למען האמת, זה לא צריך להפתיע

דרך מאמרון בבלוג של מרטין וולר (Martin Weller) מלפני שבועיים הגעתי שוב למאמרון של דוג לוין (Doug Levin) שהתפרסם לפני חצי שנה. עוד בזמן פרסום המאמרון של לוין סימנתי אותו אצלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב, ולפני חודש וחצי שלחתי אותו לעצמי שוב, אבל משום מה הוא נדחף לתחתית הערימה. האיזכור במאמרון של וולר החזיר אותי אליו, ולא הופתעתי לגלות שהנושא עדיין חם וראוי להתייחסות. במאמרון שלו וולר מביא שלוש סוגיות מעולם החינוך שבדרך כלל נחשבות למוסכמות – סוגיות שבעיניו ראויות לבחינה ספקנית יותר. הראשונה מאלה היא הקביעה שלמידה מותאמת אישית (personalized learning) עדיפה על כל סוג אחר של למידה. על הכדאיות של הסוג הזה של למידה וולר כותב:

that seems obvious right? It’s better to have something tailored to your needs rather than one size fits all?
על פניו וולר צודק – מה יכול להיות לא בסדר במשהו שמותאם לצרכים שלנו. אבל הקריאה במאמרון של לוין, שהתבסס על מחקר של חברת ראנד (RAND Corporation) שהתפרסם בקיץ, עוררה אצלו ספקות. מתוך המחקר הדי מקיף (הוא התפרסם בשני חלקים – תיאור המחקר והממצאים ב-50 עמודים, ותוצאות הסקר בטבלאות וגרפים ב-90 עמודים) לוין מביא ממצא שעל פניו נראה כמנוגד לצפיות שלנו, ממצא שהוא מבליט בגופן גדול ומודגש במאמרון שלו:
Students in Personalized Learning Programs Feel Less Positive About School Than Students in Other Schools
לוין שואל למה, אם ההתאמה האישית אכן דבר חיובי, תחושותיהם של תלמידים שלומדים בפרויקטים כאלה פחות חיוביות כלפי בתי הספר שלהם מאשר תלמידים בפרויקטים מסורתיים יותר. הוא כותב שהממצא הזה הפתיע אותו, ודרבן אותו לעיין בדוחות קודמים של ראנד על פרויקטים של התאמה אישית בציפייה שאולי הוא יגלה שהממצא הנוכחי חריג ואיננו מבטא מגמה כללית. אבל הוא דווקא מצא שממצא דומה הופיע גם במחקר קודם. הוא כותב שסקר של ראנד משנת 2015 הראה ש:
students in personalized learning programs are statistically less likely to report enjoying and feeling comfortable in school; feeling engaged in and enjoying schoolwork
חשוב להדגיש שהממצא הספציפי הזה איננו אחד המרכזיים מתוך המחקרים של ראנד. מדובר במחקרים די מקיפים שביקשו לבחון את האפקטיביות של פרויקטים של למידה מותאמת אישית ולזהות את התנאים השונים בבתי הספר ואצל המורים שמשפיעים על האפקטיביות הזאת. נדמה לי שלוין היה צריך לנבור בכל הטבלאות שהתפרסמו כדי להיתקל בו, וכזכור, הוא בעצמו הופתע ממנו. לוין איננו חושש שמישהו מנסה להסתיר אותו, אבל הוא כן מדגיש שמדובר בממצא מעורר ענין. מעבר להערה שממצא כזה מחייב המשך של בדיקה, לוין איננו מעלה סברה שיכולה להסביר את הקורלציה השלילית הזאת בין ההתאמה האישית בלמידה לבין ההנאה בבית הספר. לעומתו, אני כן מוכן להעלות ניחוש, ואני מניח שלא יפתיע שלדעתי הבעיה נעוצה בעובדה שקיימים פירושים שונים למונח “למידה מותאמת אישית”. תחת אותה כותרת יש למידה שמאפשרת לתלמיד להתמקד בנושאים שמעסיקים אותו, ויש למידה שמתאימה (באופן “אישי”) את אותה תכנית לימודים ליכולות של כל תלמיד. הניחוש שלי הוא שהתלמידים שהביעו רגשות שליליים למדו במסגרות שבהן הלמידה היתה לרוב ישיבה מול מחשבים שבסך הכל תפקדו כקופסאות סקינר על מנת לייעל את “העברת החומר”.

רבים מהתלמידים שנסקרו במחקר של ראנד למדו במסגרות שזכו לתמיכה מה- Next Generation Learning Challenges – קרן בתמיכה של ביל גייטס ומספר עשירים נוספים. שלושה רבעים מבתי הספר במחקר היו בתי ספר צ’רטר שבדרך זאת או אחרת נתמכים על ידי ה-NGLC. על פי רוב, בבתי הספר מהסוג הזה המגמה הראשית היא “קידום” התלמידים עד להצלחה במבחנים סטנדרטיים. ה-“קידום” הזה נעשה באופן פרטני, כאשר אלגוריתמים “עוזרים” לזהות את הקשיים של כל תלמיד ולהגיש לו, הן מבחינת רמת הקושי של התכנים, והן מבחינת הקצב של הגשתם, מנות “ידע” שהוא יוכל לעכל בהצלחה. חלק גדול מה-“למידה” נעשה בסגנון של בוחן, וזמן רב מוקדש למבחנים כדי שהתלמידים ילמדו כיצד להבחן בהצלחה. זה איננו סגנון ההוראה/הלמידה הבלעדית של בתי הספר האלה. המחקר סקר מורים שדיווחו על סגנונות הוראה מגוונים, כולל סגנונות של חקר וגילוי. ובכל זאת, רבים מבתי ספר הצ’רטר של ה-NGLC רואים בצורה הזאת של “התאמה אישית” דרך טובה לקדם אוכלוסיות חלשות ולכן ניתן לנחש שהיא רווחת ברבים מבתי הספר אשר במחקר.

וזה כמובן יכול לעזור להסביר את מה שעל פניו נראה כלא הגיוני. אמנם השיטות הנהוגות ברבים מבתי הספר במחקר הן “אישיות” ואפילו “מותאמות” לכל תלמיד, אבל אפילו אם הוא יושב מול מחשב נוצץ שלכאורה משדר חדשנות וקידמה, איזה תלמיד ירצה לבלות חלק ניכר מהיום שלו מול קופסה שמעבירה אליו “ידע” ובוחן אם הוא אכן נקלט. שלוש פעמים בעבר הזכרתי כאן את הסיפור הקצר הקלאסי של אייזק אסימוב – The Fun They Had (יש גם תרגום עברי די צולע משלי). בסיפור הזה ילדים של אמצע המאה ה-22 שלומדים בבתיהם באמצעות רובוט אישי (מה שאפשר לכנות “התאמה אישית מלאה”) מוצאים ספר שמתאר את שיטת הלמידה המיושנת של כיתה של תלמידים. הם מהרהרים לעצמם שיכול היה להיות מאד נחמד ללמוד בדרך הזאת. ומתוך המחקר של ראנד אנחנו כנראה מגלים שאין צורך להגיע למאה ה-22 כדי למצוא תלמידים שיתגעגעו ללמידה כזאת.

