בקטע המפורסם מהפדרוס של אפלטון שבו תמוז מלך מצרים מסביר לתיות, ממציא הכתב, שלהבדיל מהטענה של תיות שהכתב יוסיף לחכמה ולזכרון הוא בעצם יחליש את אלה. נדמה לי שה-"פתרון" של מנחות האיגוד – להנחות את הלומדות לרשום הערות על הנלמד לא תוך כדי הלימוד אלא רק מאוחר יותר – מצביע על חשיבה חינוכית מפותחת.

בספר גם מדווחים, למשל, על "מועדוני קריאה" שנוצרו כאשר לומדות בקירבה גיאוגרפית נפגשו לקרוא יחד ולשוחח על לימודיהם. בדרכים האלה ואחרות אפשר לזהות יוזמה חינוכית שלא היתה מביישת פרויקטים לימודיים של ימינו. הריאט ברגמן, במאמר על האיגוד "The Silent University" שהתפרסם בשנת 2001 ב-The New England Quarterly (זמין רק עם מנוי אקדמי או בתשלום) כותבת:

For all its conservative underpinnings, Ticknor's pedagogy was quite radically rethought and might have graced any utopian society. It assumed the desire to learn, the willingness to teach, the self-paced learning, and the individual tailoring that most educators now understand to be the hallmarks of the very best pedagogical structure.
ממה שאני הצלחתי ללמוד על האיגוד, נדמה לי שיש צדק בקביעה הזאת.

לטעמי הסיפור של האיגוד הוא סיפור מרתק, ונדמה לי שברנן מספר אותו במידה רבה מפני שהוא פשוט סיפור טוב. אבל הוא עושה זאת גם כדי להפריך טענות מהסוג שמשבשים דוגמת קריסטנסן מרבים להשמיע. ברור שכאשר ברנן מכנה את מפעל האיגוד "MOOC" מדובר במטפורה. הרי על אף הדמיון יש גם שוני רב בין קורסי ה-MOOC שאנחנו מכירים היום לבין מה שנעשה לפני מאה שנים. אבל לברנן מטרה נוספת. הוא מזכיר לנו שאם בתחילת הדרך יוצרי קורסי MOOC דיברו על השכלה לכל, תוך זמן קצר הקורסים שלהם נעשו לנחלתם של אלה שכבר רכשו השכלה, ויש להם זמן ללמוד מה שמעניין אותם. מול זה ברנן מעמיד את ההישגים של האיגוד. הוא כותב:

For the Society to Encourage Studies at Home, the postal service provided networking, educational and information dissemination opportunities denied to women previously. It disrupted power, it connected the geographically distributed and the educationally disenfranchised. It was (almost) ubiquitous. It was cheap. It was scaleable. It allowed individuals at the margins to sidestep authority, self-organise, network and effectively disseminate information rapidly, with a reliability, speed and low cost previously unimaginable across massive distance.
ברנן מבקש שנלמד מהנסיון של האיגוד לא רק כדי שנכיר את המפעל הזה, את מטרותיו ואת הישגיו, אלא גם להזכיר לנו את המטרות המקוריות של קורסים ה-MOOC בתחילת דרכם. אם נשים מהמעמד הגבוה בבוסטון, בתקופה שבה הדואר היה הטכנולוגיה המפותחת ביותר, יכלו להפיץ השכלה לאלה שלא יכלו להשיג אותה אחרת, יהיה זה כשלון חרוץ אם באמצעים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום לא נוכל להמשיך את מפעלן.

האם באמת מישהו מתכוון לקרוא את הטקסט?

