תרומה משמעותית

עברו חודשיים מאז שפרסמתי כאן מאמרון. הפעם האחרונה שכתבתי היתה ממש בתחילת ההסגר של מגפת הקורונה ומאז התקשיתי להתיישב ולכתוב. אני מניח שבכך לא הייתי שונה במיוחד מרבים אחרים שראו כיצד יום אחד זורם לתוך משנהו ופתאום גילו שהנה, עבר עוד שבוע מבלי ששמנו לב. אבל היתה לי סיבה נוספת – סיבה שקשורה באופן די ישיר לנושא התקשוב החינוכי שבו הבלוג הזה מתמקד. בפעם האחרונה שכתבתי כאן הבעתי את תחושתי שהסגירה הפיסית המאולצת של בתי הספר ושל מוסדות להשכלה גבוהה לא תביא לפריחה של שימוש יצירתי, או אפילו נבון, בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה. ניבאתי אז שבמקרה הטוב נהיה עדים למה שקצת יותר מאוחר זכה לכינוי emergency remote learning ושברוב המקרים נראה שהתקשוב בסופו של דבר יגויס לחיזוק המוכר והמסורתי בתהליכי הוראה.

לדעתי החזון העצוב הזה אכן התממש. על אף התקווה הגדולה שרבים הביעו אני מתרשם שהאימוץ המאסיבי של Zoom בסך הכל העתיק את הכיתה הפרונטלית לצג המחשב, ומול כל מרצה ששמח לגלות שהתקשוב מציע אפשרויות לימודיות/הוראתיות חדשות היו לפחות עוד שניים שגילו שהוראה איכותית באמצעות התקשוב דורשת מהם מאמץ רב מדי ושכדאי יותר פשוט להרצות דרך המסך.

אבל לא בגלל זה לא הצלחתי לכתוב. הקושי שלי נבע מקריאה של כמות עצומה של תחזיות בנוגע לעתיד החינוך. בין אלה היו תחזיות שתאמו לדעתי, והיו שמנוגדים לה. אבל הרוב המכריע של מה שמצאתי (וכאן אני מעיד גם על עצמי) היה פשטני למדי. גם כאשר הסכמתי עם דעתם של אלו שטענו שמהמגפה הזאת אנחנו לומדים שלעולם לא נוכל (או בגירסה אחרת, אסור לנו) לחזור למה שהכרנו לפניה, הכתבות האלו היו כבדות במליצות שהביעו משאלת לב במקום לבנות דעה מבוססת על עובדות בשטח. אלה שכתבו, למשל, שהלמידה מהבית הוכיחה שאין צורך בבתי הספר פיסיים התעלמו מהעובדה שהקריאה לפתיחת בתי הספר נבעה בעיקר מהצורך של הורים לחזור לעבודה כך שהשמרטפיות זוהתה כמרכיב המרכזי בתפקיד בית הספר. הרגשתי שאין שום טעם שאני אוסיף את קולי לתוך המקהלה הזאת שאולי שרה בקולות רמים, אבל לא מצליחה ליצור מוזיקה ערבה לאוזן. לצערי השתכנעתי שלרוב הגדול מאיתנו פשוט אין באמת מה להוסיף. כולנו (ושוב זה כולל גם אותי) הנהנו בהסכמה להצהרות שתאמו את דעתנו ונאנקנו בכעס כלפי אלה שסתרו אותה. החלטתי שאם אין לי משהו באמת מעניין להוסיף עדיף פשוט לשתוק. (אגב, אין זה אומר שלא הייתי עסוק במהלך ההסגר. בין היתר עסקתי בפרויקט אישי שכלל לא היה קשור לחינוך.) והנה, אתמול, בעקבות ציוץ של תמי נויטל, הגעתי למאמר שהיה שונה. מאמר שלא היה קשור ישירות למגפה, מאמר שלא חזה מהפכה חינוכית או שלל כל אפשרות כזאת, אך לעומת זאת היה באמת מעניין ומעורר מחשבה. סוף סוף היה לי על מה לכתוב.

ניל סלווין (Neil Selwyn) הוא חוקר חינוך אוסטרלי מאד מוערך. בכתיבה שלו הוא מציג גישה חיובית אך ביקורתית כלפי התקשוב. בסוף אפריל הוא התפרסם מאמר (שלצערי נמצא אחרי paywall) שמורכב מהחלפת מכתבי דואר אלקטרוני בינו לבין דרגאן גסוביץ (Dragan Gašević) חוקר בתחום ניתוח הלמידה (Learning Analytics). בדיון שהתנהל ביניהם סלווין מבקש להבהיר לעמיתו למה הוא חושש משימוש בנתונים בחינוך וגסוביץ משיב לו ומנסה לשכנע שעל אף העובדה שיש סיבות טובות לחשש הזה, השד איננו נורא כל כך. הפתיחות של שני החוקרים לטענות של העמית מרשימה במיוחד בדיון הזה. אין זה צריך להפתיע שבאופן טבעי אני מזדהה עם סלווין, אבל אחרי כל כך הרבה כתיבה שטחית סביב עתיד החינוך תענוג לקרוא דיון מעמיק.

סלווין מכיר בכך שאיסוף וניתוח של נתונים על סטודנטים ועל תהליך הלמידה שלהם יכולים, לפחות באופן תיאורטי, לסייע בקידום הלמידה שלהם. עם זאת, הוא מביע חשש מוכר – אמנם החוקרים עצמם מודים שמדע הנתונים, התחום שלהם, הינו מוגבל ואיננו מדע שלם (an incomplete science) אבל זה איננו מה שבא לביטוי בשטח. הוא שואל:

why are so many end-users apparently not willing to approach data-driven products and processes along similarly nuanced lines?

במילים אחרות, אולי אנשי המדע מודעים למגבלות התחום, אבל באופן עקבי מי שמשווק מערכות לניתוח נתונים למערכות חינוך מפריז ביכולותיהן. סלווין כותב שההתלהבות כלפי השימוש בנתונים בהשכלה הגבוהה נובעת מ:

a belief that data can provide the basis for powerful forms of individually-focused behaviour management.

הוא מקשר את זה לפופולריות שיש היום כלפי השימוש בדחיפוֹת קלות (nudges). הוא שואל אם גישה כזאת מתאימה לחינוך. גסוביץ משיב שאכן יש כאן בעיה, ומודה שהשימוש בלוחות מחוונים (dashboards) לא מוכיח את עצמו:

most of research shows that student-facing dashboards are actually associated negatively with intrinsic motivation and grade average points. Further research suggests that students, even high achievers, are unable to make accurate interpretations of statistics shown in dashboards, and that dashboards do not offer any guidance how to improve their learning strategy.