כן לנתונים, אבל בידי הלומד עצמו

הפעם האחרונה שהזכרתי כאן את ג’ורג’ סימנס היה לפני כמעט שנה, בספטמבר 2015. המאמרון של סימנס שאליו התייחסתי אז היווה מן פרידה מתחום התקשוב בחינוך. כוונת הפרידה באה לביטוי בכותרת המאמרון:

באכזבה מופגנת סימנס כתב שהפעילות שלו בתחום התקשוב נבעה מהציפייה שטכנולוגיות חדישות יוכלו להעצים יכולות אנושיות, כולל בתחום הלמידה. אבל במקום זה:
educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology
אני קורא את הבלוג של סימנס (ודברים נוספים שהוא כותב) כבר שנים רבות. השתתפתי, אם כי באופן מאד פסיבי, ב-CCK08 – קורס ה-MOOC שהוא וסטיבן דאונס הנחו לפני כשמונה שנים. גישתו החינוכית ודעותיו תרמו רבות לכיוון שבו אני מקווה שהתקשוב בחינוך יצעד.

לכן הצטערתי על ההחלטה של סימנס, אם כי גם הבנתי והזדהיתי עם האכזבה שלו. אבל גם הופתעתי מהכיוון החדש בו הוא פנה. הוא טען שהתקשוב צריך להתמקד ב-learning analytics (ויקיפדיה מתרגם את המונח כ-“ניתוח הלמידה”). היה מוזר בעיני שאדם שטען שהתקשוב החינוכי הופך את בני האדם לטכנולוגיה יתמקד בתחום הנתונים, תחום שבעיני רק מחזק את הראיה של האדם כטכנולוגיה. לא פקפקתי בכוונות של סימנס. לא חששתי שהוא מחפש כיוון חדש הבשל להשקעה כספית שיניב רווחים גדולים אי-שם בהמשך. ידעתי שליבו במקום ה-“נכון”. ובכל זאת לא הבנתי מה הוא מחפש בעולם הנתונים.

לפני מספר ימים סימנס פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו – בסך הכל המאמרון התשיעי מאז פרסם המאמרון שעליו כתבתי בספטמבר לפני שנה. במאמרון הזה סימנס כותב על adaptive learning. המונח הזה עדיין איננו נפוץ מאד במרחב החינוכי, אבל אפשר להגדיר אותו כמונח נרדף ל-personalized learning, אותה “למידה מותאמת אישית” שאני מרבה לבקר כאן. סימנס אמנם רואה ערך רב בניתוח נתונים כמנוף לקידום הלמידה, אבל במאמרון החדש הוא ביקורתי מאד כלפי הגישה הזאת, גישה שאולי אפשר לתאר אותה כתהליך שבו אלגוריתמים מסתגלים ללמידה “האישית” של הסטודנט ובהמשך מגישים לו את מה שעליו ללמוד בצורה מותאמת ליכולת, ול-“סגנון” הלמידה שלו. הציפיה היא, כמובן שהסטודנט ילמד “טוב יותר”. סימנס מסביר:

The software “learns” from the students and adapts the content to each student. End result? Better learning gains, less time spent on irrelevant content, less time spent on reviewing content that the student already knows, reduced costs, tutor support when needed, and so on.
על אף העובדה שסימנס רואה חיוב רב בניתוח הלמידה, הוא מטיל ספק ביכולת שלו להגשים את ההבטחות האלו. נכון להיום מדברים גבוה, אבל המציאות איננה משכנעת. אבל הביקורת של סימנס איננה מסתכמת בהטלת ספק. הוא מבקר גם את הרעיון שבבסיס ה-adaptive learning. הוא טוען שיישומים ש-“לומדים” את הדרך היעילה ביותר להגיש מידע (כן, זה כמעט תמיד “מידע”) לסטודנט בהכרח הופכים את הסטודנט ללומד פסיבי. הוא מוסיף שתהליך הוראה כזה:
robs learners of the development of the key attributes needed for continual learning – metacognitive, goal setting, and self-regulation – because it makes those decisions on behalf of the learner.
מול התהליך הזה הוא מעמיד את האפשרות שהסטודנט יהיה לומד שיודע לסגל את עצמו למצבים שונים וחדשים:
What we need to do today is create adaptive learners rather than adaptive learning. Our software should develop those attributes of learners that are required to function with ambiguity and complexity.
אולי יש כאן רק משחק מילים נחמד, אבל דרכו אפשר לזהות את ההבדל בין הגישה הרווחת אצל אנשי עמק הסיליקון שמשקיעים בתקשוב החינוכי לבין הגישה של אלה שהלמידה באמת חשובה להם.

בין המאמרון הנוכחי לקודם שעליו כתבתי רוב מה שסימנס פרסם עסק בניתוח הלמידה. מקריאת המאמרונים האלה מתרשמים שסימנס באמת רואה בו תחום שיכול לתרום רבות לחינוך. בפברואר, למשל, הוא כתב:

It is here, in analytics and data use in education, that far more attention and awareness is needed than is currently evident. Algorithms will subsume most of our educational practices as they will embody certain pedagogies, support roles, and even faculty practices. Quite simply, the shape of tomorrow’s university is now actively being coded into analytics models. I’m generally fine with this as a concept, but quite nervous about this as an action.
נדמה לי שעל מנת להבין את הביקורת הנוכחית של סימנס יש צורך לראות את שלושה המאמרונים שהזכרתי כאן כרצף בהתפתחות החשיבה שלו. לפני שנה הוא הביע את האכזבה שלו ממה שקרה לתקשוב בחינוך. ובכל זאת, במהלך השנה האחרונה הוא תלה תקוות בניתוח הלמידה כתחום שאם יפותח נכון אפשר יהיה לקדם את הלמידה. כעת הוא איננו נוטש את התחום הזה, אבל הוא מבקש לתת לו כיוון שונה מהמקובל. עבור סימנס המטרה איננה לגייס את הנתונים על מנת להגיש מידע לסטודנט בצורה יעילה יותר, אלא לגייס אותם כדי לעזור לסטודנט להבין כיצד הוא עצמו לומד, כך שהוא יוכל לכוון את עצמו.

מפני שהנטייה האישית שלי היא להתייחס לאיסוף וניתוח נתונים בחינוך עם מנה גדושה של חשדנות (דבר שמי שעוקב אחרי הבלוג הזה בוודאי יודע) טוב לי שאדם כמו סימנס עוסק בנושא. ברור לי שימשיכו לאסוף נתונים, ונכון להיום האיסוף הזה משרת את אלה שמבקשים לייעל את העברתו של עוד ועוד מידע לסטודנט, וכמובן גם להרוויח מפיתוח כלים שעושים זאת. אם סימנס יצליח לגרום לשינוי כיוון כך שהנתונים שנאספים יסייעו לסטודנט להכיר טוב יותר את דרכי הלמידה של עצמו, וכך לשפר אותן, תהיה זאת תרומה משמעותית מאד לתקשוב החינוכי, ולחינוך כולו.