בניגוד לרושם שאולי נוצר בעקבות הביקורת שלי כאן כלפי תופעת ה-MOOC, חשוב לי להדגיש שאני בהחלט רואה ערך בקורסים כאלה. אמנם אני מרים גבה לגבי היומרה של הפצת השכלה איכותית לכל העולם, ואני די משוכנע שהנישה שהקורסים האלה ממלאים הרבה יותר מצומצמת, אבל אין לי שום סיבה להתנגד להפצת ידע לכל דורש. זאת ועוד: על אף העובדה שלטעמי קורסי ה-MOOC במתכונת של Coursera הם על פי רוב תרגום די תפל של הרצאות פרונטאליות לאמצעי ההפצה ההמוניים שעומדים לרשותנו היום ושאפשר היה לקוות לפיתוחם של תהליכי הוראה/למידה פעילים יותר, גם לקורסים כאלה יש מקום במרחב הלימודי הרחב.

ואחרי הקדמה כזאת די הגיוני שמי שאולי קורא את המאמרון הזה יצפה שיופיע כאן איזה "ובכל זאת…". ואכן … עוד מעט.

לאחרונה יצא לי לצלול לתוך קורס של Coursera בעברית – שירה עברית מודרנית. הקורס הסתיים לפני כחצי שנה, אבל חומרי הקורס עדיין זמינים למי שנרשם לקרוס (גם אחרי הסיום הפורמלי). דווקא הסידור הזה מאד מבורך. אני נכנסתי לקורס כדי לעזור לידידה בשנות ה-80 לחייה שהצפייה בסידרת הרצאות בנושא השירה העברית מקנה לה שעות רבות של עניין וגם של הנאה. ללא ספק זאת אחת היתרונות של קורסי MOOC, ויש בוודאי גמלאים רבים שמנצלים משאבים מהסוג הזה.

במקרה הספציפי הזה הקורס מחולק ל-14 יחידות עם בין ארבע לשמונה הרצאות מוקלטות (לרוב באורך של בין עשר דקות לחצי שעה) בכל יחידה. וכיאה לקורס MOOC של Coursera, המרצה הוא מומחה – במקרה הזה, אריאל הירשפלד. ברוב המכריע של ההרצאות רואים את הירשפלד מרצה מול המצלמה, אם כי כאשר הוא קורא שירים מילות השיר מופיעות על המסך ואפילו נגללות עם הקריאה בצורה אסתטית. האיכות גבוהה. אמנם יש כאן רק מעט (מעט מאד) יותר מאשר הרצאה פרונטאלית, אבל בהחלט מדובר בהפקה מושקעת.

לא הופתעתי לראות שההשתתפות בפורומים, שמלכתחילה לא היתה רבה, הלכה והתמעטה עד שנדמה לי שבחצי השני של יחידות הקורס בכלל לא נפתחו פורומים. אם הניחוש שלי שאחוז נכבד של המשתתפים בקורס (לא מצאתי מספר) היו גמלאים, על פי רוב הם שמחו לצפות בהרצאות ולא התכוונו להיות פעילים בפורומים. בפורומים מצאתי מספר תלונות על בעיות טכניות שלא זכו לטיפול, ועל העדרות של עוזרי ההוראה. יתכן שהתלונות האלו היו מוצדקות (ואם כן, אולי הביקורת בהמשך איננה מספיק חריפה). אבל שוב, סביר להניח שחלק גדול מהמשתתפים שמחו על האפשרות לצפות בהרצאה מעניינת מהבית והסתדרו אם מה שהיה, ולא היתה להם סיבה להעיר על בעיות.

אבל בשלב הזה מותר כבר לשאול: מה קרה ל-"ובכל זאת" שהובטח כבר בסיום הפיסקה הראשונה?".