סלווין מרחיב על הנקודה הזאת. הוא מדגיש שההסתמכות על נתונים (כמו בלוחות מחוונים) מתמקדת במוטיבציה (או בהעדר המוטיבציה) של הלומד ואיננה מתחשבת בתנאים הסביבתיים והחברתיים שמקשים על הצלחתו בלימודים:

That said, I guess that many critics will always be suspicious of how data science focuses on the notion of students’ ‘agency’. … Social scientists are usually much more concerned with issues of structure than matters of agency. It is one of the basic tenets of social science thinking that structure is the flipside of agency – you can’t talk about one without the other.

מדובר במבנים חברתיים מושרשים היטב שמגבילים את ההזדמנויות שעומדות לרשות קבוצות מסוימות. סלווין מדגיש שההשכלה הגבוהה איננה מגרש שבו נתוני הפתיחה שווים, כך שאין זה נכון שכל מה שדרוש כדי להצליח הוא לקבל את ההחלטות הנכונות. בגלל זה הוא חושש שההסתמכות באיסוף וניתוח נתונים:

perpetuates the logic that if a student continues to fail after having had their feedback and diagnostics, then it is clearly due to their own faulty decision-making and behaviours.

כדוגמה חיובית לשימוש בניתוח הלמידה גסוביץ מביא את Georgia State University. הוא מסביר שבעקבות השימוש בנתונים האוניברסיטה ראתה עליה של 7% של מסיימי תואר, כולל עליה משמעותית אצל סטודנטים מאוכלוסיות חלשות. הנתונים האלה בהחלט מרשימים, אבל גסוביץ מוסיף הערה מאד מעניינת:

analytics-based technology is only one component of Georgia State’s altered support for students. There has been much higher investment (about 17 times higher than has been invested in technology) in human advisers, coordination among different academic units, and continuing interaction with students.

אז בעצם מה שאנחנו רואים כאן איננו בהכרח פונקציה של שימוש נבון בנתונים, אלא שילוב של אותם נתונים כמרכיב אחד, ואפילו לא המרכזי, לתוך מערך שלם שנועד לשפר את הישגי הסטודנטים.

גסוביץ לא משכנע את סלווין, שנשאר ספקן בנוגע ליעילות ולכדאיות העיסוק בניתוח הלמידה. אבל בסיום ההתכתבות ביניהם מתרשמים שבעקבות ההסברים המנומקים של גסוביץ, והרצינות שבה הוא מתייחס לביקורת, הוא רוכש יותר כבוד לתחום, ולעוסקים בו, מאשר קודם. ואני מודה שזה נכון גם מבחינתי. ומעל לכל, כאשר בחודשיים האחרונים כל כך הרבה מילים נשפכו על סוגיה כל כך כללית כמו “עתיד החינוך”, תענוג לקרוא דיון אינטליגנטי שבהמשך הדרך באמת עשוי להשפיע.

מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה

אי שם באחורית המחשבות שלי אני רואה בפעמיים בשבוע התדירות האופטימלית לפרסום מאמרונים בבלוג הזה. אבל מכמה סיבות התדירות הזאת בעייתית. קודם כל, יש מספר רב של משימות אחרות שאני צריך לבצע, וכפי שציינתי פעמים רבות, אם ארצה או לא הפרנסה צריכה לקבל עדיפות על הכתיבה ה-“אישית”. לכן, לרוב אני מצליח לכתוב רק בשעות הלילה המאוחרות, ובמציאות הזאת קשה להגיע לפעמיים בשבוע. סיבה נוספת שראויה שתילקח בחשבון היא העובדה שגם לקומץ הקוראים של הבלוג הזה יש דברים אחרים, ויותר חשובים, לעשות מאשר לקרוא את מה שאני כותב. בגלל זה סביר להניח שאפילו פעמיים בשבוע הוא קצב שלקוראים קשה לעמוד בו. כידוע, אינני מצליח לפרסם כאן בקצב האידיאלי שלי. במקרה הטוב אני מצליח לפרסם מאמרון פעם בשבוע, ולאור זה לא כל כך משנה שאני חושש שאני מעמיס על הקוראים. זאת ועוד: כפי שכתבתי פעמים רבות כאן, כאשר אני מפרסם מאמרון אני אמנם חושב על הציבור שעוסק בתקשוב בחינוך ומקווה שהכתיבה שלי עוזרת לשמור אצלו על אש קטנה נושאים שאחרת יתכן שהיו נשכחים, אבל יותר מאשר אני כותב לציבור הזה אני כותב בשביל עצמי.

למען האמת, לו יכולתי, הייתי בשמחה מפרסם בתדירות גבוהה יותר. רבים מאד מהמאמרונים שמתפרסמים כאן מתחילים כתגובה לדברים שאני קורא. כמות אדירה של חומר בנושא התקשוב בחינוך מתפרסם מידי שבוע, והכתיבה כאן מביא רק חלק קטן מכל זה לקוראים שלי (בתוספת הפרשנות שלי שהיא לעתים קרובות די נזעמת). אני יכול לפחות לקוות שאולי זה משפיע על משהו. ובתחום שנמצא בהתהוות מתמדת, גם אם אין השפעה, הכתיבה עוזרת לי לעשות סדר בראש שלי. אני כותב כדי שאני אוכל לפנות מקום לעוד מידע שצריכים לעכל.

ובכל זאת, לא הכל תקשוב בחינוך. נושאים רבים אחרים מעניינים אותי, ואפילו אם אי-אפשר להתייחס לכולם, חבל לוותר לגמרי על ההתייחסות. עוד בימים שקטים יותר היו לי מספר פרויקטים אינטרנטיים. אחד הוותיקים ביותר מאלה היה The Boidem, פרויקט (באנגלית) שהתארח באתר האינטרנט של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. במהדורות החודשיות של הבוידעם ניסיתי לבחון את החיים שלנו ברשת – חיים שלפני 19 שנים כאשר התחלתי לכתוב היו עבורנו הרפתקה חדשה. הכתיבה היתה היפרטקסטית, אם כי לא תמיד היה ברור מה זה אומר, ובעצם הכתיבה והקריאה בסביבה של היפרטקסט היה אחד הנושאים שניסיתי לבחון.