מותאמת אישית לוחצת

אני אהיה בין הראשונים להסכים שאני דן כאן מעבר למספיק בבעייתיות של “למידה מותאמת אישית”. קוראים קבועים בבלוג הזה (אם יש כאלה) בוודאי יודעים שלדעתי יש הבדל כמעט תהומי בין “למידה אישית” אשר בה ללומד יש שליטה רבה על מה וכיצד הוא ילמד, לבין מה שמכונה “למידה מותאמת אישית” שהיא “למידה” של תכנים שהוכתבו מראש, אבל המוגשים ללומד לפי תפריט ו/או תסריט שאדם, או אלגוריתם, קבע כתואם את יכולתו וקצב למידתו. באנגלית מבחינים בין personal learning (למידה אישית) לבין personalized learning (למידה מותאמת אישית), ואני שוב ושוב מדגיש שתפיסות חינוכיות שונות במהות מפרידות בין השתיים. אבל אם כבר התייחסתי לנושא הזה מספר פעמים בעבר, למה אני חוזר אליו שוב? יש, כמובן, סיבה.

בחודש אפריל נערך בעיר סן דיאגו כנס – ה-ASU+GSV Summit. יש טעם לפענח את רשאי התיבות האלו: ASU הוא Arizona State University, מוסד שמחשיב את עצמו כחלוץ של מודל חדש של השכלה גבוהה, ו-GSV הוא Global Silicon Valley, חברת השקעות שבדף הראשי של האתר שלה מכריזה:

much like Silicon Valley has redefined business, GSV aims to redefine growth investing.
ASU היא אוניברסיטה גדולה שממשיכה לצמוח, והיא עושה זאת במידה לא קטנה בעזרת כלים תקשוביים שמשלבים למידה מותאמת אישית באמצעות אלגוריתמים, כך שקורסים רבים נלמדים באמצעות מחשב. לפני שנה מיכאל קרו (Michael Crow), נשיא האוניברסיטה, פרסם ספר: Designing the New American University בו הוא תיאר סדר יום מרחיק לכת לשינוי פני ההשכלה הגבוהה. יש שרואים בגישה שלו חזון, אבל יש גם שחולקים על כך. ג’ון וורנר, ב-Inside Higher Ed טוען ש:
ASU is pretty clearly set up as a factory of credentialing, and any lip-service to educational excellence, particularly in the undergraduate sphere, is exactly that.
אני מניח שלא קשה לנחש שמהמעט שקראתי על ASU אני נוטה להסכים עם וורנר, אבל גם אם יש היבטים חיוביים לתכניות של קרו, צריך להיות ברור שהחיבור בין ASU לבין GSV יוצר תשתית שקורצת ליזמים להציע את מרכולתם.

השנה נערך המפגש השנתי השמיני של הכנס. לפני שנה הניו יורק טיימס תיאר אותו כ:

באותה כתבה מלפני שנה למדנו שהלמידה המותאמת אישית היתה אחת המוקדים של הכנס. שר החינוך האמריקאי דאז, ארני דונקן, נאם בו, והכתבה מדווחת על היחס שלו לנושא:
Arne Duncan, the United States secretary of education, made an appearance here. He heartily endorsed data-driven technologies known as “personalized learning,” websites and apps that display different math problems or reading assignments to individual students, based on an analysis of their particular abilities.

The hope is that such individually tailored products will improve students’ learning, grades, test scores, graduation rates and, ultimately, employment prospects.

”We must make learning more personalized,” Mr. Duncan said.

כדאי לשים לב שאמנם יש כאן מטרה מוצהרת של שיפור הלמידה, אבל במידה לא קטנה המטרה הזאת מצטנעת לאור המטרות הנוספות: שיפור בציונים, שיפור בתוצאות במבחנים, “ובספו של דבר” הגדלת הסיכויים לפרנסה. אי-אפשר, כמובן, למצוא בזה פגם. אין ספק שאחת המטרות של החינוך (או לפחות של השהות בבית הספר) היא ההכנה לחיים בוגרים, והפרנסה היא מרכיב חשוב בחיים האלה. אבל איכשהו קשה לא להתרשם שה-“למידה” מתגמדת לעומת המטרות המוצהרות האחרות.

אבל כל זה מתייחס לכנס של שנת 2015. מה לגבי השנה? אחד הנואמים המרכזיים השנה היה ביל גייטס. אחרי הכנס גייטס העניק ראיון לאתר The Verge בו הוא הרחיב על הנקודות עליהן הוא דיבר. בתחילת הראיון גייטס מנסה להגדיר את הלמידה המותאמת אישית:

Well the term “personalized learning” doesn’t have an exact definition. In general, the idea is that people progress at a different rate. If you’re ahead of what’s being taught in the class, that’s not good, you get bored. If you’re behind, then they’re using terms and concepts that create a general impression of “Hey, I’m not good at this.”
חשוב לשים לב שגייטס מתייחס כאן רק לקצב ההתקדמות של הלומד. ההתמקדות הזאת חוזרת על עצמה גם בתשובה לשאלה שבהמשך:
And the idea of personalized learning is you always know yourself where you are on a topic, that you have the sense of what the tasks are, how much there’s left to do to achieve certain levels. So there is more personal agency.
גם כאן, המטלה מוכתבת על ידי המערכת, והחלק ה-“אישי” של הלמידה אצל הלומד הוא הקצב, או היכולת שלו לבדוק היכן הוא נמצא בהשוואה למצופה ממנו. גייטס משתמש כאן במונח agency. המונח בא מהסוציולוגיה ומתייחס ליכולת של הפרט לפעול באופן עצמאי ולקבל החלטות בהתאם לרצונו. אבל היכן ה-agency כאן? היכן באה לביטוי היכולת של הפרט לפעול באופן עצמאי? לפי גייטס הפרט פועל באופן עצמאי רק בתחום הצר של התקדמות במשימות שנקבעו עבורו. הוא עדיין נתון למטלות שמוטלות עליו על ידי גורם חיצוני. הלומד יכול לזהות היכן הוא נמצא בתהליך של מילוי המשימה, אבל הוא איננו חופשי לקבוע כיצד הוא רוצה לקדם את הלמידה של עצמו. ה-“עצמאות” שעליו גייטס מדבר מאד מוגבלת.

אוזניהם של רבים ממה שנשאר מקהילת העוסקים בתקשוב כמנוף לשינוי קונסטרוקטיביסטי בחינוך כרויות לדקויות שבדביריהם של אנשי עסקים שמבקשים להרוויח בתחום. לאור זה, ברור שמספר בלוגרים ציטטו את גייטס והגיבו לדבריו. טים סטאמר, למשל, מעיר:

The concept of “personalized” learning shared by Gates and many of the edtech entrepreneurs listening to him at this conference, is of a mechanical process that is done to the students. Learning that is organized and programmed for them, with no input from the child, other than the data collected based on responses to tasks on the screen. Everything is about “performance”.
אינני מטיל ספק בכך שבין המשתתפים בכנס היו כאלה שבאמת ובתמים מבקשים לקדם את החינוך. סביר להניח שהיו גם כאלה שרוצים לקדם אותו בכיוון המיטיב עם הלומדים ולא רק עם עצמם ועם מעסיקיהם העתידיים. אבל נדמה לי שמעבר לכוונות הטובות, צריך להיות ברור שכנס מהסוג הזה הוא עדות נוספת לכך שהיום החינוך הוא עסק. והסיכוי להרוויח מפיתוח אלגוריתמים ש-“עוזרים” ללומד להתקדם בהתאם ליכולתו בתוך מסלול שנקבע עבורו גדול בהרבה מהסיכוי להרוויח מלאפשר ללומד לפעול על פי רצונותיו ונטיותיו. היזמים אמנם מרוויחים, אבל בסופו של דבר הלומד מפסיד.