נכון לסוף 2013 Coursera הצליחה לגייס $85 מיליון. בשנתיים מאז הסכום הזה המשיך לתפוח. אינני יודע לאן כל הכסף הזה הולך. ברור לי שהחברה זקוקה לתשתיות טכנולוגיות כבדות, ואלו עולות כסף. עד לפני כשנה וחצי עבדו ב-Coursera מעל 120 אנשים, ואני מקווה שהעובדים האלה קיבלו משכורות שכיבדו את מאמציהם. סביר מאד להניח שעבודתם היתה טובה ומקצועית. ולמה אני מציין את כל זה? בנוסף לסרטוני ההרצאות של אריאל הירשפלד בקורס (סרטונים שיתכן שהוכנו על ידי האוניברסיטה העברית ללא השתתפות של Coursera) נמצאים בקורס בערך עשרים קבצי PDF – מאמרים וקבצי שירים שמתלווים להרצאות. כאשר צופים בסרטונים בקורס מתרשמים שמדובר בקורס מושקע. אבל כאשר פותחים את קבצי ה-PDF מתרשמים שבוני הקורס העבירו ערימה של ספרים לפקיד זוטר והנחו אותו להניח אותם על מכונת צילום ולהעביר דפים ו… זהו. איכות קבצי הצילומים מעידה על זלזול. אפילו במאמץ פוטושופי קטן אפשר היה לנקות את הצילומים ולשפר את המראה שלהם (שלא לדבר על לסדר אותם כך שהקורא לא יצטרך לסובב כמעט כל קובץ). אני בטוח שמהסכומים הענקיים ש-Coursera גייס אפשר היה להקדיש טיפת כסף למשכורת של מספר שעות עבודה כדי לעצב חוברת קריאה מכובדת.

וזה מחייב אותנו לשאול למה זה לא נעשה. יתכן שבסך הכל מדובר בזלזול, אבל אם כך בכל זאת קשה להסביר למה מנהלי Coursera כן משקיעים במשאבים כמו סרטוני ההרצאות (שוב, אם זה אכן הם שמפיקים את הסרטונים האלה). אני מודה שאינני יודע את הסיבה. אם זאת, אני נוטה לחשוב שב-Coursera משוכנעים שקבצי הקריאה פשוט מיותרים. הם יודעים שמעטים באמת משתתפים בקורס באופן פעיל ושהרוב המכריע של הנרשמים שמחים להסתפק בצפייה פסיבית בסרטונים. פלח האוכלוסייה שצפויה להשתתף בקורס בעברית על שירה עברית מודרנית מעוניין בהרצאה טובה כתחליף לתכנית טלוויזיה בנאלית, אבל עדיין מדובר בסוג של בידור. ולכן אין טעם ש-Coursera ישקיעו אפילו את המאמץ הקטן כדי להפיק חוברת שראויה לקריאה. מאד יכול להיות שהם צודקים. אבל תהיה זאת טעות גדולה מאד להקפיד את עתיד ההשכלה בידי חברה שכך מחליטה לעשות.

מה, באמת?!?

כותרת של כתבה בבלוג Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מלפני מספר ימים מוסרת לנו ש:

הגילוי המרעיש הזה הוא הממצא המרכזי של מחקר של חמישה חוקרים באוניברסיטת קרנגי-מלון שהוצג בכנס Learning @ Scale שנערך בחודש מרץ השנה (ומשום מה, ספר המאמרים של הכנס התפרסם, כנראה, רק לאחרונה). החוקרים ערכו השוואה בין המשתתפים בקורס MOOC שנלמד במסגרת קורסרה (Introduction to Psychology as a Science), לבין המשתתפים באותו קורס אבל עם תוספות של "חומרים אינטראקטיביים" שהוכנו בקרנגי-מלון. ממאמר המחקר ניתן לזהות את ההבדלים בין שני הקורסים.

קורס ה-MOOC הסטנדרטי:

provided general course structure (registration, syllabus, etc), video lectures and slides, discussion forums, writing assignments, quizzes … and a final exam
ואילו הקורס המתוגבר כלל כל אלה וגם:
a variety of expository content (text, examples, images, and video clips) and a large number of interactive activities.
כמו עם קורסי MOOC רבים אחרים, מספר הלומדים שסיימו את הקורס, בשתי הגירסאות שלו, היה קטן בהרבה מאלה שהתחילו ללמוד בו (בסך הכל סיימו רק 4% מהנרשמים). אבל באופן די ברור הציונים של אלה שסיימו את קורס המתוגבר ונבחנו במבחן המסכם היו טובים מהציונים של אלה שלמדו בקורס ה-MOOC ה-"רגיל" וסיימו אותו.