מה היה בבוידעם? אולי נכון יותר לשאול מה לא היה? אם זה היה קשור לחיים ברשת, שמחתי לנסות לגעת בו ולבחון אותו ממגוון היבטים. ספורט איננו אחד התחומים שממש מעניינים אותי, אבל כתב ספורט טוב מסוגל לעורר עניין, למצוא ניצוץ של אנושיות, באירוע ספורטיבי שלכאורה מעניין רק את האוהדים. ג’ו פוזננסקי מרבה לעשות זאת, ולכן, גם אם על פי רוב הנושאים שעליהם הוא כותב אינם מעסיקים אותי, אני אוהב לקרוא את מה שהוא כותב. לפני חודשיים פוזננסקי פרסם מאמרון שנפתח בהתייחסות רפלקטיבית לבלוג שלו:

I started writing this blog eight years ago, which — like most things — sometimes seems like long ago and other times seems like yesterday. I had no idea that this blog would become such a big part of my life. I had no idea that it would lead to numerous opportunities and challenges, that it would be so rewarding and so pointless, that it would lead me to write about Pixifoods and Snuggies and iPads and what body part we dry first after showering and Roy Hobbs and Harry Potter World and so, so, so much baseball.
הזדהיתי מאד עם הדרך שבה פוזננסקי רואה את הבלוג שלו. ובמיוחד אהבתי את הניגוד שהוא העמיד: “so rewarding and so pointless”. לעתים קרובות כך חשתי כלפי הכתיבה לבוידעם (אם כי פוזננסקי מבטא את זה הרבה יותר טוב ממני). לפני כחמש שנים הבוידעם דעך, ואף גווע. החיים ברשת כבר לא היו חדשים, הם לא ביקשו שאבדוק אותם כדי לזהות למה הם כל כך קורצים לי ולאחרים. וכמובן היו לי עיסוקים רבים אחרים, ומעט מאד זמן.

ולמה אני כותב כל זה? החודש מלאו 19 שנים למהדורה הראשונה של הבוידעם, וחשתי שהפרויקט ההוא חסר לי. חשתי רצון לחדש אותו. רציתי להתנסות שוב בסוג כתיבה שלפני חמש שנים נטשתי. רציתי לבדוק אם אולי יש עדיין מה שיכול להפתיע אותנו במרחב האינטרנטי שכבר מזמן נעשה לחלק אינטגראלי, וגם בנאלי, מחיינו. לכן פרסמתי:

לא הכל תקשוב בחינוך. מי שרוצה מוזמן.

לא בדיוק “סיכום” ביניים

על פי רוב הידיים שלי מספיק מלאות עם עיסוקים של היום-יום שלי ושל חומרי הקריאה החדשים שאני משתדל לקרוא, כך שאינני מוצא סיבה לעיין במאמרונים ישנים של הבלוג הזה. אבל משום מה, לפני מספר ימים הצצתי, ומצאתי שהמאמרון הראשון שמופיע כאל פורסם בדיוק לפני חמש שנים. במשך חמש השנים האלה פרסמתי מעל 750 מאמרונים. האמת היא שלא חסרים לי נושאים שעליהם אפשר להמשיך לכתוב, כך שאינני זקוק לרפלקציה על הבלוג הזה כדי למלא את הבלוג בעוד כמה מאמרונים (וממילא מידי פעם אני מוצא הזדמנות לכתוב על תהליך הכתיבה).

עם זאת, יש זמנים שבהם הרפלקציה בלתי-נמנעת, וצירוף המקרים של חמש שנים לבלוג הזה ומספר מאמרונים שהתפרסמו בבלוגים אחרים מביאים לכך שזה אחד מהזמנים האלה.

לפני שבוע ד’ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, דיווח שלפני חצי שנה הוא הפסיק לעקוב אחר הכניסות לבלוג שלו, והעובדה שאין הוא מתעניין במספר הקוראים שלו יוצרת אצלו לתחושה של שחרור:

I can’t let myself play egocentric mind games with numbers. I can’t delude myself into believing this space is Important, or cringe popular because those things aren’t real, and don’t matter.
במילים אחרות, על אף העובדה שדרך הבלוג שלו הוא מפרסם את מחשבותיו ברבים, ביסודו של דבר הוא כותב בשביל עצמו. אני, כמובן, טענתי דברים דומים מאד בעבר, אם כי אני תמיד שאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לזה. הרי אם אני באמת כותב בשביל עצמי, למה אני חש צורך להקליק על כפתור הפרסום במקום פשוט לכתוב למגירה.

התשובה שאני נותן לעצמי קשורה לנושא אחר שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות: אני חש את עצמי חלק מרשת של לומדים עצמאיים. הלומדים שמרכיבים את הרשת הזאת אינם לומדים לבדם, אלא תוך שיתוף עם לומדים אחרים. אי-לכך, מחובתי “לחשוב בפומבי” כדי שההרהורים שלי יוכלו לסייע לאחרים. כמו-כן, אני מעודד אחרים לכתוב בלוגים כך שגם החשיבה שלהם תהיה פומבית, ואני ואחרים נוכל להרוויח מהחשיבה הזאת. כאשר נורמן כותב שמספרים אינם חשובים לו, נדמה לי שהוא מתכוון לכך שההשפעה של הבלוג איננה נמדדת במספר הקוראים, אלא במאגר המתהווה של התייחסויות, מאגר שמאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת הנסיון שלנו מול הנסיון והחשיבה של אחרים.

לא קל להתמיד בכתיבה הזאת, ולא פעם אני משוכנע שאני זקוק להפסקה. גם אסתי דורון מרגישה כך. לפני יומיים היא כתבה שהיא מתלבטת אם אולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג שלה (בלוג שהיא מנהלת כבר מספר שנים). זאת באמת התלבטות. הכתיבה דורשת מאמץ רב, אבל קשה לה לוותר על הבמה שהיא יצרה לעצמה. אם הבנתי אותה נכון, היא החליטה לצמצם את הכתיבה, אבל לא להפסיק – עדות לכך שהבלוג הפך לחלק בלתי-נפרד ממנה. אני מבין את אסתי, ושמח שהיא תמשיך לשתף אותנו במחשבותיה על התקושב החינוכי. ומגיע לה תודה נוספת על כך שהיא מקשרת למאמרון שהוא כנראה האחרון בבלוג של נעמי פורת. בקורא ה-RSS שלי המאמרון הזה של נעמי מופיע עם כוכבית לידו, עדות לכך שגם אני רציתי לכתוב עליו אבל (עד היום) לא הספקתי.