אולי ישן, אבל עדיין מאד מומלץ

תקציר המאמרון הזה: אני רואה כתבתי הרבה יותר מאשר התכוונתי. אפילו אם הם מעניינים, דבריי כאן אינם העיקר. העיקר הוא המאמרון של פיל מקראיי. מומלץ בחום לקורא, וגם לשמור.

מידי שבוע כתבות רבות, מאמרוני בלוג, וידיעות למיניהם מתפרסמים אודות התקשוב בחינוך. אין באפשרותו של אף אחד לעקוב אחרי כל מה שמתפרסם. לשמחתי מספר אנשים ו/או ארגונים דואגים לסקור את התחום כך שבעזרתם אפשר להגיע לדברים מעניינים וכדאיים מבלי לבזבז זמן יקר בחיפוש. כמו עם כל תחום אחר, חלק מכובד ממה שמתפרסם איננו מקורי, או מעניין. יש מחקרים והגות שחשוב להכיר, ושאחריהם כדאי לעקוב, אבל יש גם המון חומר פרסומי ושיווקי, והגיגים שהם רחוקים מלהיות מקוריים. במקרים רבים קריאת פיסקה פותחת של כתבה מספיקה כדי להיווכח שאין סיבה לקרוא את הכל. למען האמת, כאשר קוראים כתבה שאיננו אלא מחזוּר על סיסמאות נדושות מרגישים הקלה מסויימת – הנה לפחות עוד דבר אחד שלא צריכים לקרוא עד הסוף. וכמובן – מי אני להתלונן. הרי גם אני חוזר על עצמי לעתים די קרובות.

לפעמים קורה שקוראים משהו חדש שבכלל איננו מחדש דבר, אבל בתוך אותה כתבה נתקלים בקישור למשהו מרשים מאד שאחרת לא היינו מגיעים אליו. ולפעמים המשהו הזה יחסית ישן וחבל שפספסנו אותו. במקרים כאלה אפשר להגיד שמוכנים לסלוח על זה שאין חדש, כי הרי דרכו זכינו להגיע למשהו איכותי. כך היה אצלי לפני שבוע.

יש פתיחוֹת שמבטיחות יותר מאשר הן מקיימות. מאמר ב-Medium שאליו הגעתי לפני שבוע הוא דוגמה טובה לכך. בראש הכתבה הופיע איור שמבוסס על אמירה של ג’ואי איטו, המנהל הנוכחי של ה-Media Lab של MIT. האיור ביטא את הרעיון שהחינוך צריך להשתנות – מהוראה ריכוזית לרשת של לומדים. כפתיחה מדובר ברעיון חשוב, אבל לטעמי המאמרון עצמו לא הוסיף שום תובנה חדשה. אבל כזכור, כדאיותו של מאמרון איננה נמדדת רק ברעיונות שבהם הוא עוסק. לפעמים הוא מוביל אותנו למידע נוסף, איכותי יותר. כך היה הפעם, כאשר בתוך הכתבה מצאתי קישור למאמרון של אלפי קון (Alfie Kohn) מלפני שנה. דווקא את המאמרון של קון קראתי כאשר הוא התפרסם ואפילו מצאתי שסימנתי אותו בדואר שלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב. אינני יודע למה לא עשיתי זאת אז, אבל שמחתי להגיע אליו שוב. זאת עוד: בתוך המאמרון של קון מצאתי קישור למאמרון שהתפרסם שנתיים לפני כן, מאמרון שאליו לא הגעתי כאשר קראתי את המאמרון של קון בפעם הראשונה.

המאמרון ב-Medium עסק בצורך של מערכות החינוך ליצור תחושה של מעורבות אישית אצל הלומדים. עבור כותב המאמרון (ועבור רבים אחרים, כמובן) אותה מעורבות אישית איננה יכולה להסתכם בהתעניינות במתרחש בשיעורים. ואם כך, כותב המאמרון שאל, מה כן? הוא השיב, כצפוי, שהמעורבות צריכה לעורר את האפשרות של השפעה של ממש על חיי הלומדים. אם זה איננו מה שקורה:

I would suggest that if the answer to this question is not something compelling, we should encourage our young people to stay home and surf the internet, travel, sleep or read a good book.
באמירה הזאת יש כתב אישום חמור כלפי מערכות החינוך, אם כי אינני בטוח שכותב המאמרון התכוון להיות כל כך חריף או תקיף. הרי אם אכן נכון שאפשר לקבל מהבית, מהרשת ומספרים את אותו “חינוך” שבית הספר מבקש להעניק, אז מערכות החינוך הן בעצם בזבוז משווע. אבל מלבד ההתייחסות החריפה הזאת לא מצאתי במאמרון משהו שלא ניתן למצוא בכתבות רבות אחרות … מלבד הקישור שהזכרתי קודם.

המאמרון בן השנה של קון היה הרבה יותר ממוקד. קון מתאר את ההבדל בין “למידה אישית” (personal learning) לבין “למידה מותאמת אישית” (personalized learning). הוא כותב:

Personal learning entails working with each child to create projects of intellectual discovery that reflect his or her unique needs and interests. It requires the presence of a caring teacher who knows each child well.

Personalized learning entails adjusting the difficulty level of prefabricated skills-based exercises based on students’ test scores. It requires the purchase of software from one of those companies that can afford full-page ads in Education Week.

בנוסף, קון מתאר את אנשי החינוך שעשויים להתלהב מ-“למידה מותאמת אישית”. הוא איננו חוסך בתיאורים כדי שנדע מה דעתו עליהם:
Two overlapping groups of educators seem particularly enamored of PLI (מינוח של קון – Personalized Learning Inc.): (1) those who are awed by anything emitted by the private sector, including books about leadership whose examples are drawn from Fortune 500 companies and filled with declarations about the need to “leverage strategic cultures for transformational disruption”; and (2) those who experience excitement that borders on sexual arousal from anything involving technology – even though much of what falls under the heading “ed tech” is, to put it charitably, of scant educational value.
יכול להיות שיש מי שיגיד שגם כאן אין הרבה חדש, ואכן, קון איננו היחיד שמבקר את הנהירה אחרי “למידה מותאמת אישית”. אבל קון מבחין הבחנה מדוייקת בין שני סוגי למידה שהם לכאורה דומים, וזה מה שמרשים במאמרון. קון מסביר למה “למידה” איננה סתם רכישת עוד ועוד מידע, והוא גם מראה שהמטרה של “למידה מותאמת אישית” היא בעיקר העלאת ציונים במבחנים. הוא גם מראה שלעתים קרובות מדי התקשוב משרת את המבחנים, ולא את הלמידה.