החוקרים מדגישים שלא קל לבודד (או לזהות) את הגורמים שהשפיעו על ההבדלים בציונים הסופיים. הם כותבים, למשל שיתכן שהסטודנטים שבחרו ללמוד בקורס עם החומרים האינטראקטיביים פשוט היו סטודנטים "טובים" יותר (ולכן היו מודעים מראש לכדאיות של פעילויות אינטראקטיביות). כמו-כן, אין נתונים על הפעילות המדוייקת של כל לומד ולומד. החוקרים מבהירים ש:

Just because students register to use OLI (החומרים האינטראקטיביים שהוכנו), does not guarantee that they do. And, similarly, just because students are in the MOOC does not mean they take advantage of the features it provides, such as watching the lecture videos.
ההסברים במאמר על הנסיונות של החוקרים לזהות מה באמת משפיע על מה מאד מעניינים, אבל (לטעמי) גם מייגעים. המאמר מעניין, אבל נדמה לי שאפשר להסתפק בקריאת הסקירה ב-Chronicle, או אולי להסתפק בקריאת הסיום של מאמר המחקר עצמו, שם כתוב:
Our results support the view that video lectures may add limited value for student learning and that providing more interactive activities will better enhance student learning outcomes.
אני מניח שמי שקורא את המסקנה הזאת, או את כותרת המחקר, או אפילו רק את כותרת הכתבה, מוצא את עצמו מגרד בראש במידה לא קטנה של פליאה ושואל "בשביל זה היו זקוקים למחקר?". גם אם היום אנחנו עדים לצמיחה גדולה של סרטוני הוראה (בתוספת כיתות "הפוכות", כמובן) כמרכיב מרכזי בקורסים מקוונים, כמעט אין מי שאיננו מדגיש שגם ל-"עשייה" יש חשיבות גדולה בתהליך הלמידה. זאת ועוד: הכתבה ב-Chronicle מצטט את מנכ"ל edX, אחת מחברות קורסי ה-MOOC המובילות שמצהיר שהקורסים של החברה שלו כבר מכילים פעילויות אינטראקטיביות מהסוג שעליהן החוקרים ממליצים. (מעניין, אגב, שהכתבה מצטטת אדם מרכזי ב-edX, כאשר הקורס שנסקר במחקר היה של קורסרה.)

דווקא בגלל זה שמסקנת המחקר נראית מובנת מאליה נדמה לי שיש טעם לציין שספק אם החוקרים "גילו" משהו שהם לא ידעו מראש, או משהו שהם לא התכוונו למצוא. עוד במבוא של המאמר אנחנו קוראים:

Though specific activities vary from course to course, video-based lectures and student discussion forums typically form the core of the MOOC instructional experience. We call this the “lecture model”. The Open Learning Initiative (המיזם של האוניברסיטה של החוקרים), which has offered online learning environments since 2002, takes a different approach focusing on rich and interactive learn-by-doing activities, aligned with student-centered learning outcomes, and designed around science-based learner models. We call this the “learn-by-doing model.” Both models offer rich datasets, though with different focuses and capturing different kinds of learner interactions.
במילים אחרות, סביר מאד להניח שהחוקרים רצו להעמיד שני מודלים זה מול זה לא על מנת להשוות ביניהם, אלא כדי להראות את העדיפות של המודל שלהם (מודל שאני, כמוהם, מעדיף). נדמה לי שמחקר לצורך זה לגמרי לגיטימי, אם כי במקרה הזה הוא גם נראה די מיותר. האם יש מישהו שבאמת חשב שלמידה מצפייה בסרטונים בלבד תהיה שוות ערך ללמידה שמכילה גם עשייה ופעילויות אינטראקטיביות? אם אכן היו אנשי חינוך שחשבו כך הם כנראה הושפעו מהבאז שקורסי ה-MOOC הצליחו לעורר בעיתונות. הייתי ממליץ להם שבמקום לקרוא את העיתונות לא היה מזיק אם היו חוזרים וקוראים טיפה על פדגוגיה ועל ההיסטוריה של החינוך.