פורת פתחה את הבלוג שלה במסגרת הלימודים שלה לתואר שני בתקשוב בהוראה. שמחתי לעקוב אחר הבלוג שלה, וכמה מהבלוגים האחרים של עמיתיה ללימודים. הם העלו סוגיות משמעותיות בתקשוב החינוכי, וההתייחסויות שלהם העירו נקודות שהשפיעו על התובנות שלי. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם ימשיכו לכתוב לבלוגים שלהם אחרי סיום לימודיהם. ובנקודה הזאת יש תקווה – על אף העובדה שמדובר במאמרון מסכם, פורת רומזת שאפילו אם היא זקוקה עכשיו לפסק זמן, היא עוד תמשיך לכתוב לבלוג. ומהתיאור של כיצד הכתיבה לבלוג השפיעה עליה אפשר להבין למה:

הצורך בכתיבת פוסט שבועי הביאה אותי ל”דייט” שבועי עם מחשבותי, הגיגי ומסקנותי מהקורסים השונים. הכתיבה איפשרה לי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש לעצמי תובנות ותפיסות חינוכיות. מצאתי את עצמי בכל שבוע “יולדת” פוסט, כמשמעו כן הוא, החשיבה, הכתיבה, התיקונים, השוטטות ברשת אחר סרטון או מאמר המתאים לנושא, כל אלה הביאו אותי לידי כך שלאחר כתיבת הפוסט ופירסומו, הרגשתי כלאחר לידה.
הרפלקציה הזאת איננה מתרחשת רק באמצעות הבלוג. כזכור, הפרסום הפומבי אולי מסייע, אבל איננו הכרחי. דבר “פשוט” כמו דיון עם עמיתים גם יכול להוביל לתוצאות דומות. לא פעם המקלחת מוכיחה את עצמה כמקום יעיל מאד לזיקוק המחשבה. אבל לא רק אני אלא רבים אחרים שכותבים בלוגים מזדהים עם דבריה של פורת, ולכן יש סיבה לחשוב שיש בכל זאת משהו מיוחד בכלי הפשוט הזה.

כתבתי כאן שמספר הקוראים איננו מה שחשוב, אלא הווצרות של מאגר זמין של נסיונות ומחשבות. זמינותו של המאגר איננו רק ענין של תאריך פרסום, אלא גם של ההבנות והנסיון של הקורא כאשר הוא פוגש את הטקסט. הרי משהו שהתפרסם לפני זמן רב עשוי פתאום לצלצל אצל מישהו שהנסיון שלו נע על ציר זמן אחר מאשר הנסיון של כותב המאמרון המקורי. עדות לכך אפשר אולי למצוא בשתי התגובות שהמאמרון הראשון בבלוג הזה קיבל. התגובה הראשונה הופיעה כמעט שנתיים אחרי פרסום המאמרון. היא נכתבה על ידי מידענית בספרייה שהתחילה לכתוב את הבלוג שלה בערך באותו הזמן שאני התחלתי את הבלוג הזה. במהלך השנים אני עוקב, אם כי רק מידי פעם, אחר הבלוג שלה, ואני מניח שהיא מבקרת אצלי בערך באותה תדירות נמוכה. והתגובה השנייה? התגובה הזאת הופיעה, באופן מפתיע, לפני שלושה שבועות. היא נכתבה על ידי סטודנטית בבית ברל שהעירה, די בצדק, שלעומת מה שטענתי אז, היום הבלוג החינוכי שונה מאד מאיך שאני תיארתי אותו, ושהוא באמת ממלא תפקיד לימודי וחינוכי. אחרי חמש שנים אני מניח שהגיוני, ולגיטימי, שמספר דברים השתנו.

פנים שונות לפשטות

מדי פעם אני מוצא חפיפה בין הנושאים שבהם אני עוסק בבלוג הזה לבין דברים שאני מפרסם במסגרות אחרות. וכאשר זה קורה אני מרשה לעצמי לעסוק כאן בטיפה פרסום עצמי. כך גם הפעם עם המהדורה החדשה של הבוידם שעוסק בנושא פעל השתמעויות חינוכיות. לפני חודש חברת גוגל השיקה שרות חדש – אם נסמן דף שמופיע מתוך התוצאות של חיפוש שערכנו, כל פעם נוספת שנערוך את אותו החיפוש, הדף שסימננו יופיע תמיד בראש התוצאות של אותו חיפוש. השרות הזה הביא אותי לשאול אם אולי מיומנויות החיפוש נעשות:
כתיבת מהדורה של הבוידם מחייבת אותי לצמצם פעילויות אחרות, ולכן רק אחרי סיום הכתיבה הדבקתי חלק מהפיגור שנוצר אצלי בקריאת המאמרונים שמגיעים אלי בקורא ה-RSS שלי. כך קרה שרק אחרי הפרסום ראיתי שלפני כשבועיים ג’נה מקוויליאמס העלתה שאלה דומה מאד בנוגע למכשיר החדש של חברת אפל, ה-iPad.

מקוויליאמס מקשרת לאתר של תכנית הרדיו הקנדית ספארק. שם דן מיזנר מצטט את ג’ון גרובר (במאמרון שהתפרסם בסוף ינואר). גרובר עורך השוואה בין היחס של ה-iPad למחשב לבין היחס של מכונית עם גיר סטנדרטי למכונית עם גיר אוטומטי. כמו עם מכונית שיש לה גיר אוטומטי, ב-iPad המשתמש נעשה אדיש לכיצד המחשב פועל. מיזנר ממשיך את הרעיון הזה:

And from the standpoint of the vast majority of computer users, this abstraction can be a good thing. It makes computing simpler, easier, friendlier. Why should I need to understand what’s going on under the hood of my computer if all I want to do is send email to my friends?
קשה להתנגד לכך שכמעט מידי יום נעשה יותר ויותר קל להשתמש במחשב (אם כי כבר עם הממשק הגראפי היו אנשים שטענו שהקלות איננה לטובתנו). אבל יתכן שיש מחיר לפשטות. כותב מיזנר:
But I wonder, is the same attitude towards computers dangerous? Does oversimplifying technology –removing necessary complexity — have a downside? By making technology simple, easy, and convenient, do we risk a generation of people who can’t tell the difference between this blog post and the Facebook login page?
מקוויליאמס כותבת שקשה להכריע בין המשיכה לפשטות לבין הצורך להבין איך המחשב פועל. מצד אחד, הפשטות מרחיבה את חוג האנשים שיכולים להשתתף בדיון הציבורי, אבל היא גם מטשטשת את ההבנה של כיצד הכלים שלנו מכתיבים התנהוגויות מסויימות. ואני מצידי שמח שאינני רק מדווח על משהו שאני כתבתי, אלא גם יכול לציין שהוא חלק מדיון חשוב שבוודאי יימשך.

טיפה על שורשי הגישה החינוכית שלי

אני מרבה לספר, בגאווה, שקיבלתי את תעודת ההוראה שלי ממכון חפ”ן – המכון הישראלי לחינוך, פתוח, ניסוי. אני בוגר המחזור השלישי, משנת 1978. כתלמיד בחפ”ן זכיתי ללמוד אצל פרופ’ משה כספי – אדם שופע יצירתיות והומור שאיתגר את החשיבה וסייע לי רבות בגיבוש גישה חינוכית. אינני יכול להגיד שכמורה בכיתה תמיד הצלחתי ליישם את הרעיונות של משה. אבל גם אם לא הצלחתי, גישתו היוותה תשתית שהמשיכה ללוות, ואף לכוון, אותי.