תוך כדי הכנת הסקירה הזאת מצאתי את עצמי שואל אם אולי הסיבה שבסופו של דבר לא כתבתי על המאמרון של קון לפני שנה קשורה לעובדה שגם כל הנקודות שציינתי למעלה נכתבו פעמים רבות. אולי הרגשתי שאפילו אם אני מהנהן בראש בהסכמה לכל מה שקון כותב, לא היה צורך לציין את המאמרון הספציפי הזה. יתכן. הרי לדעתי מדובר במאמרון מצויין, אבל לא בהכרח יוצא דופן. וזה מביא אותי למאמרון שאליו קון מקשר במאמרון שלו.

קון מקשר למאמרון של פיל מקראיי (Phil McRae) שהתפרסם שנתיים לפני-כן, באפריל 2013. בתחום שבו כמעט מידי שבוע מופיעים כלים חדשים, ויישומים מציפים את השוק כך שמורה בקושי מצליח להכיר אחד לפני שאחר דוחק אותו הצידה (שלא לדבר על כך שמדובר בתחום שבאופן תדיר ממציא את החינוך מחדש), שלוש שנים הן תקופה מאד ארוכה. לאור זה המאמרון של מקראיי מרשים במיוחד. כבר אז מקראיי, מרצה באוניברסיטה של אלברטה (קנדה) ובעל משרה באיגוד המורים של אלברטה, שלא הכרתי עד לקריאת המאמרון הזה, חזה את הכיוון שבו התקשוב החינוכי פונה, כיוון שאפשר לזהות כבר מכותרת המאמרון:

למען האמת, באורך של מעל 5000 מילים קשה להתייחס למה שמקראיי כתב כ-“מאמרון”. מדובר במאמר מקיף שסוקר את ההיסטוריה של “מכונות הוראה” ומסביר למה הנסיונות של “למידה מותאמת אישית” אינם אלא גירסה דיגיטאלית של אותם נסיונות. מקראיי מסביר שהיום, כמו בעבר, השאיפה למערכות הוראה ממוחשבות מוּנעת על ידי תפיסה מצומצמת למדי של למידה, כאשר הדגש הוא על מה שניתן לבדוק באמצעות מבחנים:
Adaptive learning systems (the new teaching machines) do not build more resilient, creative, entrepreneurial or empathetic citizens through their individualized, linear and mechanical software algorithms. Nor do they balance the desire for greater choice, in all its manifest forms, with the equity needed for a society to flourish. Computer adaptive learning systems are reductionist and primarily attend to those things that can be easily digitized and tested (math, science and reading). They fail to recognize that high quality learning environments are deeply relational, humanistic, creative, socially constructed, active and inquiry-oriented.
מקראיי איננו מסתפק בביקורת. הוא מתאר רצף בגישות “חינוכיות” החל בתפיסות של “ניהול מדעי” של טיילור ותרגומן לחינוך על ידי תורנדייק, דרך הביהייביוריזם של סקינר ואחריו הבינה המלאכותית של שנות ה-70, ועד לימינו. בכל אלה הוא מזהה את אותה השאיפה – לייעל ולשכלל את מלאכת מסירת המידע אל הלומד. בכל הגלגולים מדובר באותה מסירה, תוך עדכון האדרת הטכנולוגית:
Adaptive learning systems still promote the notion of the isolated individual, in front of a technology platform, being delivered concrete and sequential content for mastery. However, the re-branding is that of personalization (individual), flexible and customized (technology platform) delivering 21st century competencies (content).
מקראיי מודה שיש משהו מאד מפתה בגישות ה-“אישיות” אותן הוא מבקר. אבל הוא מזהיר שה-“פתרונות” שחברות פרטיות מציעות למערכות החינוך כדי לכאורה לקדם את הפן ה-“אישי” הזה מגבירים את המעקב אחרי הלומדים (כדי לעזור להם להתקדם, כמובן). לדעתו הפתרונות האלה עתידים להגביר את התלות של מערכות החינוך בחברות שאוספות את המידע על הלומדים. הוא צופה שהמשך התהליך הזה מהווה איום של ממש על החינוך הציבורי.

המאמרון של מקראיי מציג תמונה מקיפה על הכיוונים שבהם התקשוב בחינוך מתפתח. המאמרון אמנם נכתב לפני שלוש שנים, אבל הוא איננו נקרא כמסמך היסטורי. במקום זה אפשר להגיד שיש בו נבואה. יתכן שלפני שלוש שנים היה עלינו לראות במאמרון אזהרה. היום, למרבה הצער, הרבה ממה שמקראיי חזה כבר התגשם. גם היום חשוב לקרוא את דבריו – לפני שיהיה מאוחר מדי לשנות את הכיוון.

מה? שוב למידה מותאמת אישית?

מעבר השנה וחצי האחרונה כתבתי מספר (ואולי אפילו יותר מדי) פעמים על “למידה מותאמת אישית” (personalized learning) ועל הנסיונות של יזמים רבים בתחום התקשוב החינוכי לפתח כלים שיקדמו אותה. אפשר להבין את המשיכה לנסיונות האלה. הרי אם היא תופעל בצורה מוצלחת, למידה מותאמת אישית באמצעים תקשוביים יכולה להניב תוצאות שבהן כל מערכת חינוכית מעוניינת – הישגים טובים יותר אצל לומדיה. זאת ועוד: למידה כזאת מתבססת על מעקב מתמיד אחרי מה שהלומד עושה, ועל איסוף וניתוח של נתונים רבים שבעזרתם אפשר לפענח מה מתאים להמשך למידתו. מדובר בפיתוחים טכנולוגיים שיכולים להניב רווחים מאד מרשימים. יש מי שיטען שמורה טוב מכיר את תלמידיו ומצליח לזהות את הקשיים (וגם את החזקות) של כל אחד מהם וגם מתאים את הוראתו לצרכים האלה, וכל זה מבלי להסתמך על איסוף מאסיבי של נתונים. אבל אין ספק שבכיתות גדולות עם מגוון רחב של יכולות קשה מאד לצפות שמורים באמת יצליחו לתת מענה לכל התלמידים שלהם. לכן ברור שיש לברך על אמצעים תקשוביים שיכולים לעזור במלאכה הזאת.

הכמיהה לאמצעים תקשוביים ללמידה מותאמת אישית אינה נחלתו של החינוך ב-K12 בלבד. גם בהשכלה הגבוהה שואפים להגיע למצב שבו כל סטודנט יכול להצליח.

הביקורת שלי כלפי המגמה הזאת איננה נובעת מהתנגדות לשימוש בתקשוב, ואפילו לא מהשימוש בנתונים. היא נובעת מהיוהרה של יזמים שמשוכנעים שהאלגוריתמים שלהם יאפשרו את קידומו של כל לומד. יש כאן אמונה מוגזמת, אפילו עיוורת, בכוחם של הנתונים. וחשוב להדגיש שעל אף העובדה שהמונח מופיע גם ב-K12 וגם בהשכלה הגבוהה, בכל אחד מהמסגרות האלו הוא מבטא משהו שונה. אם ב-K12 “ההתאמה האישית” אמורה לקדם אחידות בהישגים, רק בקצב שונה, בהשכלה הגבוהה, מפני שאנחנו מצפים שהסטודנט לומד מתוך מוטיבציה אישית, “ההתאמה האישית” פועלת ככלי שעוזר לו להשיג את מטרותיו. במילים אחרות, בהשכלה הגבוהה יש סיבות חיוביות לרתום את התקשוב ללמידה מותאמת אישית. ובכל זאת, יש בעיות.