שנים מאוחר יותר, כאשר צללתי לתוך האפשרויות הגלומות של האינטרנט בחינוך, היה לי ברור שהמפגש בין גישתו של משה לבין התקשוב הוא מפגש פורה – מפגש שנותן כיוון לתקשוב החינוכי, וגם מפגש שאפשר את היישום של תורתו של משה.

לפני כמעט שלוש שנים הוזמנתי לכתוב משהו עבור קובץ מאמרים של תלמידיו ושל חבריו של משה לכבוד יום הולדתו ה-80 של משה. שמחתי מאד על ההזדמנות לנסות לבטא בכתב את הקשר שאני מוצא בין התקשוב לבין מה שלמדתי ממשה, ובדרך הזאת גם להגיד לו תודה.

את הכתיבה סיימתי לפני בערך שנתיים וחצי, אבל רק אתמול, במפגש חגיגי ביום הולדתו ה-81 של משה, הספר יצא לאור. עורך הספר אישר לי לפרסם את מה שכתבתי באתר שלי:

אריגה לכל עת … ואתר

התבנות – הילד, המבוגר ותרבות מתחדשת
עולמות היצירה של תלמידיו וחבריו של משה כספי
מכללת “שערי משפט”, פברואר 2010

יש אולי טעם להוסיף כאן הערה צדדית. כאשר העליתי את המאמר לאתר שלי שמתי לב שבעשור בין 1997 – 2007 כעשרים מאמרים שלי הופיעו בביטאונים או בכתבי-עת שונים – מאמרים שאחרי פרסומם העליתי לאתר שלי. (המאמרים האלה עברו עריכה לפני הפרסום, אם כי לא מדובר בכתבי עת של הערכת עמיתים.) אבל מאז המאמר האחרון משנת 2007 לא פרסמתי שום דבר בדרך הזאת. במידה מסויימת, זה מפני שכבר לא הייתי בקשר מקצועי עם אותם גורמים שפרסמו את המאמרים. אבל יש כמובן סיבה נוספת – הבלוג הזה. עבורי הבלוג מהווה במה שעליה אני יכול לבחון לעומק את אותן הסוגיות שעליהן כתבתי – סוגיות שכמובן ממשיכות להעסיק אותי. בין שתי צורות הפרסום האלה יש (לפחות) הבדל אחד משמעותי. מאמר שמתפרסם בכתב עת מהווה סיום. הוא בדרך כלל מציג מסקנות. לעומת זאת, מאמרון לבלוג הוא צומת בדיון מתמשך, דיווח של “נכון לעכשיו”. קשה להתייחס אליו בנפרד ממכלול הדברים שקדמו לו, ועוד עתידים לבוא. הוא צילום מצב של רגע חולף בתוך בחינה פנימית מתמדת. בגלל זה, נדמה לי שהוא מתאים יותר לגישה שירשתי ממשה.

משהו טיפה שונה לראש השנה

אני מקפיד לעסוק כאן, כמעט באופן בלעדי, בתקשוב בחינוך, אם כי אני מרשה לעצמי להגדיר את התחום הזה באופן די רחב. אני משתדל לא לגלוש, למשל, לעניינים פוליטיים, למרות שאלה מעסיקים אותי מאד. אם אני מתייחס לשאלות של סטנדרטים או של מבחנים, אני משתדל לבחון כיצד התקשוב יכול להשפיע על הנושאים האלה. ולמען האמת, נדמה לי שבלי קריצה גדולה מדי אפשר להגיד שהמאמרון הזה גם שייך לנושא התקשוב בחינוך.

טיפת רקע (ורק טיפה): נודע לי שבבית הספר שבו הילדים שלי לומדים הוחלט להשתמש במאגר ביומטרי של טביעת אצבע על מנת לפקח על הסעדת התלמידים בחדר האוכל של בית הספר. הארוחות הן בתשלום (של ההורים) ולא כל משפחה מחליטה אם הילד שלה תאכל שם. לכן נוצרת בעיה של הרישום והחיוב. עם תחילת השנה למדנו שהוחלט להקים מאגר ביומטרי שיזהה ויחייב את התלמידים שהם רשאים לאכול בחדר האוכל. השיטה הזאת אכן פותרת מספר בעיות – רישום התלמידים הסועדים, אבדן כרטיסי כניסה, ואף גניבת כרטיסים. עם זאת, נדמה לי שהיא פותחת בעיות נוספות שבעיני הן חמורות יותר. כתבתי על כך להנהלת בית הספר, והחלטתי לפרסם כאן את מה שכתבתי.

התקופה שבה למדתי לתואר ראשון היתה תקופה של תסיסה חברתית בתחומים רבים. בקמפוסים רבים הסטודנטים אימצו סיסמה שדימתה אותם לשיניים קטנים בתוך גלגל שיניים ענק, גלגל שיניים של מערכת כלכלית/תעשייתית שהתייחסה אליהם לא כיחידים בעלי זהות אנושית, אלא ככלים שנועדו לשרת מנגנון ביורוקראטי קר, שירות שלשמו הוענקו להם הלימודים. סיסמת המחאה שאלה את הכיתוב שהופיע בכרטיסי נתונים שהוזנו לתוך המחשבים הפרימיטיביים של אותה תקופה והסבה אותו לסיסמה נגד הגישה התעשייתית הזאת:

       I am a human being, do not fold, spindle or mutilate.

לא פעם אני מהרהר על אותם ימים, ועל כך שכאשר שוטטתי בקמפוס של UCLA, בין דשא לשיעור ובין ספריה להפגנה, עברתי ליד מרכז החישובים של הקמפוס. רק שנים מאוחר יותר למדתי שממש באותם ימים, אותו מרכז חישובים שסימל עבורנו אותם כרטיסים חסרי האנושיות היה ביתם של כמה מהנסיונות הראשונים באינטרנט. ואם כך, אפשר להגיד שבאותה תקופה הייתי עד לשני הפנים האפשריים של הטכנולוגיה – זה שמוחק מהאדם את האישי ואת הייחודי, וזה שפותח עבורו אפשרויות בלתי-מוגבלות של ביטוי.

הסיפור האישי שלי אולי ממקד את שני הפנים של הטכנולוגיה בנקודה היסטורית ייחודית, אבל האמת היא שהוא איננו שונה בהרבה מהסיפורים שהרוב מאיתנו חווים מדי יום. כל יום אנחנו עדים ליכולת של הטכנולוגיה לשחרר ולפרוץ גבולות, ואילו באותו הזמן היא “שומרת” עלינו עם עין פקוחה תמידית ועוקבת אחרי כל צעד. המכוניות שלנו רושמות את המהירות בה אנחנו נוסעים; הטלפונים הסלולאריים שלנו מזהים את המקום בו אנחנו נמצאים, החיפושים שלנו באינטרנט משרטטים דיוקן של מה אנחנו אוהבים ובמה אנחנו מתעניינים. כל אלה נרשמים ונשמרים, ועומדים לרשות מי שאולי ירצה להשתמש בהם.