פעם אחר פעם אנחנו קוראים תחזיות מופרזות בנוגע ליכולות של התקשוב. ובדרך כלל אתר edSurge הוא מקור עשיר לתחזיות האלו. בגלל זה שמחתי לראות שלאחרונה מיכאל פלדשטיין ופיל היל פרסמו שם שני מאמרונים על למידה מותאמת אישית בהשכלה הגבוהה. יש לברך על העובדה ש-edSurge, שבדרך כלל מתייחס בהערצה לכל יוזמה חינוכית טכנולוגית, מצא לנכון לתת במה לאנשים שהם מוכרים כמבקרים די חריפים של התקשוב החינוכי כעסק.

כבר עם פתיחת המאמרון הראשון שלהם הם מציינים ש:

“Personalized learning” is a marketing term, however. A more accurate term of art would be “technology-assisted differentiated instruction.”
ההקפדה על מינוח מדויק יותר, ומנופח (וכמובן גם שיווקי) פחות, יוצרת אווירה של צניעות שלעתים רבות מדי נעדרת מדיונים על התקשוב בחינוך. סביר להניח שמשקיעים ישמחו להשקיע ב-personalized, ואילו המונח שפלדשטיין והיל מציעים איננו קורץ להם. אבל הוראה שמסוגלת להבחין בהבדלים בין סטודנטים ולהגיש לכל סטודנט את הסיוע לו הוא זקוק היא היום צורך אמיתי. אם בעבר בארה”ב הגיעו להשכלה הגבוהה בוגרי תיכון שכבר רכשו מיומנויות למידה, היום לסטודנט הממוצע מאפיינים שונים. פלדשטיין והיל מדגישים שהמציאות היום שונה – קשה לצפות שהסטודנטים מוכנים לקולג’, ולכן צריכים להכין את הקולג’ים להיות מוכנים לסטודנטים. הם כותבים:
Personalized learning, it turns out, is really about grappling with this overarching problem: educating the real people  not a generalization of students  who are coming into the classroom.
ובכל זאת יש טעם לשאול כיצד עושים זאת, והאם, או כיצד, התקשוב יכול לסייע. עלי להודות שעל אף העובדה שאינני מתלהב (בלשון המעטה) מאיסוף מאסיבי של נתונים אודות סטודנטים על מנת להסיק כיצד לקדם סטודנט זה או אחר, הנסיון מלמד שבתנאים מסוימים זה אכן יכול לסייע, ואפשר לקוות שהיכולת הזאת עוד תשתכלל. אבל לעתים קרובות הבעיה היא שלא פונים לתקשוב כדי לסייע, אלא כדי לחסוך. בשני מהמאמרונים שלהם ב-edSurge פלדשטיין והיל מתייחסים לנושא הזה ומציינים שקיים חשש כבד שמנהלים באקדמיה שתקציביהם הולכים ומצטמצמים יוותרו על ה-“סיוע” ויאמצו את התקשוב כתחליף לכוחות הוראה אנושיים. המאמרון השני פותח:
For all the hype surrounding so-called “personalized learning,” plenty of skeptics worry that it could do more harm than good  especially within the context of larger trends in academia. They worry that, among other things, personalized learning products will be used not to improve student learning, but as cheaper and “good enough” replacements for faculty labor.
הנסיון מלמד שמדובר בבעיה אמיתית. במקום לתגבר את יכולות האבחנה של מרצים ושל יועצים, הנהלות המוסדות בוחרות להסתמך על אלגוריתמים. וכאן אולי ההערה החשובה ביותר של פלדשטיין ושל היל – הערה שאיננה צריכה להפתיע, אבל משום מה איננה נהירה לרבים מהיזמים שבטוחים שביכולתם “לשפר” (אני כותב “לשבש” לעתים קרובות מדי) את ההשכלה הגבוהה:
In order to get good results from personalized learning products, ECC [מוסד שבו הם ביקרו] needs experienced faculty who believe in what they are doing and have had some professional development in how to teach. Even great software is not magic. If you want magic in the classroom, you need a great teacher.
הם מוסיפים שבמקרה הטוב התקשוב מעניק שרביט קסמים שאיתו אפשר לעבוד, אבל הם מזכירים לנו שמסרטי דיסני למדנו ששרביט כזה בידיים לא מיומנות יכול להפיק תוצאות בעייתיות. הם כותבים שמיליוני דולרים מושקעים בלומדות ובחומרה, אבל לא משקיעים בפיתוח המקצועי של מרצים ושל מפתחי ומעצבי קורסים שיידעו לנצל את התקשוב.

שוב, המסקנה שלהם איננה צריכה להפתיע:

Bottom line: Personalized learning is not a product you can buy. It is a strategy that good teachers can implement. Without good teachers and good strategy, even a great product designed for personalized learning applications has limited value and, in the worst case, can actually do more harm than good.
העובדה שפלדשטיין והיל מפרסמים את דבריהם ב-edSurge מגבירה את הסיכוי שיזמים יקראו אותם ויבינו שהנסיון לדחוק את אנשי החינוך הצידה ולהחליף אותם באלגוריתמים (וכך גם לצעוד בערך חמישים שנים, אם לא יותר, אחורה) איננו מיטיב עם הצרכים של סטודנטים. אבל משום מה אני חושש שהאזהרות שלהם יפלו על אוזניים ערלות.

אחרי פרסום המאמרונים ב-edSurge פלדשטיין המשיך לכתוב על הנושא בבלוג שלו. שם הוא כותב דברים דומים, אבל נדמה לי שהוא מרשה לעצמו להיות יותר חריף. בראשון משני מאמרונים על למידה מותאמת אישית הוא מנסה להגדיר את ה-personalized learning בצורה טיפה שונה מההגדרה הרווחת. הוא מדגיר אותה כנסיון לזהות את השיטות בחינוך שמביאות להעדר מרכיבים אישיים וגיוס התקשוב כדי להחזיר את המרכיבים האלה. הוא מציע, בוודאי בקריצה מסוימת, שאולי המונח הנכון צריך להיות “undepersonalized learning”. הוא כמובן מדגיש את החשיבות של מורים, ובדרך צינית יותר מאשר ב-edSurge כותב:

I have seen no evidence to suggest that personalized learning technologies improve outcomes significantly without good teachers at the helm, and plenty of evidence suggesting that they don’t.
מספר ימים אחרי פרסום המאמרון ההוא פלדשטיין דיווח על מיזם של חברת ספרי הלימוד McGraw Hill – ספרים דיגיטאליים אשר מסוגלים “להתאים” את עצמם לקצב הלמידה, וההבנה, של כל קורא. בין היתר הספרים האלה ממרקרים קטעים חשובים בתוך הטקסט ובעקבות מבדקים המשולבים לתוך הספרים הם מכוונים את הקוראים לקטעים בטקסט שמסבירים נקודות שבהן הם טעו. הוא מציין שהספרים הדיגיטאליים האלה אינם מאפשרים לסטודנטים לעשות משהו שונה מאשר מה שספר מודפס מאפשר, אבל הם אולי עושים טוב יותר את מה שהספרים המודפסים עושים. פלדשטיין מוצא די הרבה חיובי בפרויקט הזה של McGraw Hill, אבל בסופו של דבר הוא איננו משוכנע שמדובר בכלי שמקדם למידה מותאמת אישית. הוא פוסק:
It’s a good drill and kill tool.
וכמובן שכל עוד שמערכות החינוך ידגישו תוצאות במבחנים יותר מאשר למידה של ממש אין סיבה שיזמים ינסו לפתח משהו שונה. כמו עם יזמויות רבות אחרות, גם הפעם ההתאמה האישית משרתת את המערכת יותר מאשר את הלומד.

זה כמו לא לאהוב תינוקות!

האם יש מישהו שמתנגד ללמידה מותאמת אישית (מה שמכנים באנגלית “personalized learning”)? המונח זוכה למגוון פרשנויות, ולא כל מי שמשתמש בו מתכוון לאותו הדבר. יש מי שרואה בו גישה חינוכית שמאפשרת ללומד לכוון את הלמידה של עצמו בהתאם לרצונות ולהתעניינויות שלו, ואילו אחרים רואים בו בסך הכל דרך לגוון את ההוראה על מנת להבטיח שבסופו של דבר כל תלמיד יצליח להגיע לידע הנדרש ולאותם הישגים. חדירת התקשוב לתוך מגרש החינוך, והפרטניזציה (המילה “הפרטה” איננה נראית לי המילה המתאימה) שהתקשוב מאפשר, הביאו לכך שהגישה השנייה – דרכים “אישיות” לאותם הישגים – היא הרווחת היום.

לפני מספר ימים אתר Re/Code, שעוסק בנושאים טכנולוגיים ורק מידי פעם נוגע בעניינים הקשורים לחינוך, פרסם כתבה שנפתחה עם התייחסות ללמידה המותאמת אישית שקלעה באופן די מדוייק לגישה הרווחת:

Few educators debate the merits of personalized learning. The proliferation of low-cost laptops and tablets married with services provided by Google, Apple and Microsoft have given teachers the tools to track the individual progress of students and customize lesson plans.
הנה, בשני משפטים הפותחים של הכתבה אנחנו זוכים לתמצית די ממצה של הנושא. מצד אחד כולם בעד הרעיון של למידה מותאמת אישית (גם אם היא איננה מוגדרת באופן ברור, או אולי דווקא בגלל זה) כאשר בבסיס התפיסה נמצאת היכולת של התקשוב לעקוב אחר ההתקדמות של כל תלמיד ובעקבות זה להתאים לו תכנית אישית להתקדמות בלימודים.

אבל פחות מאשר הכתבה עוסקת בלמידה היא מבקשת להזהיר את מי שאולי שוקל לחדור לשוק החינוכי שעל אף העובדה שכולם לכאורה בעד הלמידה המותאמת אישית, בעיות של פרטיות (ואולי ליתר דיוק, הרגישות של הורים כלפי הנושא) גורמות לכך שההצלחה איננה מובטחת. עיקר הכתבה עוסק בתביעה כלפי גוגל שנדון כעת בבית משפט. חברת גוגל אמנם מצהירה שהיא איננה משתמשת במידע האישי הרב אודות התלמידים שנאסף כאשר אלה משתמשים בכלים שלה, אבל לדעת רבים ההצהרה הזאת נשענת על הגדרה מעורפלת מדי של המילה “שימוש”.

נושא הפרטיות הוא ללא ספק נושא חשוב, אבל לא בגללו הלמידה המותאמת אישית חדרה לאחרונה לתודעת הציבור. זה קרה בעקבות ההכרזה של מארק צוקרברג, לרגל הולדת בתו, שבכוונתו לתרום את רוב רובו של ההון העצום שלו לפרויקטים פילנתרופיים, כאשר הלמידה המתואמת אישית תופסת מקום חשוב בכלל התרומות האלו. בתחילת החודש Time Magazine ניסה להסביר לקוראיו מהי למידה מותאמת אישית. הכתבה מבקשת תחילה להבחין בין כלים טכנולוגיים מלפני דור (או יותר) ואלה שעומדים לשימוש החינוך היום:

Instead of colorful characters tromping through mazes or fighting villains by solving math problems—’90s kids will remember games like “Math Blaster”—students interact with personalized learning software in much the same way they might interact with an old-school paper workbook. Only instead of ripping out pages and turning them in, they check boxes and type answers into software that corrects and tracks their progress, allowing teachers to quickly see that, say, little Johnny understood the concept of long division, but consistently got questions about remainders wrong.
קשה מאד להתרגש מתיאור כזה שרומזת (ואולי הרבה יותר מרק רומזת) שהכלים הדיגיטאליים של היום אינם אלא גירסה טכנולוגית נוצצת של חוברות עבודה מודפסות. גלגול החוברות למהדורה דיגיטאלית הביא, ללא ספק, לשיפור בקצב המשוב, וגם ביכולת של המערכת לזהות קשיים או אי-הבנות. אבל לא להרבה יותר מזה. התפיסה החינוכית שבבסיס הגישה הזאת מציב את הפרט מול חומר הלימוד כאשר הוא נדרש להספיק “ללמוד” אותו, על פי רוב לבדו, לא באינטראקציה עם לומדים אחרים שיחד מבנים את עולמם. אפשר לקוות שברצונו של צוקרברג לקדם תפיסות חינוכיות חדשניות, או מאתגרות, יותר, מהתפיסה המצומצמת הזאת. אבל זה איננו הרושם שמתקבל מהתיאור שמופיע במכתב הפומבי לבתו שבו הוא מכריז על הכוונה לתרום. שם הוא כותב שבעקבות הלמידה המותאמת אישית:
Not only do students perform better on tests, but they gain the skills and confidence to learn anything they want. And this journey is just beginning. The technology and teaching will rapidly improve every year you’re in school.
אכן, מתקבל הרושם שצוקרברג באמת חושב שהתוצאות במבחנים נמצאים במרכז ה-“למידה”, ושפיתוח כלים לשיפור התוצאות האלו מצדיק השקעה של מיליארדים. כתבה בניו יורק טיימס שהתפרסמה קצת אחרי המכתב של צוקרבורג ואשתו לבת שלהם מחזקת את הרושם הזה. הכתבה מציינת שצוקרברג השקיע ב-AltSchool, פרויקט “חינוכי” של יזמי הי-טק שמבקש to rethink education על ידי פתיחת בתי ספר קטנטנים עם שכר לימוד שנתי של כ-$25,000. בבתי הספר האלה רק שליש מאנשי הצוות הם אנשי חינוך כאשר שני השלישים האחרים הם אנשי תוכנה, עיצוב וניהול. הרכב כזה איננו בהכרח פסול, אבל מעניין שבאחד המפעלים ה-“חינוכיים” שזוכה להשקעה מצוקרברג אחוז אנשי החינוך קטן כל כך. כפי שציטטתי כאן לפני מספר חודשים, מעבר לכל המילים היפות על בניית סביבת למידה בבתי הספר שלו, מייסד AltSchool גם הכריז:
Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
וזה בעצם מביא אותנו חזרה לגישות השונות כלפי הלמידה המותאמת אישית. אם עלינו לקבוע עם איזו אסכולה של “למידה מותאמת אישית” צוקרברג מזדהה, נדמה לי שהתשובה די ברורה – עם האסכולה שמאמץ פתרונות טכנולוגיים על מנת להבטיח שכולם ילמדו את אותו הדבר, רק בקצב “אישי”. אין ספק שיש לקבל בברכה את הנכונות של צוקרברג להקדיש את ההון הרב שלו לחינוך (וגם לבריאות), אבל הראייה החינוכית שלו מושפעת מאד מהעולם הטכנולוגי שממנו הוא צמח, ואני חושש שהפתרונות החינוכיים שהוא מבקש לקדם אינם אלה שהחינוך באמת צריך. קשה מאד להתנגד לסיסמה יפה כמו “למידה מותאמת אישית” אבל אפשר לקוות שאי-שם בעתיד המונח הזה ישתחרר מהגדרתו הטכנולוגית המגבילה ובמקום זה יכיל התייחסות רחבה יותר ובאמת יהיה ראוי להשקעה כספית גדולה.