אין בכך בהכרח משהו שלילי. אמנם אני מעדיף לא לבדוק אם בני אומר לי אמת כאשר הוא מוסר לי שהוא לא נסע מעל למהירות המותרת, ואני משתדל לנהל את חיי משוחרר מהנסיונות של מפרסמים לשכנע אותי לקנות את מה שאינני רוצה או צריך. אבל לפעמים העובדה שמידע אודותינו נצבר יכולה לשרת אותנו. בעת אסון כמו סופת קתרינה, קיומו של מאגר מידע רפואי מרוכז היה יכול להחיש תרופות חשובות לאנשים שנאלצו להיות רחוקים מבתיהם.

העוצמה הרבה שבצבירת מידע מחייבת אותנו להיות זהירים ביותר בשימושו, ולזכור שבטכנולוגיה טמונה אפשרויות רבות מעבר למטרות היחסית צנועות שלהן ייעדנו אותה תחילה. מאגר ביומטרי שבסך הכל מיועד לייעל את תהליך חיוב הסועדים בחדר האוכל יכול, עם שינויים קלים, לעקוב אחר מה שכל תלמיד אוכל. שוב, שני צדדים לאפשרות הזאת. מצד אחד, המאגר יוכל להתריע עם תלמיד איננו אוכל ארוחות מגוונות, ואילו מצד שני הוא גם יכול לספק מידע על העדפות האכילה של התלמידים למשווקים שמבקשים להגדיל את מכירת המאכלים שהם משווקים לילדים.

אני מביא את הדוגמאות האלו דווקא מפני שהן אינן מתארות חלום בלהות, אלא אפשרויות שהן ממש בהישג יד. אינני טוען שמאגר ביומטרי יוביל ישירות לחברה הנשלטת על ידי האח הגדול, לחברה שבה מצלמות מעקב יוצבו בכל פינה. אבל אני כן סבור שצעדים קטנים שננקטים ללא כוונות זדון עשויים להוביל אותנו למציאות שבה צמצמנו מאד את המרחב האישי שהוא הכרחי לחברה בריאה. אנחנו עשויים לגלות שחדרנו הרבה מעבר לרצוי לתחום הפרט. אני משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע לשחרור הפרט במקום לשעבוד שלו. חלק ניכר מהעבודה המקצועית/חינוכית שלי מוקדש לנסיון לממש את ההבטחה החברתית החיובית הזאת. אולי במיוחד בגלל זה, אני משוכנע שמוסד חינוכי שדוגל בפיתוח הביטוי האישי של הפרט, ורואה בביטוי הזה אבן יסוד של חברה דמוקרטית, צריך לנהוג במשנה זהירות כאשר הוא שוקל צעד כמו הכנסת מאגר ביומטרי לתוך כתליו.

ואולי עוד מילה לסיום. הנושא כמובן חשוב לי – הרי אם לא היה כך, לא הייתי כותב, ומנסה להשפיע. עם זאת, ואולי מפני שאני עוסק בתקשוב, אני יודע היטב שלעתים קרובות מה שמתחיל בקטן, בפורום מצומצם, מסוגל בקלות לקבל כנפיים ולצאת לחופשי. בפרשה הזאת אין “טובים” ו-“רעים”. האנשים שאליהם פניתי החליטו את מה שהחליטו בנוגע למאגר אחרי שהם שקלו את האלטרנטיבות … והגיעו למסקנה אחרת משלי. אין לי ספק שהאנשים האלה הם אנשי חינוך אמיתיים המונעים על ידי שיקולים חינוכיים לגיטימיים. במיוחד בגלל זה היה עדיף לו יכולנו לטפל בנושא הספציפי הזה “בתוך הבית”. צר לי שזה לא הסתייע.

אחרי יותר מעשור …

לפני חודשיים וחצי קישרתי כאן למדור חדש שכותב האוורד ריינגולד באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle, מדור שעוסק באוריינות דיגיטאלית. ציינתי אז ששמחתי מאד שריינגולד, דמות מוכרת וחשובה באינטרנט כבר שנים רבות, החליט שהנושא הזה מצדיק מדור בעיתונות הפופולארית. ציפיתי שהכתבות של ריינגולד יהיו ראויות מאד לציטוט, ודווקא בגלל זה המדור הזה היווה עבורי בעיה. אם ריינגולד אכן יכתוב דברים שכדאי לצטט, האם יהיה זה נכון לעשות זאת כל פעם שהוא מפרסם כתבה? בינתיים ריינגולד עוזר לי להתמודד עם הדילמה הזאת – לא מפני שמה שהוא כותב פחות מעניין מאשר ציפיתי, אלא מפני שהוא כותב בתדירות יחסית נמוכה – הכתבה הרביעית במדור הופיעה לפני מספר ימים. אבל תדירות נמוכה איננה מעידה על איכות ירודה, ובהחלט כדאי להתייחס לכתבות.

בכתבה החדשה ריינגולד עוסק באחת הבעיות המרכזיות באוריינות הדיגיטאלית – כיצד נזהה שהמידע שאליו אנחנו מגיעים מהימן? זאת, כמובן, לא בעיה חדשה, אבל ככל שכמות המידע שאליו אנחנו נחשפים הולכת וגדלה, ואחוז המידע הכוזב או המטעה מתוך הכמות הזאת גם גדל, הבעיה נעשית יותר ויותר אקוטית. ריינגולד כותב:

Unless a great many people learn the basics of online crap detection and begin applying their critical faculties en masse and very soon, I fear for the future of the Internet as a useful source of credible news, medical advice, financial information, educational resources, scholarly and scientific research. Some critics argue that a tsunami of hogwash has already rendered the Web useless. I disagree. We are indeed inundated by online noise pollution, but the problem is soluble. The good stuff is out there if you know how to find and verify it. Basic information literacy, widely distributed, is the best protection for the knowledge commons: A sufficient portion of critical consumers among the online population can become a strong defense against the noise-death of the Internet.
המשך הכתבה מכיל מספר המלצות. ריינגולד מעוניין פחות בכלים טכנולוגיים שבעזרתם נוכל לבחון מהימנות מאשר בפיתוח העין הביקורתית של הקורא. מדובר בהמלצות טובות, אם כי חייבים להודות שאין בהן הרבה חדש. רבים אחרים, וגם ריינגולד עצמו, כבר כתבו על האסטרטגיות האלו בעבר. חשוב לציין שאין הוא חושב שבעיית המהימנות היא בעיה שקיימת רק באינטרנט. הוא מדגיש ש:
The biases of trusted sources like newspapers and television need to be examined critically, as well as those that come in from what are increasingly called “social media.”
אבל אם אין הרבה חדש בכתבה של ריינגולד, למה אני בוחר להתייחס אליה כאן? דווקא מסיבה אישית. כותרת הכתבה היא Crap Detection 101, וריינגולד פותח אותה עם ציטטה מארנסט המינגווי:
Every man should have a built-in automatic crap detector operating inside him.
לפני 40 שנה גם ניל פוסטמן השתמש במשפט הזה. הוא מופיע (בניסוח טיפה שונה) בספרו Teaching as a Subversive Activity, וגם בהרצאה שנשא בכנס ארצי של מורים לאנגלית – Bullshit and the Art of Crap-Detection. בדומה לריינגולד היום, והרבה לפני שהמונח “מידענות” נכנס ללקסיקון, פוסטמן זיהה באוריינות מידעית אחד הכישורים החשובים של ימינו. בעיניו פיתוח היכולת לזהות את המזויף או את המטעה במידע שמציף אותנו הוא אחד התפקידים המרכזיים של החינוך. וכמובן שגם לפני ה-WWW, בני נוער גדלו לתוך עולם מלא במידע כוזב. באותה הרצאה פוסטמן טען:
As I see it, the best things schools can do for kids is to help them learn how to distinguish useful talk from bullshit. I will ask only that you agree that every day in almost every way people are exposed to more bullshit than it is healthy for them to endure, and that if we can help them to recognize this fact, they might turn away from it and toward language that might do them some earthly good.
והיכן הקשר האישי? לפני 11 שנים, בכנס מו”ח, הצגתי הרצאונת בשם “איתור זבל נוסח שנות ה-90“. באותם ימים ה-WWW היה, עבור רבים, מרחב חדש ולא מוכר. טענתי שמפני שלמערכת החינוכית לא היו כלים להתמודד עם המידע הרב והלא מסונן שהגיע לתלמידים דרך האינטרנט, היא ראתה בו איום. אבל טענתי גם שבדיוק בגלל זה ה-WWW מעניק למערכת הזדמנות לעסוק בתפקיד החשוב של פיתוח הביקורתיות. הבעתי את התקווה שאולי, בגלל החשיפה לאינטרנט, המערכת סוף-סוף תקבל על עצמה את המשימה של פיתוח ה-crap detection של תלמידיו.

נעים לי לקרוא שגם ריינגולד רואה בכך מטרה חשובה, אם כי עצוב לציין שאחרי יותר מעשור בכלל לא ברור שאנחנו מנצחים בקרב נגד המידע הכוזב.

עכשיו מותר לגלות

עד לפני בערך חצי שנה המחברת של גוגל (Google Notebook) היה כלי שהשתמשתי בו כמעט באופן יום-יומי. באמצעות המחברת יכולתי לא רק לשמור כתובת של דף (כמו סימניות/מועדפים) אלא גם לצטט חלק מהדף שאת כתובתו שמרתי ולהוסיף הערה אישית משלי. בדרך הזאת, כאשר ארגנתי את הקטעים ששמרתי – בתיקיות או באמצעות תגים – נוצר אצלי משהו דומה לכרטיסיות הלבנות שבהן השתמשתי בתקופה שהייתי סטודנט.

אבל לפני חמישה חודשים גוגל הודיעה על הפסקת הפיתוח של Google Notebook. מאז אין טעם להציג את הכלי לאחרים ולהמליץ עליו. ובנוסף, למרות שהמחברות שלי עדיין קיימות ואני יכול להמשיך להשתמש בהן, אינני מרגיש שיש טעם בהמשך השימוש הזה.

חיפשתי חלופות. ההגיונית ביותר היתה דלישס שממילא כבר השתמשתי בו, וגם המלצתי עליו לאחרים. השיתוף שהוא חלק אינטגראלי מדלישס הוא ללא ספק אחד מיתרונותיו הגדולים. בנוסף, היום דלישס מאפשר הוספת הערה בת 1000 תווים, וזה מספיק גם לתיאור די ממצה, וגם לציטוט. אבל התמיכה בעברית של דלישס איננה מספקת בעיני, ואני מעוניין גם בשליטה גדולה יותר על העיצוב – במיוחד ביכולת להבחין בין קטעים מצוטטים לבין ההערות שאני מוסיף. בחנתי עוד כמה כלים, וגם אלה לא ענו על הצרכים.

בחרתי באפשרות אחרת – בלוג חדש שאפשר לעצב כך שהוא דומה מאד למחברת (עם תגים במקום תיקיות). בלוג כזה גם עונה על צורך נוסף שקשור למגבלות של הבלוג הזה. אני מודע לעובדה שהכתיבה שלי לבלוג הזה גובלת בכפייתיות. כמעט כל יומיים מתפרסם כאן משהו חדש, ולכן נוצר הרושם שאני מגיב בכתיבה לכל מה שאני קורא. אבל האמת היא שעבור הרוב הגדול של המאמרונים והכתבות שאני קורא אני מוותר על התייחסות בכתב. כמובן שלפעמים אני מוותר מפני שיש יותר מדי שעליו כדאי לכתוב, אבל לפעמים אני מוותר מפני שקטע מעניין שקראתי איננו מצריך כתיבה של מאמרון אבל כן היה ראוי אזכור, לציטוט של קטע, ולהערה קצרצרה.

וזה הרעיון מאחורי הבלוג ה-“חדש” – “על קצה ה…” – שאני עורך כבר חמישה חודשים. עבור הבלוג החדש הזה קבעתי מספר כללי משחק, שהראשי בהם הוא שאין להקדיש יותר משבע דקות להכנת מאמרון והעלאתו. אם דרוש לי יותר זמן מזה, זה כנראה סימן שהקטע ראוי למאמרון בבלוג הזה, ולא שם. לא כל מה שמופיע בבלוג החדש עוסק בחינוך, אם כי באופן די טבעי, הרוב כן קשור. ההתייחסות שם היא רחבה יותר – קטעים שבדרך זאת או אחרת משיקים לדיגיטאליות באופן כללי, ושגרמו לי להגיד לעצמי “זה שווה ציטוט” יזכו לדקה או שתיים של התייחסות.

אחרי חמישה חודשים של הבלוג החדש (ומעל 100 מאמרונים) אני עדיין לא משוכנע שהוא הכלי שאני רוצה. למרות שיש לו, כמובן, פיד RSS, חסר לי השיתוף שדלישס מאפשר. ולא הכל זוכה לאזכור. אני מגלה שבמידה רבה חשבון ה-gmail שלי ממלא את התפקיד של המחברת הראשית שלי – במקום להגיע לבלוג הזה או לבלוג החדש, קטעים רבים פשוט נשלחים לעצמי ונאגרים שם, בלי שום פומביות. אבל למרות ההתלבטויות, אני מוצא שהבלוג החדש/הנוסף כן עונה על צורך, ואני שמח להמליץ לאחרים לבנות לעצמם מחברת אישית/ציבורית דומה. אם אלה ייפתחו (העסק די קל, ואפשר לבקש עזרה) אשמח לעקוב אחרי המחברות האלו דרך קורא ה-RSS שלי, כפי שאחרים מוזמנים לעשות עבור הבלוג החדש הזה שלי. ואם קוראים של הבלוג הזה יבחרו לא לעקוב אחרי הבלוג החדש הזה … בכלל לא איעלב.