מה כל כך “אישי” בהתאמה אישית?

לפני כשבועיים כתבתי כאן על סגירת המיזם inBloom. ציינתי אז שהביקורת כלפי המיזם היתה לרוב בגלל הפגיעה האפשרית בפרטיות, ולא בגלל תפיסה חינוכית מוטעית. לטעמי, מיזם שמבקש להתאים את תכנית הלימודים לקצב האישי של התלמיד, וכך לייעל את הלמידה של הפרט, מחטיא את המטרה הבסיסית של התקשוב בחינוך שצריכה להיות להרחיב את אפשרויות הלמידה כך שהתלמיד יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ציינתי שסגירת inBloom היא אולי נצחון לפרטיות, אבל התקשוב בחינוך עדיין צועד בכיוון של שליטה על הלמידה של התלמיד במקום בכיוון של פתיחת הלמידה לאפשרויות נוספות. שני מקורות שקראתי השבוע מחזקים את התחזית הלא מעודדת הזאת.

בגליון החדש של The International Review of Research in Open and Distance Learning (אפריל, 2014), שני חוקרים בהולנד בוחנים מה ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהתעשייה בתחום “mass customization of education“. החוקרים מדגישים שהגיוני לצפות שבשנים הקרובות הדרישה לתכני למידה המותאמים אישית תגדל, וכדי למלא את הדרישה הזאת הם בוחנים את השימוש במשאבים לימודיים פתוחים. משאבים פתוחים הם, בעיני, דבר חיובי, ולכן אולי היה צפוי שאתעניין במאמר שלהם. אבל די מהר התברר לי שמבחינת מחברי המאמר השימוש במשאבים האלה, בדומה לשימוש בנתונים שנאספים על הלומדים ב-inBloom, איננו על מנת לשרת את הלומד, אלא את המערכת. החוקרים מבקשים לבדוק כיצד התפיסה של “Assemble to Order” (להרכיב לפי הזמנה – ATO) המוכרת בתעשייה יכולה לפעול בהשכלה הגבוהה. הם מאמצים את ההגדרה של mass customization של Tseng and Jiao משנת 2001:

The technologies and systems to deliver goods and services that meet individual customers’ needs with near mass production efficiency
נדמה לי שהשימוש במילים “יעילות” ו-“יצור המוני” משקפות את הגישה שלהם, אבל כדי להסיר ספק, הם גם מבחינים בין ההגדרה של personalized learning שהם מוצאים בוויקיפדיה, הגדרה שמדגישה את היכולת של הלומד לנווט את מסלול הלמידה של עצמו, לבין ההגדרה של משרד החינוך האמריקאי משנת 2010 (אותה הם מאמצים):
Individualization refers to instruction that is paced to the learning needs of different learners. Learning goals are the same for all students, but students can progress through the material at different speeds according to their learning needs. For example, students might take longer to progress through a given topic, skip topics that cover information they already know, or repeat topics they need more help on. Differentiation refers to instruction that is tailored to the learning preferences of different learners. Learning goals are the same for all students, but the method or approach of instruction varies according to the preferences of each student or what research has found works best for students like them.
במילים אחרות, הפן ה-“אישי” של הלמידה לפי המודל הזה מסתכם בקצב הלמידה וטיפת בחירה, כל עוד הלומד נצמד למטרה הלימודית שנקבעה עבורו (ולא על ידו עצמו). בהמשך המאמר החוקרים מתארים את ההתאמה האישית (mass customization) בתעשייה, ובוחנים כיצד ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהנסיון הזה. יתכן והתובנות שלהם חשובות, אבל מבחינתי עצם הנסיון להעתיק שיטות עבודה בתעשייה לשדה החינוכי כבר מחטיא את המטרה.

המקור האחר שקראתי היה קצר בהרבה – מאמרון של טים סטאמר שמגיב להודעה על כך ששר החינוך האמריקאי פנה לקונגרס בבקשה להקצות משאבים כדי לעזור למורים לפתח “personalized learning”. לפי הכתבה שאליה סטאמר מתייחס:

The Obama administration wants to provide at least $200 million to support educators in their transition to digital learning. A top administration priority is helping educators integrate technology into the curriculum and use digital resources to personalize learning, he said.
הנה, שוב אנחנו רואים את החיבור בין התקשוב לבין ההתאמה האישית, חיבור ששר החינוך האמריקאי רואה בחיוב. הבעיה היא שכמו במקרים רבים אחרים, בכלל לא ברור מה המשמעות של “אישית”. סטאמר כותב:
Setting aside the fact that the ultimate goal in most discussions of this topic, and certainly for the corporate “solutions”, is to improve standardized test scores, I find something very wrong with those two terms, “individualize” and “personalize”.
הוא מדגיש שאם אין כוונה לערב את התלמיד בקבלת החלטות בנוגע למה שהוא לומד, המונח “אישי” נטול משמעות. הוא מוסיף:
And when I look at the context surrounding the pronouncements about personalized learning by Duncan and other education “experts”, not to mention in the marketing materials from any number of vendors, there is very little about including students in the decision making process.
אפשר לשאול אם יש טעם להתייחס שוב, אחרי זמן קצר כל כך, לפירוש הבעייתי של “התאמה אישית”. הרי לא חסרים נושאים אחרים בתחום התקשוב החינוכי שעליהם אפשר להתלונן. להגנתי אני יכול רק לציין שעל אף העובדה שאין זה חדש שמחנות שונים בתחום התקשוב בחינוך משתמשים באותן מילים אך מתכוונים לדברים מאד שונים, לאחרונה הפער בין הגישות גדל וגדל. זאת ועוד: היום גישה אחת מצליחה להשתלט על ביטויים שעד לפני זמן יחסית קצר נראו כנחלתה של גישה חינוכית מאד שונה. התוצאה היא שמספר לא קטן של אנשי חינוך חשים שמילים וסיסמאות שפעם ביטאו אותם מגוייסות למטרות זרות. הם מביטים בצער על כיצד התקשוב משרת מטרות שונות מאד מאלה שעליהן חלמו. כאשר הידיים ידי עשיו, אך הקול קול יעקב, משהו כנראה איננו עובד נכון, וחשוב לנצל כל הזדמנות להכריז “לא לזאת היתה הכוונה”.