מאמרון שכולו היסטוריה

לא פעם נדמה שהרדיפה אחרי החדש היא חלק אינטגראלי של עולם האינטרנט. קצב ההתפתחות הטכנולוגית, והופעתם של כלים חדשים שהשפעתם על חיינו כה רבה, גורמים לנו לחשוב שאין בכלל דמיון בין התקופה שלנו לבין אלו שקדמו לה; ששום דבר היום איננו כמו שהיה פעם. בנוסף, ואולי באופן פרדוקסאלי, התובנות שלנו מהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום מביאות אותנו לראות את העבר במשקפיים של היום.

לפני כשבוע ג’ון נאוטון כתב בבלוג שלו שתוך כדי נקיונות שהוא ערך במגירות שלו הוא נתקל בעותק של מאמר של סי’ ריט מילס (C. Wright Mills) משנת 1959 – On Intellectual Craftsmanship, הפרק המסיים של ספרו The Sociological Imagination. בפרק הזה מילס מתאר את התהליך שמתרחש אצלו כאשר הוא חוקר נושא, אוסף מידע ומגבש את מחשבותיו ודעותיו בכתב. מילס כותב לסטודנט מתחיל, ומסביר שהצצה לתוך תהליך הכתיבה של אדם אחד עשויה ללמד יותר מאשר רשימה יבשה של הנחיות פעולה. נאוטון (שאל הבלוג שלו הגעתי דרך הבלוג של ג’ון קונל) מתרשם מהדמיון בין מה שמילס מתאר, לבין הכתיבה לבלוג:

What I discovered was that I was seeing the paper in a new light, because I was now reading from the perspective of a blogger. And some of what Mills has to say rings bells for academics who find themselves reflecting on the relationship between blogging and intellectual work.
ומה מילס הציע? נאוטון מצטט מספר קטעים מתוך המאמר. באחד מאלה אנחנו קוראים:
set up a file, which is, I suppose, a sociologist’s way of saying: – keep a journal. Many creative writers keep journals; the sociologist’s need for systematic reflection demands it. In such a file as I am going to describe, there is joined personal experience and professional activities, studies under way and studies planned. In this file, you, as an intellectual craftsman, will try to get together what you are doing intellectually and what you are experiencing as a person. Here you will not be afraid to use your experience and relate it directly to various work in progress.
הדמיון לבלוג איננו צריך להפתיע אותנו. אנשים כתבו יומנים דורות רבים לפני שהיו בלוגים. ולא קשה למצוא דוגמאות נוספות – דוגמאות שמשקפות היבטים אחרים של הבלוג. לפני ארבע שנים, למשל, באתר Common-place המוקדש לחקר החיים בארה”ב בצעירותה, וו’ קלב מקדניאל (אז דוקטורנט, היום, אחרי הדוקטורט, מרצה באוניברסיטת רייס שבמדינת טקסס) פרסם מאמר על הנרי קלארק רייט, פעיל נגד העבדות במאה ה-19, שסגנון הכתיבה שלו מאד הזכיר את הכתיבה לבלוג:
Wright shared several traits with the prototypical blogger—his eccentric range of interests, his resolution “to write down what I see and hear and feel daily,” his use of journals to “let off” rants of “indignation,” his utopian conviction that writing might change the world, and (not least) his practice of spending the “greater part of the day writing in his room.”
המאמר של מילס מוכר לי היטב – ירשתי את הספר בו הוא מופיע מאבי שלמזלי הפנה את תשומת ליבי, מספר פעמים, לפרק המסיים הזה. אבי נפטר שנים רבות לפני שהיו בלוגים. רוב ה-“יומנים” שלו היו כרטיסיות עם קטעי ציטטות ומחשבות שהוא החזיק בקופסאות וקלסרים. לפני כשבועיים, סמוך ליארצייט של אבי, אחי חידש את אתר האינטרנט שלו (הפעם בצורת בלוג). באותה הזדמנות הוא כתב על אבא:
His three children have commented to each other how much he would have appreciated the personal computer and, especially, the World Wide Web. Were it not for the frustrations of a command line interface and limited hard drive storage, he might have seen his own book published in his lifetime. He would often say that “Knowledge is like a web or a net: the more you add to it the more you can catch.
כאחד שמשוכנע שהבלוג פותח עולמות לחקר, ללמידה, לרפלקציה, טוב לי מדי פעם לעצור ולזכור שהרבה לפני שהיו בלוגים היו אנשים שעסקו בכל המלאכות האלו, ובהצלחה רבה.

לא עמידה על כתפיים, אלא טיפוס משותף

זכיתי היום להשתתף בפתיחה החגיגית של התערוכה השנתית של המרכז לתכנון לימודים במכללת בית ברל: קופי פייסט – יצירה, מסירה ושיתוף. ליוויתי חלק מבניית התערוכה – אין זה סוד ששאלות של העתקה והדבקה, והמקום שהרעיון הזה תופס בתהליכי למידה ויצירה, קרובות מאד לליבי. אבל אני אדם מילולי למדי (אם כי המוסיקה מאד מדברת אלי), ואינני מבין בעיצוב, בניצול חלל כדי לבטא רעיון. לכן, שמחתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז, ולראות עד כמה הם היטיבו להמחיש את הרעיונות האלה באמצעים שונים מאלה שאיתם אני מרגיש בבית.

כאשר שהוזמנתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז לקראת הכנת התערוכה הצצתי בשרידי התערוכות הקודמות שלהם שנמצאים ברשת. התרשמתי במיוחד מהתערוכה של שנת 2007, “כמה כפתורים תפרת?“. ידעתי שכבוד יהיה לי לשתף פעולה עם צוות שהעמיד תערוכה כל כך מרשימה. וכך היה.

בפינה אחת של חלל התערוכה המבקרים מוזמנים לחבר דיסק-און-קי למחשב ולהעתיק תיקיה מלאה בקבצים שמתייחסים לנושא של העתקה/הדבקה ממספר היבטים. העתקתי. עלי להודות שבאופן כללי חשתי שעורכי התערוכה הרגישו שהם לוקחים (בוודאי לא “מעתיקים”) ממני, אבל אני משוכנע שאני קיבלתי מהם לפחות באותה מידה שהם קיבלו ממני. מומלץ.